יש זמן שקוראים לך לשוב בחזרה. כן, יש זמן כזה והוא מפציע גם לאחר שחלפו זמנים רבים שלא נקראת לבוא פנימה, או לא דימית לחוש כך. הדלת שנראתה נעולה – נפתחת, ואתה שישבת בחוץ, מוזמן להתרומם ולצעוד אל היכל המלך. ואז מתברר כי זקוקים לך, ממתינים לתפקיד החיוני שרק אתה תוכל למלאות. אלו הם הימים, ימי ספירת העומר.

אנו נקראים לשוב פנימה. אין זה משנה מהיכן מאיפה וממתי. בני ישראל הצועדים כעת במדבר בדרכם אל הר סיני, באים מהריחוק הרחוק ביותר שיעלה על הדעת. וגם אנו, שבים כל אחד מריחוקו הפרטי, מהרפתקאותיו טלטוליו ומסעותיו. דלת גדולה של חסד ורחמים נפתחת לרווחה. ניסים ונפלאות מבצבצים מאחורי מסך של הסתרה. מקרבים אותנו.

וזו הארה עצומה. הרשימו אדיר ונורא, יש לשמר אותו עמוק בלב.

* * *

אם רצונך להנציח את הרגעים הנשגבים הללו – ספור אותם. מצוות ספירת העומר מלווה אותנו מרגע הגאולה ועד מעמד הר סיני. המצווה הזו היא כלי קיבול לאור הגאולה.

היה לנו ליל הסדר של הוד נורא, כעת אנו עמלים להפקיד אותו במקום המשתמר, באוצר של ארבעים ותשעה חדרים והיכלות. תקופת ספירת העומר מסוגלת להפיכת אור חד-פעמי לכדי מציאות ממשית נצחית שתעטוף אותנו כל השנה.

לספור הווה

אנו סופרים את הימים לקראת מתן תורה, אבל המספר מתייחס לימים שחלפו, לא לנותרים.

הסיבה לכך היא מהותה של כוונת הספירה. זו אינה רק עבודה של ציפייה למה שיבוא, זו הדרך להשיג בכל יום את מה שיש. להפוך הבזק אור למציאות מוארת. לעשות מהרהור תשובה דרך של תשובה. לחולל מרצון טוב התחלה חדשה. לעשות מצעד קטן של קדושה, מסע של גאולת הנפש.

איך עושים זאת? לשם כך יש לדעת לספור.

בשתי דרכים ניתן לספור. אפשר לספור את הימים שנותרו עד לרגע הגדול, ולייחל שהימים החוצצים בינתיים יחלפו מהר. דהיינו להתעלם מהווה ולצפות לעתיד. אך אפשר לספור כל יום חולף, לחוש בקיומו, להודות עליו ולהחשיב את נוכחותו.

שתי הדרכים הללו הם שני אופנים של חיים. הינך מעוניין להשיג דבר מה, מצפה ומייחל. איך בכוונתך לגשת לשם, אל הרצון והשאיפה? אם תמשיך לראות את שאיפותיך הרחק באופק, מן הסתם הם יישארו שם לעולם. מחוץ להישג יד. אך אם תטרח לאחוז בינתיים בקצה החבל, להתקדם. בסופו של דבר האופק יגיע אליך או אתה אליו.

"קדושים תהיו" מצווה התורה הקדושה בפרשת השבוע. היו קדושים! ציווי נפלא.

איה היא הקדושה? מן הסתם הרחק, אי שם. גבוה. נשגב. נאצל. זו אמת, הקדושה גבוהה ונאצלת אבל הפסוק מצווה בפשטות: אנשים היו קדושים. בן אדם הייה קדוש. וההשוואה מבהילה "כי קדוש אני", השי"ת קדוש הוא ואף אתה הידבק בו והייה קדוש.

ובכן, לו רק יגלו לנו היכן יש סולם כזה המתוח בין ארץ לשמים, ונעלה. הסולם ישנו! וארבעים ותשעה שלבים קבועים בו. סולם של ספירת העומר. הדרך היחידה המובילה בין ארץ – והכוונה לכל מיקום על פני או תחת כדור הארץ – ועד לשמי שמים. הנתיב היחיד עובר דרך ספירת העומר.

'לספור' משמעות הדבר היא, לאגור. לצבור. הספירה לעומר שואפת לגבוה והנעלה בתבל, ויחד עם זאת אינה זונחת אף את היום הראשון, השני, השלישי. הימים הקטנים והרגעים הראשוניים הם חלק בלתי נפרד מנתיב הספירה. אדם מתגעגע לתורה שבשמים ובינתיים מעייניו נתונים ליום אחד בודד בחוליה ארוכה של ארבעים ותשעה ימי ציפייה. יהודי שואף לתיקון מידות, ולעת עתה סופר ברצינות מלאה פרט יחיד ובודד, למשל 'חסד שבחסד'. היום אני נותן דעתי על הפרט הזה, עליו בלבד, והוא חשוב בעיניי לא פחות מהשאיפה להשיג את הכלל הגדול.

הֱיֵה קדוש

זוהי דרכה של קדושה, צעד ועוד צעד. אין דרך אחרת לשמר את אור הגאולה.

בפסח נקראנו לשוב פנימה. כל אחד הוזמן מהיכן שנשכח או אבד או נרדם. לכל יהודי נפתחה דלת. לכולם.

הארה הזו היא נס שלא מן העולם הזה. זו הסיבה שבקלות עלולים לאבד אותה. מהר מאוד החיים מוחקים את שאריות החג. אוזניים יהודיות שזכו לקלוט את הקריאה, מוכרחות לעשות משהו כדי להנציח את הרגע הגדול. להשאיר את הדלת פתוחה.

הדרך היא ספירה. להתחיל לספור כל תזוזה קלה אל הכיוון הנכסף. להתחיל עם זה כבר היום. בזה הרגע. דע לך שהתנועה הזערורית לכיוון הקדושה היא-היא בשר מבשרה של השאיפה העליונה ביותר שלך. השלימות מורכבת מהמון פרטים קטנים, מאין מספר תנועות ותזוזות טובות. מרבבות התחלות והתחדשויות. כל צעד נוטל חלק בהיווצרותו של מסע. מי שלא הגיע, וויתר כנראה על צעדים קטנים, זנח חוליות בשרשרת הגאולה. אסור לנו להפסיד, חייבים לספור.