ראשי > מאמרים בתורת ברסלב > התעוררות > גיהינום בגרמנית רהוטה

גיהינום בגרמנית רהוטה

ט״ז בסיון תשע״ט

הייתה צעקה בתוך התמונה האיומה הזאת, ואת הצעקה אני רוצה לצעוק ולצעוק. לא רק היום. גם מחר וגם בשבוע הבא. תזכיר לי אותה. בעיקר כשנורא ארצה דברים ואתחנן אליך שתתן לי. עוד כסף. עוד נחת, עוד מתנות. עוד. כי מה שיש זה לא מספיק ולא נחשב בכלל. העיקר מה שאין. כשאבוא שוב ואבקש, תזכיר לי את מה שראיתי.

בשבוע שעבר גיליתי, שהכל אני מוכנה לעשות בשביל צ'רני ידידתי משכבר הימים, הכל, חוץ מלבקר אותה בפועל. אני עוזרת לה בטלפון, משיגה לה מתנדבות, שולחת לה ספרים, רק לא קמה ונוסעת.

אז קמתי ונסעתי לאחד ההוספיסים של ירושלים, דרך כל התירוצים והחומות והפחדים, והגעתי בשעת בוקר מוקדמת. מקום נוכרי, מנוהל בידי צוות של מתנדבים מכמה ארצות בעולם, ומשרת אוכלוסיה מגוונת, יהודים ולא יהודים, וגם לא מעט שומרי מצוות. אין בו מזוזות על הפתחים, יש בו איקונין בכמה מקומות, אבל האוכל כשר, יש רב לבבי ואכפתי, והצוות מסור וחם בצורה יוצאת דופן, חדור מוטיבציה לתת מכל הלב.

צ'רני שוהה שם באופן זמני, בעזרת השם היא תתאושש ותשתחרר בקרוב הביתה, גם החדר שלה נמצא באחת המחלקות היותר אופטימיות. אבל בדרך אליה עברתי על פני כל סוגי המיטות, הכיסאות והגופים הדוויים.

ראיתי שברי חיים, שברי מציאויות, שברי מבטים. ההגדרה הכי קרובה למה שהרגשתי הייתה – מוסך. חלקי חיים של אנשים שיצאו מכלל שימוש. חיים פגומים, חסרים. חסרי דעת, חסרי חושים, חסרי גפיים, חסרי מערכת עיכול. גופים שבורים, יושבים או שוכבים מחוברים לאביזרים שמשמרים את הנשמה באפם.

המבטים הבוהים. אובדן הזיקה לחיים שמעבר לכותלי המבנה, החידלון של כל מה שכל כך תוסס בחוץ, והקצב הזה, שמאט בבת אחת ובולם בחריקה. זהו, מרדף. נגמרת. אין עוד לאן לרוץ, אין עוד איך להתקדם. כאן סוף הסרט. הקיר האחרון.

המראה שזעזע אותי עד עומק עומק נשמתי חיכה לי דווקא בפינת הישיבה. שם ריכזו בחצי מעגל את קבוצת החוסים היותר מסוגלת. כסאות צמודי שולחן וכסאות גלגלים עם עמודי אינפוזיה וכוסות תה ישבו מול מרקע של טלוויזיה כמובן, ואחות מסורה, שחלפה על פניי, עצרה רגע באכפתיות, העיפה מבט על האנשים שסביב, ואמרה לעצמה, "באמת, הם הרי לא מבינים אנגלית!" והעבירה את השידור לתחנה גרמנית.

"עכשיו יהיה לכם נעים יותר", חייכה אל האנשים ומיהרה ללכת.

עמדתי רגע מהצד. על המרקע ריצדו מראות ספורטיביים. ג'יפ מודרני, נהג צעיר בבגדי עור וקסדה, תחרות מלהיבה, דגלים, תשואות המונים. ואחר כך פנים של אולם מסעדה, מוסיקה וקולות צחוק, מנות אוכל מגרות וכוסות זכוכית מצטלצלות ואנשים צעירים נכנסים ויוצאים.

והם הסתכלו, זה היה לא ייאמן. הם לא קמו עם פטיש ופוצצו את השקר ההזוי הזה. הם הסתכלו. מתעלמים מהאמת של חייהם ובוהים בעיניים כבויות מזוגגות בתעתוע הצבעוני. איך עד הרגע האחרון הוא ממשיך לשלוט בהם בלי בושה. איך הוא ממשיך לפתות ולרמות בכל האפשרויות שעומדות לרשותו. מהתל בכל החושים, מלהיב ומגרה, כאילו האוכל יפה והיום בהיר והעלם צעיר וההגה מהיר – באמת. כאילו לא בא כבר עליהם יום הדין והחשבון. כאילו אין יום כזה בכלל.

זה היה גיהינום. גיהינום בגרמנית רהוטה ועולם התוהו גם יחד.

חציתי אותו והגעתי לחדרה של חברה שלי, שם ישבנו ליד סידור ותהילים ואוכל כשר ונטלה, ולאט לאט חזרה השפיות ויכולנו לנהל שיחה ולחשוב ביחד מה יהיה הלאה, בעזרת השם.

כשיצאתי חציתי שוב את כל מדורי השאול תחתיות, את מדור הבריאים יחסית שעדיין ישבו שם, מניחים למפלצת שאכלה אותם כל חייהם למצוץ את שארית חיותם, את מדור הגונחים ואת מדור השותקים עד מאה ועשרים.

ויצאתי לרחוב ירושלמי יפה וצלול. שמש קרה על המדרכות, מכוניות ממהרות, אנשים לבושים במעילים, שחשוב להם נורא מה הצורה שלהם ומה הצבע, עם תיקים ופלאפונים וארנקים וכרטיסי אשראי. וגם אני – עם כל הערבוביה הממלאת אותי, בליל טחון של ריבוי פרטים חסרי משמעות וחשובים לי כל כך.

שבתי הביתה, שותקת שתיקה עצומה בתוכי ודמעות ממלאות את עיניי.

איך יכול להיות שיש לי בית, מה עשיתי בשביל זה. איך יכול להיות שהמציאות שלי מורכבת מילדים שצורחים ומחייכים ואוכלים ושופכים ומדברים ומספרים ושואלים ועונים ומתקלחים ומלכלכים. איך זה שאנחנו בריאים ויש לנו אוכל והיום שלנו מורכב מכביסות ומעגבניות וממחברות, ומסידור ומצניעות ומכשרות. איך זה יכול להיות, מה אפשר להגיד.

שתקתי כמה שעות. עצרתי את עצמי מלהתנפל על בני הבית עם מערבולת הרגשות שלי ורק חיפשתי מה לומר לו, למי שברא אותם ואותי.

בלילה בלילה, מתחת לכוכבים, באוויר חריף וקר, הצלחתי לומר לו, אבא.

אבא, בבקשה, בורא עולם.

לקחת אותי שאראה, שזה באמת לא נשאר לתמיד. וזה לא חייב להיות מאה שקל יותר או אלף שקל פחות ממה שאנחנו רוצים כל הזמן, זה יכול גם להיות אחרת לגמרי. ממש.

לקחת אותי לראות תחנה סופית מבפנים. וראיתי. זה היה נורא. זה היה נורא יותר מכפי שאוכל לתאר, ויותר מכפי שאוכל להיזכר, לכן אני מניחה שאשכח בקרוב.

אבל הייתה צעקה בתוך התמונה האיומה הזאת, ואת הצעקה אני רוצה לצעוק ולצעוק. לא רק היום. גם מחר וגם בשבוע הבא. תזכיר לי אותה. בעיקר כשנורא ארצה דברים ואתחנן אליך שתתן לי. עוד כסף. עוד נחת, עוד מתנות. עוד. כי מה שיש זה לא מספיק ולא נחשב בכלל. העיקר מה שאין. כשאבוא שוב ואבקש, תזכיר לי את מה שראיתי.

שהגוף הזה – עליו אי אפשר לסמוך. הוא חלש, הוא לא אמין. הוא לא עמיד. נשענים עליו והוא נופל.

ותגדל בתוכי את הדבר האמיתי. את האמונה, את החרות של הנשמה.

חקוק בתוך תוכי את החיבור לנשמה. כמו שיש במחשב "קישוריות", שמעבירות מתוכנה לתוכנה, אני רוצה להתמלא "קישוריות" שמעבירות מעולם הזה לעולם של נצח.

תלמד אותי ללחוץ, תראה לי היכן הידית של הדלת לעולם הרוחני שלי, שממתין רק לי, ותזכיר לי לרצות, לזכור ולעבור.

נכון, אנחנו פה. ככה נולדנו. רצים רצים, רוצים רוצים. אבל יש מקום מעבר. יש מקום לנצח. אפשר לקנות אותו כל יום מעט ועוד מעט, לצקת את החיבור הפנימי העמוק הזה, כמו עמוד בטון שיעמוד לעולם.

חיבור אמת בלתי מתכלה, בלתי מתכרסם. לא בשיני הזמן ולא בשיניים האלה שנופלות.

בסופו של דבר באמת אין פה כלום, אבא, אבל העולם לא מגלה. הוא משקר אותנו בעזות שלא תיאמן, ואנחנו מאמינים לו בתמימות ילדותית מבהילה. הוא עובד על כולם עם כל הכוח. גם עלי, גם על איש שבור, נכה, חסר עיניים, חסר רגליים. הוא לא מתבייש.

ריבונו של עולם, תשמור עלי מפני הגיהינום הגרמני הזה, גם אם הוא חרדי, דובר עברית וצנוע. קח אותי אל למעלה מן השמש כבר היום, כדי שאהיה מוכנה.

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support