שלושת האוטובוסים שעשו את דרכם בכבישי הארץ לעבר היישוב מירון בגליל העליון, לא ידעו כי עתידים הם להפגש בסופו של יום. כאשר נטו צללי ערב התברר כי אכן, ללא שום הודעה מוקדמת הגיעו בזה אחר זה שלשה אוטובוסים של בחורים חסידיים המתכוונים להעביר את הלילה בצילו של התנא האלוקי רשב"י במירון.

היה זה בליל חמישי, כ"ג אלול תשכ"ג. כהכנה לקראת הימים הנוראים מצאו לנכון כמה מראשי הישיבות בארץ ישראל, לארגן הסעה מסודרת לבחורים מבקשי השם, להשתטח על קברי הצדיקים. היו אלה ישיבות ערלוי, ויז'ניץ וברסלב, שנפגשו לקראת שקיעת החמה בהיכלו של רשב"י.

אחד ממשתתפי הנסיעה היה צ., בחור צעיר שלמד בישיבת ערלוי. מטבעו היה מאז ומתמיד מבקש משמעות אמיתית לחייו, וכל הזדמנות שנקרתה לפניו היה מנצל עד תום למען עתידו הרוחני. על חסידות ברסלב שמע מעט מאד, וכעת הופתע לראות לפניו עשרות חסידי ברסלב, צעירים, אברכים ובעלי בתים, כיצד הם מתפללים תפילת ערבית בהתלהבות בלתי מצויה.

לאחר ערבית יצאו חסידי ברסלב בריקוד, עיניו צדו את החסיד רבי חיים בנימין ברוד, שקיפץ ופיזז כנער עול ימים, צ. לא ידע כי בשבועות האחרונים ממש צלח רבי חיים בנימין את מסך הברזל הסובייטי והגיע ארצה ברננה. בין הרוקדים שהלהיבו את הקהל היה גם רבי אלטר הורביץ, ובניו של רבי יונה לבל. צ. שנחון בעין חדה הבחין כי משהו עמוק ואמיתי מסתתר מאחורי רקידה זו.

תפילת ערבית הסתיימה, והבחורים צעדו אל האוטובוסים בכדי לארגן את החפצים לקראת הלינה. אך לרבי נתן ליברמנש הי"ו, משגיח ישיבת ברסלב דאז, ישנם דאגות אחרות במוחו, הוא מכתת רגליו מאוטובוס לאוטובוס ובקשה נרגשת בפיו: מי המקוה, זו שבחצר הרשב"י, קרים למדי, בכדי לחמם את המים צריך לרדת לכפר ולקנות סולר, וכסף מנלן?

גם על האוטובוס של ישיבת ערלוי הוא אינו פוסח. בדחילו ורחימו הוא נעמד ליד הספסל הראשון והחל דורש מעומק לבו על מעלתה של טבילת שחרית. אחד הבחורים הרהיב עוז וטען בפניו: "מי שחפץ באמת לטבול במקוה – יטבול אף במים קרים".

אך רבי נתן אינו מרפה, לטענתו ישנם בחורים רבים שימנעו מלטבול עקב הצינה, ישנם אף כאלו שמצווים ועומדים מהוריהם שלא להכנס למקוה קרה כל כך. בעינים בורקות הוא מתאר את הזכות העצומה של מי שיטול חלק בטהרתם של כמאה וחמישים בחורי חמד אשר יזכו להתפלל תפילת שחרית אצל הצדיק לאחר שטהרו במקוה – – –

הדיבורים עשו פירות, עם שחר מצאו הבחורים מקוה מחוממת, ואילו עבור צ. הסיפור רק התחיל… דמותו של המשגיח הברסלב'ר לא משה מנגד עיניו, האמת היוקדת הבעירה את ישותו, הוא חש במסתרי נפשו כי בברסלב בוערת אש.

עברו שנים ספורות, ובחודש אייר תשכ"ז פרצה 'מלחמת ששת הימים'. במיוחד סבלה העיר ירושלים, פגזים נפלו ברחובות העיר כשהם משאירים אחריהם נזקים רבים. עם תום המלחמה יצאו התושבים לאמוד את הנזקים, בהם גם צ. מיודענו. בדרכו עבר ליד בית המדרש הגדול של חסידי ברסלב בשכונת מאה שערים, משיכתו לחסידות ברסלב הביאה אותו לעלות להיכל, שם מצא את הקהל מתבונן בקיר המערבי, בו פגעו שני פגזים זה ליד זה. הקיר שבור, אבל הפלא הגדול עומד מול העינים: בין ההריסות עומד לו בשלימותו ארון ספרים מהודר, מאחורי זכוכית שקופה עומדים להם מסודרים ספרי ברסלב חדשים המיועדים למכירה מטעם "קרן הדפסה דחסידי ברסלב" – – –

צ. עומד ומשתומם על הנס הגלוי, כיצד ארון הספרים לא ניזוק כלל, והנה ניגש אליו אחד החסידים ואומר: "מה לך מתפלא על ה'דומם'? התבונן ב'מדבר'! החסידים החיים העובדים את השם יתברך!!!"

עיניו של צ. מוליכות אותו לעבר פינת בית המדרש, הוא עוקב בסקרנות אחר יהודי בעל פנים מאירות היושב ולומד עם בנו, ועיניו עצומות. "מי הוא העיוור הזה?" הוא שואל. "אין הוא עיוור", הוא נענה, "זהו רבי שמואל שפירא, בעל שמירת העינים המופלגת".

לא עברו ימים רבים, וצ. הפך לחסיד ברסלב נלהב, וכיום הינו מחשובי החסידים המפארים את שם הצדיק בעולם.