בלב פנימה בוערת אהבה אינסופית לה'
"כי יש שני מיני אהבות, אחת שהיא אהבה שבימים… ויש אהבה שהוא בדעת".
(ליקוטי מוהר"ן ח"א, לג)
האהבה שבינינו לבין הקדוש ברוך הוא, יש בה שני סוגים: 'אהבה שבמידות' – האהבה הגלויה, שבאה לידי ביטוי בכך שאנו לומדים תורתו, מקיימים מצוותיו, מתפללים ומשתוקקים אליו; ו'אהבה שבדעת' – אהבה שאין לה שום ביטוי כאן בעולם העשייה, הלא היא "האהבה שהיה בין ישראל לאביהם שבשמים קודם הבריאה, שהיו ישראל עדיין בדעתו ובמוחו".
אהבה זו האחרונה אין לה ביטוי וגם לא הבנה, כאן בעולם המגושם. "כי אין משיגין עכשיו כי אם בזמן ובמידות – ואהבה שבדעתו ובמוחו היא למעלה מהזמן והמידות, ואינו מלובש בשום לבוש". זמן גילוייה יהיה לעתיד לבוא, כאשר תתגלה 'אורייתא דעתיקא סתימאה', "כי אז יפשוט הקדוש ברוך הוא את לבושיו, וימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, ויתגלה האהבה שהיא בדעת, שהיא פנימיות התורה".
* * *
לעומת שתי אהבות אלו, ישנם גם שני סוגי קליפות. האחת היא הקליפה הידועה – 'קליפת פרעה' – הלא היא הקליפה שמפריעה לנו לעבוד את ה' ולאהוב אותו על ידי לימוד תורתו וקיום מצוותיו. היא לא נותנת לנו ללמוד, מבלבלת אותנו בתפילה, ומרפה את ידינו מלעסוק במצוות.
השניה היא קליפה גרועה יותר, שאינה מסתפקת בהפרעה בלבד; הלא היא 'קליפת המן עמלק'. לא די לה בכך שאנו מתבוססים ברפש התאוות, ואין אנו זוכים ללמוד ולהתפלל כראוי, אלא היא זוממת 'להשמיד להרוג ולאבד' לגמרי; לבטל את החיבור הפנימי והעמוק שיש בינינו לבין אבינו שבשמים, את נקודת הרצון וההשתוקקות.
במגילת אסתר מסופר שהמן עשה את עצמו לאליל, וחייב את כולם להשתחוות אליו. כמו כן ידוע, כל הצרה בימי מרדכי התרחשה בעקבות מה שבני ישראל השתחוו לצלם בימי נבוכדנצר.
כי אכן, הקליפה שאיתה אנו מתמודדים בימי הפורים, היא הקליפה של 'עבודה זרה'. לא הקליפה הידועה של תאוות וניסיונות, אלא קליפה שהיא מעל השכל, קליפה שעומדת נגד האהבה שבדעת, שהיא מעל כל הבנה, ורוצה לעקור אותה חס ושלום.
* * *
אך יש צדיק אשר יודע את אשר נעשה, ו"מרדכי" שמו. הוא יודע לגלות את נקודת האהבה העליונה, 'אהבה שבדעת' – לא רק את החסד הרגיל והגלוי, אלא את ה"רב חסד" [גימטריא 'מרדכי'], את האור הגנוז. הוא זה שמכניע את הקליפה הנוראית, קליפת המן.
הוא "אומן את הדסה, היא אסתר בת דודו", וגם כשהיא נלקחת לבית אחשוורוש ונופלת בתכלית ההסתרה – הוא מגלה בה את נקודת האהבה הצפונה, את האור הגנוז, ומלמד אותה שגם אם ישבה בחיקו של אחשוורוש, תטבול ותשוב לחיקו של מרדכי.
לאמור, שגם אם נפלת למקום שנפלת, גם אם האהבה הגלויה 'האהבה שבמידות' נפלה אל הטומאה, והקשר הגלוי בינך לבין ה' לקוי עד מאד – גם אז, אל תתן לעמלק לגזול ממך את 'האהבה שבדעת', את הקשר הפנימי, את הרצון הנעלם והגנוז בלבך פנימה.
* * *
האור הגנוז הלזה מתגלה בימי הפורים. אז קוראים את המגילה שאין בה שם ה', ושום סממן קדושה, כי כולה גנוזה ונעלמת. אז שותים 'עד דלא ידע' ועולים עד לאותו מקום עליון בו אין ניכר ההבדל 'בין ארור המן לברוך מרדכי'; ואז מקבלים הארה מלעתיד לבוא, מהתורה החדשה שתתגלה אז אשר היא למעלה מכל הלבושים.
זוהי תורת הרצון, תורת ההתבודדות, תורת ההתחדשות. התורה שמלמדת את האדם לגלות את האהבה שהיא מעל כל הלבושים והצמצומים. האהבה הקיימת בינינו לבין אבינו שבשמים גם אם אנו נראים כמו שאנו נראים.
או אז מתקיים מקרא שכתוב "קיימו וקבלו" – מקבלים מחדש את התורה! כי כשאנו זוכים לגלות את האהבה שבדעת, ולקבוע בדעתנו ש"יהיה מה שיהיה, אני לא אעזוב את ה' ולא אחדל מלאהוב אותו", אין כבר שום דבר שימנע אותנו לדבוק בה' תמיד.
