בזמן הגלות, כשמלכות הגויים בתוקפה, יש פגם גם במידת המלכות העליונה שבה מנהיג הקב"ה את עולמו. כי במקום שהמלכות הזו תתגלה בכל עוזה – כפי שיהיה לעתיד לבא כמו שכתוב "והיתה לה' המלוכה" (עובדיה י) – היא נאלצת כביכול להתכסות ולתת מכוחה למלכות הגויים.

אבל מלבד הגלות הזו הכללית, גם כל אחד ואחד בפרט, לפי חטאיו ועוונותיו, הוא מביא את המלכות הקדושה בגלות פרטית. שכן לכל אחד ניתנו כוחות ואפשרויות כדי שימליך בהם את הקב"ה, ואם הוא משתמש בהם כדי לעבור על רצונו יתברך, הרי הוא פוגם במלכות הזו.

כאשר יהודי שב על חטאיו ומזכך את מידותיו, הוא מתקן בכך את פגם המלכות, ולפחות מבחינתו היא משיב את המלכות להקב"ה, כפי שבאר הבעש"ט את הפסוק: "קרבה אל נפשי גאלה" – הנפש של כל אחד נגאלת גאולה רוחנית פרטית, דבר שכמובן גם מחיש ומזרז את הגאולה הכללית של כל עם ישראל.

גאולה זו, משפיעה לטובה על כל חיינו, שהרי כל כל הקשיים והבעיות שלנו נובעים ממידת הדין, וממידת המלכות, שהיא מקור הדין, כפי שאמרו חז"ל "דינא דמלכותא דינא".

לפיכך, כשגואלים את המלכות ומשיבים אותה לקב"ה – קל רחום וחנון – זוכים לדעת ולהרגיש שכל הדינים והקשיים הם בעצם אהבה וחסד, על דרך הנאמר: "את אשר יאהב ה' יוכיח" (משלי ג).

ענין זה מרומז בפסוק "אנכי ה' אלוקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" (שמות כ), לאמור, כשתשתחרר מלהיות עבד לתאוותיך ולמדותיך הרעות, תצא מגלות מצרים, שהרי כל הגלויות נקראות מצרים – שמֵצֵרים לישראל, ואז תזכה לדעת שהן שם ה' הרומז למידת החסד, והן ה' אלוקים הרומז למידת הדין – הכל "אנכי" – לטובתי.

(עפ"י ליקו"מ ח"א ד)