דבר מענין אומר לנו רבי נתן: בדיוק כפי שלעתים אדם נופל מעבודת השם שלו מנסיונות שהיצר הרע מעמיד לו, עד שהוא מרגיש שזה קשה מדי; כך בדיוק יכול אדם לעתים להפסיק או ליפול מכל עבודת השם בגלל שהיצר הרע משכנע אותו שזה קל מדי.

לא תמיד האדם עוצר או נופל לחלוטין מעבודתו בגלל זה. לעתים הוא ממשיך ועושה את המצווה או עבודת השם הזו, אבל חסר לו השמחה, ההתחדשות והאמונה שהיו צריכים להיות לו כאשר הוא בא לעשות את העבודה או המצווה האלה, ואנחנו מדברים על האמונה שהקב"ה משתעשע ממש בעבודת השם הזו – בכל עבודת השם!

הבה ננסה לפרט: כל יהודי מאמין בוודאי שהקב"ה משתעשע עם העבודת השם שלו, עם התפילה שלו ועם הלימוד שלו, אבל לעתים צצה לה מחשבה עיקשת במוחו של אדם לאמור:  הכל טוב ויפה ומקובל אילו תפילתי היתה כתפילתם של תלמידי הבעל שם טוב, אותם צדיקים עליונים; אילו כל מילה הייתי אומר כמונה מעות, עם אותה דבקות ואותה התלהבות שרבי נתן התפלל בה; או אילו לימוד התורה שלי היה כלימוד התורה של ה'חתם סופר' או רבי עקיבא איגר, שמונהכ-עשרה שעות רצופות עם אותה התלהבות ואותה קדושה וטהרה ואותה תורה לשמה – אז , או אז, הייתי מבין שהקב"ה 'מתחייה' ומשתעשע עם העבודת השם שלי והלימוד שלי. אבל כל זמן שאין לי "את כל החבילה" הזו, כל זמן שאיני יכול להראות כזו דבקות ולהתפלל או ללמוד בכזו התלהבות, איזה נחת רוח יכולה כבר להיות לבורא עולם מזה? הרי אין לי למה לצפות שעם התפילה שלי – אני! הרחוק כל כך מהבורא; אני! שנמצא בכזו דרגה נמוכה! – אזכה איכשהו להגאל מצרותי, ברוחניות או בגשמיות…

לעתים קורה גם שאדם כבר מקיים איזו מצווה. הוא מניח תפילין, למשל, או אומר תהלים, למשל, ושואל את עצמו, באמת: האם זה חשוב אצל הבורא? נו, אילו הייתי מתענה ומסתגף, שובר את מידותי, נו, אני מבין שזה עושה נחת רוח לקב"ה. אבל כזה דבר פשוט כמו הנחת תפילין, או אמירת תהלים, או שמירת שבת, או "סתם" איזו תפילת שחרית פשוטה, זה הרי כלום! מדוע שאחשוב שדבר כזה פשוט גורם כזו שמחה לבורא עולם?!

ובקצרה: בכל הדוגמאות האלה, ובמקרים דומים, מרגיש אדם שכל עוד הוא לא יתאמץ ממש, "יקרע" את עצמו ממש מעבר לכוחותיו בעבודת השם, הרי שלעבודת השם שלו אין באמת חשיבות כזו אצל בורא עולם, ולא רק העבודת-השם שלו אינה כל כך חשובה, אלא גם הוא עצמו לא כל כך חשוב אצל הבורא.

והתחושה הזו יכולה לעתים להגיע גם רחוק כל כך, עד שהיא תגרום לאדם להפסיק מעבודת-השם שלו בכלל, שהרי: לא תמיד הוא יכול "לעשות הרבה" – להתאמץ ולעבוד את השם עם כל הכוח; ו"לעשות קצת", הוא הרי חושב, זה לא כל כך שווה. ממילא, הוא נותר קירח מכאן ומכאן.

ואם לדבר בפסים יותר מעשיים אצל חלק מאיתנו: לעתים, במצב של ירידה, אדם חושב לעשות איזו פעולה בעבודת השם: להגיד תהלים, סתם, לא כי יש לו איזה צרה חלילה; ללמוד איזו משנה או דף גמרא או כל פעולה אחרת בעבודת השם. אבל אז הוא מתבייש בעצמו: אני?! במצבי הרוחני הירוד ועוד יש לי העוז לעמוד ולבקש משהו מבורא עולם? ועוד יש לי החוצפה ללמוד איזה דף גמרא (ובכלל, איזה מן לימוד זה יהיה…) עדיף, אם כן, לא לעשות בכלל…

* * *

רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, מגלה לנו ששורש הבעיה הזו נעוץ בדבר אחד: חסרון באמונה! ולתמיהתם של סובביו, השיב רבינו במשפט "ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך!" (שיחות הר"ן ק"מ). אכן. חסר לנו הענין הזה, של "אמונה עצמית" – להאמין שהעבודה שלנו, כל עבודה, חשובה אצל השם!

אבל רק רגע, אני לא מבין מה קורה כאן: תמיד ידעתי שצריך להאמין בבורא עולם, ושצריך להאמין בצדיקים. אבל שאני צריך להאמין אני בעצמי? איזו מן אמונה חדשה היא זו? ובכלל, מה עם גאווה?!

רבי נתן מסביר בצורה נפלאה, שהאמונה שאדם צריך להאמין בעצמו, קשורה ודבוקה ומאוחדת ממש עם האמונה שאדם צריך להאמין בבורא עולם! מה פירוש? הפירוש הוא כזה: וודאי צריך אדם לדעת את שפלותו וכמה הוא רחוק מהקב"ה, אבל בדיוק באותה מידה, חייב אדם להאמין ולדעת, מצד שני, שכמה שגדול בורא עולם – כך גם גדולה רחמנותו האינסופית, ושהקב"ה ברחמנותו העצומה מוריד עצמו בפועל כדי להתענג ולהשתעשע מכל תנועה קטנה, ומכל פעולה קטנה, שאני עושה לכבודו, למרות שאני אדם כל כך רחוק ובדרגה רוחנית כל כך ירודה! ואם אדם אינו מאמין בכך, אם לאדם אין את האמונה העצמית הזו, כי אז פשוט – חסר לו אמונה ברחמנות של הקב"ה עצמו! מדהים!

אדם צריך לזכור תמיד: למרות שתמיד צריך לשאוף, ולרצות, ולכסוף ולהשתוקק למדרגה גבוהה כזו – לעשות בשביל הקב"ה הכל, בכל הכח ובכל המסירות ובכל הדבקות האפשרית, אפילו את ה'עבודות' הקשות ביותר, למרות זאת, לא תמיד העבודה נמדדת רק בדרגה כזו, ואם הוא יכול לעשות רק מעט, זה לא שווה כלום. ממש לא! לעתים עבודה קלה ופשוטה של אדם, חשובה ויקרה יותר אצל בורא עולם! תלוי באיזה אדם, ובאיזה מצב.

וגם, הרי גם אם אדם יתענה ויסתגף מאות ואלפי תעניות, זה לא יכול להיות בשום אופן תחליף לתיקון שאדם זוכה להשלים כאשר הוא מקיים את ציווי התורה מדי בוקר ומניח את רצועות התפילין על ידו!!!

* * *

בני ישראל היו כל כך לחוצים, מבוזים ומדוכאים תחת יד מצרים, עד שהם נפלו בטעות הזו, שלעשות נחת רוח לקב"ה, אפשר רק על ידי עבודת השם קשה – בחינת "עבודת פרך", וכאשר הקב"ה שלח את משה רבינו להודיע לבני ישראל את הבשורה המשמחת שהנה הנה הם נגאלים מעבדותם והנה הנה הם יוכלו לעבוד את השם בקלות ובחירות, מספרת לנו התורה, משהו מדהים: הם לא האמינו! ולא שמעו אל משה! לכאורה, איך דבר כזה יכול להיות? והתשובה לא מאחרת לבוא: מקוצר רוח – ורבינו הקדוש מסביר ש"קוצר רוח" הוא בחינת חוסר אמונה (ליקוטי מוהר"ן תניינא, תורה פ"ו – "וְהַקְּטַנֵּי-אֲמָנָה הֵם בִּבְחִינַת "מִקּצֶר- רוּחַ" – עיין שם), ולכן, ממשיכה התורה ומעבודה קשה, בני ישראל חשבו שהקב"ה רוצה וחפץ רק ב'עבודות הקשות', רק עבודת השם כזו ש'נקרעים' עליה ומתאמצים עליה מאוד, בכל הכח ממש, ורק לעבודת-השם כזו יש ערך.

אבל כאשר הקב"ה הכניע את הטומאה האכזרית הזו של פרעה, על ידי מכות מצרים, ואחרי שבני ישראל יצאו ממצרים ויצאו מעבדות לחירות, וקיבלו את התורה בהר סיני – אז נודע להם שיהודי יכול לשמח את בורא עולם בכל דבר, עם כל עבודה, אפילו הקטנה ביותר.

דבר אחד בטוח וברור: הקב"ה מתפאר ומשתעשע בכל יהודי, בכל 'בן יחיד' שלו, ובכל עבודה ותנועה רוחנית שלו, כך או כך!