געגועים

כ״ז בסיון תשע״ט

משמעות ספירת העומר, היא ההתבוננות והניסיון לאמוד את מידת התרחקותנו מנקודת המוצא, כמה דעת כבר קנינו, ולא כמה אנו רחוקים עדיין מן הדעת השלמה; משמעות ספירת העומר היא הספירה העצמית, אתה, לפי כוחותיך אתה, לפי מעשיך אתה, בלא לנסות לספור את ספירתם של אחרים. (ספירת העומר)

מיד במוצאי החג הראשון של פסח, בליל ט"ז בניסן, היו יוצאים בני העיירות שבסמוך לירושלים בהמוניהם אל השדות ושם ממנים שלושה אנשים לקצירת עומר (מידת משקל) השעורים.

שעורים אלו נבררו, נטחנו, נקלו באש ועם אור היום הוקרבו בבית המקדש כקורבן מנחה עבור כלל ישראל (קורבן צבור). בהקשר למצווה זו, כותבת התורה: "וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עומר התנופה שבע שבתות תמימות תהיינה, עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום" (ויקרא כ"ג ט"ו).

כל יום לאחר תפילת ערבית, אנו מצווים (גם בזמן שהבית חרב) לספור כמה ימים עברו מאז הנפת עומר השעורים. ספירה זו מתבצעת במשך ארבעים ותשע יום עד היום החמישים, הוא חג השבועות.

לכאורה, מצווה מוזרה. לספור ותו לא. מהו פשרה של ספירה זו?

בפסח אנו חוגגים את חג החרות. חרות משעבוד מצרים. מעינוים, מדעותיהם הפסולות, מאורח חייהם האלילי. כעת, לאחר השחרור מורה לנו התורה במצוות הספירה הוראה יסודית: אין די בשחרור מן הרע, התכלית היא קניין הטוב. גאולת מצרים לא הייתה רק סוף השעבוד, היא הייתה גם ובעיקר תחילה והכנה להתהוותה של "יצירה" חדשה תחת השמיים – יצירת עם סגולה, שיקבל עליו תורה אלוקית וינהג על פיה.

פסח הוא נקודת המוצא, המובילה בסוף ארבעים ותשע יום אל התכלית האמיתית – מתן תורה. וכן הוא הדבר בגאולתו הפרטית של כל אדם ואדם.

הגאולה והחרות משעבודים ומצרים שונים [מצרים – מלשון מיצר ודוחק] מטרדות ומצוקות – איננה מטרה כשלעצמה.

המטרה האמיתית היא לסגל תורת חיים נעלה, להתקרב לתכלית מרוממת, להתנשא מעל קטנות היום יום.

אלא שבין השלב של השחרור משעבוד פיזי ועד לשחרור הרוחני, האמיתי, ניצב ניסיון שיש להתמודד עימו ולהבינו כראוי על מנת להיגאל גאולה של ממש.

שנה תמימה חלפה מאז החלו המכות לנחות על ראש המצרים ועד ליציאת בני ישראל מארץ מצרים. בשנה זו, לא עוד עבדים שפלים היו אבותינו, וכי מי הוא זה שיעז לגעת לרעה באנשים שאלוקיהם עושה שפטים בארץ?

משום כך, קשה היה להישמע לקריאה שבאה לאחר כשנה – לצאת אל המדבר ולקבל שם תורה אלוקית. ואכן, רבים לא עמדו בניסיון ובחרו להישאר במצרים וליהנות ממעמדם החדש במקום לצאת למדבר הרה סכנות וחוסר ודאות.

אמנם אלו שיצאו למדבר – נגאלו, ואותם שנותרו מאחור – אבדו…

וכאז כן עתה "משמיע" האלוקים את קריאתו "לצאת ממצרים", להשתחרר מן השעבוד לאלילים המודרניים – לכסף ולזהב, לתפיסות החומרניות ולאדישות כלפי כל ערך נעלה ומרומם ולצאת אל הלא ידוע לשם קבלת התורה.

הספירה, אם כן, היא גלוי לכסופים ולתקווה.

כשאדם מצפה ונכסף לדבר מה הוא "סופר את הימים". וכך אף אנו, בספירת העומר, מביעים את געגועינו – מתי נקבל את התורה? מתי נזכה להיות כלי נקי להכילה?

מתי נזכה גם אנו להתגלות האלוקית המופלאה שבה נתן בורא עולמים תורה לעמו?

"כי עיקר הספירה הוא בחינת השתוקקות וכיסופין דקדושה. שכל אחד נכסף ומשתוקק ומתגעגע לזכות לקבלת התורה בשבועות. וזהו בחינת הספירה, שהוא בחינת השתוקקות וגעגועים, כמו מי שסופר הימים מתי יזכה לבוא לאותו הדבר" (ליקוטי הלכות יורה דעה דם הל' א' סעיף ו').

"ועל ידי הספירה של כל יום ויום מימי הספירה, זוכין לצאת משער אחד של טומאה לשער אחד של קדושה. וממשיכין מח ודעת דקדושה בכל יום ויום, והעיקר על ידי הספירה שהוא בחינת בקשה וחיפוש כנ"ל. עד שזוכין בשבועות לקבלת התורה על ידי זה. כי בעת שהאדם רחוק מקדושתו יתברך והוא נע ונד ומטולטל ודוחין אותו מקדושתו מדחי אל דחי, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אם הוא חזק ואמיץ לבקש ולדרוש ולחפש ולחתור בכל עת ולהתגעגע ולכסוף ולבקש את שאהבה נפשו למצוא אותו יתברך, אזי אף על פי שעדיין עוברים ימים ושנים הרבה ואינו זוכה למצאו יתברך ולהתקרב אליו – אף על פי כן ידע ויאמין כי בכל עת ועת על ידי כל בקשה ובקשה ועל ידי כל דרישה ודרישה שדורש ומבקש ומחפש למצוא כבוד קדושתו יתברך ועל ידי כל הבטה וגעגוע שמביט ותולה עיניו לרחמיו יתברך, ועל ידי כל תנועה ותנועה שפונה להקדושה, על ידי כל זה זוכה בכל פעם לשבר חומות ברזל ודלתות נחושת, אף על פי שאחר כך מתגברין עליו בכל פעם, רחמנא ליצלן, אף על פי כן אין יגיעו לריק, חס ושלום, ואין שום תנועה שפונה להקדושה נאבדת חס ושלום. ואם הוא חזק ואמיץ לבקש ולחפש יותר, אף אם יעבור עליו מה, בודאי סוף כל סוף יזכה למצוא אותו יתברך שזהו בחינת ספירה, שאף על פי שבכל יום ויום שסופרין ומונין עדיין אין זוכין לצאת לגמרי מטומאה לטהרה ולקבל את התורה, אף על פי כן בסוף הספירה זוכין לשבועות לקבל את התורה על ידי הכח והזכות שספרו ארבעים ותשעה יום. כי בכל יום ויום מימי הספירה מקבלין מח ודעת, עד שנשלם הדעת ביום החמישים, ומקבלין את התורה אז. כמו כן הוא בכל אדם ובכל זמן, שצריכין לעבור עליו עידן ועידנים הרבה וכמה ימים ונהרות ותהומות ומימות מחולפים צריכין לעבור עליו, ובכמה מדברות המלאים נחשים ועקרבים גדולים ונוראים צריך לעבור בהם, עד אשר זוכה להיכנס לשערי הקדושה באמת.

וזה הדבר אי אפשר לפה לדבר ולבאר ולספר אחד לחברו עד היכן הוא צריך להתחזק. ואף על פי שכבר גילה רבינו ז"ל כמה תורות גבוהות ונוראות על זה וכמה שיחות נאות על זה, שמהם יוכל המשכיל להבין קצת איך להתחזק תמיד, ולבלי להניח את מעט הטוב שיכול לעשות, אפילו אם נפל לשאול תחתיות ממש, חס ושלום. וכבר דברנו בזה הרבה, אך אף על פי כן עדיין צריכין למודעי, ואי אפשר להודיע ולבאר הכל. כי לכל אחד נדמה שעליו אין אנו מכוונים בדברינו, כי הוא יש לו מניעות כאלה ונתפס בתאוותו ובמצודתו כל כך, עד שלאיש כמותו אי אפשר לשוב באמת לה' יתברך. כי כבר נלכד ימים ושנים במה שנלכד, עד אשר לא יאמין שוב מיני חושך, כך נדמה לכל אחד. ורבינו ז"ל היה קורא תגר על זה מאד. כי באמת הכל יכולים לזכות להתקרב לה' יתברך באמת, אפילו על ידי מאמר זה בלבד, דהיינו שעל כל פנים יחפשו ויבקשו ויצטערו ויתגעגעו לשוב אליו יתברך. וסוף כל סוף יתקרב לה' יתברך, ואז יראה שאין שום תנועה נאבדת, חס ושלום. ועל ידי כל תנועה ובקשה שהוא מבקש את כבודו יתברך, זכה לעשות איזה תיקון, עד שיזכה לעלות בתכלית העלייה, שזהו סוד ספירה וקבלת התורה" (ליקוטי הלכות חושן משפט גביית חוב מיתומים ג' סעיף י"ז).

מהות הספירה, אם כן, תקווה לתקון, לשלמות. וכאן רומזת לנו התורה, שהתקווה בעצמה – היא מצווה, למרות שאנו רחוקים עדיין מן התכלית המקווה וכמו שאמר דוד המלך בספר תהילים: "חזקו ויאמץ לבבכם – כל המייחלים לה'" (תהילים ל"א כ"ה). המייחלים דווקא, אפילו אין בידם אלא הייחול בלבד.

וכאן נשאלת השאלה: מדוע, אם כן, אין הספירה "ספירה לאחור"?

דהיינו, אם טעם הספירה היא ללכת ולהתקרב למתן תורה, היה מן הראוי לספור כמה אנחנו עדיין רחוקים ממנו. כלומר לספור, "היום ארבעים ותשע יום עד מתן תורה", "היום ארבעים ושמונה יום עד מתן תורה" וכו'.

ואילו אנו סופרים כמה זמן עבר מאז יציאת מצרים והקרבת העומר – "היום יום אחד לעומר", "היום שני ימים לעומר" וכו'…

כלומר אנו מציינים בפועל את מידת התרחקותנו מן היום הראשון. מדוע?

מבאר רבי נתן ב"ליקוטי הלכות" כי טעם הדבר הוא להודיענו שהתבוננות האדם רק על חסרונותיו, רק על מדת ריחוקו מתכליתו האמיתית, עלולה להפילו לתהומות של יאוש וחדלון.

ועל כן אין אנו סופרים עד כמה אנו רחוקים ממתן תורה, אלא כמה כבר התקדמנו מאז יציאת מצרים.

כלומר, אף שעל האדם לדעת מהי מידת ריחוקו מן התכלית, עיקר התבוננותו צריכה להיות במרחק שכבר עבר מאז החל בדרכו.

ולכשיראה את הטוב הטמון בתוכו, יתמלא כח וחשק להמשיך "לספור", להמשיך ולצעוד אל התכלית השלמה.

במוצאי החג הראשון, כאמור, אנו מקריבים קורבן העשוי משעורים, שהם מאכל בהמה. ובשבועות אנו מקריבים קורבן העשוי משתי ככרות לחם שהן מאכל אדם. אלו הן שתי הנקודות העקריות ב"ציר" התנועה הנפשית וההתקדמות הרוחנית:

הראשונה מאכל בהמה שהמייחד אותה הוא העדר הדעת והשניה מאכל אדם שהמייחד אותו היא הדעת. וככל שמפנים האדם יותר את ההבנה: לשם מה נברא ומהי תכליתו עלי אדמות – הרי הוא הולך ומתקרב יותר ויותר אל נקודת השלמות, שהיא המפגש בין דעת האדם לדעת בוראו – מתן התורה.

משמעות הספירה, אם כן, היא ההתבוננות והניסיון לאמוד את מידת התרחקותנו מנקודת המוצא, כמה דעת כבר קנינו, ולא כמה אנו רחוקים עדיין מן הדעת השלמה.

עוד מציינת התורה "וספרתם לכם" לכם – לעצמכם, וכמו שמופיע בהלכה: "מצווה על כל אחד לספור לעצמו" (משנה ברורה תפ"ט סימן א' סעיף ה'). אל לו לעשות השוואות בינו לבין אחרים.

אם הזולת מוכשר יותר ממנו או שהישגיו מוצלחים יותר – אין זה בהכרח נוגע אליו.

כוחות וזמן יקרים מאד עלולים להתבזבז בניסיוננו לחקות אחרים ולהגיע להישגיהם, בעוד שמכל אחד ואחד נדרשים, בעצם, דברים אחרים לגמרי.

מה שיש לאחד עלול להיות בלתי נחוץ לחלוטין לאחר, ואפילו לגרום לו נזק.

"וספרתם לכם" פירושו, אם כן, "ספירת מלאי" פרטית של הישגים והתקדמות, ולא בהשוואה לאחרים.

בנוסף לכל האמור לעיל נושאת ספירת העומר מסר נחוץ ביותר – ימי האדם מנויים וספורים, זמנו הולך ואוזל, הולך ונעלם. לא כפי שאנו אוהבים לדמות בנפשנו, שהזמן בידינו, שהוא ארוך ורב, וגם מחר אפשר לעשות את שהחמצנו היום.

נהפוך הוא – כל יום הוא אבדה בלתי חוזרת וכל יום, אם ינוצל כראוי, יוכל להצמיח ניצנים חדשים בנפש האדם. כי כל יום טומן בחובו תועלת, שיום אחר לא יוכל להביא. כי כל יום הוא בריאה בפני עצמה, ונושא בכנפיו למודים ואתגרים חדשים, שונים ואחרים לחלוטין מיום האתמול. וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות "ועיקר כוונת הספירה בפשיטות הוא שצריכין לדעת שימי האדם מנויים וספורים במספר ובמנין כל יום ויום. והאדם יצטרך ליתן דין וחשבון מכל יום ויום, כי אין שום יום הולך לבטלה, חס ושלום. ואפילו שעה ורגע אחת אינו הולך לבטלה, חס ושלום, בבחינת "שבע שבתות תמימות תהיינה", שהשבע שבתות שהם ימי הספירה צריכין להיות תמימות ושלמות בעבודת ה' ולא ילך מהם רגע לאבוד חס ושלום. כי שבע שבתות מרמזין על כל ימי חיי האדם…

שהמצוה לספור כל יום ויום כדי לידע ולזכור את ימי חיי הבלו, שכל הימים אשר הוא חי על פני האדמה הם מנויים וספורים במספר ובמניין…

ועל כן אסור להאדם לדחות את עצמו מיום ליום. רק לידע היטב שזה היום לא יהיה לו עוד כל ימי חייו, כי יום המחר הוא ענין אחר לגמרי, והלוואי שיפרע בזמנו, שיזכה למחר לצאת ידי חובתו מה שצריך לפרוע לה' יתברך חובת הזמן של יום מחר בעצמו…

וזה בחינת מצות ספירת העומר, שהוא התחלה והכנה לקבלת התורה, להורות שאי אפשר לקבל את התורה, כי אם כשיודעין שהעיקר הוא היום הזה שהאדם עומד בו, ולא לדחות מיום ליום, כי כל ימי האדם מנויים וספורים" (ליקוטי הלכות הל' פקדון ושומרים הל' ב' סעיף ה').

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support