הטוב קרוב מאוד. הדרך אליו קצרה וישירה; רק העקשנות עלולה להפוך אותה לנפתלת וארוכה.

משפט אחד שאמרנו פעם, במדבר, הצליח למתוח לנו דרך קצרה למהלך ארוך ונפתל של ארבעים שנה. איך זה קרה?

עמדנו סמוך ונראה אל גבולות הארץ המובטחת. יכולנו אז לסיים בכברת דרך קצרה את המסע המדברי ולנחול את הארץ בכמה פסיעות. בורא עולם הבטיח מפורשות שהארץ המיועדת טובה היא מאוד, אולם אנחנו, חכמים שכמותנו, ביקשנו לוודא, לחקור, לבחון. ביקשנו "נשלחה אנשים לפנינו", והבקשה הזו שמאחוריה הסתתרו תאוות הכבוד והניצחון, הצורך להיות יודע ומבין ולא סתם מאמין, עלתה לנו ביוקר. ארבעים שנה של מסעות במדבר הצחיח.

הגאולה והישועה מצויים בהישג יד. קרוב משנוכל להעלות על הדעת; פשוט משנוכל לשער. ובכל זאת, האדם – עקשן שכמותו – אינו מוכן לסמוך רק על אמונה. הוא מבקש לחקור, להבין, לנתח, וזה מה שהופך את הכל מסובך כל כך. לא חבל?

הבכייה שלנו, שחוצה גבולות ודורות, התחילה בלילה מר אחד ונמהר, ובעקבות חטא המרגלים מוציאי דיבת הארץ רעה. נכשלנו, אך הכל התחיל בעקבות הרצון לחקור. וכך כותב רבי נתן: "כי כן דרך השי"ת שהוא עוסק ברחמיו לקרב את האדם בכמה דרכים, ואעפ"כ הוא מניח לו מקום להסתפק קצת בשביל נסיון ובחירה" (לקו"ה שבועות ב, ט"ז).

והיכן נעוץ שורש הבחירה?

במקום בו אנו מתעקשים לחקור!

הבטיחו לך כל טוב, אמרו לך יהיה טוב. הבה נדלג על השאיפה להבין, נחייה כבר כעת על חשבון האמונה.