כל החיים שלנו הם מלחמה אחת גדולה, ביצר הרע וחילותיו שמשתוקקים להכשיל אותנו. כל מלחמה באויב גשמי מתגמדת לעומת המלחמה הזאת, כפי שהגדיר זאת בעל 'חובת הלבבות' (שער יחוד המעשה פרק ה). כל יום הוא שדה קרב. כל נסיון הוא מערכה.

אבל מהו הנשק שבו אנחנו נלחמים, שעליו עלינו לשמור בכל מחיר? מה יתן לנו את הכח לעמוד בכל הניסיונות, להמשיך לשאוף ולא ליפול? מה יציל אותנו מתככיו וטכסיסיו האכזריים של האויב? האם יש לנו בכלל כלי נשק שכזה?

מסתבר שכן. יעקב אבינו מצהיר שנצחונו בשכם היה "בחרבי ובקשתי" (בראשית מח) ואונקלוס מתרגם זאת: "בצלותי ובעותי" [= בתפלתי ובבקשתי]. גם דוד המלך מדגיש "כי לא בקשתי אבטח, וחרבי לא תושיעני – באלוקים הללנו" (תהלים מד).

גם משה רבינו במלחמת עמלק נקט בשיטה זו, כמו שנאמר: "צא הלחם בעמלק… אנוכי ניצב על ראש הגבעה… ויהי ידיו אמונה" (שמות יז) ומתרגם אונקלוס: "פריסן בצלו" [= פרושות בתפילה].

באמצעות השבח וההודאה אנו מחזקים את האמונה ואת הקשר עם הבורא, ובכך נלחמים ביצר הרע שמנסה לנתק אותנו מה'. באמצעות התחינה והבקשה, אנחנו יכולים לעורר רחמי שמים ולקבל סיוע ממוקד במלחמה שלנו. כי הרי יצרו של אדם מתגבר עליו ומתחדש עליו כל יום, ורק על ידי העזר והסיוע ממרום אפשר לנצח.

(לקו"מ ח"א, ב)