השבוע יש לנו חתיכת יום כיפור. את פרשת השבוע הנוכחית נקרא בעז"ה בעוד מספר חודשים, ביום הכיפורים. ולכן כבר כעת ניתן להתקשר לעיצומו של יום, להתחבר ליום הכיפורים ולהיטהר.

יום הכיפורים הוא אולי יום אחד בשנה, אבל עבור ההולכים לאורם של צדיקים, היום הזה הוא הנקודה העיקרית של כל רגע בכל יום מכל ימות השנה. רבי נתן – המלמד הגדול – החדיר בנו לעומק את משפט היסוד לחיים "חנון המרבה לסלוח". הוא לימד אותנו שהדבר החשוב ביותר בעולם הוא לעורר רחמים, לגרום לרחמי השם להתעורר עלינו, ולהכיר בכך שכל אדם בכל מצב ובכל שעה, יכול לעורר על עצמו ועל הכלל רחמים עצומים, ושזהו בעצם רצונו האמיתי של השי"ת.

בפרשת השבוע מסודרת עבודת יום הכיפורים, אך קודם לכן מספרת התורה הקדושה על מיתת בני אהרון, נדב ואביהו. פרשת הקטרת האש זרה, מופיעה כאן לא לחינם. זוהי למעשה ההקדמה לכל עבודת יום הכיפורים שעיקרה מחילת עוונות.

חטא נדב ואביהו – עד היכן שיד שכלנו הקט מגעת להבין מרחוק – עיקרו היה ריבוי אור, אש זרה. מוהרנ"ת מלמד שהחטאים כולם הם תוצאה של ריבוי אור. והדבר הזה אומר שגם הרע והקלקול מקורו מקדושה. הרע יונק מהטוב באמצעות 'ריבוי אור'.

ואם כך הדבר מדהים. בעצם, אין יהודי שאינו מסוגל להיות טוב בדיוק כפי רצון השם; אין מעלה שבלתי אפשרי לבוא אליה. הבעיה היא שלא תמיד אנחנו מנסים לעשות את מה שבאמת מצפים מאיתנו כעת. השי"ת מצפה מהיהודי האהוב שלו, שיעשה בדיוק את מה שהוא רוצה ממנו, והדבר הזה לא יכול להיות יותר מדי, או פחות מדי, רק בדיוק מה שהוא מסוגל. הכשלונות והנפילות נובעות מכך שהאדם קובע לעצמו מטרות שאינן שייכות לו כרגע. הוא רוצה אולי הרבה, אבל לא ממש את מה שהשם רוצה.

תחילתו של יום כיפור, וראשיתה של עבודת הנפש היא ההסכמה לצפות ולהשתוקק לעשות את מה שהשי"ת רוצה מאיתנו. לא פחות ולא יותר. לשם כל אחד יכול לבוא.