דרך תפילה

כ״ו בניסן תשע״ט

עיקר ההשתדלות של כל אדם באשר הוא, צריכה להיות בתפילה. לא כפיתרון נוסף, לא כ'חיוב' שיש למלא, אלא בהבנה פשוטה ואמיתית במציאות – הקדוש ברוך הוא הוא זה שמקיים אותה, ורק אליו יש לפנות. (השתפכות הנפש)

וכן כשלקח יוסף את בנימין, כתיב: "ויגש אליו יהודה", ודרשו חכמינו זיכרונם לברכה: "מצינו הגשה לתפילה".

כבר דברנו על כך מספר פעמים שהתכלית בהבאת הדוגמאות הרבות לכך שכל אבותינו לא רק התפללו, אלא הלכו בדרך התפילה. תפילה הייתה דבר שהקיף את כל מעשיהם. למעשה- הצבענו על כך שזו גם גמרא מפורשת (בבא קמא דף ד ע"א): "האדם נקרא מבעה (=מתפלל)". ואחר שלימדונו הראשונים שהשם של הדבר תמיד יבטא את מהותו, בעל כורחנו נאמר שתפילה היא מהות האדם. דבר לא יכול להפוך להיות מהותי גם אם ישקיעו בו הרבה זמן ביום. הוא יהפוך למהותי כאשר הוא יבטא את החיות של מי שמבצע אותו. והנה, לומר שהאדם נקרא מתפלל בשעה הוא מתפלל – הרי זה דבר פשוט. בודאי שחז"ל מתכוונים לאותה שעה שאינו מתפלל בה. גם בשעה שהאדם אינו מתפלל, גם שם הדבר היא עיקר החיות שלו, שגם באה לידי ביטוי. תפילה היא ביטוי של תלות קיומית בה', ובתחושה זו אפשר ללכת כל הזמן, ובכל מעשה הכוח שלנו אינו באמת שלנו, אלא "ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח" (דברים ל).

נתמקד במקרה שלפנינו, ומתוכו ננסה לעמוד על שורש הדברים. יוסף שהיה במצרים, בזמן שעדין לא התגלה לאחיו, לקח את בנימין כדי לגרום לכל המשפחה לרדת אל מצרים. יהודה ניסה להתווכח איתו בתחילה על כך שהם אינם יכולים לשוב לארצם בלי בנימין, שכן הדבר יגרום צער גדול ליעקב אביהם. התורה מתארת את הדו-שיח בפתיחה: "ויגש אליו [=אל יוסף] יהודה, ויאמר…". התורה לא רק סיפרה לנו שיהודה החל לדבר עם יוסף, אלא שגם קדמה לכך הגשה- "ויגש אליו". חז"ל מפרשים שהכוונה כאן ב"הגשה" היא לתפילה, ומזה לומדים הם ש"מצינו הגשה לתפילה"- מצינו לשון של הגשה במובן של תפילה. לפני שאנחנו בכלל מבינים מהי אותה הגשה, אנחנו מבינים שעל כל פנים לא היה ניתן לדבר בישירות. אי אפשר רק לבוא ולדבר עם יוסף, אלא היה צריך להקדים לכך הגשה, וכאשר מקדימים אותה- אפשר לפעול את מה שרוצים לפעול. איך היא נוצרה בסופו של דבר? על זה התורה לא מדברת. התורה רק אומרת שצורת הפעולה של ההגשה מצד יהודה הייתה בתפילה. הפעולה של ההגשה הייתה תפילה. נשים לב – לא כתוב שנוצרה הגשה, אלא שיהודה ניגש בעצמו. לכאורה- הרי הוא לא ניגש, אלא רק התפלל? אמנם, אם אנחנו יודעים שתפילה היא דרך, הרי שיוצא מכך שהיא מקיפה כל מעשה ומעשה שאנחנו עושים. יהודה לא התפלל שתהיה גישה, אלא הרגיש שהוא עצמו ניגש. מאחר והתפילה מלווה אותו בכל חייו, הרי שעבורו אין שום חילוק בין אם הוא ניגש פיזית או שנוצרה גישה- בין כה וכה "ה' אלוקיך הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" (דברים ל).

מי שזוכה ללכת בדרך זו, בכל רגע נתון בחייו יפנה אל ה' כחלק מצורת החיים. אין את הדרך להשיג דבר מסוים, וגם תפילה. התפילה היא הדרך האמיתית להשגת כל דבר. וכך אמר רבי נחמן, שעיקר ההשתדלות של כל אדם באשר הוא, צריכה להיות בתפילה (ליקוטי מוהר"ן, סימן יד). לא כפיתרון נוסף, לא כ'חיוב' שיש למלא, אלא בהבנה פשוטה ואמיתית במציאות – הקדוש ברוך הוא הוא זה שמקיים אותה, ורק אליו יש לפנות.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support