(הלל צייטלין, סופר והוגה דעות מפורסם, שחי בין השנים 1871-1942, ונהרג בשואה האיומה. הי"ד)

אם מבקר בברדיצ'ב חפץ לשמוע נעימה יהודית אופיינית, שיקשיב לבן טיפוחיו של ר' ניסן בלזר. אם הוא רוצה שיר חסידי של ברדיצ'ב, שילך לשטיבל של קרלין.

כאשר השבת הקדושה יוצאת, ומגיע השבוע של ברדיצ'ב, עם כל השממון שלו, האפלה והמחסור, החסידים של קרלין עדיין בוערים בלהבות. ההתלהבות שלהם רק החלה, והם אפילו אינם חולמים להיפרד משבת המלכה. שמעתי את שירתם מרחוק במוצאי שבת אחד ולא יכולתי לזהות אפילו נימה אחת של צער. עכשו הם יושבים בארמון השכינה, איך יטריחו את עצמם ברעב ובכאב, בעוני ובצער? כמובן, כל אחד מהם יש לו חבילה של צרות בביתו. וכל אחת מאותן חבילות היא קשה מנשוא. כמובן, לרבים יש בנות מתבגרות שצריך לחתן, חשבונות לשלם ושכר לימוד לפרוע, ותיבת כסף ריקה שנועדה לכסות את כל ההוצאות. אם ירצה השם, כל אחד צריך להשתדל לדאוג לרפואת אשתו וילדיו, למרות שהוא בעצמו אינו כל כך בריא. הזקנה מתקרבת, הכוח נחלש, העולם בצרות, אין מזון ותמיכה. אדם יכול לקרוע עצמו לגזרים, אך מה אפשר להשיג? יושבים בשולחן המלך, ואשר הקב"ה נמצא, אין מקום לדאגה. אנו היהודים, יש לנו אלקים החי לעולם. זכות השבת תעמוד לנו. הרבי הזקן מקרלין יהיה לנו בוודאי מליץ יושר, שם. מלבד זה, למה לדאוג כאשר אנו יודעים ש"כל מה שאבא עושה הכל לטובה?" גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע, כי אתה עמדי.

אבל, אם אדם רוצה לשמוע ניגון מסוג אחר לגמרי, אם הוא רוצה לשמוע ניגון שבא מהצער העמוק והקשה ביותר, אם אדם רוצה לראות התלהבות שלא באה מרגשנות או מהתעוררות רגשית אלא רק מתוך ידיעה מעמיקה וברורה כבדולח, אם אדם רוצה לראות כיצד אדם הולך על פני האדמה ובכל זאת הוא הרחק מכאן, שיתאמץ לצלוח את רחובות ברדיצ'ב המלאים בבוץ, שייצמד לסמטאות העקומות, שיעבור ליד בית הקברות הנושן, השדה הרחב והשכוח שבו צללי הלילה נופלים על גבעות מיותמות, ושם עץ אחד בודד, נטול עלים, בקצה האחו, יכול לעורר בכי. אחר כך, שיעבור גם את המקום שמכונה "לבדיק שול" (בית הכנסת החי), בית הכנסת הקרוב ביותר לבית העלמין הישן. שיעבור ליד הרבה בתי כנסת כאלו, שיספוג את הבדידות היהודית ואת העצבות המיוחדת שניתן לחוש ביישובים יהודיים. כאשר קדושת השבת עומדת להיפרד מילדיה, וכאשר המציאות האפלה מציצה בעיניה הכבויות, אז שיקח את עצמו אל השטיבל של חסידי ברסלב. שיביא איתו את רוחו השבורה שלו. שיפיל את עצמו בפינה אפילה וישמע אנחה אחרי אנחה מחסידי ברסלב. הם יושבים סביב השולחן, מקשיבים לדברי רבם. שירגיש באנחותיהם ביטוי של המילים של הדובר. "השתוקקות כזו לאלקים אי אפשר לשאת".

שיקשיב היטב למה שנאמר. שלא יטריד את עצמו בכך שפירוש כזה או אחר של החומש אינו כה חלק או מסודר, או שניתן להעלות נגדו טיעונים שונים. שישמע את הנקודה העיקרית. שיקשיב לצליל של המילים, הפשטות הגדולה ביותר שעולה עם החכמה הגדולה ביותר, לתובנות המעמיקות ביותר שמוזכרות כבדרך אגב ללא שום סימן לכך שעולמות שלמים נחשפו לעין המסתכל, לגעת בכל מה שקיים על פני האדמה ולהעלות אותו אל השמים.

שירגיש את ההתרגשות העולמית, זו שצריך להפוך לשמחה עולמית לאחר הרגע של השיחרור הפנימי. שירגיש כי כאן מרחפת הרוח של הרב הגדול, ר' נחמן מברסלב, שמרים את האדם ממעמקי הגהנום אל האור הגבוה ביותר, הנצחי. שיבחין כיצד בשקט, זה אחר זה, החסידים עוזבים את השולחן, משלבים ידים, יוצרים מעגל ומתחילים לרקוד. בריקודה הזה אין צעד אחד שאינו במקומו, כי כל תנועה, כל הבעה, כל נטיה, עודנו, הפכו לאציליות יותר, קודשו עד לרמה הגבוהה ביותר.

אתה מסתכל, ואינך יכול להאמין למראה עיניך. הם נראים כמו בני אדם פשוטים, יהודים פשוטים, לא תלמידי חכמים גדולים, אולי בכלל לא למדנים. הם נראים כמו פועלים פשוטים וסבלים, אבל כמה פנימיות, עומק של תחושה, ובהירות של תובנה, רוחניות שכזו בכל תנועה, בכל צעד, וכל תו של השיר הוא כזה שאי אפשר למצוא כמוהו בשום מקום אחר.

כל ימי ילדותי עברו עלי בין החסידים, ובחיי ניתנה לי ההזדמנות לשמוע כמה וכמה ניגונים יוצאי דופן מחסידי חב"ד הותיקים. אבל מעולם לא שמעתי ולא ראיתי משהו שישווה למה שחוויתי באותו שטיבל נידח, מואר בקושי, של חסידי ברסלב אשר בברדיצ'ב. השמחה שלהם היא שמחה אמיתית, ושירם הוא שיר של תשובה וגאולה. הם אנשים חופשיים. תגידו מה שתרצו, האנשים האלו, במיוחד בינם לבין עצמם, אינם עוד בגלות. הם תמיד בבית. באלוקיות. כלפי חוץ, הם נראים מרשימים פחות משאר חסידים. אבל מי שיש לו עינים לראות מה שקורה בתוך עמיתו בעבודת האלקים חייב להיות נדהם למראה השמחה הישרה, השלימה, של אנשים אלו, אשר דרך ריקודם, הם מדברים.
כאשר אנו מתקרבים אל בית הכנסת של ברסלב, חברי לדרך, שאינו אוהד את החסידים, לוחש: "כאן צריך לפסוע יותר בשקט". האבחנה שלו נכונה. קדושה שקטה מסוג מסויים נחה על השטיבל הזה. האנחה שקטה, גם אם היא פולחת את השמים. הדיון שקט, גם אם הוא חודר אל המעמקים. שקט הוא הריקוד, אך דרכו אדם נישא, למרות עצמו, אל עולמות אחרים. שקט הוא הניגון שחודר אליך לפני ולפנים. הכל שקט. בכל מקום.

מלבד החסידים, מספר יהודים נכנסים פנימה מן הרחוב. הם מגיעים לכאן במקרה, או מתוך סקרנות, לא תמיד אין בהם נטיה לצחוק או ללעג, אך כאן הכל נשאר שקט. כולם חייבים להטות אוזן. הלעגן, ברצונו או שלא ברצונו, יפסיק להיות לעגן. הוא יהפוך לאדם כן. זה כשלעצמו מעיד על כוח הרוח. מה שהינו אצילי וחסון יתגבר על מה שהוא שפל ועלוב.

במהלך דבריו, מעיר המדבר: "העם היהודי צריך ללמד את כל האומות שיש אלקים בעולם".

אחד הלעגנים האלו בא אלי ולוחש: הוא מתכוון שגויים צריכים להקשיב לדרשות שלו…

אחר כך, אני שם לב לכך שאותו לעגן עוקב אחרי הכל בהבעה של רצינות מוחלטת. הוא אינו מעז עוד לצחוק.

ככל שהריקוד הופך ליפה יותר ושמח יותר, אני רואה נער בן 14, אחד מהסקרנים, אומר לחברו: זה היה כל כך טוב אילו כל היהודים יכלו להיות שמחים כל כך באמונתם!

אכן, זה היה כל כך טוב, ילדי, כל כך טוב.