ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > היסטורי ומרתק: חסידי ברסלב באומן (א)

היסטורי ומרתק: חסידי ברסלב באומן (א)

ט׳ במרחשון תשפ״א

תיאור מרתק של הסופר מרדכי ספקטור על רדיפת חסידי ברסלב בעיר אומן בשנים עברו, ואיך ראה זאת הוא בעיניו, עיני ילד קטן.

על חסידי ברסלב בעיר אומן – מרדכי ספקטור

מרדכי ספקטור, סופר יידי ידוע, נולד וגדל בעיר אומן, למשפחת חסידי טולנה. בשל כך, ובשל הרדיפות שעברו חסידי ברסלב בעיר (כפי שהוא מתאר), התעוררה אצל ספקטור סקרנות רבה להכיר את החסידים הנרדפים, והוא אכן עשה זאת.

ספקטור "החמיץ" וברבות הימים הפך לסופר ידוע, שכתב ספרים רבים ביידיש. בין יתר ספריו, כתב ספקטור אוטוביוגרפיה "מיין לעבען" – "חיי", ובה, בין היתר, הוא מתאר את חסידי ברסלב באומן.

החומר הכלול באוטוביוגרפיה של ספקטור, התפרסם בשלש מקורות נפרדים: בסדרת כתבות בשנת תרפ"ד בעיתון "יידישעס טאגבלאט" שיצא לאור בארה"ב, בסדרת כתבות בעיתון הפולני "דער מאמענט" באותה שנה, ובספרו "מיין לעבען" – "חיי", שיצא בשלשה  חלקים בפולין, בשנים תרפ"ז-תרפ"ח.

במסגרת הסיקורים ההיסטוריים באתר, אנו מעלים את הפרקים הרלוונטיים מספרו, בתרגום לשפה מדוברת ובתוספת הערות רקע. על מנת להביא מידע שלם, תרגמנו את החומר מכל המקורות האמורים, בשל שינוים קלים בין המקורות.

אין להעתיק ללא רשות!


העיר הישנה והחדשה

מתוך: "חיי" – מרדכי ספקטור.

מאד אהבתי את אחותי הגדולה, כי הייתה לה חנות קטנה, שם תמיד היה בנמצא שקים שלמים של תאנים, שקדים, צימוקים, שזיפים מיובשים ומתוקים ואגוזים גדולים וקטנים.

אחותי גם אהבה אותי מאד, כי הייתי הקטן ביותר, מוז'יניק'ל, וכאשר הייתי מגיע אליה היא הייתה מכבדת אותי בכל אותם דברים טובים = ממתקים וחוץ מזה כאשר הייתי יוצא, הייתה היא נוהגת למלאות את כיסיי בהם.

פעם אחת בחודש אלול, כאשר רציתי ללכת לעיר העתיקה[1] אל אחותי אמרה לי לפתע אימי:

– אתה הרי ילד טוב ואתה אוהב לשמוע בקול אימך, מבקשת אני ממך שלא תלך לעיר העתיקה.

– ובשבת אוכל ללכת? שאלתי.

– ובשבת גם לא תלך יותר בלעדיי. כאשר אני אלך לעיר העתיקה אקח אותך איתי, אם תהיה ילד טוב ותשמע בקול אמא.

ותוך כדי שהתרחקה ממני הזהירה אותי שוב:

– תזכור ילדי, לבד לא תלך! – תוך שהיא מנופפת באצבעה לאמר, למען השם שאשמור על אזהרתה.

מוחי הצעיר החל לעבוד קשה: מה זאת אומרת? מדוע עד עכשיו יכולתי ללכת אל אחותי בעיר העתיקה ופתאום לא? מה קרה, אני הרי תמיד ילד שקט, אני לא פוגע באף אחד, אני לא מתקוטט עם ילדים, אני תמיד הולך בצד השביל, אף אחד לא פוגע בי. מדוע זה פתאום לא אוכל ללכת עוד, למה גזרה כזאת?

ואלפי שאלות הסתבכו במוחי והסקרנות הלכה וגברה תמיד עוד ועוד.

לפנות ערב, כשאימי התיישבה עם שק בידה על הספסל ליד הבית, הגיעו שכנים וסיפרו, שבעיר העתיקה הייתה מריבה גדולה מאד, חלק מהאנשים דיממו ובכמה בתים סמוך לקלויז של חסידי ברסלב נשברו החלונות, חסידי טולנה תפסו חסיד ברסלב וכמעט שלא הרגו אותו, שוטרים חטפו אותו מהידיים שלהם.

לאחר מכן הגיעו לספסל שלנו החברים שלי, חיים גענזיל ומענדיל הייזעריגער (- הצרוד) ועם קצף בפיהם אמרו לי:

– אוי, מה קרה היום בעיר העתיקה!

– הייתם שם? שאלתי אותם.

– "כמו שאני יהודי"[2], נשבעו שניהם. שם הם היו ולמחר ילכו שוב פעם.

אני סוחב אותם לפינה ואומר להם בשקט, שאמא לא תשמע, שאני גם יבוא איתם מחר.

– למה שלא נקח אותך עימנו? כל הילדים הולכים, זה כל כך יפה לראות – אמר חיים גענזיל ומלמל, שהוא עצמו גם נתן מכה הגונה לחסיד ברסלבי…

לא יכולתי כל כך להירדם באותו לילה, נלחמתי עם עצמי, האם אשמע בקול אמא? אבל הסקרנות גברה עליי.

למחרת אחר הצהריים יצאתי עם חבריי אל העיר העתיקה, מרחוק כבר ראינו, איך עומדים ורועשים ציבור גדול בשוק הסמוך לרחוב בו שוכן הקלויז של חסידי ברסלב.

החברים שלי נעלמו חיש בין הציבור ואני בקושי רב נדחקתי ברחוב לכיוון בית אחותי שגרה בדיוק אל מול הקלויז של חסידי ברסלב.

כאשר אחותי ראתה אותי, היא ספקה את כפיה וקראה:

– אוי לי, איך הגעת לכאן עכשיו לבדך? איך עזבה אותך אמא?!

גמגמתי בלשוני שהגעתי הנה עם חברים. פני נראו כפני גנב הנתפס בשעת מעשה. בכל אופן נגשה אחותי אל הארון לכבד אותי בממתקים.

תוך כדי פיצוח אגוזים אחד אחרי השני הבטתי החוצה אל הרחוב, לראות מה קורה שם. ראיתי בעצמי את גדר עץ-האלון הגבוהה[3] של הקלויז הברסלבי, סביבו עמדו כעשרים חיילים עם רובים מ"חיל הנכים" של אומן[4] (החיל היחיד שהיה מוצב אצלנו בעיר מזה שנים)

מאוחר יותר נודע לי, שהמריבות בין חסידי ברסלב לחסידים האחרים היוו הכנסה נפרדת ל"איספראווניק" – מפקד המשטרה המחוזי, הוא היה מקבל מהבאים לקיבוץ, העשירים שבחסידי ברסלב חמש מאות רובלים בכל שנה מלבד המתנות אותן נהגו לתת לו כאשר היו באים לאומן לימים-נוראים אל קברו של הצדיק ר' נחמן.

לכן נהג ה"איספראווניק" לשלוח להם עשרים חיילים ויותר, על מנת שישמרו על הקלויז הברסלבי בכל אותה תקופה של הימים-הנוראים ועשרת ימי תשובה.

בקלויז הברסלבי היו חסידי ברסלב מתפללים ואף גרים, משום שהאכסניות ובעלי הדירות הפרטיות לא היו מוכנים לקבלם ולארחם, מפני שהיה אסור לקיים מגע ומשא עם חסידי ברסלב ואפילו אלו שכבר כן היו מוכנים להכניסם אל ביתם פחדו לעשות זאת, שלא יוודע לאחרים ויבואו להתנפל על בתיהם.

בקלויז הברסלבי היה דוחק גדול מכל האורחים שבאו לקיבוץ. בלילה על הספסלים, על הרצפה ובכל הבנין לא היה מקום ריק אפילו למחט. על הרצפה, על השולחנות, על הסטנדרים, שכובים היו אנשים ישנים ולכן היו רבים מהם מוכרחים להעמיד את חייהם בסכנה ממש ולמצוא איפשהו מחוץ לקלויז מגורים מחתרתיים.

חסידי ברסלב העשירים היו שוכרים בסתר מקומות מגורים תמורת כסף רב והאחרים – במקום ששהו ביום לא שהו בלילה; בהיחבא היו מיטלטלים עד לאחר הימים-נוראים ולאחר מכן היו יוצאים חזרה לעירם.

כל השנה היו כל מיני החסידים השונים בעירי, כגון חסידי טולנה, סקוויר, צ'רנוביל, סדיגורה ואחרים, מסוכסכים ומעולם לא חיו ביניהם בשלום, רק נגד חסידי ברסלב היו הם מאוחדים כאשר את התפקיד המרכזי נטלו חסידי טולנה, כוחם היה אז חזק וגדול מאוד, ואילו חסידי ברסלב היו חלשים מאד ופחדו מזבוב שעל הקיר.

בפנים חיוורות ומפוחדות, הייתי נתקל בהם מידי פעם בקצה העיר, מתגנבים מרחוב אחד למשנהו, נחבאים אל הקירות.

כל השנה הייתה העיר שקטה. גם אם לפעמים היו נתקלים בחסיד ברסלב, לא היו פוגעים בו; בקלויז שלהם היו מתפללים בשלווה ואף אחד לא היה מנסה לפרוץ אליו פנימה.

אדם זר לא היו חסידי ברסלב מכניסים, לא רק אל תוך הקלויז אלא אפילו לחצר הקטנה שהקיפה את הקלויז.

אבל כאשר רק היו מתקרבים הימים-נוראים, כלומר, מראש חודש אלול, כאשר התחילו להגיע לאומן חסידי ברסלב מהערים השונות, הייתה מתחילה בהלה בעיר העתיקה, היכן שממוקם הקלויז שלהם ולא רחוק ממנו, במעלה ההר, בית העלמין הישן ובו קברו של הצדיק ר' נחמן מברסלב.

מי שהובילו את ההתנפלויות על חסידי ברסלב היו חסידי טולנה. הם היו סוחפים אחריהם טיפוסים מההמון המגושם, כמו קצבים, עגלונים ואחרים שעבור ארוחת ערב טובה, ואולי גם בגלל פרומקייט (יראת שמים), היו מובילים את ההתנפלויות על חסידי ברסלב.

על הדרך כבר היו מתנפלים גם על האפיקורסים, משכילים או "דייטשען" (גרמנים) כפי שנהגו לקרוא להם, אע"פ שזה לא היה חלק מהתכנית של חסידי טולנה, אבל זה ההמון כבר עשה מעצמו, מרצונו להוכיח את יראת השמים שלו, שלמרות שהם אנשים פשוטים ומגושמים, הרי הם שומרים ונשמרים שאפיקורסות חס ושלום לא תחדור את העיר העתיקה האדוקה.

לחצו כאן לפרק הבא

 


הערות:

[1] אומן מחולקת לשניים "אומן הישנה", הלא היא האזור העתיק של העיר אומן, ובו הקלויז, בתי הכנסת של העיר, השוק ועוד – ואומן החדשה, שנוספה לעיר בתקופות מאוחרות יותר. ספקטור התגורר בתקופה המדוברת בעיר החדשה.

[2] "ווי איך בין א ייד" – כמו שאני יהודי – מטבע לשון ביידיש שבאה לתת תוקף לדברים. "כמו שאני יהודי, כך קרה כך וכך".

[3] בשל הרדיפות שנרדפו חסידי ברסלב, הוקמה גדר עץ גבוהה סביב הקלויז, על מנת למנוע נזקים לקלויז מהתנפלויות המתנגדים. ראה גם בסיפורו של זלמן קוטלר ובהערות שם.

[4] "אינוולידניה קומנדה" – יחידות צבאיות שהיו קיימות בין השנים 1764-1864 והורכבו מחיילים פצועים או חולים, ששימשו בתפקידי שמירה.

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support