בחג החירות יש לנו תזכורת שנתית על זה שאנחנו בני חורין. התזכורת הזאת בדרך כלל משויכת לאירוע ההיסטורי של יציאת מצרים, עבדים היינו ואיזה טוב שיצאנו משם. ההשלכות מכך על חיינו לא כל כך גדולות, חוץ מהכרת הטוב (שאין לזלזל בה) על זה שאנחנו בעצמנו יכולנו עדיין להיות שם והנה אנחנו משוחררים. אבל כשמדברים על המישור האישי אפשר להרגיש שעבדים היינו ועבדים נשארנו. יש לנו הרגלים שאנחנו לא מסוגלים לצאת מהם, דימויים שיש לנו על עצמנו שלא מאפשרים לנו לצאת ולפרוח באמת, וכך אנחנו חוזרים ליפול את אותן הנפילות ולשגות את אותן השגיאות. כמובן שמצב כזה לא יכול להיקרא חירות, ולכן אנחנו מחויבים לחשוב על החירות הפרטית שלנו לצד החירות הכללית שלנו כעם.

איך יוצאים לחירות? זאת שאלה שחייבת להישאל בימים כאלה. לפני ההתעסקות בשאלה אולי צריך להבהיר שהחירות שאותה אנחנו מחפשים אינה מצב פיזי כזה או אחר (שממילא אינו תלוי בנו), אלא בעיקר מצב של תודעה. רוב ההגבלות שיש לנו הן לא פיזיות אלא מנטליות. בלשון רבי נחמן: "עיקר כל המניעות הן מניעות המוח". העובדה הזאת, שהכל במוח, מעודדת במידה מסוימת. אנחנו יודעים שאנחנו לא מחפשים איזו שהיא מציאות אחרת שמי יודע איפה היא נמצאת, החיפוש שלנו מתמקד במציאות שמול העיניים שלנו. אבל פיתרון לשאלה אין כאן. הכל במוח, נכון, אבל זה לא נותן לנו את הכלים. לפעמים זה רק יותר מקשה, שכן מציאות פיזית אנחנו עוד יודעים איך לשנות, אבל איך משנים תודעה? כאן זה נראה כמקום חסר עצות שאין בו דרך של ממש, וזה אולי המחסום הכי גדול של החירות. כשאנחנו מבינים שהכל במוח זה נראה תקוע. מה עושים עם זה שהכל במוח? איך מתקדמים מכאן?

"שָׁמַעְתִּי שֶׁאִישׁ אֶחָד שָׁאַל אוֹתוֹ: כֵּיצַד הוּא הַבְּחִירָה? הֵשִׁיב לוֹ בִּפְשִׁיטוּת: שֶׁהַבְּחִירָה הִיא בְּיַד הָאָדָם בִּפְשִׁיטוּת, אִם רוֹצֶה עוֹשֶׂה, וְאִם אֵינוֹ רוֹצֶה אֵינוֹ עוֹשֶׂה" (ליקוטי מוהר"ן ב, קי). שואל אותו אדם את רבי נחמן: איך בוחרים? שאלה מוזרה לכאורה. האם לשאלה כזאת יכולה להיות תשובה? אי אפשר להפוך את הבחירה לדבר וודאי ולהסביר איך תמיד נוכל לבחור רק את הבחירות הטובות, כי אז משמעות הדבר היא שכוח הבחירה אבד. כל הבחירה נובעת מכך שאין וודאות ואין תשובה חד משמעית שמבטיחה את תוצאת הבחירה מראש.

אלא שהשאלה היא לא בהכרח איך בוחרים ופותרים את הספק, אלא מהי המהות של כוח הבחירה; מה פירושו של הכוח הזה. בעצם שאילת השאלה הזאת יש כאן חידוש גדול: אנשים רבים מתלבטים ומסתפקים וגם מגיעים להחלטות, אבל זה לא אומר שהם בהכרח בוחרים. החלטה היא כוח להכריע ספק, אבל אין בה יכולת לשנות דברים שעליהם אין ספק. זאת גם הסיבה שאם נחליט שממחר נהיה אחרת לא בהכרח ישתנה משהו. כוח ההחלטה הוא מוגבל מאוד, ואת המוגבלות שלו אנחנו חווים כל הזמן. בגלל זה שואל אותו אדם את רבי נחמן על כוח הבחירה. מהי מהות הכוח הזה? איך מתוודעים אליו? איך יוצרים תודעה חדשה ולא רק עורכים ומעצבים תודעה על ידי החלטות?

התשובה היא: "בפשיטות". אנחנו מחפשים יותר מדי עצות והדרכות שמסיטים את המבט ממקור הכוח הפנימי שניטע בנו. יש בנו כוחות עצומים. על שאלות כמו "איך אפשר לצאת מא' ב' ג' עם כל כך הרבה קשיים?" פשוט צריך לענות: אפשר, ולא צריך להסביר את זה. נתינת ההסבר והעצה פוגעת ביכולת הבחירה. אם רק נבחר במה שיש לנו מוטיבציה אליו ובהדרכות מפורטות שקיבלנו איך לעשות אותו, לא נוכל להתקדם מעבר למה שכבר מונח בנו. הבחירה יכולה ליצור דברים חדשים, ולכן אי אפשר להשתמש בה באמצעות עצות וחיזוקים שבנויים על מה שהמוח שלנו מסוגל לעכל ולהכיל. הכל במוח, נכון. צריך רק לעזוב את החמש אחוז שאנחנו מכירים במוח ולהפסיק לנסות באמצעותם להביא את השינוי המיוחל. צריך לפתוח את כל האוצרות, לצאת לחופשי לגמרי.

אם נחזור ונשאל, איך יוצאים לחירות? נענה: אין תשובה. חזרנו לאותו המקום אם כן, אבל זהו ממש לא אותו מקום. לפני שיצאנו לחירות, חיסרון התשובה היה מעיק והרגשנו שהוא מעכב אותנו מלצאת החוצה. היינו צריכים את אותו פיתרון שיגלה לנו את הסוד. אחרי שיצאנו לחירות, חיסרון התשובה בכלל לא מפריע. לא צריך הסברים איך יוצאים לחירות. עושים את זה. המקום הזה פשוט קיים בנפש, בפשיטות, ולא באיזה תודעה מורכבת. איך רואים? איך שומעים? זה פשוט קורה. כשכוח קיים בפשטות לא מתחילות השאלות, כי הוודאות שלו גדולה עד כדי כך שאי אפשר להסתפק. בשביל לצאת לחירות צריך להפסיק לשאול שאלות ולחפש עצות או לחפש הבנות חדשות. פשוט צריך לצאת לחירות.

"וְרָשַׁמְתִּי זֹאת, כִּי הוּא נִצְרָךְ מְאֹד. כִּי כַּמָּה בְּנֵי אָדָם נְבוּכִים בָּזֶה מְאֹד, מֵחֲמַת שֶׁהֵם מורְגָּלִים בְּמַעֲשֵׂיהֶם וּבְדַרְכֵיהֶם מִנְּעוּרֵיהֶם מְאֹד, עַל כַּן נִדְמֶה לָהֶם שֶׁאֵין לָהֶם בְּחִירָה ח"ו וְאֵינָם יְכוֹלִים לְשַׁנּוֹת מַעֲשֵׂיהֶם. אֲבָל בֶּאֱמֶת אֵינוֹ כֵן, כִּי בוודאי יֵשׁ לְכָל אָדָם בְּחִירָה תָּמִיד עַל כָּל דָּבָר, וּכְמוֹ שֶׁהוּא רוֹצֶה עוֹשֶׂה. וְהָבֵן הַדְּבָרִים מְאֹד" (רבי נתן, שם).