הנהלת קופת הצדקה נבוכה. מדובר במשפחה שכמה וכמה מצוקות הצטופפו בביתה. מזה תקופה מזרימה להם הקופה נתינות יפות בסכומים ניכרים, כעת עם בחינת התיק מסתבר שהעזרה לא הועילה מאומה. המצב נשאר אותו מצב ביש. איך ייתכן? להיכן נעלמה התמיכה?!

מנהל מוכשר גויס לעניין, ערך בדק בית וכך העלה: הכסף מגיע ליעדו במלואו, ההחמצה מתחילה לאחר מכן. סכומי כסף מתבזבזים על הוצאות והוצאות, וממילא אינם מועילים.

כך לא משנים מצב, כך מקבעים את העוני. לא רק לשפע יש לדאוג, אלא גם לניהול נכון שיביא לביסוסו של מעמד פרנסה.

* * *

שפע זה לא הכל, צריך גם כלי לקבל אותו. מדינות עלולות לצלול לאבדון קיומי כשבאמתחתן אוצרות זהב.

משאבים כלכליים עשויים לפרנס עם רב, בתנאי שהממונה עליהם יהיה פיקח, שיידע לנתב את השפע, להשקיע במקומות הנכונים ולפרנס באופן מועיל, בעיקר בצורה שתבנה כלכלה לאורך זמן. הצורך הזה נקרא – כלי. כלי לשפע.

לו יצויר שייפתחו שערי שמיים על ראשו של אדם, ושפע של תורה, חכמה וידע – יישפך עליו בקיתונות, האם תצמח לו וממנו תועלת כלשהי? לא. תורה לא מספיק 'לשפוך', בעיקר נדרשת יכולת קבלה והכלה. בלימוד יש צורך גם בכישרון, יכולת לקבל את החכמה, ללמוד אותה, לעבד ולהזין את הנפש. שאם לא כן, אין זה 'שפע' אלא 'שיטפון'.

הוא הדין לגבי חיזוק. אין די בהרעפת טל חיזוק והמטרת 'דיבורים'. נפש הצמאה לחיות והתחזקות זקוקה בסופו של דבר להיבנות. החיזוק הוא נפלא, אך יש לתת את הדעת גם על התוצאה – האם החיזוקים כוננו בנפש יסוד איתן של חוסן.

רק כך ייחשב הדבר לחיזוק. העולם מלא אוצרות – ובכל זאת האנושות עלולה לגווע כאן ברעב רוחני. הרי שולחן, הרי בשר, ואין לנו פֶּה לאכול. פה הוא הכלי, מה זה כלי?

צינור להנחלת אור

השבוע מתחילה התורה הקדושה לעסוק בדמות אחת ואינה מרפה ממנה אף בשבועות הבאים – יוסף הצדיק.

מקומו של יוסף אינו מובן מאליו. האחים הקדושים תמהו: על הכתונת המיוחדת, על החלומות, על הייחודיות. תמהו ואף שפטו – השליכו לבור, ומכרו לישמעאלים. באמת, במה נתבדל כל כך יוסף?

התורה הקדושה מבהירה: היו לנו אבות קדושים, אברהם יצחק ויעקב. דור הולך ודור בא. האחרון שבאבות, יעקב, עתיד להסתלק בסוף ספר בראשית. להיכן יתגלגלו הדורות הבאים? אנה תיקח אותם ההיסטוריה? איך יבוא האור, ממרומי עולמם של האבות אל תחתית המקום אליו עתידים להתגלגל הבנים ומאות הדורות הבאים?

נדרש כאן צינור, כלי. האור העליון, אורם של האבות הקדושים – שופע ויורד, אך על מנת שלא יתפזר אי שם בשחקים, אלא ירד וישקה את העם שבשדות ויחדור אל לב הבנים – מוכרחים להתקין לו צינור. זהו עניינו של הצדיק, יוסף. "אלה תולדות יעקב – יוסף". תולדותיו של יעקב אבינו מונחלים על ידי יוסף, בכוחו של הצדיק.

לפיכך נסמכו פרשיותיו של יוסף לחנוכה, ללמד אותנו פרק בעניינו של הצדיק. לא כולם מבינים את עניינו של יוסף, גם לא כולם מבינים עניינה של חנוכה. ביציאת מצרים הראנו השי"ת אותות ומופתים, נפלאות ושידוד המערכות. מה ראינו בחנוכה? פך קטן ונר דולק. הא – ותו לא. מה כבר יש בנר?

וזו התשובה: מה שיש בו בנר הקטן, הוא הדבר שיש ביוסף, בצדיק.

נר קטן, נס גדול

יציאת מצרים אפופה גדולות ונפלאות, אך היא שם למעלה; נר חנוכה נמצא כאן, ומביא לכאן ממש את יציאת מצרים בעצמה. נר הוא כוח מופלא להמשכת ברכה ושפע. העולם מלא נפלאות, עתיר נכסים, רווי בשפע, אך כל עוד לא בא השפע אל עולמך וחייך, עדיין אין זו ברכה. יוסף הצדיק הוא מקור הברכה. הצדיקים מיוחדים ונבדלים בכך שבכוחם לרדת אלינו, להחיות אותנו, לתת בידינו נר קטן ולצוות: "לך קדימה, האר את דרכך בנר מצווה ואור תורה, עשה כפי יכולתך והאור כבר יבוא בעקבותיך".

אמירה שכזו יכול רק יוסף הצדיק לומר. רק הוא "נער את בני זילפה ובלהה", היורד אל בני השפחות, המתרועע עם נשמות של אחרית הדורות – רק הוא יכול להביא גם לכאן אור של האבות הקדושים, אור של יציאת מצרים.

נרות החנוכה מאירים במקום רחוק, רחוק מאוד. הם זורחים בעומק הגלות, הרחק-הרחק מהאור הבוהק והממלא-עולם של גאולת מצרים; הם מביאים אור עיקש ונצחי עד לסוף כל הדורות, גם לאלפיים שנה אחר חורבן הבית. האור הזה המאיר בחנוכה הוא סודו של יוסף הצדיק, סוד הנצחיות ששום גלות לא יכלה לה.

בחג החנוכה נוטל יהודי נר קטן בידיו, מדליק ומעלה אור על פתח ביתו. הנר מלמד: התעקש ידידי להאיר כל רגע בחייך, כל פינה בעולמך; השתדל להתחיל בכל פעם מחדש, כאילו עמדת כרגע על מפתן הבית, והאמן שגם בחייך יופיעו ניסים ונפלאות.