דרך תפילה
כ״ו בניסן תשע״ט
עיקר ההשתדלות של כל אדם באשר הוא, צריכה להיות בתפילה. לא כפיתרון נוסף, לא כ'חיוב' שיש למלא, אלא בהבנה פשוטה ואמיתית במציאות – הקדוש ברוך הוא הוא זה שמקיים אותה, ורק אליו יש לפנות. (השתפכות הנפש)
וכן כשלקח יוסף את בנימין, כתיב: "ויגש אליו יהודה", ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: "מצינו הגשה לתפילה".
כבר דברנו על כך מספר פעמים שהתכלית בהבאת הדוגמאות הרבות לכך שכל אבותינו לא רק התפללו, אלא הלכו בדרך התפילה. תפילה הייתה דבר שהקיף את כל מעשיהם. למעשה- הצבענו על כך שזו גם גמרא מפורשת (בבא קמא דף ד ע"א): "האדם נקרא מבעה (=מתפלל)". ואחר שלימדונו הראשונים שהשם של הדבר תמיד יבטא את מהותו, בעל כורחנו נאמר שתפילה היא מהות האדם. דבר לא יכול להפוך להיות מהותי גם אם ישקיעו בו הרבה זמן ביום. הוא יהפוך למהותי כאשר הוא יבטא את החיות של מי שמבצע אותו. והנה, לומר שהאדם נקרא מתפלל בשעה הוא מתפלל – הרי זה דבר פשוט. בודאי שחז"ל מתכוונים לאותה שעה שאינו מתפלל בה. גם בשעה שהאדם אינו מתפלל, גם שם הדבר היא עיקר החיות שלו, שגם באה לידי ביטוי. תפילה היא ביטוי של תלות קיומית בה', ובתחושה זו אפשר ללכת כל הזמן, ובכל מעשה הכוח שלנו אינו באמת שלנו, אלא "ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח" (דברים ל).
נתמקד במקרה שלפנינו, ומתוכו ננסה לעמוד על שורש הדברים. יוסף שהיה במצרים, בזמן שעדין לא התגלה לאחיו, לקח את בנימין כדי לגרום לכל המשפחה לרדת אל מצרים. יהודה ניסה להתווכח איתו בתחילה על כך שהם אינם יכולים לשוב לארצם בלי בנימין, שכן הדבר יגרום צער גדול ליעקב אביהם. התורה מתארת את הדו-שיח בפתיחה: "ויגש אליו [=אל יוסף] יהודה, ויאמר…". התורה לא רק סיפרה לנו שיהודה החל לדבר עם יוסף, אלא שגם קדמה לכך הגשה- "ויגש אליו". חז"ל מפרשים שהכוונה כאן ב"הגשה" היא לתפילה, ומזה לומדים הם ש"מצינו הגשה לתפילה"- מצינו לשון של הגשה במובן של תפילה. לפני שאנחנו בכלל מבינים מהי אותה הגשה, אנחנו מבינים שעל כל פנים לא היה ניתן לדבר בישירות. אי אפשר רק לבוא ולדבר עם יוסף, אלא היה צריך להקדים לכך הגשה, וכאשר מקדימים אותה- אפשר לפעול את מה שרוצים לפעול. איך היא נוצרה בסופו של דבר? על זה התורה לא מדברת. התורה רק אומרת שצורת הפעולה של ההגשה מצד יהודה הייתה בתפילה. הפעולה של ההגשה הייתה תפילה. נשים לב – לא כתוב שנוצרה הגשה, אלא שיהודה ניגש בעצמו. לכאורה- הרי הוא לא ניגש, אלא רק התפלל? אמנם, אם אנחנו יודעים שתפילה היא דרך, הרי שיוצא מכך שהיא מקיפה כל מעשה ומעשה שאנחנו עושים. יהודה לא התפלל שתהיה גישה, אלא הרגיש שהוא עצמו ניגש. מאחר והתפילה מלווה אותו בכל חייו, הרי שעבורו אין שום חילוק בין אם הוא ניגש פיזית או שנוצרה גישה- בין כה וכה "ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ל).
מי שזוכה ללכת בדרך זו, בכל רגע נתון בחייו יפנה אל ה' כחלק מצורת החיים. אין את הדרך להשיג דבר מסוים, וגם תפילה. התפילה היא הדרך האמיתית להשגת כל דבר. וכך אמר רבי נחמן, שעיקר ההשתדלות של כל אדם באשר הוא, צריכה להיות בתפילה (ליקוטי מוהר"ן, סימן יד). לא כפיתרון נוסף, לא כ'חיוב' שיש למלא, אלא בהבנה פשוטה ואמיתית במציאות – הקדוש ברוך הוא הוא זה שמקיים אותה, ורק אליו יש לפנות.
גולשים צפו גם ב:

ואין זה שלי כלל!
"לא להתפעל מהנפילות והירידות הנגלות לעין, אלא לזכור שתמיד פנימיותם נותרת זכה ונקיה ומשתוקקת לבוראה, ומכח זה להשתוקק לצאת מהרפש והבוץ"

הכתר בראש המשיח
זה מה שיביא את הגאולה: אותם יהודים שהיו מוכנים לעבוד את ה', גם כשהרגישו בנפשם שעבודתם היא לחינם חס ושלום; אלו שנשארים תמיד 'איכרים פשוטים' ועובדים את ה' בפשיטות גם כשמשיגים וגם כשלא – הם…

לעבור את הגשר הצר
"וכל אלו הדיבורים האמתיים שכתבתי, הם הם בעצמם הגשר האמתי, שיכולין לעבור עליו אפילו בתהום תחתיות, רק שלא ייפול בדעתו ולא יתפחד כלל, ויבטח ויישען בכוחו של רבינו הקדוש, שגילה כל זה"

מאבק האמונה
כתבה מרתקת על מסירותם של חסידי ברסלב ליהדות בברית המועצות, על הקיבוצים בשנות הזעם ועל הרדיפות שעברו תחת שלטון הקומוניסטים. התפרסמה ב'המודיע' בשנת תש"ך

לא לפחד מהפחד
כאשר מקשרים את הפחד למקור שממנו הוא נשלח, ויודעים שאין זה טבע ומקרה אלא השם יתברך שלח זאת כדי שנתיירא ממנו, הרי שוב אין צורך בהפחדות, והחסדים יכולים להתגלות

ריקודם של "החסידים המתים"
תיאור מרתק, מעטו של הסופר דניאל צ'רני, על ליל שבת אצל חסידי ברסלב בשטיבל הברסלבי ברחוב נובוליפיה בוורשה לפני מלחמת העולם השניה.

הלל צייטלין: עתידה של ברסלב
הלל צייטלין במאמר מרתק: מהו חסיד ברסלב, מיהו רבי נחמן מברסלב, והאם תתקיים דרכו ומשנתו של רבי נחמן מברסלב גם בעתיד. מסמך מדהים ומרתק.