אף על פי שתשתכח, לא תשתכח!

באמצע הדרך, בשביל העולה יום אחר יום, מיום היציאה מגלות לגאולה ומאפילה לאורה אל התגלות מתן תורה. ביום השלושים ושלוש לימי הספירה הקדושים יש כעין תחנה.

ל"ג בעומר. יום הילולא דרבי שמעון בר יוחאי, יום של שמחה וחדווה על התגלות סתרי התורה שהוריד וגילה התנא האלוקי. מימות משה ועד רשב"י העולם היה שקט. האור שרשב"י גילה לעולם הוא בלתי נתפס, בלתי מושג, המעט מן המעט שחלחל וירד לתוך העולם שינה אותו מן הקצה לקצה.

היום הקדוש הזה הוא כעין יום מתן תורה של חלק הנסתר שבתורה.  ביום הזה יש גילוי של הנקודה הפנימית בתורת הנסתר, אותה נקודה ששייכת לכל יהודי, גם לאלו שלא למדו ולא פתחו מעולם כתבי האריז"ל ואינם בקיאים לא בהשתלשלות העולמות ופרצופי הספירות. הגילוי הפנימי הוא השורש הנסתר של כל התורה כולה והוא המכוון והעיקר של כל בריאת העולם.

* * *

מצד השכל הפשוט, יש כאן לכאורה שאלה גדולה: מדוע ל"ג בעומר שהוא זמן התגלות סתרי התורה קודם לחג מתן תורתנו שהוא יום קבלת התורה שבו קבלנו את התורה שבנגלה. הרי קודם כל יהודי צריך לזכות למתן תורה, לקבל את התורה שבנגלה ורק אחר כך הוא יכול לבוא לפנימיות התורה – גילוי נסתרות התורה?

התשובה לכך נמצאת במאמר 'לכו חזו' שבהתחלת ליקוטי מוהר"ן.

כשנכנסו רבותינו לכרם שביבנה חזו וראו את ירידת הדורות, ההסתר העצום וריבוי הניסיונות, אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. אך רשב"י עמד ואמר שהתורה לא תשתכח שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו.

רבינו גילה את הסוד שרשב"י הבטיח כאן הבטחה. הוא לא חלק על דברי החכמים, אלא הוא אמר שהוא הולך לגלות ולהאיר תורה לעולם שעל ידה לא תשתכח התורה; שאכן, אלמלא הזוהר ותורת בחירי הצדיקים שמגלים את צפונות הזוהר הקדוש, אכן תשתכח התורה ח"ו.

רבי נתן מסביר שבאמת גם במחלוקתם של רשב"י וחביריו בכרם שביבנה, אין הכוונה שהתורה לא תשתכח, כפי שניתן להבין מפשטות דברי רשב"י, אלא באמת אלו ואלו דברי אלוקים חיים. חכמינו הקדושים שראו מה שראו, לא חזו דימיונות שווא חלילה. התורה אכן באמת תשתכח! אלא שרשב"י אמר שהוא מתחיל לגלות כזה גילוי, שטומן בחובו דרך לקחת את השכחה בעצמה, ולהפוך אותה בעצמה להיפך מן השכחה; שדווקא מתוך החושך הגדול של השכחה תתגלה דרך ועצה כזו של חיפוש וכיסופים אחרי השי"ת שזהו תכלית הזיכרון.

"כִּי תַּנָּא אֶחָד אָמַר, עֲתִידָה תּוֹרָה שֶׁתִּשְׁתַּכַּח מִיִּשְֹרָאֵל. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר שֶׁלֹּא תִּשְׁתַּכַּח וְכוּ', כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (שַׁבָּת קלח). וּבֶאֱמֶת אֵלּוּ וָאֵלּוּ דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּשְׁנֵיהֶם אֱמֶת … כִּי אַף עַל פִּי שֶׁתִּשָּׁכַח, לֹא תִּשְׁתַּכַּח, כִּי כְּשֶׁנּוֹפְלִין, חַס וְשָׁלוֹם, לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים הָרְחוֹקִים מִכְּבוֹדוֹ יִתְבָּרַךְ זֶה בְּחִינַת שִׁכְחַת הַתּוֹרָה שֶׁהוּא כְּבוֹדוֹ כַּנַּ"ל, אֲבָל אַף עַל פִּי כֵן עַל יְדֵי שֶׁמְּחַפְּשִֹין וְדוֹרְשִׁין גַּם שָׁם אֶת ה' יִתְבָּרַךְ וְשׁוֹאֲלִין אַיֵּה אֵיפֹה כַּנַּ"ל, עַל יְדֵי זֶה זוֹכִין לַחֲזֹר לַה' יִתְבָּרַךְ בְּתַכְלִית הָעֲלִיָּה כַּנַּ"ל. נִמְצָא, שֶׁה' יִתְבָּרַךְ חָמַל עָלֵינוּ וְהוֹרָנוּ עֵצוֹת מֵרָחוֹק שֶׁגַּם בְּתוֹךְ עֹצֶם הַשִּׁכְחָה אַף עַל פִּי כֵן עַל יְדֵי הַשִּׁכְחָה בְּעַצְמוֹ שֶׁהִיא בְּחִינַת אַיֵּה שֶׁאֵין יוֹדְעִין מֵהַתּוֹרָה וּמִכְּבוֹדוֹ כְּלָל, אַף עַל פִּי כֵן עַל יְדֵי זֶה בְּעַצְמוֹ יְכוֹלִין לַחֲזֹר לַה' יִתְבָּרַךְ עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִפּוּשֹ לְבַד כַּנַּ"ל." (ליקוטי הלכות, הלכות גביית חוב מיתומים, ה"ג, י"ט)

העצה של החיפוש והשאלה 'איה מקום כבודו', אינה מעלה את האדם משכחה לזיכרון שמשם הוא נפל; הרדיפה אחרי ה' בעומק הירידה והחושך אינה עונה תשובה על השאלה ומיישבת את הבלבול, אלא לוקחת את השכחה בעצמה והופכת אותה לתכלית הזיכרון. היא חושפת את הפנימיות של השאלה וההיעדר שהיא היא התשובה והמילוי.

* * *

אך החידוש הגדול יותר שכבר מרומז בדברי רבינו במאמר 'לכו חזו' הוא לא האור שגילה הצדיק, לא התורה שירדה לעולם על ידו, כי אם הוא בעצמו…

"וְדַע שֶׁסּוֹד רַבִּי שִׁמְעוֹן בְּעַצְמוֹ. הוּא מְרֻמָּז בְּפָסוּק אַחֵר. כִּי דַּע כִּי הַתַּנָּא הַקָּדוֹש רַבִּי שִׁמְעוֹן הוּא בְּחִינַת: עִ'יר וְ'קַדִּישׁ מִ'ן שְׁ'מַיָּא נָ'חִית רָאשֵׁי תֵּבוֹת שִׁמְעוֹן וְכוּ' "

איך יכול האדם שנפל לתרדמה רוחנית להעיר ניצוץ של חיפוש בתוככי ליבו ולו הקטן ביותר?

לא לבד.

עיקר קיום העצה הזאת בעצמה אינה יכולה להתקיים כי אם בכוח הצדיקים האלו בעצמם שקיימו את העצה בשלמותה. רק אותם צדיקים שמסרו נפשם לחפש את ה' יומם ולילה בחיפוש תמידי, ועלו להשגת הסתום והנעלם במדרגתו העליונה ביותר, רק הם אלו שבכוחם להאיר לכל המקומות הסתומים והחשוכים ביותר, שמקבלים בהעלם מהקדושה הגבוהה ביותר, להאיר לכל הנופלים לחפש ולבקש את ה' במקומם.

"כִּי כָּל זֶה הוּא בְּכֹחַ וּזְכוּת הַצַּדִּיקֵי אֱמֶת שֶׁזָּכוּ עַל יְדֵי קְדֻשָּׁתָם לַעֲלוֹת לְשָׁם לִבְחִינַת אַיֵּה בִּקְדֻשָּׁה גְּדוֹלָה עַד שֶׁהִשִּיגוּ שָׁם רָזִין סְתִימִין כַּנַּ"ל כְּמוֹ רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי וַחֲבֵרָיו, וּבְכֹחָם יֵשׁ כֹּחַ אֲפִלּוּ לְמִי שֶׁנּוֹפֵל לְמָקוֹם שֶׁנּוֹפֵל לִבְחִינַת מְקוֹמוֹת הַמְטֻנָּפִים, יֵשׁ לוֹ כֹּחַ לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ וְכוּ' עַד שֶׁעוֹלֶה לִבְחִינַת אַיֵּה כַּנַּ"ל, מֵאַחַר שֶׁכְּבָר הָיוּ צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים שֶׁזָּכוּ לָאוֹר הַזֶּה עַל כֵּן יֵשׁ כֹּחַ לְהַנּוֹפְלִים לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ עַד שֶׁנִּתְתַּקְּנִין גַּם כֵּן, כִּי בֶּאֱמֶת עִקַּר כֹּחָם עַל יְדֵי הַצַּדִּיק הָאֱמֶת שֶׁזָּכָה לִבְחִינַת אַיֵּה בִּקְדֻשָּׁה … כִּי לוּלֵא זְכוּת הַצַּדִּיק אֱמֶת לֹא הָיָה לָנוּ כֹּחַ אֲפִלּוּ לְחַפֵּשֹ וּלְבַקֵּשׁ כְּלָל וְחַס וְשָׁלוֹם הָיוּ נִטְבָּעִין, חַס וְשָׁלוֹם, וְלֹא הָיָה תְּקוּמָה, חַס וְשָׁלוֹם, לְהַנּוֹפְלִים וְנִתְרַחֲקוּ מִן הַקְּדֻשָּׁה" (ליקוה"ל, שם)

לכן מוכרחים אנו לאותו מתן תורה של נסתרות התורה, גילוי הדרך והעצה שרק על ידה יש קיום ומעמד לתורה שבנגלה שלא תשתכח, דהיינו שהיא בעצמה תקרב כל אחד ואחד לתכלית הזיכרון והחיפוש אחרי השי"ת.