אנו נגיב…

כ״ה באדר ב׳ תשע״ט

ההסלמה הנוראה ב"יחסים" עם הערבים שוב הוכיחה שאין עם מי לדבר, וכי לא מדובר כאן במשא ומתן הוגן עם בני-אדם אלא במשחק מכור מראש שמתנהל עם רוצחים שפלים. עם כל אירוע חדש הלב מתפלץ. עד מתי? "מנהיגי" העם מוכים בסנוורים מובילים את עצמם ואת כולנו ממלכודת למלכודת. מה יהיה הסוף? לאן מובילים הדברים? מה רוצים מאתנו משמיים? מה אנחנו אמורים לעשות? איך צריך להרגיש?

אין ספק שהמרירות, הפחד ושאר חבריהם מאיימים לפלוש בימים אלו לכל לב יהודי. בדרך הטבע כולנו עומדים חסרי-אונים וחסרי-דעת. לא מבינים מה קורה. לאיש אין מושג כיצד לכבות את האש הבוערת והולכת של שנאת ישראל רצחנית בכל רחבי הארץ והעולם. עייפנו גם מלהג מביש ומכעיס של מנהיגים חסרי דעת ודומני שמעטים מאד הם המאמינים כי בכוחם של אלו למצוא פתרון אמיתי ל"סכסוך הישראלי ערבי" שאינו אלא שנאה לשמה ותו לא.

ההצהרות המתלהמות של "כוחי ועוצם ידי" נשמעות בבירור ריקות מכל תוכן כמו ה"אנו נגיב" של מלחמת המפרץ שלא היה כי אם סיסמא עלובה ומביישת. סוגי האולטימטומים והאיומים למיניהם שמשמיעים "מנהיגינו" כבר לא מרשימים אף אחד. בטח לא את אויבינו המתרבים והולכים.

זכורה לי אפיזודה ממלחמת המפרץ, שמן הסתם תלווה אותי כל ימי. התארחנו בשבת אצל חברים. זה היה באמצע המלחמה וכבר תורגלנו בצפירה ובכניסה לחדר האטום. נטלנו ידיים לסעודה שנייה, ישבנו לשולחן, ואז נשמעה הצפירה. נכנסנו לחדר האטום עד שהטילים נחתו. בינתיים לא דיברנו, כמובן, כי הלא אנו מצויים בין ברכת "נטילת ידיים" לברכת "המוציא לחם מן הארץ". לאחר דקות ארוכות נשמעה צפירת הרגעה. יצאנו מהחדר האטום, התיישבנו שוב ליד השולחן ואז ברכנו המוציא ואכלנו סעודה שניה.

כך, בשקט ובביטחון, בלי כלי נשק מתוחכמים, בלי יועצים מדינים ואסטרטגיות צבאיות, בילינו את כל אויבנו עד אחד, וחיים כולנו היום!

סיפור פשוט לכאורה. אולם בעודי אוכל הכתה בי פתאום הבנה מדהימה. מקסימה בפשטותה. מה שעשינו, מה שעושים יהודים מאז מתן תורה ועד היום, סעודת שבת פשוטה כהלכתה, היתה דרכנו להילחם במטורף מעירק ובכל המטורפים כמותו מימות עולם. עד בין לאדן, נאסראללה או מי שלא יהיה.

כך שרדנו. אימפריות עלו, כבשו מדינות ועמים, רמסו, הכו ושינו פני תבל, ואנחנו המשכנו ליטול ידיים ולשבת לסעודה שניה. לפעמים הפריעו הקרבות לרגע ונאלצים היינו להמתין דקות בין נטילה להמוציא, אבל הדי הקרבות שככו, ואימפריות ענק שקעו בנשיית הזמן ואז המשכנו בשלנו.

כך, בשקט ובביטחון, בלי כלי נשק מתוחכמים, בלי יועצים מדינים ואסטרטגיות צבאיות, בילינו את כל אויבנו עד אחד, וחיים כולנו היום!

גם אותם ישמעאלים רצחניים יאבדו בקרוב בנשיית הזמן ואנו נמשיך להכין סעודת שבת וחג, לקיים את מצוות בוראינו, וחיים ניוותר לעד ולנצח!

שמעתי פעם בתוכנית רדיו על חוזרים בתשובה סיפור מהמם. בעל המעשה היה יהודי צעיר ממוצא צרפתי והוא סיפר כיצד לפני שנים, שמע תוכנית רדיו שעסקה בהשקפתם של הנאצים, ימח שמם, ודנה בשאלה מה עורר אותם לשנאת ישראל כה עמוקה.

לפתע, הבין הצעיר היהודי ששנאתם מכוונת בעצם כלפי היהדות, כלפי ה', ובאותו רגע הבין גם שיש בכוחו להילחם בהם. במלחמתו הוא יעשה בדיוק את מה שהם רצו שלא יתקיים עוד. הוא יחזור בתשובה, יקיים מצוות ויעבוד את ה'. באופן כזה יהיה הוא המנצח והם יאבדו.

כמה עמוק, כמה נכון. הלא רק מי שאחז במעשי ישראל, ששמר דת ישראל, נותר ישראל, ומי שנפל בעוונותינו מן הדרך היהודית, נוצח בעצם על ידי אויבינו.

ודאי שצריך גם לעשות כל השתדלות שבדרך הטבע כדי לשמור על חיינו, אבל שלא נטעה ולא נסיח דעתנו מנשקנו האמיתי, הרוחני, הנצחי והמנצח תמיד: תורה ומצוות תפילה וצדקה.

זוהי, אם כן, התשובה לשאלה: "מה אנחנו אמורים לעשות" – להמשיך ולעשות רצון קוננו, בכל מצב, בכל מחיר. פרוטה לצדקה, ברכה בכוונה, תפילה נרגשת, שמירת שבת וכשרות, הם אלו שהביסו את כל אויבינו בעבר, והם לבדם יביסו אותם גם הפעם, בקרבות האחרונים שטרם גאולה.

ודאי שצריך גם לעשות כל השתדלות שבדרך הטבע כדי לשמור על חיינו, אבל שלא נטעה ולא נסיח דעתנו מנשקנו האמיתי, הרוחני, הנצחי והמנצח תמיד: תורה ומצוות תפילה וצדקה.

ודאי שצריך להשתתף בצערם של ישראל ולהרבות בתפילה לביטול כל הגזרות והצרות בקרוב ממש. גם ממצרים נגאלנו רק כשצעקנו אל ה' מעומק הלב והמיצר.

אבל צעקת הלב הזו, כמו אז ממש, צריכה לבוא מתוך הרגשה והכרה ברורה כשמש שבאמת באמת אין לנו על מי להישען אלא על אבינו שבשמיים, ולא בכדי חתמו חז"ל במסכת סוטה את כל קורות אחרית הימים בעצה זו ולא אחרת.

אין. אין על מי להישען. לא על צה"ל ולא על ארצות הברית. לא על יועצים ולא על דיפלומטים, לא על בעלי כח ולא על בעלי שכל. נדמה שלאט לאט מתבהרים הדברים כפשוטם ממש. ניסינו הכל, שמאל וימין, דמוקרטיה ובחירות ישירות לראשות הממשלה. לכל מי שהציע לשקם את חיינו בהנף יד, כבר נתנו במה, עם כל אויב כבר כרתנו ברית וניכוונו, ושגינו, ומעדנו. אולי, אולי עתה יפקחו עינינו.

להישען על ה' באמת, פירושו לקרוא אליו מעומק הלב. להתפלל כמי שיודע ששום ישועה אינה מצפה לו בדרך הטבע, לזעוק כמי שברור לו שחייו בסכנה אמתית וכבר אמרו חז"ל: "אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו", וכן אמרו "מהו "ויחל משה"? שהתפלל עד שאחזתו חלחלה (רעדה)" ואז נענה!

מי לנו גדול מקדוש ישראל ומנהיגם בדור האחרון, החפץ חיים, שכתב בפירוש מהי סיבת צרותינו ומהי הדרך למנעם. וכה דבריו: "כל הצרות הבאות עלינו, שאיננו ניצלים מהן המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב"ה, בוודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום (!!!) אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין עצמו כשהוא בביתו מעומקא דליבא". (לקט אמרים פרק י' עמ' מ"ז)

כל האמור, נוגע במיוחד לצרותינו מבני ישמעאל. וכך מובא בפירוש בפרקי דרבי אליעזר (פרק ל"ב): "ולמה ניקרא שמו ישמעאל? שעתיד הקב"ה לשמוע בקול נאקת העם (ישראל) ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך ניקרא שמו ישמעאל שנאמר ישמע א-ל ויענם (תהילים נ"ה)".

נמצאנו למדים שמלחמתנו איתם היא מלחמת תפילות, הלא גם הם מתפללים אל ה'.

עתיד הקדוש ברוך לשמוע אל תפילותינו ולהושיע אותנו מן הצער שגורם לנו ישמעאל באחרית הימים האלה. אבל אנחנו מצידנו, צריכים להשמיע את אותה תפילה שממתינים לה בשמיים! לא לחכות לצער נוסף שלא יבוא עלינו חלילה, כדי לעורר את ליבנו ולפתוח את פינו לזעוק, אלא לזעוק ולהתפלל ולזעוק כבר מעכשיו. לא כמי שאין הדבר נוגע אליו, כי באמת כבר עכשיו נוגע הדבר אלינו ממש ולחיינו!

כך צריך להרגיש כל אחד ואחד מאתנו, שה' שומע תפילה, ומצפה לתפילותינו, ובשוועותינו תלויה גאולתנו ופדות נפשנו.

והלא מקרא מלא הוא בסוף תורתנו, בדברי משה האחרונים בשירת האזינו. כך מספר לנו גדול הנביאים על העתיד לבוא, על הסוף ממש. "ראו עתה כי אני אני הוא, ואין אלוקים עמדי. אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא ואין מידי מציל".

"אני אני הוא" אומר לנו ה'. אין כלום, ממש כלום. אף אחד לא יכול לעזור לכם ואף אחד גם לא ירצה לעזור לכם. "ואמר אי אלוהימו צור חסיו בו". היכן הם כל אלילינו, בהם בטחנו, זרוע בשר ודם: "חץ", "פטריוט" ושאר תחכומי ה"אח הגדול" מן המערב, שגם גאוותו, אך לפני זמן מה, התפוררה לאבק דק…

מבאר רש"י: "ראו עתה" – "הבינו מן הפורענות שהבאתי עליכם, ואין לכם מושיע". היש דברים ברורים מזה? האם נזדקק חלילה, להדגמות נוספות לאפסות אלילנו?

רק כאשר נפנה כולנו לה' בתפילה אמיתית, יסורו אויבנו, ורק אז יאמר עלינו: "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה'".

אנו נגיב! נתעורר מתרדמתנו הרוחנית ונזעק לעזרה אל אבינו שבשמיים.

"אני אמית ואחיה מחצתי ואני ארפא". רק מולו אנחנו עומדים ורק הוא יושיענו.

גולשים התעניינו גם במאמרים הבאים:

real accessibility icon
Page Reader Press Enter to Read Page Content Out Loud Press Enter to Pause or Restart Reading Page Content Out Loud Press Enter to Stop Reading Page Content Out Loud Screen Reader Support