משל…

איש אחד הלך בדרך רחוקה, במדברות ויערות, פגע בו גזלן אחד וביקש לשודדו, שאלו: יש לך ממון? אמר לו: הן, את כל ממוני אתן לך כדי להציל את נפשי. מיד בדקו הגזלן מכף רגל ועד ראש, משמש את כל כליו וחפציו ונטל מעמו כל כסף וכל דבר ערך.

פנה הנגזל לגזלן בערמה ואמר לו: הן שדדתני ולא הותרת לי מאומה. עתה, היאך אשוב לביתי ריקן ומחוסר כל; כל כך זמן ארוך שאני נע ונד מחוץ לביתי; באילו פנים אבוא לפני אשתי וילדי כשבידי אין פרוטה אחת שחוקה? בכן אפוא, אנא, ירה ברובך בכובעי, כדי שכל הרואה ידע שפגע בי שודד ושדדני, וכך אוכל לפחות לשוב לביתי ולעמוד מול צער משפחתי…

לא סירב הגזלן, כיוון את רובהו למול כובעו של הנגזל וירה בו אחת ושתיים ושלש, עד אשר לא נותר צל של ספק כי כובע של שדוד הוא זה.

ראה האיש כי ניאות לו איש הבליעל, ביקש מעמו לירות גם בשולי בגדיו, בשרווליו, ובכל מקום אפשרי. וכאשר כבר עמד הגזלן ללכת, פנה אליו שוב והתחנן אליו, והפציר בו לירות גם בחפציו האחרים, שוב ושוב הפציר בו עד שנעתר לו הגזלן וירה בעוד ועוד מקומות…

הודה לו האיש בנימוס, ומשפנה שוב הגזלן ללכת עם שללו, שוב פנה אליו האיש, עוד הפעם, לבל ימאן לירות גם בקצה תרמילו, בו אין עדיין אף נקב אחד…

"אזלו לי כל הכדורים, ושוב אין לי במה לירות בך" – ענה לו הגזלן מבלי משים…

"אם כן" נענה האיש – הבה נא אראה לך את כחי…

התנפל עליו האיש הנגזל, אחזו בערפו, תוך שעה קלה הכניעו, נטל מעמו את כספו השדוד והלך לו.

* * *

…ונמשל

את המשל הזה המובא בספר חיי מוהר"ן ח"ב (מקום נסיעתו וישיבתו באומן) סיפר רבינו לגבי "אנשים הידועים הנכנסים אצלו, שהם חכמים בעיניהם, וסיפרו לפניו כמה מעשיות של שטות הנמצאים בספריהם". הכוונה, לגדולי החוקרים האפיקורסים שהתגוררו באומן עמהם עסק רבינו להחזירם למוטב. רבינו היה משפיל עצמו אליהם ומדבר עמהם בשפתם הם, אף האזין לכל שטויותיהם השאובים מספרי החקירות. לאחר שהלכו מעמו פנה רבינו לנוכחים ואמר להם: "בקרוב יכלה אצלם הכל, כי קל ומהרה לא יהיה להם מה לספר ובהקדימו את המשל המסופר לעיל ביקש להסביר למקורביו ששהו במחיצתו באותה עת, שמכיון שכל דעותיהם וסברותיהם של החוקרים אינם מבוססים על שום יסוד רוחני-נצחי, הרי הם כעלים נידפים אשר בבוא העת יתנדפו כולם ולא יוותר מהם ולא כלום.

להתגשמות חזונו זה של רבינו אנו עדים כיום, כשלכל תנועת ההשכלה ויורשיהם ויורשי יורשיהם לא נותרה כמעט כל אחיזה רעיונית, וכל אותן תורות שדופות שביקשו להחדיר בקרב העם פשטו רגל. שום תודעה רעיונית אינה קיימת עוד בבאים אחריהם, אלא אך ורק שאיפה למילוי תאוותיהם נשארה אצלם – עובדה שהביאה בעקבותיה גל של חזרה בתשובה ושיבה אל המקורות מצד פורקי העול. הלא היא התופעה המרנינה של תנועת בעלי תשובה ההולכת ומתגברת מיום ליום וכבר הפכה לשטפון של ממש ב"ה.