הדרך לארץ ישראל

ג׳ בניסן תשע״ט

הצדיק שואף להפוך מצב של "דרך ארץ", רוצה לומר מנהגו של עולם בלי תורה ותפילה, לזה של געגועים לה', אותו הוא מכנה "דרך לארץ ישראל", רוצה לומר עליה מדרגא לדרגא, וזה נעשה על ידי שמעמיק את ההבנה בענין אמונה שאין מקום פנוי מהבורא.

עוצם מעלתם וזכותם של המתקבצים אצל הצדיק בימי ראש השנה הקדושים

רבינו ז"ל אמר שאת אנשיו הוא מעביר מיד בליל ראש השנה.

נשאלת השאלה וכי משוא פנים יש בדבר? היתכן שכל העולם בצער של חרדת הדין ואילו למיוחסים דואגים במיוחד?

ולא עוד, אלא שמצאנו בלקוטי מוהר"ן (ב, ע"ח) שהצדיק, כשנופל לפשיטות, אז מחיה הוא את כל הפשוטים בעולם ואפילו גוים, מפני שנפתח על ידו האוצר של מתנת חנם, "וכל אחד כפי קירובו יותר אל הקדושה ואל הצדיק, כן הוא מקבל ממנו חיות גבוה יותר". שוב אותו רעיון; כשנפתח האוצר כולם מקבלים, אבל המקורבים לצדיק מקבלים יותר! ושוב נשאלת השאלה וכי משוא פנים בדבר?

ובכלל, כל העולם מפחדים מיום המיתה ודיניו השונים, ואילו הצדיק מרגיע את אנשיו: מה לכם לדאוג מאחר שאני הולך לפניכם!

הדבר אומר דרשני.

אך למען האמת אין כאן קושיא כלל, וכל הקושי הוא רק מצד המשיג. התרגלנו להיות אצל האור הגדול עד שמרוב ההתרגלות הפסקנו מלהתפעל מזהרו, ולכן חשוב מזמן לזמן להתעמק שוב ולעשות חשבון הנפש של "מאין באת ולאן אתה הולך", ואז יתחדש לנו, לפי השגתינו, גודל האושר שיש לנו,

מאין באת? מבחינת "פראסטק", איש הפשוט.

לב יודע מרת נפשו וכל אחד יודע בעצמו את חסרונותיו, אם זה גאוה, או לימוד בלי יראת שמים, קנאה, תאווה, שאיפה לעולם הזה, וכל הרעות החולות המציקות לבני אדם ומסירות אותו מהדרך הנכונה, עד שלפעמים נראה האדם מבחוץ כירא ושלם, ובתוך תוכו הוא ריק מתוכן, או נמצא במצב של תרדמה רוחנית.

ומה באמת רוצה ה' מאתנו? רק דבר אחד קטן: תנה בני לבך לי (משלי כג,כו) ואמרו חז"ל רחמנא ליבא בעי [=הבורא חפץ בלב]

לא פחות ולא יותר.

וזה בדיוק מה שאין לנו!

ומה עשה הצדיק? הוריד את עצמו ממדרגתו הרמה, מהשגותיו הנוראות, והפיל את עצמו לרפש וטיט של מעשינו, למען כבוד שמו יתברך; העיר אותנו מהתרדמה של שטות והדריכנו לבקש על נפשינו עד שכסתה הבושה פנינו. ולא עזבנו עד שלא הכניס בנו כיסופים לעבודתו ולימדנו להוציא הכיסופים בפינו ולברוא נפשות עד שהדיבורים משפיעים למרחוק.

לדרי מטה [=הרחוקים מהבורא יתברך] הוא מורה שה' קרוב ועליהם רק לפתוח פיהם ויאירו דבריהם, ואילו לדרי מעלה [=הצדיקים, הקרובים לה' יתברך], הוא מורה שרחוק מהם ה', משום שאין חפץ לה' בכשרון וחכמות אלא בתמימות ופשיטות – עד ששובר את לבם ומכניס בהם דיבורים פשוטים של יראה וכיסופים לבורא עולם,

ולאן אתה הולך?

לארץ ישראל.

ממצב של חסרון, העלה אותנו הצדיק על דרך המלך, וכבר אמר רבינו: "מי שרוצה להיות איש יהודי היינו שילך מדרגא לדרגא, אי אפשר כי אם על ידי ארץ ישראל", נמצא שארץ ישראל מסמלת ההליכה מדרגא לדרגא.

ובשביל זה ביטל את עצמו הצדיק מהשגותיו ועבודתו כדי להעלות אותנו משפלותינו עד שיתלהב לבנו לעבודת ה'.

* * *

ואפשר למצוא רמז לזה, במעשה של הבת מלך (סיפו"מ, מעשה א), שתעה המשנה למלך במדבריות למצוא הבת מלך ולמצוא את ההר של זהב ומבצר של מרגליות – שבודאי מרמז לסוד מסוים, האם ראה אדם מעולם הר של זהב? וכי שייך במציאות לבנות בנין ממרגליות.

אבל יש לפרש ענין זהב שהוא בחינת גבורות דהיינו דבורי התורה, ואילו מרגליות שהם פנינים מלשון פנימיות (כמו שדרשו חז"ל לפני ולפנים) שהם הכיסופים המהווים הנקודות בהן מצרפים את אותיות התורה (ראה לקו"ה לא,ו ולח,ג). ועל ידי זה שמוציא האדם את כיסופיו ומתפלל לה', בורא נפש כמו שכתוב "נפשי יצאה בדברו" ותיקון הדבור הוא התורה שהאדם לומד בצר, מתוך עניות ודחקות בחינת גבורות.

ולפי פירוש זה הצדיק בונה את ההר של זהב ומבצר של מרגליות בזה שמבטל מהשגותיו ומבלה את זמנו במדבר בין הפשוטים עד שמדריך אותם בדבורי תורה ותפלה וכיסופים שעל ידי זה נבנה הנ"ל. וכל זה בחינת ארץ ישראל ובנין בית המקדש כנ"ל כמו שאמרו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד, שהמשכן נבנה מנדבת לבם של ישראל, וכאשר אבדו את הרגשת הלב ונפלו לשגרה ולמצוות אנשים מלומדה, עוד טרם שנשרף הבית על ידי נבוזראדן [=חורבן בית ראשון] כבר לא היה לו קיום רוחני כמו שאמרו בסנהדרין (צו:) יצאה בת קול ואמרה עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קמחא טחינא טחינת [=עם של הרוגים הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת]. והיינו,שהבית היה חרב לפני שנשרף, ולעתיד לבוא שירד מן השמים בית המקדש בנוי, לא משום שלא יבנה על ידינו, אלא אדרבא, משום שיהיה כבר בנוי על ידינו מרוב תפילות וגעגועים עד שלא יהיה צורך לבנותו בפועל, וכמו שפירש רבינו בליקו"מ תורה ב': כד חם, גביה יתהפיך: שכאשר יכמרו רחמיו על ידי רוב תפילות של כל הדורות שבונים את קומת השכינה ומקימים בזה את המשכן, אז יתהפך מדת הדין למדת הרחמים, ותבוא הגאולה.

נתבאר בזה שהצדיק שואף להפוך מצב של "דרך ארץ", רוצה לומר מנהגו של עולם בלי תורה ותפילה, לזה של געגועים לה', אותו הוא מכנה "דרך לארץ ישראל", רוצה לומר עליה מדרגא לדרגא, וזה נעשה על ידי שמעמיק את ההבנה בענין אמונה דלית אתר פנוי מיניה [=אין מקום שאין הבורא נמצא בו] ואפילו במקומות השוממים נמצא שם תורה עמוקה ונסתרת, ודוקא מתורה נסתרת זו מתקיים כל העולם בבחינת מתנת חנם.

דברנו עד כה מענין הפשיטות וקטנות המוחין שנובעים ממגרעות האדם ומצבו הירוד, אבל קטנות המוחין, שהוא בחינת דינים, אינם רק תוצאה של מצבו של היחיד אלא מושפעים אף מזמני השנה. ימי הספירה, למשל, הם ימים של דינים, גם יש חודשים שיש בהם דינים, אולם עולים על כולם שני הימים של ראש השנה שהם ימי הדין ממש, בימים אלה מתעוררים דינים, לא רק מצד מעשינו של כל ימות השנה; אלא אף חובות ישנים הקיימים מעצם בריאת העולם, שהיה, כידוע, אפשרי רק על ידי שצמצם הבורא את אורו כדי שיהיה מקום לבחירה, כאילו אין שם בחלל הפנוי שום אלוקות חלילה, ומחמת צמצום זה נוצר דינים ומשם הכפירות והמבוכות שאין בהם שום הגיון כמבואר בלקו"מ (תורה סד), וכן עצם הטבע [=בגימטריא אלקים] שהוא בחינות חכמות חיצוניות המטעים את הבריות אף על פי שיש שם שכל למתעמק למצוא דעת שם, כמבואר שם.

וכן ישנם עוד דינים מדינים שונים. יש שמתעורר ההנהגה של מדת הדין שעלתה במחשבה לברוא בו את העולם עד שהקב"ה החליט לשתף עמו מדת הרחמים, ובר"ה מתעוררת גם המחשבה הזאת ומוכרחים להמתיקה, אחרת לא היה מועיל שום תשובה, דאינו אלא מצד מדת הרחמים כמבואר בלקו"ה.

והצדיקים הגדולים שהם הם הערבים על ברית העולם (כפי שמבאר רבי נתן בליקוטי הלכות) מוכרחים לחגור מתניהם ולהדוף את הקטרוגים על הכלל ועל הפרט, ובעוד הצבור עומד נרעש ונפחד מתנהל מעליהם קרב איתנים, וגורלם, לדין או לחסד, נמצא על כף המאזנים.

ראש השנה הוא בבחינת דורמיטא [=שינה] כמבואר, שהוא הסתלקות המוחין וכל העולם נמצא במצב של "פרוסטק" [=פשיטות] והקטרוג גואה, הצדיקים מתאמצים לעורר רחמים כמוזכר בגמרא מתפילתו של הקב"ה: "יה"ר שיתגברו רחמי על מדותי ואכנס עם בני לפנים משורת הדין", ולקבל מהאוצר של מתנת חינם שבו טמונה אף התשובה, שהרי בלי חסדו של הבורא, היה הדין נותן ש"נפש החוטאת תמות".

במצב כזה, גדלה זכותינו שזכינו אנו להתלכד אצל הצדיק ההולך בראש, כעין עמוד האש שהאיר את חשכת ליל המדבר, וסמוכים אנו על כוחו של זקן דקדושה לבלי ליפול אל זרועות היאוש, אולם מי שמוכן לומר כאן "דיינו" – אינו אלא טועה. רבינו אינו מסתפק במה שנותן מרגוע ונוחם כדי שלא ניבהל באישון לילה, אלא דורש מאתנו להפוך את הלילה לאור יום, את הקטנות דמוחין – לדרך לארץ ישראל.

ואיך נעשה את זה? בזה שנבוא אליו לראש השנה, לא כמי שמבקש מקלט, אלא כמי שמשתתפים בפועל בבניית קומת השכינה. אם נבוא איש איש עם רצונותיו להתעלות ברוחניות; עם כיסופיו להתקרב יותר עם בקשות לסייעתא דשמיא; עם הרצון העז להפוך את לב האבן ללב בשר, כי אז נהפוך כולנו לחלק מעמוד האש ותעלה להבתו עד לב השמים עד שתעשה כל הגולה למדורת אש של כיסופים.

או אז תהיה עיני ה' בנו מראשית השנה ועד אחרית שנה, וימשוך השגחתו עלינו בבחינת ארץ ישראל, שכאשר הקב"ה רואה כל כך הרבה מישראל שרוצים לעבדו ומתקרבים אליו על ידי הצדיק האמת, ובמיוחד בקיבוץ הגדול של ראש השנה, בזה מתקיים "ישראל אשר בך אתפאר" ונעשה תפילין בחינת מוחין ונעשה השגחה שעל ידה נעשה קדושת ארץ ישראל בח' אוירא דארץ ישרראל מחכים (ליקו"מ ח"ב תורה מ).

וכתב מהרנ"ת (הלכות ברהמ"ז ד, ט) כי כפי ההתפארות והשמחה שאנו מתפארים בו יתברך, כמו כן הוא יתברך שש ומתפאר בנו כמו שכתוב "את ה' האמרת… וה' האמירך… לתהלה ולשם ולתפארת"

ואף על פי שאין המוחין מתגלים עד יום הכיפורים ושמחת תורה, בכל זאת בשורשה מתחילה ההארה מראש השנה; והן הן דברינו, שרבינו הופך את מצב הפשיטות של ראש השנה לדרך לארץ ישראל, וממילא מתורצות התמיהות שבפתיחת המאמר שמכיון שאנו זוכים להתקשר לעבודות הנוראות של הצדיק בראש השנה, ועל ידינו נמשך ההתפארות והמוחין, נהפכים אנו למהות הצדיק, לבחינת בנים למקום, ומתבטלים כל הדינים ומקבלים מהאוצר של מתנת חנם, ואין בזה שום חשש של נהמא דכיסופא [=לחם של בושה], שהרי "אשרי לבנים שאוכלים משולחן אביהם".

מי שיש לו אמונת צדיקים, וזוכה להתקרב לצדיק אמיתי ולקיים עצותיו איש איש באשר הוא שם, ועל ידו נעשים תיקונים נפלאים עבור כל העולם כמו שאמר רבינו: אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בנינים נפלאים ונוראים (חיי"מ רצג) וכי פלא הוא שמתקיים בו מאמר הגמרא בראש השנה "וכולם נסקרים בסקירה אחת", וזוכה להמתקת הדינים בכוחו של הצדיק?!

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support