אִלּוּ בָּאתָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָיִיתָ מוֹצִיא אוֹתִי מִכָּאן!

כולנו "מחפשים את בת המלך", אבל אנחנו צריכים גם לזכור כמה חשוב לא להתרשל ולא להסחף גם ביום האחרון – לא "לשקוע בשינה" שבגללה אנו עלולים לפספס את ההזדמנות היחודית – ולהיות צריכים להמתין עוד זמן רב, ולהתייגע ביגיעות רבות. על הלימוד החשוב מ"מעשה מאבידת בת מלך"

לחפש את בת המלך

כולנו מחפשים את ה"בת מלך" האבודה…

כל השנה כולה, אנו עוסקים לחפש אותה ולהוציאה מבית שבייה.

"כִּי כָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל צָרִיךְ לַעֲסֹק בְּתִקּוּן זֶה לְהַעֲלוֹת הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת, לְאוֹקְמָא שְׁכִינְתָּא מֵעַפְרָא, לְהוֹצִיא מַלְכוּת דִּקְדֻשָּׁה מִבֵּין הָעַכּוּ"ם וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא שֶׁנִּתְפַּזְרָה בֵּינֵיהֶם, אֲשֶׁר סוֹד כָּל עֲבוֹדָתֵנוּ וְכָל הַמִּצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים וְעֵסֶק הַתּוֹרָה שֶׁאָנוּ עוֹשִׂים כָּל יְמֵי חַיֵּינוּ – כֻּלָּם מְיֻסָּדִים עַל קֹטֶב זֶה, כַּמְּבֹאָר בַּכְּתָבִים" (סיפורי מעשיות, הקדמה).

אין מי שאינו מחפש את ה"בת מלך" דבר יום ביומו!

"וַאֲפִלּוּ אֲנָשִׁים פְּשׁוּטִים לְגַמְרֵי, וַהֲמוֹן עַם שֶׁאֵין יוֹדְעִים בֵּין יְמִינָם לִשְׂמאלָם, עִם כָּל זֶה – גַם הֵם, אִם זוֹכִים לֵילֵךְ בְּדֶרֶךְ הַיָּשָׁר לְפִי עֶרְכָּם, דְּהַיְנוּ לָסוּר מֵרָע וְלַעֲשׂוֹת טוֹב, כִּי אֲפִלּוּ אִישׁ פָּשׁוּט לְגַמְרֵי יוֹדֵעַ מַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה, וְאִם עֵינָיו לְנֹכַח יַבִּיטוּ לָסוּר מֵרָע וְלִבְחֹר בַּטּוֹב, אָז נַעֲשִׂין כָּל הַתִּקּוּנִים בָּעוֹלָמוֹת הָעֶלְיוֹנִים מִמֵּילָא עַל יָדוֹ, וְזוֹכֶה לְהָקִים הַשְּׁכִינָה מִנְּפִילָתָהּ כְּפִי מַה שֶּׁזּוֹכֶה לְקַדֵּשׁ וּלְטַהֵר עַצְמוֹ" (שם).

הכי חשוב – היום האחרון

אך הימים האחרונים של השנה – הם הקריטיים ביותר!

אז, בימים שלפני 'ראש השנה' יום ההמלכה הגדול, הוא הזמן המסוגל ביותר להוציא את "בת המלך" משבייה. וכשמגיע היום האחרון של השנה – ערב ראש השנה – הוא היום שבו צריך לקום ה"שני למלך", ללכת למבצר ולהוציא אותה משם.

* * *

לחפש אחר החיבור אל ה'

בת המלך היא השכינה הקדושה, האמונה, החיבור שלנו אל ה'. וכשהיא נאבדת, מצטער אביה – הלא הוא מלך מלכי המלכים – צער גדול מאד.

ואז קם ה"שני למלך" ויוצא לחפש אותה!

היהודי הפשוט מתנער מעפרוריותו ושגרת חייו, וקם לחפש אחר נקודת החיבור שלו להשם יתברך; את האמונה, את היראה ואהבה, את גילוי מלכות ה' בעולם.

"נִמְצָא שֶׁכָּל אֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל הוּא עוֹסֵק לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ אֶת הַבַּת מֶלֶךְ לַהֲשִׁיבָהּ אֶל אָבִיהָ, שֶׁתָּשׁוּב אֶל אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ בְּסוֹד "וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל". כִּי יִשְׂרָאֵל בִּכְלָל הֵם בְּחִינַת שֵׁנִי לַמֶּלֶךְ כִּי הֵם מוֹשְׁלִים בָּעוֹלָם, מַה הוּא מְחַיֶּה מֵתִים רוֹפֵא חוֹלִים אַף יִשְׂרָאֵל כָּךְ, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ: 'אַל תִּקְרֵי עַמִּי אֶלָּא עִמִּי', מָה אֲנָא עָבֵד שְׁמַיָּא וְאַרְעָא בְּמִלּוּלִי אַף אַתֶּם כֵּן. וְכַיּוֹצֵא בָּזֶה הַרְבֵּה" (שם).

איך להוציא את הבת מלכה

אחר זמן רב של החיפוש, מתגלה אליו בת המלך, ומדריכה אותו כיצד יוכל להוציאה.

שכן, "כָּל אֶחָד כְּפִי מַה שֶּׁזּוֹכֶה לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדָתוֹ, שֶׁעַל יְדֵי זֶה עוֹסֵק כִּבְיָכוֹל לְחַפֵּשׂ וּלְבַקֵּשׁ הַשְּׁכִינָה וּכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל לְהוֹצִיאָהּ מֵהַגָּלוּת, כְּמוֹ כֵן כִּבְיָכוֹל הַשְּׁכִינָה מִתְגַּלָּה אֵלָיו כִּבְיָכוֹל מִתּוֹךְ תֹּקֶף גָּלוּתָהּ, וּמִתְעַלֶּמֶת וּמִסְתַּתֶּרֶת עַצְמָהּ וּבָאָה אֵלָיו בַּסֵּתֶר וּמְגַלֵּית לוֹ מְקוֹמָהּ וּמוֹשָׁבָהּ, וּמַה לַּעֲשׂוֹת בִּשְׁבִילָהּ בְּאֹפֶן שֶׁיִּזְכֶּה לְמָצְאָהּ, שֶׁזֶּה בְּחִינַת מַה שֶּׁגִּלְּתָה הַבַּת מֶלֶךְ אֶל הַשֵּׁנִי לַמַּלְכוּת בְּאֵיזֶה תַּחְבּוּלוֹת יוּכַל לְהוֹצִיאָהּ" (שם).

"וביום האחרון מהשנה תהיה מתענה"

ומה היא הדרכתה של בת המלך בעצמה?

"וְשָׁאַל אוֹתָהּ: אֵיךְ אֲנִי יָכוֹל לְהוֹצִיא אוֹתָךְ? וְאָמְרָה לוֹ שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְךָ לְהוֹצִיא אוֹתִי כִּי אִם כְּשֶׁתִּהְיֶה בּוֹחֵר לְךָ מָקוֹם וְתִהְיֶה יוֹשֵׁב שָׁם שָׁנָה אַחַת, וְכָל הַשָּׁנָה תִּתְגַּעְגֵּע אַחֲרַי לְהוֹצִיא אוֹתִי. וּבְכָל זְמַן שֶׁיִּהְיֶה לְךָ פְּנַאי, תִּהְיֶה רַק מִתְגַּעְגֵּעַ וּמְבַקֵּשׁ וּמְצַפֶּה לְהוֹצִיא אוֹתִי. וְתִהְיֶה מִתְעַנֶּה. וּבַיּוֹם הָאַחֲרוֹן מֵהַשָּׁנָה תִּהְיֶה מִתְעַנֶּה וְלֹא תִּישַׁן כָּל הַמֵּעֵת לְעֵת" (סיפורי מעשיות, מעשה מאבדת בת מלך).

"וְהָעִנְיָנִים וְהַתַּחְבּוּלוֹת הַמְבֹאָרִים שָׁם, הֵם מְבֹאָרִים בַּאֵר הֵיטֵב עַל פִּי פָּשׁוּט. (כִּי כָּךְ דֶּרֶךְ רַבֵּנוּ זַ"ל בְּרֹב הַמַּעֲשִׂיּוֹת, שֶׁבְּתוֹךְ קִשּׁוּר הַמַּעֲשֶׂה מְסַפֵּר דִּבְרֵי מוּסָר עַל פִּי פָּשׁוּט כַּמְּבֹאָר לַמְעַיֵּן בָּהֶם). כִּי צְרִיכִין לִבְחֹר לוֹ מָקוֹם וְלִקְבּעַ לוֹ תְּשׁוּבָה וְתַעֲנִית, וּלְהִתְגַּעְגֵּעַ תָּמִיד וּלְהִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, שֶׁיִּזְכֶּה לְהַכִּיר אוֹתוֹ, שֶׁיִּתְגַּלֶּה מַלְכוּתוֹ בָּעוֹלָם וְיֵדַע כָּל פָּעוּל כִּי אַתָּה פְעַלְתּוֹ וְיָבִין כָּל יְצוּר כִּי אַתָּה יְצַרְתּוֹ וְיֹאמַר כָּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְאַפּוֹ ה' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה. שֶׁזֶּה עִקַּר הֲקָמַת הַשְּׁכִינָה מֵהַגָּלוּת, כְּשֶׁזּוֹכִין לְהַכִּיר מַלְכוּתוֹ בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בֶּאֱמֶת, וְכֻלָּם יֵדְעוּ אוֹתוֹ יִתְבָּרַךְ מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם, וְהָיְתָה לַה' הַמְּלוּכָה" (שם, הקדמה).

"וְהָלַךְ וְעָשָׂה כֵּן" – השני למלך עשה כן.

משתוקקים להוציא את הבת מלכה

אכן, חסידי ברסלב מצייתים לעצתה של בת המלך. אין יום שעובר עליהם בלי התבודדות… בכל יום הם "בוחרים להם מקום" בו הם יושבים ומפרשים את שיחתם וגעגועם לפני השם יתברך, ומשתוקקים להוציא את בת המלך הפרטית והכללית מבית שבייה.

גם במשך שאר שעות היום, "בכל זמן שיש להם פנאי", הם "רק מתגעגעים ומבקשים ומצפים להוציא אותה"… וכפי אשר לימדנו רבינו, להסתובב תדיר עם רצונות וכיסופים להתקרב להשם יתברך.

עיקר המבחן: היום האחרון

אך עיקר המבחן של ה"כוסף" והמשתוקק, מגיע ביום האחרון של השנה…

ה"בת מלך" עצמה נותנת ל"שני למלך" להבין שהיום האחרון הוא המכריע, אבל הוא לא מתאר לעצמו איזה הפתעות מחכות לו ביום האחרון… הוא לא יודע איזה פיתויים יגרמו לו להסיח את הדעת ולשקוע בשינה…

"וּכְשֶׁהָאָדָם מַתְחִיל לַעֲסֹק בָּזֶה, וּבוֹחֵר לוֹ מָקוֹם לְהִתְבּוֹדְדוּת לַעֲסֹק בַּעֲבוֹדַת הַשֵּׁם וְלִכְסֹף וּלְהִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו יִתְבָּרַךְ, וְלִפְעָמִים זוֹכֶה שֶׁנִּמְשָׁךְ אֵיזֶה זְמַן. אַךְ אַחַר כָּךְ, כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ מְאֹד לָבוֹא לִמְבֻקָּשׁוֹ שֶׁיִּתְגַּלֶּה אֵלָיו לְפִי בְּחִינָתוֹ הִתְגַּלּוּת מַלְכוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אֲזַי בַּיּוֹם אַחֲרוֹן מַזְמִינִים לוֹ אֵיזֶה נִסָּיוֹן לְפִי בְּחִינָתוֹ. וְאָז בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהַכּל תָּלוּי בְּזֶה הַיּוֹם, אֲזַי מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַבַּעַל דָּבָר וְכָל חֵילוֹתָיו עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד וְנִכְנָס עִמּוֹ בִּדְבָרִים וּמַמְשִׁיכוֹ לַעֲצָתוֹ"… (שם, הקדמה)

* * *

"ביום האחרון היה מתענה … וחטפו שינה"

"וּבְסוֹף הַשָּׁנָה, בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן, הָיָה מִתְעַנֶּה, וְלֹא הָיָה יָשֵׁן, וְעָמַד וְהָלַךְ לְשָׁם. וְהָיָה רוֹאֶה אִילָן, וְעָלָיו גְּדֵלִים תַּפּוּחִים נָאִים מְאֹד. וְהָיָה מִתְאַוֶּה לְעֵינָיו מְאֹד, וְעָמַד וְאָכַל מִשָּׁם. וְתֵכֶף שֶׁאָכַל הַתַּפּוּחַ, נָפַל וַחֲטָפוֹ שֵׁנָה, וְהָיָה יָשֵׁן זְמַן מְרֻבֶּה מְאֹד. וְהָיָה הַמְשָׁרֵת מְנַעֵר אוֹתוֹ, וְלֹא הָיָה נֵעוֹר כְּלָל".

לכל אחד שולחים "תפוח" מסוג אחר, אך הצד השווה שבכל אותם תפוחים מאמללים, שהם מפילים את האדם לשינה, לתרדמה, לשכחה, להיסח הדעת…

"שינה הוא הסתלקות המוחין"

"וְשֵׁנָה הוּא הִסְתַּלְּקוּת הַמֹּחִין, שֶׁנִּסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ דַּעְתּוֹ וְחָכְמָתוֹ הַמֵּאִיר בְּפָנָיו" (שם, הקדמה). אתה רואה אותו אולי בכיכר פושקינא, או אפילו בחצר הציון, כשהוא עירני ומלא במרץ, אך לאמתו של דבר הוא יושן עמוק עמוק, המוחין שלו הסתלקו…

הוא יכול לשוחח עם החבר על דא ועל הא, והוא שוכח לגמרי היכן הוא עומד; הוא שוכח שהיום זה היום הגורלי בו הוא אמור להוציא את "בת המלך"…

כל השנה משתוקקים…

כל השנה הוא הרי השתוקק לכך. כל יום הוא ישב והתבודד לפני השם יתברך שיזכה להמליך אותו עליו, ושיזכה להיפטר מהתאוות המושכות אותו אל הכיוון ההפוך.

גם כשקנה את הכרטיס בפרוטותיו האחרונות, הייתה כל מגמתו וכיסופיו להתחבר על ידי זה אל המחפש הגדול, ה"שני למלך" האמתי – שורש נשמות ישראל (ר"ת שֵׁנִי) רבינו הקדוש – ולמצוא על ידו את בת המלך האבודה; למצוא את הדרך להתקרבות אמיתית להשם יתברך.

הוא זכה לדלג על כל המניעות והקשיים, העיכובים והבלבולים, והוא כבר נמצא פה. אבל דווקא עכשיו ביום האחרון, מתגבר מה שמתגבר, ולאחר שהוא מתפתה לאכול איזה תפוח קטן הוא שוקע בתרדמה, וגם אם עיניו נשארו פקוחות, הוא יושב ובוהה…

אבל צריך לזכור זאת גם ביום האחרון!

ואז, תוך 24 שעות חולפת לה היממה המכריעה והגורלית, וגם אם הוא מתעורר לאחריה, את הנעשה אין להשיב.

"וְהָלַךְ לְשָׁם, וּמָצָא אוֹתָהּ. וְהָיְתָה מִצְטַעֶרֶת לְפָנָיו מְאֹד, כִּי אִלּוּ בָּאתָ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָיִיתָ מוֹצִיא אוֹתִי מִכָּאן, וּבִשְׁבִיל יוֹם אֶחָד אִבַּדְתָּ"…

* * *

"הפעם זה לא יקרה!"

בשנה שלאחריה הוא היה בטוח שהפעם זה כבר לא יקרה לו.

הכישלון הצורב של השנה הראשונה, הפספוס הנוראי לאחר השקעה של שנה תמימה, עמדו לנגד עיניו, ולאחר שנה נוספת של געגועים למצוא את הבת מלך, הוא הגיע שוב לאומן ליום האחרון של השנה, כשהוא נחוש בדעתו: הפעם אני מנצל את הזמן, לא פוזל ימינה ולא שמאלה, לא אוכל תפוחים ולא מעביר את הזמן בשיחות מרעים – אני ניגש ישר ולענין; עומד אצל הציון ולא מרפה…

אך גם היצר הרע קיבל החלטה מִשֶּׁלּוֹ: "הפעם אני יעשה את זה מעניין יותר. אם לא הולך עם סתם תפוח, נגוון את זה קצת…"

"והלך וטעם מהמעין, ונפל וישן מיד…"

"בַּיּוֹם הָאַחֲרוֹן הָיָה הוֹלֵךְ לְשָׁם, וְרָאָה מַעְיָן הוֹלֵךְ, וְהַמַּרְאֶה אָדֹם וְהָרֵיחַ שֶׁל יַיִן. וְשָׁאַל אֶת הַמְשָׁרֵת: הֲרָאִיתָ? שֶׁזֶּה מַעְיָן וְרָאוּי שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ מַיִם, וְהַמַּרְאֶה אַדְמוּמִית וְהָרֵיחַ שֶׁל יַיִן? וְהָלַךְ וְטָעַם מֵהַמַּעְיָן, וְנָפַל וְיָשַׁן מִיָּד"…

ושוב; גם כאן ה"מעיין של יין" אינו דומה בין אחד למשנהו. כל אחד מזמין לו הבעל דבר משהו מעניין מסוג אחר, כשהצד השווה שבכל אותם "מעיינות של יין" הוא, שכולם מושכים את האדם להסתקרן ולהתעניין בשאר ירקות, ולשכוח שהיום הוא בעצם היום הגורלי להוצאת בת המלך ממקום שבייה, וביום שכזה לא מעניין אותנו לא תפוחים ולא מעיינות, לא פטפוטי סרק ולא שיחות מעניינות. מעניין אותנו דבר אחד: להוציא את בת המלך!

* * *

"ובשביל אותו היום – איבדו"

וכשבת המלך מוצאת אותו לאחר זמן, כשהוא שוכב רדום, "יָשְׁבָה הַבַּת מֶלֶךְ וְעָמְדָה שָׁם אֶצְלוֹ, וְיָרְדָה וְיָשְׁבָה אֶצְלוֹ וְהִכִּירָה אוֹתוֹ. וְהָיְתָה מְנַעֶרֶת אוֹתוֹ מְאֹד, וְלֹא נִנְעַר. וְהִתְחִילָה לִקְבֹּל עָלָיו אֲשֶׁר כַּמָּה וְכַמָּה יְגִיעוֹת וְטִרְחוֹת גְּדוֹלוֹת מְאֹד שֶׁהָיוּ לוֹ זֶה כַּמָּה וְכַמָּה שָׁנִים כְּדֵי לְהוֹצִיא אוֹתִי, וּבִשְׁבִיל אוֹתוֹ הַיּוֹם שֶׁהָיָה יָכוֹל לְהוֹצִיאֵנִי וְאִבְּדוֹ, וְהָיְתָה בּוֹכָה מְאֹד עַל זֶה, כִּי יֵשׁ רַחֲמָנוּת גָדוֹל עָלָיו וְעָלַי, שֶׁכָּל כָּךְ זְמַן שֶׁאֲנִי כָּאן, וְאֵינִי יָכוֹל לָצֵאת".

בת המלך בוכה "אשר כמה וכמה יגיעות וטרחות גדולות מאד שהיו לו זה כמה וכמה שנים כדי להוציא אותי" – הרי אין אף אחד ממשתתפי הקיבוץ הקדוש שלא יגע וטרח טרחות גדולות מאד בגוף ונפש וממון, לזכות להתקרב להשם יתברך ולצאת משבי תאוותיו והבליו.

ועתה, בגלל רשלנות של יום אחד, איבד. "ובשביל אותו היום שהיה יכול להוציאני, ואבדו"…

"וּמַעֲשֶׂה זוֹ הִיא בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן. כִּי גַּם בְּכָל אָדָם בִּפְרָטוּת עוֹבֵר עָלָיו כִּמְעַט כָּל מַעֲשֶׂה זוֹ כֻּלָּהּ"…

* * *

לא נסחפים ביום האחרון!

ובכן, חסידי ברסלב שכבר קראו סיפור זה לא פעם ולא פעמיים, יודעים את אשר לפניהם, וכשהם פוגשים ביום האחרון את התפוחים והמעיינות, אינם נסחפים!

גם רבי שמואל הורביץ, לדוגמא, יודע לציין שביום האחרון של השנה, התגברה עליו כבידות מיוחדת בציון הקדוש, יותר מבשאר ימות השנה – אך הוא התגבר ולא נסחף.

וכך הוא רושם ביומנו:

"וְעֶרֶב רֹאשׁ הַשָּׁנָה הָיִיתִי נֵעוֹר כָּל הַלַּיְלָה עַל הַצִּיּוּן הַקָּדוֹשׁ, בְּוִדּוּי דְּבָרִים וַעֲשָׂרָה קַפִּיטְל וּתְפִלּוֹת וְכוּ', וּמֵחֲצוֹת הָיָה הַצִּיּוּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו, וְהָיִיתִי עַל הַצִּיּוּן, עַד שֶּׁבָּאתִי בְּאֶמְצַע הַסְּלִיחוֹת שֶׁל 'זְכוֹר בְּרִית', וּכְבָר הָיָה כָּל הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים בְּלִי עַיִן הָרָע. וְאַחַר הַתְּפִלָּה תֵּכֶף הָלַכְתִּי עוֹד פַּעַם, עַד שֶׁזָּכִיתִי לְהִכָּנֵס וְלָבוֹא לִמְקוֹמִי הַקָּבוּעַ אֵצֶל הַנֵּר תָּמִיד, אֲבָל הַבַּעַל דָּבָר הִתְגַּבֵּר עָלַי בְּקֹשִׁי לֵב אָז יוֹתֵר מִכָּל הַשָּׁנָה! וּבָרוּךְ הַשֵּׁם הִתְגַּבַּרְתִּי עַל הַמְּנִיעוֹת, וְעָשִׂיתִי עֲבוֹדָתִי עַד אַחַר חֲצִי הַיּוֹם, וְאָכַלְתִּי אֵיזֶה דָּבָר, וְהָלַכְתִּי לַמֶּרְחָץ לְכָבוֹד שַׁבָּת קוֹדֶשׁ וְיוֹם טוֹב, וְחָזַרְתִּי לַצִּיּוּן עַד הָעֶרֶב" (ימי שמואל, פרק רג).

גם הלב שלו היה קשה וכבד כאבן, אך הוא הבין את אשר לפניו והתגבר על המניעות… הוא היה ניעור כל הלילה על הציון הקדוש בוידוי דברים, תיקון הכללי, ותפילות. ולאחר תפילת שחרית חזר לציון הקדוש והמשיך בעבודתו עד אחר חצות היום, ואז לאחר שאכל משהו וטבל במקוה, חזר לציון עד הערב…

בערב ראש השנה – לא מתבלבלים!

כמובן שלא דורשים מכל אחד מאתנו לעשות בפועל את אשר עשה רבי שמואל, אבל כולנו חייבים לזכור:

ביום האחרון של השנה לא 'נסחפים'. כשעומדים "אצל הפתח של הקדושה" לא מתבלבלים משום דבר, עושים את הצעד האחרון והגורלי!

"וְדַע, שֶׁיֵּשׁ אֶחָד שֶׁכְּבָר הוּא אֵצֶל הַפֶּתַח שֶׁל הַקְּדֻשָּׁה, וְהוּא חוֹזֵר לַאֲחוֹרָיו מֵחֲמַת הַבִּלְבּוּלִים, אוֹ שֶׁאֲזַי כְּשֶׁהוּא סָמוּךְ אֵצֶל הַפֶּתַח, אָז מִתְגַּבֵּר עָלָיו הַסִּטְרָא אָחֳרָא וְהַבַּעַל דָּבָר מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל וְנוֹרָא מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן, וְאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וּמַחֲמַת זֶה הוּא חוֹזֵר לְאָחוֹר, חַס וְשָׁלוֹם. כִּי כֵן דֶּרֶךְ הַבַּעַל דָּבָר וְהַסִּטְרָא אָחֳרָא, כְּשֶׁרוֹאֶה שֶׁהָאָדָם סָמוּךְ סָמוּךְ מַמָּשׁ לְשַׁעֲרֵי הַקְּדֻשָּׁה, וְכִמְעַט שֶׁיִּכְנֹס, אֲזַי הוּא מִתְפַּשֵּׁט עָלָיו בְּהִתְגַּבְּרוּת גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד, רַחֲמָנָא לִצְלָן. עַל כֵּן צָרִיךְ אָז הִתְחַזְּקוּת גָּדוֹל נֶגְדּוֹ" (ליקוטי מוהר"ן תניינא, מח).

תתרכז ותזכור: זה היום האחרון!

כשעומדים בפתחו של יום ההמלכה הגדול, על פתח חדרו של רבינו – אחרי שנה של כיסופים וגעגועים להתקרב להשם יתברך – אנחנו לא נסחפים אחר שום תפוח ושום מעיין, אלא מרוכזים בדבר אחד: עבודת ה' על ציונו של רבינו הקדוש!

וגם אם "הבעל דבר התגבר עלי בקושי הלב יותר מכל השנה", אני לא נכנע…

אל תאבד הכל בשביל כמה שעות!

אני לא הולך לאבד כיסופים ויגיעות של שנה תמימה, עבור ישנוניות רוחנית של כמה שעות…

אני ממשיך לעשות את שלי, עם לב בלי לב, עם מוחין בלי מוחין. אני לא מתעקש עם רבינו שיתן לי 'לב', אחרת אני עוזב את הציון ופונה לשוחח עם חבריי… שכן, אז הוא עונה לי: "תֹּאמְרוּ לִי אֵצֶל אֵיזֶה צַדִּיק קִבַּלְתֶּם הִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב? הָעִקָּר הוּא הָאֲמִירָה בַּפֶּה! רְצוֹנוֹ לוֹמַר, לְהַרְבּוֹת בְּדִבּוּרִים שֶׁל תְּחִנּוֹת וּבַקָּשׁוֹת בַּפֶּה, וְהִתְעוֹרְרוּת הַלֵּב בָּא מִמֵּילָא" (חיי מוהר"ן, תמא).

גם אם על פתח אוהל הציון, לוהטת השמש כחום היום, והרבה יותר קל לשכוח מגודל רוממות הד' אמות הקדושות, ולפנות 'איש אל בצעו' – הרי שהחכם אשר עיניו בראשו "אֵינוֹ רוֹצֶה לְהַטְעוֹת אֶת עַצְמוֹ וְחוֹשֵׁב עַל תַּכְלִיתוֹ הַנִּצְחִי בֶּאֱמֶת וְאֵינוֹ שָׁב לְאָחוֹר בְּשׁוּם אפֶן, יִהְיֶה אֵיךְ שֶׁיִּהְיֶה, רַק הוּא יוֹשֵׁב וּמַמְתִּין וּמִתְעַכֵּב אֵצֶל פֶּתַח הַקְּדֻשָּׁה יָמִים רַבִּים כַּמָּה שֶׁיִּהְיֶה. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מַנִּיחִין אוֹתוֹ לְהִכָּנֵס לְתוֹךְ הַפֶּתַח, וְחֹם הַיּוֹם שֶׁהוּא חֲמִימוּת הַיֵּצֶר הָרָע לוֹהֵט אוֹתוֹ מְאֹד, אַף עַל פִּי כֵן הוּא אֵינוֹ מַנִּיחַ אֶת מְקוֹמוֹ וְיוֹשֵׁב וּמִתְעַכֵּב אֵצֶל פֶּתַח הָאֹהֶל שֶׁל הַצַּדִּיקִים וְהַכְּשֵׁרִים עַד יְרֻחַם מִן הַשָּׁמַיִם" (משיבת נפש, קלב).

הכוסף אינו נסחף…