דבר ראשון, גם אם אחרי כמה רגעים נופלים מהיישוב הדעת אל תזלזל בגלל זה בהתעוררות לחפש יישוב הדעת, ואל תאמר 'למה לי להתחזק מאחר שממילא בעוד כמה רגעים אשוב לטרדותי?', כי באמת כל רגע של יישוב הדעת הוא יקר מאוד מאוד אצל השם יתברך.

סיפר אחד שהיה בסיביר הקפואה, שהיה להם שומר שישב בבקתתו המחוממת, ולא נתן לאף אחד להכנס להתחמם. לימים הוחלף השומר בשומר רחמן, שהכניס בטוב לב את כל באי המחנה לבקתתו, אלא שמחמת חוסר מקום עשו ביניהם משמרות של חצי שעה. אף אחד לא שאל למה להכנס לחצי שעה, והרי ממילא אחרי חצי שעה נחזור להתקרר, כי בזמן של קור לא שואלים ולא חושבים, אלא מחפשים עוד רגע של חום.

ולגופו של ענין, כאשר היצר הרע רואה את האדם מתבודד ומגיע לאיזה התחדשות ויישוב הדעת, והוא מבין שכעת אינו יכול להפילו, מה הוא עושה? הוא מרמה את האדם לחשוב הנה ב"ה נגמרו כל הבעיות, ודוחק בו לסיים את ההתבודדות והשיחה עם ה' בנקודה הזו, וכך הוא חוזר לביתו ונחטף ישר לכל שגרת החיים והטרדות והמחלוקות הנלווים לזה, ונופל ושוכח מהכל.

אדם צריך להיות חכם, להבין ולזכור גם בשעת היישוב הדעת, שתיכף חוזרים לחיים הרגילים, ושצריך להכין עצות ולהתכונן איך להחזיק מעמד גם בשעת הקטנות, וכמסופר בסיפורי מעשיות (מעשה ב' ממלך וקיסר), שכאשר ראתה הבת קיסר שאינה יכולה להתחמק מהיצר הרע, והבינה שהיא צריכה לרדת לספינתו, התחכמה עליו ואמרה שהיא מוכנה ללכת לספינתו, אבל בתנאי שלא יגע בה עד אשר ישא אותה כדת, והבטיח לה שלא יגע בה עד שישא אותה כדת, ורק באופן הזה הצליחה בהמשך להמלט ממנו.

כי כשאדם מבין את המלחמה הזו, הוא יודע שלא תמיד אפשר להתחמק מהיצר הרע, והדרך היחידה להלחם עמו הוא רק בצורה שיתכונן לרדת מרצון, כביכול, לספינה שלו, ספינת הבלבולים, ואז היצר הרע מוכרח לתת לו רשות להתנות עמו תנאים, שלא יגע בו רק על פי דת משה וישראל, ויוכל להכין את עצמו כראוי.

ולכן כאשר זוכה ליישוב הדעת, אל יברח מהר משם, אלא יעמוד עוד כמה דקות, ויתנה כעין תנאי שהוא מוכן לרדת לעולם הזה רק בתנאי ש'יגע בו' כדת משה וישראל, ויבקש מהשי"ת ויאמר לו: "רבש"ע, אני יודע שכעת אני חוזר לחברי ולבלבולים שלהם, לאכילה, לשינה ולבטלה וכו', שהרי זה תפקידי בעולם להתמודד עם נסיונות אלו, לכן תזכה אותי להמשיך היישוב הדעת גם שם, וגם בעת שבאים לבלבל אותי, תן לי לזכור אותך, לפחות קצת, אפילו קצת רושם מהיישוב הדעת שהיה לי, בבקשה רחם עלי תן לי עצה לעמוד מול כוח השכחה" וכו', וכך יתעקש ויתחנן לפני ה' שיזכה להמשיך עצה חדשה להחזיק מעמד בשגרה.

ואמנם קרוב לוודאי שלא יצליח להמשיך האור והרוגע באותה דרגה שקיבל בהתבודדות, אבל בוודאי שיזכה להמשיך על עצמו חלק קטן מזה, וכל קצת, יקר מאוד למעלה.

ובאופן הזה יזכה גם בהמשך לברוח בהזדמנות הראשונה והוא כענין ההבדלה, שצריך להבדיל במוצאי שבת בין קודש לחול. שלכאורה היה מן הראוי שלא להבדיל ולהמשיך קדושת השבת לימות החול. אלא שזהו עצת היצר, כי אי אפשר להתכחש לכך שנעשה יום חול, ורק אם יכיר במציאות, ויהיה מוכן להבדיל ולהגדיר באופן ברור שעד עכשיו היה שבת, וכעת מתהפך המציאות לימות חול, אז יהיה כח בידו להמשיך איזה ניצוץ של אור מהשבת לתוך חיי השגרה. כך גם אדם צריך לעשות הבדלה ברורה, להבין שעד עכשיו היה התבודדות ורגעים נעלים של יישוב הדעת, וכעת הוא חוזר למציאות, ורק בצורה הזו, יהיה כח בידו להמשיך עצות ורגעים קטנים של יישוב הדעת לתוך הבלבולים (עיין ליקו"ה ריבית ה').