הפרקים הקודמים: [הקדמה] | [היכן המטמון] | [חלום אמיתי]

מעניין מאד, יש אנשים שאתה פוגש אותם כל יום, בוקר בוקר או ערב ערב אבל אין לך שום קשר עמהם, ויש שאתה פוגש אותם לעיתים רחוקות יותר אבל יש לך עמהם קשר חזק ואמיתי.

לדוגמא, את השומר בשער החשמלי בכניסה למקום העבודה שלך אתה פוגש לפחות פעמיים ביום, מאחל לו כל יום בוקר טוב, ואולי גם מה שלומך, אבל זה נגמר בזה. אם יום אחד יוודע לך שהוא פוטר מהעבודה, זה בכלל לא יעניין אותך. גם לא מעניין אותך מה שמו ומה שם אביו ומה הם קורות חייו. אותו דבר בנהג ההסעה שלך, אותו הדבר בעובד נקיון של הבנין. ואותו הדבר בקופאי של המכולת.

אולם ישנם כאלה שאתה מרגיש איתם קשר אמיץ. אתה חווה איתם את כל חוויות חייך, את ההתלבטויות, את הציפיות, את האכזבות. הכל. תסתכל על חברך בישיבה, בכולל, בעבודה. תתבונן לרגע איך זה שיש כאן כאלה שהם בכלל לא מעניינים אותי ואני לא מעניין אותם, ויש כאלה שאני קשור אליהם כל כך עד כדי שאם הם לא יגיעו יום אחד כבר אתקשר אליהם לשמוע אם הכל בסדר. במה זה באמת תלוי?

קשר אמיתי נוצר על ידי פתיחות הלב. משהו מבפנים מתחבר בין שניים ונוצר קשר, אולם המחבר בין שני הלבבות הוא הדיבור. אנו מוצאים בלשון חז"ל כשהם רוצים לספר לנו על קשר זוגי הם אומרים: ראוה מדברת (כתובות יג ע"א) כלומר, כמה שתדבר עם מישהו, תשתף אותו בחויותך, אתה פותח בפניו את לבך עד שבמשך הזמן נוצר קשר אמיץ.

הדבר נרמז אף בפסוק "נפשי יצאה בדברו" (שיה"ש ה) שכשהאדם מדבר הוא מבטא את הנפש שלו לשומע, וכששניים מדברים יחד נוצר ביניהם קשר נפשי במובן מסויים.

מטעם זה, מקובל להדריך כל זוג העומד להנשא שישתדלו להרבות בשנה הראשונה בדיבורים, גם אם אין במיוחד על מה ומי, כי עצם הדיבור יוצר ובונה קשר אמיתי בין בני הזוג.

שים לב, לדוגמא, עם אותם רבנים שהתייעצת עמהם על כל צעד בתקופת הבחרות, אתה מרגיש קשר נפשי עד היום אולם עם אותם רבנים שהיית סגור איתם לא התפתח שום קשר אמיתי ביניכם. הוא אשר אמרנו, "נפשי יצאה בדברו"!

ועכשיו לעניינינו. אם נרצה לבנות קשר אמיתי עמוק ואיכותי עם השם יתברך, אנחנו חייבים לדבר איתו.

כן! התפילה היא האמצעי היחיד לפתח קשר נפשי עם הבורא עולם. הדיבור עם השם יתברך נקרא נפש "ואשפוך את נפשי לפני הי" ומכאן ש"הנפש זו תפילה" (רש"י בגמי ברכות ה ע"ב) ופירש בספר "נפש החיים" (ש"ב פרק יד) שכח הדיבור הוא עיקר נפש האדם שזה יתרון האדם מן הבהמה, וכל תיבה היוצאת מפיו היא חלק מנפשו. וזו עיקר עבודת התפילה, שעל ידה זוכה האדם לדבקות בבורא. וכל כך תרבה ותתלהט אהבתו יתברך בכח נפשו עד שיהא חושק ומתאוה באמת, שבדברו עתה אותו הדיבור הקדוש מהתפילה, תהא נפשו יוצאת מהגוף לגמרי ותתעלה להתדבק כביכול בו יתברך. עכת"ד.

ואם תשאל, הלא אני מתפלל כל יום שלש פעמים, ומברך ברכת המזון פעמיים, ואומר עשר פעמים ביום "בעזרת השם" או "ברוך השם", אז מה אתה רוצה ממני?

אני רוצה ממך שתבין שזה לא מספיק, ככה לא נבנה קשר אמיתי!

רבינו בחיי, האר"י הקדוש, בעל החרדים, החיד"א, בעל התניא, רבי אלימלך מליזענסק, רבי נחמן מברסלב, רבי אהרן מקרלין, החפץ חיים ועוד צדיקים הבינו שזה לא מספיק!

אתה חייב לקבוע זמן לפגישה אישית בארבע עינים עם השם יתברך, יום יום חוק ולא יעבור. בפגישה הזאת תספר לו את כל מה שיש לך בלב. תודה לו על מה שיש לך להודות, תבקש ממנו כל מה שחסר לך ברוחניות ובגשמיות, תתנצל על כל השגיאות שעשית, תשטח בפניו את כל ספקותיך, תספר לו את תחושותיך, תתאר לו כיצד היית רוצה להיות, תתחנן לפניו שיהיה לך נחת מהילדים, שיהיה לך שלום בית, פרנסה בנחת, בריאות, שמחת חיים. הכל הכל הכל, כאן זה הכתובת.

שעה של פגישה כזאת, אחת לעשרים וארבע שעות ביממה, עושה לך מהפך אמיתי בנפש -בדוק ומנוסה! אל תאמין, תבדוק!

נכון להיום, להערכתי ישנם למעלה מאלפיים איש שעושים את זה יום יום, ביניהם אנשים פשוטים מאוד. והחיים שלהם השתנו מן הקצה אל הקצה. הם זכו לבנות קשר עם הבורא בצורה שלא ניתנת לתיאור במילים. זו תחושה, חויה רוחנית, שרק כשטועמים מבינים…

בפגישה כזאת, אתה יכול לדבר בכל שפה שתחפוץ, אין שום נוסחאות קבועות, אין שום דקלומים. אתה סולל את הדרך, הלב מביע באמת את מה שהוא רוצה, מה כואב לך. מה אתה דורש מעצמך, לאן אתה שואף להגיע, קצת יישוב הדעת מהמירוץ המטורף של היממה. אםיהשבתי מהוה מעין עולם הבא של שבעת ימי השבוע, הפגישה הזאת היא מעין העולם הבא של היממה, "טועמיה חיים זכו"…