המלחמה נגמרה

י״ג בסיון תשע״ט

"סביבה כבישים, אבל בתוכה שלושה קילומטרים רבועים של שקט, טבע, פרחים, צמחים, ציפורים, חיות, בארות ומקוואות ישנים מתקופת המכבים. כך, כל יום מחדש, בציפייה נרגשת, שמתי פעמיי אל ה"גבעה שלי". כאן אני נפגש עם השם."

כל מתבודד מתחיל יודע שאחד המפתחות לשיחה טובה, כזו שאתה מרגיש חזק בתוך הלב שהמילים שלה עלו, שהשם שמע ושעכשיו זה רק עניין של זמן עד שתוכל לראות עין בעין איך אותן מילים שנאמרו, הופכות למציאות – הוא המקום שבו מתבודדים.

מדי יום ביומו חיפשתי מחדש את המקום הזה, מקום שבו ארגיש בבית. תחושת שלווה, ריכוז, שטף שיחה ובהירות מחשבתית, שלא הצלחתי למצוא בתוך שיגעון העולם הזה. חרשתי את הפארקים, כיתתי רגליי ברחובות, בשעות היום והלילה, הגעתי אל השבילים הנידחים ואל השדרות. זה היה טוב, אבל זה לא היה בית.

עד שמצאתי אותה – את הגבעה שלי,

כמו גן עדן בתוך העיר.

סביבה כבישים, אבל בתוכה שלושה קילומטרים רבועים של שקט, טבע, פרחים, צמחים, ציפורים, חיות, בארות ומקוואות ישנים מתקופת המכבים. כך, כל יום מחדש, בציפייה נרגשת, שמתי פעמיי אל ה"גבעה שלי". כאן אני נפגש עם השם.

בין עיקולי השבילים יכולתי לראות את הפקקים, לשמוע את הד המשאיות ואת סירנות האמבולנסים 'בדרך אל' ו'בדרך מ…'

מעבר לאחת הגבעות, אפשר היה להבחין ממרחק בשלטי החנויות של קניון עירוני, אותו קניון, שעד לפני שנים ספורות, בעצמי הייתי כלוא בתוכו.

איזו שמחה הייתה לי בגבעה שלי, מציץ כמתוך בועה אל עבר שיגעון העולם שבחוץ. הודיתי להשם על פינה שפויה, שבה אני יכול לאסוף את עצמי כל יום מחדש, לברר מה בכלל אני רוצה, מה באמת אני אוהב, מה בעצם אני חושב, לְמה אני מתגעגע.

באחד הימים גיליתי מבצר עתיק. שלט חלוד העיד שבמקום זה נמצאו קברים של לוחמי המכבים. נרגש, פילסתי דרכי בין הצמחייה העבה, ובצעדים זהירים כבשתי את פסגת המבצר. מימיני מתנשאים הרי ירושלים, משמאלי נשקף אופק ימה של תל אביב. מלפניי אזור תעשייה שנחצה בכביש סואן ומאחוריי – עיר בבנייה. וכך אני עומד על פסגת המבצר, מסתובב שלוש מאות ושישים מעלות. מלא בגעגוע להרי ירושלים ולמה שהם מסתירים מעבר להם. ומתפלל.

"אבא, רבנו מלמד שהתפילות שלנו יביאו את הגאולה, שהאנשים הפשוטים שאומרים תהילים, דווקא הם שיכתירו את מלך המשיח. אבל לא רואים כלום, אבא. כל האופק שחור. צער אחרי צער, גלות ועוד גלות. כבר מזמן שכחנו מי אנחנו ולאן אנחנו הולכים. מה יהיה אתנו, אבא? לאן כל זה הולך? מתי יבוא הסוף?"

בכיתי. הרבה בכיתי.

ואז, מדוכדך ויגע, ישבתי.

"אתה רואה?" שאל קול בלבי.

"אתה רואה את הכביש הסואן לכיוון ירושלים?"

הסתכלתי.

"עכשיו תעצום עיניים".

עצמתי.

"עכשיו תפקח".

פקחתי.

הכביש היה מלא מכוניות, מיליוני מכוניות – פרטיות, אוטובוסים, מוניות. כולן נעות בפקק אין-סופי לכיוון היחיד שכל אדם בעולם רוצה לנסוע אליו – ירושלים. בסופו של דבר, הרכבים מפסיקים לנוע. גברים, נשים, ילדים, כולם נוטשים את הרכב ומתחילים ללכת ברגל. שום דבר אינו עוצר אותם. שום נושא אינו מטריד אותם. שום רעיון אינו מבלבל אותם. בלי דחיפות, בלי צעקות. זה אחר זה. המונים נרגשים, שמחים. צועדים לעבר ההרים שבאופק. העיקר – להגיע, לראות.

באופק הרחוק, אור לבן, מסמא עיניים. רבים מסוככים על עיניהם, אבל ממשיכים לצעוד בנחישות.

אוויר טהור עולה ושוטף את ערי החוף. מבעדו מתגלים שמים שאין להם סוף.

המלחמה נגמרה.

…מאז, אני כבר לא מסתובב בעולם ורואה שחור. בתוך מסך העשן נפתח לי חלון. אני זוכר מה ראיתי. רק מחכה. "וחיכיתי לה' המסתיר פניו מבית יעקב. וקיוויתי לו".

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support