ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > היסטורי ומרתק: חסידי ברסלב באומן (ב)

היסטורי ומרתק: חסידי ברסלב באומן (ב)

י״א במרחשון תשפ״א

תיאור מרתק של הסופר מרדכי ספקטור על רדיפת חסידי ברסלב בעיר אומן בשנים עברו, ואיך ראה זאת הוא בעיניו, עיני ילד קטן.

על חסידי ברסלב בעיר אומן – מרדכי ספקטור

מרדכי ספקטור, סופר יידי ידוע, נולד וגדל בעיר אומן, למשפחת חסידי טולנה. בשל כך, ובשל הרדיפות שעברו חסידי ברסלב בעיר (כפי שהוא מתאר), התעוררה אצל ספקטור סקרנות רבה להכיר את החסידים הנרדפים, והוא אכן עשה זאת.

ספקטור "החמיץ" וברבות הימים הפך לסופר ידוע, שכתב ספרים רבים ביידיש. בין יתר ספריו, כתב ספקטור אוטוביוגרפיה "מיין לעבען" – "חיי", ובה, בין היתר, הוא מתאר את חסידי ברסלב באומן.

החומר הכלול באוטוביוגרפיה של ספקטור, התפרסם בשלש מקורות נפרדים: בסדרת כתבות בשנת תרפ"ד בעיתון "יידישעס טאגבלאט" שיצא לאור בארה"ב, בסדרת כתבות בעיתון הפולני "דער מאמענט" באותה שנה, ובספרו "מיין לעבען" – "חיי", שיצא בשלשה  חלקים בפולין, בשנים תרפ"ז-תרפ"ח.

במסגרת הסיקורים ההיסטוריים באתר, אנו מעלים את הפרקים הרלוונטיים מספרו, בתרגום לשפה מדוברת ובתוספת הערות רקע. על מנת להביא מידע שלם, תרגמנו את החומר מכל המקורות האמורים, בשל שינוים קלים בין המקורות.

לחצו כאן לפרק הקודם

אין להעתיק ללא רשות!


העיר הישנה והחדשה – המשך

יום אחד, בראש חודש אלול, התפשטה השמועה שבעיר העתיקה מכים חסידי ברסלב, שהגיעו לעלות לציון רבם, רבי נחמן מברסלב, הטמון בבית הקברות העתיק בעיר.

– מה פירוש, מכים חסידי ברסלב? – שאל המלמד הליטאי שלי[1] את אותם יהודים שסיפרו את השמועה.

– חסידי טולנה מכים את הברסלבים! השיבו לו. כל שנה בזמן הזה מתרחשים הכאות שכאלה!

– מדוע? הוא לא חדל מלשאול, וכדרכו תמיד כאשר ראה איזה חוסר צדק, הוא רתח כולו.

– לך נא לעיר העתיקה – השיב לו אחד – ותדע למה!

– אני אכן אלך. רצוני לראות האם אכן אמת הדבר, שיהודים מכים יהודים!

המלמד שלי היה כולו חדור עגמת נפש מהדבר. הוא עלה על בימה כלשהי והחל צועק במבטא הליטאי שלו:

– יהודים, מה אתם עושים! אתם מכים יהודים, מדוע? געוואלד! מדוע אתם נוהגים כך?

לא היה צריך שום דבר יותר מזה שהליטאי הופיע בעיר הישנה, ועוד הוא נושא דרשה שלמה! מטיף מוסר! מגן על הברסלבים!

סחבו אותו מהבימה עליה עמד, והחלו לכבדו במכות נמרצות, ממש כאילו הוא עצמו חסיד ברסלב.

ומי יודע איך היו הדברים מסתיימים, אילולי שהגדולה שבאחיותי, נחמה, שגרה ממש ממול לקלויז הברסלבי, ראתה את האירוע, והבחינה שמכים את המלמד שלי. היא הצילה אותו. היא חטפה אותו מידיהם, הכניסה אותו לביתה וסגרה את הדלת.

* * *

גיסי, בעלה של אחותי הגדולה, היה חסיד טולנה "שרוף", בטלן אמיתי, לא יוצלח, חסיד-הולל. ובלא להסתכל על כך שהיא עצמה נהגה פעם בשנה לנסוע לטולנה, לרבי, הרי שהיא שנאה את חסידי טולנה בתכלית השנאה.

שנאתה נבעה מכך שגיסי, בעלה, היה פשוט בטלן. לא עשה שום דבר מועיל, רק התהולל עם חביריו החסידים כל היום.

היא ישבה כל היום בחנות, דאגה לפרנסה, ואילו הוא היה או בקלויז הטולנאי, שם הוא התפלל ולמד, או שהוא – יחד עם חבר מרעיו – הלך לביתו, שלח לקנות יי"ש ומיני תרגימא – ויחד הם אכלו כל מה שהיה בבית.

באמצע יום בהיר סגרו את התריסים והיו שרים ורוקדים.

וכאשר אחותי היתה נתקלת בכך מדי פעם כאשר שבה הביתה, היו החסידים משתמטים ובורחים, ולאחר מכן את כל מר ליבה, את כל מה המרירות שספגה מהלקוחות במשך היום, היתה שופכת על בעלה, גידפה וקיללה את חבריו. הם אינם אלא חבורת בטלנים, לא יוצלחים, שרק מאמללים את נשותיהם, בנות ישראל חסרות המזל[2].

אלא שבכלל, היו היחסים ביניהם מיוחדים מאוד, ואהבה גדולה מאוד שרתה ביניהם.

* * *

באותו היום בו שהיתי אצל אחותי הגדולה והבטתי מהחלון לראות מה קורה סביב הקלויז של חסידי ברסלב, הגיע גיסי שאחותי הייתה נוזפת בו תמיד על שהוא משתתף במחלוקת כנגד חסידי ברסלב.

– בטלן שכמותך, גערה בו, מה יש לך על חסידי ברסלב? הם מכובדים והגונים יותר מכולכם גם יחד!

וכרגיל, הוא ענה לו בחיוך:

– במה, אישתי, מצאו כל כך חן בעינייך הם, חסידי ברסלב, יותר מאיתנו חסידי טולנה?

– הם לא משתכרים, והם אינם בטלנים ריקנים כמוכם, שעל הנשים לשבת בחנויות ולאכול את הלב עם הקונים בזמן שאתם מתהוללים לכם באיזה יום חול פשוט. הברסלב'ר הינם יהודים יראים אמיתיים!

– את לא מכירה את הברסלב'ר – ענה לה על כך גיסי – מעולם לא היית אצלם בקלויז ועל כן אין את יודעת איך הם חוגגים ושותים.

– זה שקר! לא נשארה אחותי חייבת – אולי בימים-טובים הם חוגגים, אבל לא בכל יום ויום מימות השנה. אמור לי רק, איזה "יומא דפגרא" היה אצלך ביום שני, שהתהוללת והשתכרת עם החסידים ואכלת איתם הכל, כל מה שנמצא בבית?

גיסי צחק צחוק מר:

– איזה "יומא דפגרא" את שואלת? וכי קל הוא בעינייך! היום היה יאהר-צייט (יום השנה) של כורש, מלך פרס, שציווה בימיו לבנות שוב את בית המקדש! ענה וצחקק.

– אם כך, צריכים אתם, החסידים, לשתות במשך השנה כולה. כמה יאהר-צייט אפשר למצוא עבור כל יום בחומש? – היאהרצייט של נח, היאהרצייט של כל האבות עד יוסף הצדיק והיאהרצייט של כל הצדיקים מששת ימי בראשית עד ימינו אנו?

– אכן כך! יהודים יראי השם, חסידים אמיתיים, צריכים לחגוג, לרקוד ולשתות יום ולילה, אבל לך תסביר לאשה! כלום מבינה היא משהו?

כך שוחחו "בחביבות" אחותי ובעלה ה"בטלן".

מאז והלאה הייתה אהדתי נתונה לחסידי ברסלב, אבל לא לזמן רב, בגלל איזה מקרה שנגע עמוק בנפשי:

אימי, האלמנה, הייתה הולכת לעיתים תכופות לקברו של אבי, לשפוך שם את מר ליבה. בכל פעם שהיה לה קשה על הלב, איך לחיות בעולם הזה בלעדיו עם יתומים, אחד קטן יותר מהשני. כך גם היא נהגה ללכת לבית הקברות, לקברו, בראש חודש אלול ובימים-נוראים.

גם אני הייתי הולך איתה לא פעם ולכן ידעתי את הדרך אל קבר אבי, בדיוק כפי שידעתי את הדרך אל החיידר בלכתי ללמוד או אל בית המדרש בלכתי להתפלל.

נהגתי גם אני ללכת לעיתים תכופות גם בלי אמי, ללכת לאבא ולתנות את קשיי ליבי, כאשר הייתי רואה את צרותיה של אימי וכמה סובלת היא מרוב דאגות עבור היתומים הקטנים שלה.

בבוקר נדיר ויפה של חודש אלול יצאתי מביתי בעיר החדשה, אני הולך דרך העיר העתיקה, עובר בדרכי את הקלויז הברסלבי, לאחר מכן אני יורד במורד ההר, עובר את בית המרחץ של חסידי ברסלב, אז אני פוסע על גבי כמה קרשים אשר שכובים על הנהר, הגשרון שנקרא "דאס טויטע בריקעל" (הגשר המת), ואז אני מטפס בשביל המתעקל במעלה ההר ואני כבר רואה מרחוק את בית העלמין החדש. אני יכול להישבע שאני כבר רואה את מצבת האבן של אבי שמציצה מבין כל המצבות.

אני הולך לבדי ומסביבי אין נפש חיה, אני הולך כמו ילד-ירא-שמים שקט וחושב רק על ה', שלקח מאימי הצעירה את אבי הצעיר, חושב אני גם על המשיח שיבוא כבר כמה שיותר מהר, כל המתים יתעוררו לחיים וגם אבי ביניהם, הוא יבוא אלינו הבייתה ויהיה כל כך טוב ושמח אצלנו בבית.

לפתע אני שומע קול פסיעות. אני מביט סביב ורואה מולי, על השביל שנמשך מבית העלמין הישן, שם שוכן הצדיק רבי נחמן ברסלבר, הולכים שם שני יהודים גבוהים בעלי זקנים שחורים, פניהם לבנים וטהורים ועיניהם יפות ושחורות. הם הולכים לבושים בקאפוטה ארוכה מבד שחור עדין, גרביים לבנות ונעליים שחורות וחדשות.

תוך כדי שאני מסתכל עליהם, אני חושב לעצמי שכך בדיוק היה נראה אבי בעודו בחיים.

כאשר התקרבו אליי שני היהודים והיינו צריכים לעקוף אחד את השני על השביל הצר, הם עוצרים אותי לפתע ושואלים:

– ילד, אתה מקומי?

– כן, אני אומר, בוודאי מקומי.

– לאיזה רבי נוסע אביך?

– אבי נפטר, אבל אימי נוסעת לטולנה.

ואיך שהם שמעו זאת, התנפל עלי אחד מהם והחל להכות אותי כל כך, עד שכאב לי מאד.

– היי לך! הם קראו תוך כדי הכאה, היי לך משום שמכים אותנו! ימח שמם על כל הטולנה שלכם! –  הם קראו בעיניים רושפות.

התחלתי לבכות ולצעוק בקולי קולות. מקול צעקתי יצאו מאיזה בית מט לנפול שתי נשים, כמה ילדים ויהודי זקן, צולע ברגלו האחת.

הנשים רצו אליי והילדים עם הזקן הנכה אחריהם.

שני היהודים שהיכו אותי ברחו מהר, לא היה מי שירדוף אחריהם.

סביבי נוצר מעגל של נשים, ילדים והגבר היחיד, היהודי הנכה. יהודייה אחת ניגבה את דמעותיי במטפחתה, כאשר נודע לה ממני מה שכאן אירע, היא אמרה בכעס:

מעט מכים אותם! כאלה טיפשים גדולים – לקחת ילד קטן ולהכות אותו! – השמעתם? מעט!

– ממבוגרים הם פוחדים – קרא היהודי הצולע – מתנפלים הם על ילד חלש, מתנקמים בו ומכלים בו את זעמם!

ותוך דבריו הצטחק היהודי.

הנשים, כאשר שמעו ממני לאן הלכתי, הזהירו אותי שלא אלך יותר לבדי אל בית הקברות לקבר אבי, ואחת מהם נתנה לי יד ולקחה אותי עד למעלה ההר אל תחילת העיר העתיקה.

מובן מאליו, שלאחר מעשה כזה, לא ראיתי בעין טובה את חסידי ברסלב למשך זמן רב, ומאותו יום לא הלכתי לבד בלי אימי אל בית העלמין לבקר בקברו של אבי.

רק מאוחר יותר, כאשר גדלתי וכבר "ידעתי לאגרף את ידיי" וליתר בטחון לקחתי איתי גם איזה מוט עץ חזק, רק אז התחלתי שוב ללכת לקבר אבי.

בחודש אלול ובימים-נוראים, הייתי גם כעת פוגש לא אחת חסידי ברסלב בדרך העולה אל בית העלמין, הייתי מהדק את ידיי על מקל העץ, אבל אף לא אחד מהם התנפל עליי יותר, אע"פ שבליבי היה לי חשק גדול שאחד מהם יתחיל איתי – אוי הייתי מכה את אותם ברסלב'ר, מפני שהכעס עדיין בעבע בתוכי וייצר הנקמה בער בי. אולם לאחר שנה הגיע זמן ששוב נהייתי חבר טוב של חסידי ברסלב:

פעם אחת לפנות ערב, בתחילת חודש אלול, הגיעו לביתנו שני יהודים ומסרו לאימי מכתב מסוחר גדול איתו היה אבי בקשרי מסחר בעבר.

היא ביקשה מהיהודים לשבת וקראה את המכתב, בהתחלה היא נבהלה[3] ומיד לאחר מכן היא קראה:

ובכן? אני לא מגרשת, חס ושלום, מביתי שום יהודי! ולי אמרה אימי כי שני היהודים הם "דודים" שלי. מבוייש, ניגשתי אליהם לתת להם 'שלום עליכם', והם הוציאו מתוך ארנקים חדשים שתי מטבעות כסף ונתנו לי "דמי שלום עליכם".

ותיכף הכניס עגלון ערל אל ביתנו כמה חבילות ומזוודה גדולה, האמא הורתה להכניס את מטענם של האורחים לחדרון צדדי קטן בו אנו היינו ישנים.

שני היהודים נכנסו אף הם לחדר וסגרו את הדלת, ואנחנו, הילדים, במשך כל הזמן עד שהם נסעו מאיתנו, ישנו בחדר האוכל על כיסאות.

כך ציוותה אמא.

לחצו כאן לפרק הבא


הערות:

[1] ספקטור מקדיש פרקים שלמים לתיאור חוויותיו כילד, ומספר כיצד לא היה מרוצה ממלמדיו, עד שהחליט ללכת ללמוד אצל "ליטוואק" – ליטאי שהגיע להתגורר באומן והיה תלמיד חכם, והוא ראה שכושר ההסברה שלו מצוין. ולאחר ש"שיגע" את אמו, היא הסכימה להעביר אותו ללמוד אצל ה"ליטאי". החסידים באומן מאוד לא אהבו את הליטאים, הוא אומר, ואת רבו, שלא נכנע ולא שתק על שום עוולה, על אחת כמה וכמה. וממילא, כאשר רק פתח את פיו להגן על חסידי ברסלב, התנפלו עליו – כפי שהוא מספר בהמשך.

[2] ראוי להתייחס לכל הקטע הזה בזהירות הנדרשת. ספקטור כתב את הדברים בתקופה מאוחרת יותר, כאשר הוא עצמו כבר היה "שנה ופירש", כך שכאשר הוא מתאר הקפדה על התנהגות שגם לפי דבריו עצמו היתה התנהגות חסידית מקובלת, לפחות בין חביריו של גיסו, יש להתייחס לדברים בהתאם.

[3] כידוע, וכפי שכבר סופר, חסידי ברסלב לא מצאו אכסניה באומן (מלבד אצל חסידי ברסלב אחרים), שכן אפילו מי שהיה מוכן לארח אותם, חשש מתגובתם של המתנגדים, שרדפו גם את מי שהסכים לארח את חסידי ברסלב. זו הסיבה לבהלה, וזו הסיבה שהאמא לא סיפרה לילדיה מי הם האורחים, אלא רק שהם "דודים". את היותם של האורחים חסידי ברסלב, הבין ספקטור בעצמו.

גולשים צפו גם ב:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support