ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > התחזקות > "האמת תפסה אותו"

"האמת תפסה אותו"

ח׳ בסיון תשע״ט

כאשר אדם עוצר לחשב את דרכו ובוחן את מצבו, הוא רואה את האמת האיומה: מצבו הרוחני איום ונורא. הוא אינו מצליח להתקדם לשום מקום. לא רק שהוא אינו מתקדם, הוא רק מתרחק. מה עושים עם האמת הזו?

האמת, כך שנינו, היא דבר נעלה. אין חולק על כך. השקר אין לו רגלים ואילו האמת כלולה מתחילתן, אמצען וסופן של אותיות האל"ף בי"ת, מקיפה בתוכה את כל התורה כולה. משה אמת, תורתו אמת וחותמו של הקב"ה אמת.

האמת, כך שנינו, ראוי כי תהיה נר לרגלו של אדם, סוללת דרכו. לאורה ילך, לצילה ישן ואיתה יחיה כל ימי חייו. רק כך, אנו יודעים, אדם יכול באמת לעבוד את ה'.

ואולם, גם לאמת יש גבולות; או, מוטב לאמר: ה"אמת" עליה אנו מדברים הנה אמיתו של בורא עולם, שלא תמיד תואמת את זו שלנו.

המדרש מספר (בראשית רבה, פ"ח): בשעה שביקש הקב"ה לברוא את האדם, נחלקו המלאכים כתות כתות. מהם אומרים – יברא; מהם אומרים: אל יברא. והמדרש מפרש את הפסוק "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו" כמדבר על המחלוקת שבן המידות הללו: חסד אומר: יברא האדם, שהוא גומל חסדים ואילו האמת אומרת: אל יברא, שכולו שקרים. נטל בורא עולם את האמת והשליכה ארצה וברא את האדם. והוא שאמר הנביא "ותשלך אמת ארצה".

לאמיתו של דבר, "צדקה" האמת כביכול. האדם כולו שקרים, ומדוע זה יברא בורא עולם יצור שכולו שקר? ומדוע, תחת לענות לאמת, נטלה הבורא והשליכה ארצה?

אלא, שיש ללמוד ממדרש זה הלכה יסודית בחייו היהודיים של האדם: לא תמיד מה שאמיתי בעינינו, הוא מה שצריך לעמוד בראש מעיינינו.

בכל הדורות, אבל בפרט בדורות האחרונים, כאשר חושך הגשמיות מכסה על אור הרוחניות בהתגלותה, רבים מאוד מאיתנו נכשלים לעתים בהשגת המטרות הרוחניות שהצבנו לעצמינו. לעתים אנו רוצים – חיים את הרצון! – להתעלות עוד ועוד בעבודת ה', ואולם במציאות לא רק שאיננו מתקדמים, אלא אנו נסוגים, לצערינו, ומי יוכל לומר שזה לא קרה לו? מציאותו של האדם – תמיד, אבל כאמור, בפרט בדורות האחרונים, עת בורא עולם מסתיר עצמו בכיסוי אחר כיסוי, ומבקשיו נאלצים לעמול יותר ויותר לא רק כדי להתקרב אליו, אלא כדי לעמוד באמונתו – היא שלא תמיד הוא משיג את יעדיו, בפרט את יעדיו הרוחניים. לעתים, וזה קורה לכולם, הוא נופל. לעתים הוא נופל שוב ושוב, לעתים נדמה לו שאינו מצליח כלל להתקדם, נראה לו כאילו כל חייו הן נסיגה אחת ארוכה, התרחקות מבורא עולם.

ואז, כאשר הוא עוצר לחשב את דרכו ובוחן את מצבו, הוא רואה את האמת האיומה: מצבו הרוחני איום ונורא. הוא אינו מצליח להתקדם לשום מקום. לא רק שהוא אינו מתקדם, הוא רק מתרחק.

ואז, כאשר האמת האיומה עומדת מול עיניו, לעתים הוא נחלש. לעתים האמת הזו, דווקא היא, חותמו של הבורא כביכול, היא שמפילה אותו בכבלי היאוש, מכניסה אותו לשקו של היצר הרע – ומרחיקה אותו לחלוטין מבורא עולם.

ועל אמת זו דרשו את מאמר הגמרה שבכותרת "אמת אמת תפסיה להאי", לעתים דווקא האמת היא זו שמטעה את האדם, מפילתו וגורמת לו שיסטה מדרכו של בורא עולם. לעתים יש להניח לאמת, זו הנראית לעינינו, זו הנשקפת למולינו ממראת המציאות. לעתים יש להתעלם ממנה.

אמת, אמרנו? לא בדיוק.

כאשר באה האמת לבורא עולם וטענה לפניו נגד בריאת האדם משום שכולו שקרים, אכן, היא צדקה. צדקה – אבל כך, בדיוק כך, זה צריך להיות.

אמנם, האמת האמיתית, ה"אמת לאמיתה" היא שלעולם אין יאוש, והבורא אינו מבקש את ההצלחה שלנו אלא את הנסיון, והוא שמח עם הנפילות שלנו גם – אם אנו מנסים לקום מהם ולהמשיך הלאה, אבל לאדם קשה "לחיות את זה". מושגיו של האדם, כבן אנוש בעל סולם אנושי, אומרים לו שהאמת היא שאין לו הרבה סיכוים. הוא די אבוד, ובכלל, אם עד עכשיו הוא לא הצליח, למה שיצליח בהמשך?

ולכן השליך בורא עולם את האמת ארצה. משום שעובדת היותו של האדם מלא שקרים, לא תמיד היא חסרון. לעתים היא חובה הכרחית. לעתים בלעדיה לא שייך להתקדם.

כמובן, אין הכוונה ל"שקר" ממשי, אלא להתעלמות ממה שנראה לנו כאמת (מעבר לעובדת היותה אמת מוטעית, כאמור). כאשר נדמה לנו כי כבר אבדנו ואין לנו שוב סיכוי להתקרב לבורא עולם, זה הזמן בו עלינו לנהוג במידתו של בורא עולם ו"להשליך את האמת", להתעלם ממנה ולהמשיך הלאה.

תחת היאוש שמקורו ב"אמת" כביכול ואז הוא אחד מכלי מלחמתו של מלך זקן וכסיל, נמשיך הלאה, כי תמיד אפשר ותמיד "יש תקוה", וזו דרכו של הבורא.

ואז נזכה ל"אמת מארץ תצמח", לחותמו של הבורא, האמת האמיתית, שתצמח דווקא מהיותנו בשפל המדרגה – אך ממשיכים בנסיון לעלות.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support