"מה יהיה"?

איש אינו יודע מה ילד יום. המציאות כולה, הכללית והפרטית, לוטה בערפל של חוסר וודאות. מצידנו הייתה עדיפה כמובן התבהרות, אבל כפי המבואר בספרי רבינו לחושך זה יש תכלית מדוייקת מאד: להאמין בה' גם בתוך התהומות הכי עמוקים. להמליך אותו גם על מחוזות הספק, הריקנות, העליבות, העצבות.

וכך כותב רבינו בתורה ז' ליקוטי מוהר"ן חלק ב': "כי מי שיודע קצת בידיעתו יתברך, הוא יודע שעיקר התענוגים והשעשועים של ה' יתברך הוא רק שאנחנו מהעולם השפל הזה נגדל ונקדש שמו יתברך, וזהו עיקר התענוגים והשעשועים של השם יתברך, כמו שכתוב: "אבית תהילה מגושי עפר, מחסרי דעת, מריקי שכל – והיא תהילתך".

כי השם יתברך יש לו שרפים וחיות ואופנים ועולמות עליונים, שהם עובדים אותו יתברך, ואף על פי כן עיקר התענוג והשעשוע שלו – כשעולה למעלה העבודה של עולם הזה השפל" (סעיף ד').

דווקא האדם, כשהוא נופל ויורד למקומות נמוכים של ספק וריקנות, וגם שם ממשיך לחפש את ה' ומשתדל ככל יכולתו לעשות רצונו – אז דווקא הוא זוכה לעשות נחת רוח להשם יתברך ששום יצור ונברא אינו זוכה.

בכל מקום, בכל מצב, בכל זמן ובכל רגע, יש אפשרות לעשות נחת רוח לה'. גם בעבודה יום יומית לא מרתקת, גם בחיים אפורים, גם בציפייה כביכול אין סופית לזיווג או לרפואה, לפרי בטן או לפרנסה או לכל ישועה אחרת.

לעבוד את ה' אין פירושו דווקא לעשות דברים גדולים. לעבוד את ה' פירושו שאיפה שלא אהיה, יעבור עלי מה שיעבור – לא אשכח אותו. "אשרי איש לא ישכחך", מתאר הפסוק דרגה נשגבה זו. אפילו דוד המלך משתבח בכך : "כל זאת באתנו – ולא שכחנוך". עדיין אין אנו שוכחים אותך, אפילו אם אין אנו זוכים לעשות עבורך גדולות ונצורות.

רצונותינו בקדושה, הצער שלנו על ריחוקנו ממנה, כל ניסיון קטן שלנו להתגבר על העצב או הכפירה שגואים בנו, כל הדברים הלכאורה קטנים ובלתי נחשבים שאנו עושים – הם הם עבודת ה' שלנו, הם הם שותפותינו הגדולה והעמוקה בתיקון העולם במלכות ש-די.

ההכנעה, הוויתור על הרצונות שלנו, על הניסיון להבין מה קורה בעולם ומה קורה לנו, כל זה פירושו – אמונה, כל זה פירושו – עבודת ה', קרבת אלוקים, שירות לממלכת הקדושה באופן הכי נעלה.

הגלים שמשפילים אותנו יעברו ויחלפו וגלים אחרים ירוממו אותנו. ישועות מצפות לנו בלי ספק. כל מה שעובר עלינו כעת עניינו לחזק את הרצון שלנו לקדושה עד לדרגא שלא יהיה איכפת לנו יותר כלום. יעבור עלינו מה שיעבור – נמשיך לרצות, בלי להבין, בלי להקציב זמן לישועה זו או אחרת, עקשנים כמו יהודים בני אלפיים.

וכך צריכה להיות תפילתנו: "ריבונו של עולם, עזרני שהצער שעובר עלי יכניע את גאוותי, את גסותי, את ישותי, את יצרי הרעים ואת תאוותי, אבל שלא יפגע ולא יחליש את הרצון שלי לקדושה".

כמו טיפול כימותרפי, שמצד אחד עניינו להמית את התאים הסרטניים, ומצד שני שלא לפגוע בתאים הבריאים, כך גם תפקידם של כל גלי הצער שעוברים עלינו, גם בכלל וגם בפרט – להמית בתוכנו את החלק הפגוע, אבל לא להזיק לחלק הבריא.

גם אם לא רואים כלום, לא מרגישים כלום, לא מבינים כלום, אנחנו, דווקא אנחנו, נשרת את הקדושה, וזהו השירות הכי נעלה, משום שמהותו הפנימית – נאמנות בטהרתה, כי ניקו אותנו מכל פנייה, מכל הרגשה, מכל הבנה, מכל רווח אישי נמוך. ואם כן, הכל נעשה לבסוף למען שמו יתברך ולא למען שום דבר אחר.

באופן כזה – נתקן באופן הכי עמוק את כל מה שפגמנו בנשמתנו בכל  הגלגולים שהיינו בעולם השפל הזה, כי גזרת ההסתרה הנוראה של פני ה' בדורות הללו תיקונה רק אמונה.

"כי סוף כל  סוף יגמור השם יתברך את שלו ,שיהיה בכל אחד מישראל אתערותא דלתתא [=התעוררות מלמטה, בכוח הבחירה וללא כל כפיה] לכסוף ולהשתוקק באמת אל האמת בכל לב ונפש, מה שלא היה עוד אתערותא דלתתא כזה מעולם. ואף על פי שמעוצם האפיקורסות והחושך ואפלה שיהיה בימים ההם כמעט שלא ידעו עוד כלל מהו האמת, אבל 'רחמנא ליבא בעי' [הבורא חפץ בלב], ומיד בהגיע העת והשעה הזאת ימשיך ברחמיו יתברך עזר וסיוע נפלא ונורא שלא הייתה עוד כזאת מעולם, אז יקוים "וידו אוחזת בעקב עשו" , שלא יספיק זה [עשיו וכל כוחות הרשע שלצידו] לגמור מלכותו , עד שיקום זה [יעקב וכל כוחות הקדושה שלצידו] ונוטלה ממנו.

"ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים" [הוא מלך המשיח], איש אשר בחכמתו העצומה והנשגבה יכניס בלב כל אחד מישראל לבל ישית את לבבו לכל המבוכות והשאלות והליצנות אשר התגבר בעולם כמעט עד אין תכלית, אבל יתגבר ויתאמץ בתפילה וצעקה ושאר העצות הקדושות, עד שיתקיים את אשר הבטיחנו על ידי החוזה: "ועשיתי את אשר בחוקי תלכו ומשפטי תשמרו ועשיתם", עד שיושלם רצונו וחפצו יתברך בבריאת עולמו, בתכלית השלמות שאין שלמות אחריו" (כוכבי אור – אמת ואמונה סעיף י"ז)