למה אין שמירה על החשוב ביותר?

ללא הרף, מעורר עולמנו המודרני, עתיר הפורענויות והסכנות, השקעת כוחות ומחשבה כיצד לשמור ולהגן על חיינו, בתינו וקנייננו, באופן הטוב והמועיל ביותר.

מפליא לגלות כי ישנו תחום בחיי האדם אשר רבים וטובים אינם מודעים כלל לצורך בהגנה עליו ומותירים אותו פרוץ לכל רוח, חשוף ומאויים. תחום זה, מסתבר, הוא דווקא העיקרי והחשוב ביותר בחיי האדם, אשר בלעדיו – אין ערך רב לחייו, ביתו או רכושו.

חכמינו זכרונם לברכה אמרו: "דעת קנית, מה חסרת?"

מהות האדם – דעת

מהות האדם ועיקר קנינו היא הדעת. אם יש לאדם דעת אין הוא חסר דבר. ובכח אותה דעת יהיה באפשרותו להשיג את כל הדרוש לו ואף להפיק ממנו את מירב התועלת. המשך הדברים הוא: "דעת חסרת – מה קנית?" אם אין לאדם דעת הלא אין ביכולתו להשתמש כראוי אפילו במה שכבר ברשותו ואפשר גם שלא יבחין בו כלל.

מהי בעצם דעת? בימינו מכנים אנשים דעת את הידע האנושי, כלומר את ידיעותיו של אדם בתחום זה או אחר או את רמת יכולתו לקלוט ולנתח מידע. אולם על פי הגדרתם של חכמי ישראל דעת הינה דבר שונה לחלוטין.

חכמה, בינה, דעת

חז"ל מחלקים את היכולת השכלית האנושית לשלושה חלקים יסודיים: חכמה, בינה ודעת.

ביחס ליכולתו של בצלאל לבנות את המשכן אומר הקדוש ברוך הוא למשה (שמות ל"א ג'): "ואמלא אותו רוח אלוקים בחכמה ובתבונה ובדעת ובכל מלאכה", ומבאר רש"י: "בחכמה – מה שאדם שומע דברים מאחרים ולומד. ובתבונה – מבין דבר מליבו מתוך דברים שלמד, ובדעת – רוח הקודש". חכמה, אם כן, היא הכח והיכולת ללמוד, לקלוט מידע ולאגור אותו. חכמה (אותיות כח – מה) היא הכח הראשוני לשאול ("מה") ולצבור נתונים. בינה, לעומת זאת, היא יכולת הניתוח וההיקש וכלשון רש"י: "מבין דבר… מתוך דברים שלמד".

לדוגמא, אדם הלומד רפואה משתמש בכח החכמה, ביכולת לקלוט נתונים, אולם אפילו אם ידע בעל פה את כל מה שלמד, עדיין איננו נקרא בשל כך "רופא". לשם כך עליו להיות "מבין" ברפואה. עליו להיות מסוגל להשליך ולהקיש מתוך ידיעותיו על המציאות, ובאמצעות יכולת התבוננותו לאבחן נכון ולמצוא את דרך הריפוי המתאימה.

"דעת – רוח הקודש"

אולם "דעת", כדברי רש"י, היא משהו אחר לגמרי. "דעת – רוח הקודש"! אדם עשוי להיות חכם ובעל ידיעות נרחבות בכל תחומי החיים אולם אם הוא חסר דעת, כדברי חז"ל – אין בידו דבר. "דעת חסרת מה קנית?"… אותה דעת אינה עניין ליחודי סגולה בלבד. קנינה נחוץ לכל אדם ואדם ולא בכדי תיקנו לנו אנשי כנסת הגדולה בתפילת 'שמונה עשרה' לבקש מריבון העולמים דעת. ובקשה זו היא הראשונה וממילא החשובה ביותר מבין כל יתר הבקשות בתפילה: "אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה, חננו מאיתך חכמה בינה ודעת"…

מהי אם כן אותה דעת, אותה 'רוח הקודש', כדברי רש"י?

"רוח הקודש – שפע אלקי"

"רוח הקודש – הוא שפע אלוקי", אומר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן תורה כ"א סעיף ג'). ועוד כתב (ליקוטי מוהר"ן תורה קנ"ו): "כל הדברים שהלב אומר, הם דברי השם יתברך ממש והוא בחינת רוח הקודש".

כלומר, רוח הקודש היא גילוי אלוקות. שפע רוחני שמהותו הבנה אודות האלוקות הממלאה את הכל ופועלת בכל. זוהי הבנה מרוממת, נשגבת ועליונה מעל כל הידיעות וההבנות הרגילות אודות המציאות המוכרת לנו.

לכל אדם ידיעות אודות המציאות, אותן קנה באמצעות כוחות החכמה והבינה שלו ובאמצעות הנתונים שנמסרו לו על ידי חושיו. אולם "דעת" היא התוודעות מסוג שונה אל המציאות. הכוונה לגילוי של הקודש בכל דבר, חיבור כל הידיעות הרגילות עם ידיעות מרוממות (דעת, כידוע, היא מלשון חיבור ודבקות, כמו שנאמר: "והאדם ידע את חוה אשתו" (בראשית ד' א'). זוהי גם הוראת התורה "וידעת היום – והשבות אל לבבך" (דברים ד').

"וידעת – כי ה' הוא האלקים"

מהי הדעת אותה צריך להודיע ללב? ממשיך הפסוק שם וכותב: "כי ה' הוא האלוקים בשמיים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". וכן ביאר רבי נחמן (ליקוטי מוהר"ן חלק ב' תורה ז' סעיף ד'): "על כן כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה', שזה עיקר גדר האדם".

לדעת את בורא העולם, להיות מחובר ודבוק אליו ולהרגיש "אלוקותו יתברך וממשלתו" – זוהי תכליתו של המין האנושי. כל שאר הידיעות שאינן נוגעות בידיעה זו טפלות לה!

ואין די רק לדעת שכתוב על כך בספרים, או לדבר על כך. המדובר בידיעה שלמה, ידיעת הלב: יש מנהיג לבריאה. לעולם אין הדברים מתרחשים סתם כך. לכל דבר, ולו הפעוט ביותר, יש סיבה ותכלית, ולכל תכלית תכלית עליונה יותר, עד ל"סיבת הסיבות ועילת העילות", כפי שמכנה ספר הזוהר הקדוש את האלוקים. ומאחר שהוא כולו טוב, שורש כל הסיבות והמאורעות כולם – להיטיב, להוביל אליו, אל הטוב.

"אין עוד מלבדו"

זהו פירוש הדברים "ה' הוא האלוקים". הוא המנהל. הוא הכח המניע שמאחורי הכל, המחיה את כל הנבראים ומוביל את כולם אל תכלית נשגבת ונעלה. "אין עוד מלבדו" – כלומר, תפישת המציאות כנפרדת ממנו, כחומרית וטבעית המנוהלת רק על ידי חוקי טבע – היא תפישה דמיונית ומוטעית. מציאות הבורא היא המציאות היחידה, אלא שההתוודעות אל המציאות הזו אפשרית רק על ידי קניית דע". ללא דעת זו, משפיעה אותה אשליה של עולם חומרי על תפישתנו ומעלימה משם את נוכחות הבורא לחלוטין.

זוהי התפישה היהודית את העולם הזה. אין הוא אלא קליפת המציאות. תמונה חיצונית. עטיפה המסתירה דבר מה. ובתוך הכל מסתתר האלוקים בעצמו.

חכמה ובינה – משרתי הדעת

כל חכמתו ובינתו של האדם אמורות לשרת את הדעת, להוביל אליה כסולם המתנשא למרום. וכן כל הידיעות וההבנות הנרכשות על ידי האדם צריכות לסייע לו ולאפשר לו לקנות דעת – רוח הקודש. אולם אין די בשכל לבדו. לשם קניית הדעת מוטלת על האדם החובה לזכך ולהכשיר גם את מידותיו ותכונות נפשו, שכן רק באדם בעל כוונות טהורות המבקש תיקון אמיתי לנשמתו מסוגלת הדעת לשכון, כמבואר בהרחבה בתורה כ"א בליקוטי מוהר"ן.

ישנם בני אדם בעלי תפישת עולם הפוכה. במקום לשאוף להשיג את האלוקות הנמצאת בכל, שאיפה הנובעת מהידיעה כי "אין עוד מלבדו", סוברים הם שהכל יש – מלבדו. כביכול אומרים הם: "אין עוד מלבדי". בסולם המטפס אל הדעת זהו השלב הנמוך והמגושם ביותר. אולם מי שנכסף, ולו במעט, להכרה רוחנית ולהתעלות, להבנת צידם הפנימי של הדברים, נמצא כבר באחד השלבים המובילים למעלה והוא הוא זה אליו מכוונים דברינו.

כיצד יכול האדם לשמור על השגיו הרוחניים ולהגן על עצמו מפני אובדנם, מבלי לסגת בשלבי הסולם?

כשאדם חפץ להגן על דבר מה, בהכרח יש מי שמאיים על קיומו. שאם לא כן, מה צורך לו בהגנה?

גם באותה תפישה רוחנית כי הנוכחות האלוקית ממלאת את כל ההוויה יש מי שרוצה לפגוע. המציאות המוכרת לנו, אותה אשליה של עולם חומרי וטבעי – היא היא, כאמור, האויב הגדול של הדעת, והיא המאיימת תמיד על קיומה והתפתחותה.

והמגן מפניה? – שבת.

לחץ כאן למאמר הבא: נשיקת העולמות