ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > בין המצרים > האבלות תביא את השמחה!

האבלות תביא את השמחה!

י״ד באב תשע״ט

באבלותו, מתגעגע היהודי אל השמחה האמיתית, ומשום כך "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" – דהיינו כבר בהווה. באבלות אנו מדגישים שאין אנו מסתפקים בשמחה חיצונית. מבקשים אנו שמחה שלימה ומלאה. אנו מתחננים ומבקשים בבכי – לאחד בחיינו את השמחה והחירות עם קבלת עול, שלא יהיה פירוד בין הדבקים, ושלא נזדקק אף פעם לבקש חירות בחוץ, רק נזכה להרגשה אמיתית בכבוד השם, עד שכל חושינו יהיו שרויים בפנים.

בימים אלו יושב כלל ישראל ומבכה את החורבן, ויחד עם זאת הוא מתגעגע לבניין. מה בעצם היה אז שאין היום?

חורבן הבית העלים את ההוד וגנז את המאורות – ברוחניות, אך לא פחות מכך – גם בגשמיות. הרבה דברים חסרים לנו בהווה. אולם הקושי הגדול ביותר שהזמינה לנו הגלות, הוא הצורך להסתדר עם 'עצמנו'. מהיכן נובע חוסר סיפוק? מדוע זקוקים אנו ל'התאווררות'? בגלל העיסוק עם עצמנו!

החורבן הביא לנו חוסר הרגשה בכבוד המלך, וכתוצאה מכך, אדם משוכנע שהוא פועל עבור עצמו, ממילא – אין לו סיפוק. וכשאין סיפוק – העבודה רובצת כעול ומכבידה על המוח והלב.

מה עושה אדם לחוץ? מחפש פורקן כמובן, להשתחרר, להתאוורר. וכשאדם חש שעבודת הבורא ויראת שמים רובצים על כתפיו כעול, ומאידך, העולם שבחוץ מציע 'חירות' ושחרור, התוצאה היא – הרגשת ריחוק מהשם. זו גלות.

אני מורד?

כאן אנו זקוקים לעצה. מחד, ההכרח לא יגונה – לדאוג למנוחת הגוף, להקפיד על שמחה ויישוב הדעת, ולא להיגרר לעצבות ודאגות. ומאידך, מוכרחים במידה לא פחותה להשקיע ביראת שמים, ולהיזהר מכל הדברים שעלולים לצנן את הלב – שיחה בטלה, או התפזרות הדעת יתרה. היש דרך לאחוז את החבל בשני הראשים?

הקושיה הזו נולדה רק מתוך גלות. משום שבזמן בית המקדש, כשמציאותו של המלך הורגשה בכל לב, והחדווה בעשיית רצונו מילאה את כל חושינו, לא היה שום צורך לבקש פורקן. החירות והרעננות היו חלק בלתי נפרד מעבודת השם. גם ענייני החולין לא איימו להטות את הלב, או לצנן את להט הנשמה. משום שכאשר כל החושים מאוחדים סביב התכלית לעשות רצונו של מקום, הרי אין בעולם כל מגמה אחרת או משיכה שונה, ואין שום דבר שמפריד אותנו ממנו. הקדושה והטהרה חופפים על כל המציאות.

הגלות היא שהחלישה בליבנו את ההרגשה המרוממת והסיפוק בעשיית רצונו של המלך, והיא שהמציאה את הדחף 'להיחלץ מהלחץ', וממילא גם את סכנת הריחוק והמכשול.

ואולם האמת היא, שגם כעת בתוך הגולה, המלך בוודאי נמצא. ו'חייליו' כביכול מקפידים על כבודו, ומשגיחים בעין פקוחה על התנהלות נתיניו. והנה כאשר הם רואים אדם משוטט בעולם חסר חיות וסיפוק, ומנסה בכל דרך להביא לרוחו חירות, להתרענן ולפרוק מעט עול של לחץ – הרי הוא נחשד על ידיהם במרד. התנהגותו מעוררת חשד שמא רצונו לפרוק עול, ולהתרחק חס ושלום.

'חשד זה' הוא מה שגורם לאדם לחוש רחוק על ידי כך. בפנימיותו, בוודאי איננו מחפש פריקת עול או ריחוק. אלא שהדאגות והלחצים מטרידים אותו, והעיסוק עם הגשמיות מאלץ אותו לנטוש למראית עין את עבודת המלך ולעסוק בענייני חולין. הסתירה הזו מולידה בו הרגשה 'חשדנית' כלפי עצמו, והיא עלולה להעצים את הריחוק, ולגרום חלילה לפירוד.

אי לכך המציא לנו השי"ת רפואה למכתנו, והיא מופיעה בפרשת השבוע שעבר (פרשת מטות-מסעי) ובהנהגת התקופה.

מה עושה אדם הרגיל להיכשל שוב ושוב במידה מגונה או הנהגה פסולה? נודר נדר.

זוהי עצה נפלאה לכל המבקש לחולל בנפשו ובהנהגתו שינוי, ולהעלות את הרגליו על מסילה טובה. הנודר – מרחיק את עצמו ממקום המשוגה, ופותח בחייו צוהר להתחלה חדשה. אך כאן יש חידוש – גם מבלי לנדור נדר של ממש, ניתן לעשות בחינה של 'נדר', דהיינו ליצור ריחוק שתכליתו קירוב והתחדשות.

האבלות כנדר

זוהי בעצם הנהגת האבלות. יהודי מצווה לשמוח, אמת! יהודי רשאי ואף נדרש לעיתים לפקח את דעתו בענייני חולין, נכון. אולם מכיוון שהיום אין בית מקדש, ואין לנו מקום שבו החומריות איננה סתירה לרוחניות – הרי שחיינו נתונים בסתירה. ומשום כך כל עיסוק בשמחת עולם הזה, או התאווררות והתרעננות, עלולים להתפרש או להפוך ממש לריחוק ורפיון. העצה עבורנו לעת עתה היא – נדר. לא תמיד, אך בזמן מסוים – אדם מתנתק מכל מה שעלול להביא אותו לידי שכחת המלך, ומפגין בכל הנהגותיו התמסרות מוחלטת לעניינו של המלך. הריחוק מעיסוק בפורקן ושמחה, מוכיח מעל כל ספק את נאמנותנו להשם, ואת התמסרותנו לממלכה. וההתנהגות המסתייגת הזו יוצרת בחיינו גם התחלה חדשה.

אולם התכלית אינה להיוותר מרוחק או מתנזר גרידא, מטרת הנדר היא לרומם בסופו של דבר גם את העולם הזה. לשוב אל מציאות הגאולה, בה באמת אין כל סתירה בין עושר של כסף וזהב לבין יראת שמים טהורה. בשר הבהמה הפך לקודש, סולת נקיה היתה למנחה, וריחות של בשמים היו קטורת. זוהי תכלית חייו של יהודי. וכדי להעפיל לשם, מוטלת עלינו כעת חובת האבל.

באבלותו, מתגעגע היהודי אל השמחה האמיתית. ומשום כך "כל המתאבל על ירושלים, זוכה ורואה בשמחתה" – דהיינו כבר בהווה. באבלות אנו מדגישים שאין אנו מסתפקים בשמחה חיצונית. מבקשים אנו שמחה שלימה ומלאה. אנו מתחננים ומבקשים בבכי – לאחד בחיינו את השמחה והחירות עם קבלת עול, שלא יהיה פירוד בין הדבקים, ושלא נזדקק אף פעם לבקש חירות בחוץ, רק נזכה להרגשה אמיתית בכבוד השם, עד שכל חושינו יהיו שרויים בפנים.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support