על 'קבלת פנים' מעין זו הם לא חלמו אפילו בחלומותיהם השחורים ביותר.

הם עמדו שפופים ונכלמים, פגועים עד עמקי נשמתם, הביטו בחמלה על רבם הנערץ שהיה הקרבן העיקרי בהתעללות זו.

הם בסך הכול ביקשו להתקבל בבית הפריץ, כדי לבקש ממנו הקלה בעומס המיסים החדשים שהטיל עליהם, אך זה קיבל אותם בקיתון של גידופים וכינויי גנאי. הוא לא הסתפק במילים מעליבות, אלא הוסיף 'מתנות יד' אכזריות במגלבו. הם הרגישו רמוסים מול שחצנותו, מאופסים תחת יהירותו.

ואז קרה הבלתי-יאמן, מול עיניהם הנדהמות פוצח הרב בריקוד נלהב; קולו הזך נישא ברמה בין כותלי הארמון: "עלינו לשבח… שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה" – – –

הרב ניגש אליהם והכניס אותם בעל-כורחם למעגל. לרגע הם שכחו היכן הם נמצאים ונסחפו לריקוד ההולך וגובר.

חרון עז הציף את פניו של הפריץ, לתבוסה שכזו הוא לא ציפה, מגלבו התנופף והוא הצליף ביתר-שאת. אך את הנעשה אין להשיב, הוא הפסיד במערכה, כל השפעת הזלזול שלו נמוגה, חיות חדשה ננסכה באנשים, לא, הם לא מושפלים, הם מרוממים מאד, שום מכה בגוף או בנפש לא תוכל להם.

* * *

'משנכנס אדר מרבין בשמחה', זו איננה רק שמחה על העבר היפה, זוהי עצה מעשית ביותר למלחמה העצומה המתחוללת סביבנו מבלי לחוש בכך – מלחמת עמלק. מלחמה נוראה מול שורש כל הרע והטומאה שבעולם, מקור כל הגלויות והצרות שאירעו אי פעם לישראל. מלחמה שרק הולכת ומתגברת מדור לדור.

עמלק, בצעדי ייאוש של טרום תבוסה מוחלטת, מתאמץ בכל הכוח שברשותו – לכבוש ולהרוס.

ומה הכוח שאיתו אנו ניצבים מולו?

שמחה!

זה הנשק היעיל ביותר להכנעתו. רק כך נוכל לו.

מדוע אכן השמחה היא התשובה היחידה כנגד כוח נוראי זה?

ובכן, עמלק לא נלחם בכוח פיזי, כל כוחו הוא בעזות המצח שלו (ליקוטי הלכות, תחומין ד-ז), כוחו טמון בחוצפה שלו להשפיל את הצד הנגדי הגדול ממנו לאין-ערוך. כזה היה והינו עמלק בכל דור, הוא בסך הכול עז פנים וחצוף מאין כמוהו, ומכאן כל כוחו.

גדולתו של יהודי איננה ניתנת לתיאור כלל, יהיה זה אפילו היהודי השפל והגרוע ביותר – כל נקודה קטנה שהוא זוכה לעשות, באיזו מצווה קלה שהיא, או אפילו נקודה אחת של מחשבה או רצון שהתעוררו בו לעשות מצווה "יקר ועולה על כל מחמדי תבל – והכל אין ואפס גמור נגד נקודה אחת מרצון הטוב הזה" (ליקוטי הלכות בציעת הפת ו-סד).

אך עמלק לא נכנס בויכוח שכלי; הוא משפיל ומבזה את היהודי עד עמקי נפשו, פוצע בגופו על ידי גלויות וצרות, ושב ומבזה את נפשו: 'מי ומה אתה בסך הכול?' – הוא מכניס מחשבה אכזרית בלב האדם – 'אינך שווה כלום. חוטא ופושע מאוס ומשוקץ'. הוא אינו משמיע מילה הגיונית אחת, אבל החוצפה שלו מנצחת, היא גורמת לאדם ליפול תחת עוצמת הביזוי.

אין אפוא תרופה יעילה נגד עזות טמאה כזאת, אלא אם כן מעמידים נגדה עזות קדושה – לא להיכנס עימו לשום ויכוח, אלא לעמוד בתוך סבך ההשפלות ולהתחיל לרקוד: 'אשרינו מה טוב חלקנו', זכינו ואנו בני מלכים, שום חושך לא יעיב על אור יקרות זה.

אסור לנסות אפילו להפריך את השפלותיו, חייבים להתחיל לשמוח ולרקוד אף מבלי להבין איך השמחה מפריכה את כל אותם ביזויים.

ככל שתתעצם שמחתנו, כן יגבר עוז נפשנו לעמוד מול אוייב אכזרי זה והשפלותיו – ונביס אותו. רק עזות נגדית תמסוך בנו תעוזה להמשיך ולשמוע בקול הצדיקים שגילו וממשיכים לגלות לנו את יקרת ערכנו הנצחי (עפ"י לקוטי מוהר"ן ח"א כב ולקוטי הלכות, תחומין ד').

* * *

יד ההשגחה סיבבה שחגיגת התחלת המחזור הי"ד ב'עמוד היומי' שב'ליקוטי מוהר"ן' חל בדיוק בחודש שבו מרבים בשמחה. השמחה הזאת חיונית ביותר להצלחת מלחמתנו! עלינו אם כן לאזור עוז, על אף כל הזלזולים העולות מקרבנו, מהעמלק הפנימי, על כך שאנו רחוקים מאוד מלקיים את דברי הצדיק. עלינו לקום ולשמוח על כי למרות הכול זכינו להגות בתורתו ולרצות לקיים את דבריו. זה ינסוך בנו עוז להמשיך ולהיאבק, עד לניצחון המוחלט של צד הקדושה.