"הדיבור הוא רוח פיו של הקב"ה… וכשפוגמים הדיבור… נעשה מרוח פיו רוח סערה… שממנו באים כל הקטרוגים והנסיונות…
"ותיקון הדיבור הוא על ידי התורה שלומדין בצר לאדם, בעניות ובדחקות… וחז"ל אמרו, 'הלומד תורה בלילה, מושכין עליו חוט של חסד ביום'… אזי נופלים כל המקטרגים השולטים על הדיבור, ואז הדיבור יוצא בשיר ושבח והלל להקדוש ברוך הוא".
('ליקוטי מוהר"ן' ח"א ל"ח ב-ד)

כן, כולנו מכירים את זה, מי יכול לומר שלא? כולנו מכירים המצבים שבהם מרגישים לחוצים, לא הולך לנו, מתוחים ומפוחדים. מביני דבר קוראים לזה 'דינים'.

גם עבודת ה' נפגעת מכך. כשאדם במצוקה, הוא מבולבל וקשה לו מאד להתפלל ולעבוד את ה' באמת.

מה עושים, מרימים ידים?!

רבינו, כדרכו, חושף בפנינו את השורש הרוחני של הבעיה, וממילא מוצא לה פתרון.

נכון, כשאדם במצוקה, זה סימן שמידת הדין מקטרגת עליו. אבל מי נתן לה למידת הדין את הכוח לקטרג? התשובה היא: האדם בעצמו. כשפגם בדיבור שלו.

כי כוח הדיבור נובע מרוח פיו של הקב"ה, כמו שכתוב: "ויפח באפיו נשמת חיים, ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב' ז') ותרגומו "לרוח מְמַלְלָא" [=לרוח מדברת].

אך כשנפגם הדיבור, בפרט על ידי לשון הרע, נעשה מהרוח הקדושה הזאת "רוח סערה", שבכוחה לדבר בשמיים דיבורים רעים ולקטרג על האדם.

כשנמצאים, חלילה, בתוך סערה כזאת, אכן לא יודעים מה לעשות. אמנם, רבינו לימד אותנו, שכשאדם מתפלל לה' באמת, מתוך הלב, כי אז ה' קרוב אליו ומושיע אותו מיד.

ברם, דא עקא, שהסערה לא נותנת לדבר דיבור אמיתי.

* * *

מה העצה? לא לברוח! דווקא כאן ועכשיו, בלב ליבה של הסערה, פְתַח איזה ספר קדוש, התחבר לתורה ולמד – אם מעט ואם הרבה – כל אחד כפי כוחו ויכולתו – והגעת אל חוף מבטחים.

הסבר העניין הוא, שהרי כל כוחה של רוח הסערה הוא מכך שהאדם לקח את כוח הדיבור שהוא רוח ה', ניתק אותו ממנו יתברך והשתמש בו לרעה, לדיבורים רעים, ומהדיבורים הללו נעשתה רוח הסערה.

מה שצריך לעשות הוא, להוציא את הדיבורים הרעים הללו מתוך רוח הסערה, ולשוב ולחבר לקב"ה, כדי שיחזרו להיות רוח פיו של הקב"ה.

לשם כך, יש להתחזק, ובתוך עין-הסערה לעסוק בתורה, כדי שרוח הסערה תחזור להיות רוח פיו של הקב"ה המגולמים בדברי התורה, כמו שכתוב "כי ה' יתן חכמה מפיו, דעת ותבונה".

* * *

רבינו מסביר לנו עומק נוסף. הדיבור הוא כידוע ספירת ה'מלכות', כמו שכתוב ב'פתח אליהו': "מלכות – פה". לכן, מי שפגם בדיבור, פוגם במלכות ומעורר את מידת הדין לפי הכלל התלמודי: "דינא דמלכותא – דינא" (נדרים כ"ח ע"א) והמורד במלכות חייב מיתה (שבת נ"ו ע"א).

אבל כשאדם מתקן את הדיבור, הוא מעורר את מידת ה'חסד' להשפיע לו כל טוב, כמו שכתוב (תהילים פ"א י"א): "הרחב פיך – ואמלאהו" – אם תרחיב פיך בתפילה, תתמלא בשפע רב; וכמו שכתוב (בראשית מ"ט כ"ח): "וזאת אשר דיבר להם… איש אשר כברכתו ברך אותם" לאמור, שעל ידי הדיבור מקבלים ברכה.

זו הסיבה שהעוסק בתורה בלילה, מושכים עליו חוט של חסד ביום, כפי שאמרו חז"ל (חגיגה י"ב ע"ב). ה'לילה' גם רומז למצב רוחני חשוך שהשתלט על האדם, וכאשר הוא לומד אז, הוא מתקן את הדיבור והופך את מידת הדין למידת החסד.

אכן "מוות וחיים ביד לשון" (משלי י"ח כ"א); הדיבורים הפגומים גורמים לסערה – למידת הדין ולמוות – אך דיבורי התורה משקיטים אותם.

כעת, כבר אי אפשר לטעון שאין מה לעשות!