מלך אוהב צדקה ומשפט

לחצו כאן למאמר הקודם

המדרש אומר "בשעה שבא הקב"ה לברוא את אדם הראשון נעשו מלאכי השרת כיתות כיתות וחבורות חבורות מהם אומרים אל יברא ומהם אומרים יברא … אמת אומר אל יברא שכולו שקרים … מה עשה הקב"ה נטל אמת והשליכו לארץ שנאמר ותשלך אמת ארצה"

למרות שהמדרש מספר לנו שבבריאת העולם משליך הקב"ה את האמת ארצה על שהיא מקטרגת על בריאת האדם מובא בגמרא שחותמו של הקב"ה אמת. איך יתכן שאותה אמת שהיא חותמו של הבורא מושלכת על ידו ארצה? אומר רבי נתן בליקוטי הלכות הלכות ריבית הלכה ה' שיש שני סוגים של אמת – אמת פשוטה ואמת לאמתו. האמת הפשוטה היא אותה האמת שמקטרגת בבריאת העולם. זו אמת העומדת כנגד לשקר ומרשיעה אותו. האמת המבררת ומסווגת בין טומאה וקדושה טהור ושאינו טהור. אמת חותכת שאינה סובלת שקר. זוהי אמת שיש בה ממידת הדין ועל כן היא מקטרגת בבריאת העולם על האדם באמרה שהוא "כולו שקרים". בלי האמת המבררת הזו היה חוזר העולם כולו לתוהו ובוהו וערבול של טוב ורע ללא התווית דרך והכוונה אך בכל זאת אנו רואים שהקב"ה משליך את האמת הפשוטה הזו לארץ. הקב"ה מרחיק אותה ממנו ואף לא שועה לעצתה ולמרות קיטרוגה בורא את האדם אף על פי שגם הוא מכיר בכך שכולו שקרים כפי שגם יודע כל אחד מאיתנו בנפשו. אנחנו מלאים בהכחשות ועצימת עיניים כלפי האמת המכאיבה ובפניות לב שמרשיעות את השני ומצדיקות את עצמנו. אם כך מדוע מרחיק הקב"ה את האמת מעל פניו ומשליכה ארצה אם הוא יודע שטענתה אמיתית? אלא שאומר רבי נתן שם שאמת כזו אפילו שחשובה היא בבריאת העולם יכולה בעוצם דינה להרחיק במקום לקרב. להרוס במקום לבנות. אדם המתבונן על עצמו ורואה שהוא כולו מלא שקרים ואין מתום בבשרו מפני חטאתו על אשר חילל שבת חלילה, גזל את חבריו, שפך את דמם בבזותו אותם, חשב מחשבות טומאה וחמד את אשר לחבריו לאדם כזה תקצר הדרך למיאוס עצמי ולייאוש. אמת כזו אף על פי שהיא נצרכת לנו כדי לאמוד את הדרך נכונה והיא בחינת קיום מצות המשפט החשובה שנאמר "ציון במשפט תיפדה" עם זאת תוקף מידת הדין שבה יכולה לייאש אותנו. לגרום לנו שנמצא בעצמנו כל כך הרבה קלקולים עד שנמאס בעיני עצמנו ונאבד את התקוה לשוב אליו יתברך. נרגיש  שאנחנו כל כך פגומים וטמאים שזה בעצמו ירחיק אותנו עוד יותר מהקדושה ולא יאפשר לנו להתקרב לקב"ה בריצויים ופיוסים כדי שישיבנו אליו בתשובה. לא נוכל למצוא כוח בתוכנו להתחיל תהליך של תשובה. לא יהיה לנו פתחון פה לבקש רחמים מרוב שנראה כל כך הרבה רע בעצמנו.

וממשיך שם רבי נתן ואומר כי ישנה אמת אחרת. אמת שאמנם גם היא בבחינת משפט ודין אך בכל זאת כולה מלאה רחמים וצדקה. זוהי האמת לאמתו. האמת לאמתו היא חותמו של הקב"ה שידו תמיד פשוטה לקבל שבים. למרות היותה חותכת במשפט המבחין בין קדושה וטומאה אמת ושקר יחד עם זאת בתוך הדין והמשפט נמצאים רחמי הבורא. בתוך הדין עצמו היא מתחשבת במקום השפל שממנו הגענו לידי חטא חלילה ובכל מה שעבר עלינו כל ימי חיינו ובכך לא סותמת עבורנו את הדרך לתשובה. זוהי אמת הספוגה כולה ברחמיו הלא כלים של הבורא ובידו הפשוטה לקבל שבים. עם אמת כזו אנחנו יכולים לעשות עם עצמנו משפט ודין ולהכיר במקומנו הירוד ויחד עם זאת לדעת שגם כאן הקב"ה נמצא איתנו. גם מכאן יש לנו סיכוי ויכולת להתחיל מחדש. האמת לאמיתה היא חיבור של דין ורחמים. ומהחיבור הזה נוצר משהו שלישי – אמת גבוהה וזכה שפותחת דלת לתשובה גם לרחוקים ביותר. באמת כזו חפץ הבורא. אמת שלא מרחיקה אותנו ומייאשת אותנו מלעשות תשובה אלא מאפשרת לנו לעשות דין עם עצמנו מבלי שיתנתק החוט המחבר עם הקדושה והבורא. ולא רק זאת אלא ככול שנכיר יותר באמת לאמתו ונדע לכוון דעתנו אל רחמיו הלא כלים של הקב"ה כך נעורר אותם יותר ונמשיך על עצמנו ועל סביבתנו רחמים עליונים אלו.

אם כן נחזור לשאלתנו המקורית – מדוע קשה לנו עסק התשובה. והתשובה היא כי אי אפשר לעשות תשובה בלי ליפול בדעתנו אלא כאשר מחזיקים באמת לאמתו אך שביל התשובה של האמת לאמתו דורש כל כך דיוק עד אשר בקלות אפשר ליפול ממנו לימין או לשמאל. ימינה לכיוון עודף החסד והוויתור העצמי או שמאלה לכיוון עודף הגבורות וההקפדה העצמית. בימין נמצא ישמעאל שהוא חסד בטומאה. חסד מוגזם, מוקצן וחסר גבול. ישמעאל הוא הקליפה שיצאה מאברהם אבינו מגלה עמוד החסד בעולם. החסד בטומאה טוען שהקב"ה רחמן גדול ועל כן הוא מקבל אותנו וסולח לנו כפי שאנחנו. המחשבה שהקב"ה סולח לנו מראש גורמת לנו להתרשל מלעשות תשובה. ישמעאל מלשון 'כבר שמע הא-ל את תפילתנו". אין צורך להרבות בתפילה. ובשמאל נמצאת קליפת עשיו הקליפה שיצאה מיצחק אבינו שבחינתו גבורה בקדושה. טענתו השקרית של עשיו (גבורה ודין מוגזמים) היא שלחוטאים שכמונו אין כבר פתח לחזור בתשובה. כבר נסגרו עבורנו כל השערים ואין הקב"ה שומע אותנו כלל ולכן אין טעם להתפלל ולהשתדל להשתפר. ולעומתם יעקוב אבינו הוא בחיר האבות שעליו נאמר "מיטתו שלמה" כי כל בניו יראים ושלמים ולא יצאה ממנו אף קליפה. ויעקוב בחינת קו האמצע המחבר את החסד והגבורה לאחד בחינת אמת לאמתו כפי שמובא  בתהילים צ"ט: "מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בְּיַעֲקב" (מתוך השתפכות הנפש אות צ"א).

אם כך קליפת ישמעאל היא הנטייה המוגזמת מידי לסמוך על הצדקה והחסד של הבורא ולכן להתרשל בהתבוננות הפנימית וקליפת עשיו היא הנטייה המוגזמת מידי לתוקף הדין והאמת לאמתו היא קו האמצע שמעודד אותנו לעשות תשובה ולפשפש במעשינו ולהעמידם על מאזני האמת ויחד עם זאת אוחז בידיעה הברורה שרחמי הבורא מגיעים עד אין קץ ואין תכלית ולעולם אין ייאוש מן הרחמים גם מהמקומות השפלים והטמאים ביותר. כפי שמובא בספר המידות ערך המתקת הדין "על ידי צדקה מהפך המשפט והדין למדת חסד" פשט האמור הוא שעל ידי שאנחנו נותנים צדקה לאחר על ידי כך מהפכים את מידת הדין השורה עלינו לרחמים. ועומק המשמעות הוא שעל ידי הצדקה שאנו מעוררים על עצמנו בתוך הדין ומשפט שעושים עם עצמנו בזה שזוכרים את חסדי הבורא שגם כאן הוא נמצא איתנו – כל הדין הופך לחסד ולקרבת השם. על כן מקדימה הברכה בתפילת עמידה "מלך אוהב צדקה ומשפט" את מידת הצדקה למשפט. כי אם נקדים בדעתנו את ידיעת צדקת הבורא ורחמיו או אז נוכל לעשות עם עצמנו משפט בלי להתייאש. בספר שערי אורה השער החמישי מובא "בכל מקום שתמצא בתורה יהו"ה (שמו של הקב"ה המבטא על מידת רחמיו) אלהים (שמו של הקב"ה המבטא את מידת דינו) הבן כי מידת הרחמים מתלבשת עם מידת הדין….וזהו סוד תקיעת שופר….והסימן – "עלה אלהים בתרועה יהו"ה בקול שופר" (תהלים מ"ז הנאמר על תקיעת השופר בראש השנה). מכאן שבתקיעת השופר בראש השנה מתגלה האמת לאמתו. אמת המכילה בתוכה דין ורחמים. משפט וחמלה בעת ובעונה אחת.

אומר רבי נתן בהלכות ריבית כי אמת לאמתו זו נשגבה היא ביותר ושורשה גבוה עד מאד. קשה לאנשים כערכנו להבין בשכלנו הפשוט כיצד יכול הקב"ה לדקדק עימנו בדין על כל מעשה רגש דיבור ומחשבה ובאותו הזמן אף לפשוט את ידו למחול על חטאים איומים ונוראים. כיצד אפשר בכל רגע להתחיל מחדש ובכל זאת להצטרך לחזור בתשובה ולעשות את חלקנו בעבודת הבירור והמשפט העצמי. בשביל זה אנו זקוקים לצדיק האמת שיגלה לנו את עוצם גודל עומק רחמי הבורא שלא באים בסתירה כלל עם הדרישה שלו מאיתנו לעשות עם עצמנו משפט בכל יום ויום.

חטא העגל הוא דוגמא מתאימה. על חטא זה אומרת הגמרא "כלה מזנה תחת חופתה". חז"ל ממשילים את עם ישראל לכלה שעומדת תחת החופה ובעודה תחת החופה מזנה עם זר. בעוד עם ישראל עומד תחת חופת הברית עם בורא עולם הוא פוזל לכיוון עגל הזהב. בגידה חמורה לכל הדעות ולכן עם ישראל מתחייב בכליה. לכאורה אין פתחון פה מול הבורא על חטא איום ונורא כזה. אך משה רבינו בעוצם צדקותו משיג כי אומנם לפי דין האמת הפשוטה אנחנו באמת ראויים לכליה אך על פי האמת לאמתו שלא שוכחת את רחמיו הגדולים של הקב"ה אין ייאוש כלל. ולכן משליך משה רבינו את הלוחות ארצה משל להשלכת הבורא את האמת המקטרגת בבריאת העולם בחינת "תשלך אמת ארצה" ואז מתנפל לפני הקב"ה בבקשת רחמים. מהיכן לוקח משה רבינו כוח לפתחון פה לבקש רחמים לאחר חטא איום ונורא כזה? משה רבינו מעוצם קדושתו משיג את בחינת רחמי הבורא הלא כלים גם כאשר הכל נראה שחור ואבוד ואליהם הוא מכוון את תפילתו ועל כך עונה לו הקב"ה ביום הכיפורים כאשר משה מסיים לכתוב את הלוחות השניים "סלחתי כדבריך". כדבריך דווקא. כפי שאתה השגת את מידת רחמי.

מובא במשיבת נפש סימן י"ח : "רק כך הוא האמת לאמתו. כי בגדל השגתם העצומה (של רבינו ותלמידיו הקדושים) השיגו האמת, כי רבים רחמיו וחסדיו יתברך עד אין חקר וחושב מחשבות לבלתי ידח ממנו נידח אפילו מי שכבר נידח לגמרי, חס ושלום. וכל הדבורים שהצדיקים מחזקים אותנו ומנחמים אותנו ומעוררים ומקיצים אותנו לידע, כי עדין השם אתנו ובמקומנו ממש כי "מלא כל הארץ כבודו", לא מלבם הוציאו דברים אלה, רק הם דברי ה' ממש והוא יתברך בעצמו הודיע לנו הדבורים הקדושים הללו על ידי הצדיקים ותלמידיהם הקדושים, שנשארו אחר הסתלקותם, לידע כי עדין השם יתברך עמנו בכל דור ודור ולא יעזוב אותנו לעולם עד יכונן וישים את ירושלים תהילה בארץ."

וכן מובא שם בסימן פ"ו "יש בני אדם הרבה כשמעיינים בספרי מוסר (שכידוע כל עניינם הוא תשובה), שמדברים מעצם גדל הפגם של החטאים ומעצם מרירת העונשים של גיהנום הם מתפחדים מאד. אבל הבעל דבר מתגרה בהם ומפילם על ידי זה לעצבות גדול יותר … עד שלפעמים נופלים על ידי זה ביותר ….. עד שבאים לכפירות גמורות, חס ושלום. וכל זה מחמת שלא זכו לקבל הדעת האמתי מצדיקי אמת להחיות ולחזק את עצמם ונדמה להם שכבר נשקעו בדרכיהם כל כך, חס ושלום, עד שאי אפשר להם לשוב עוד….אבל השם יתברך חומל על עמו ושולח עלינו הארה נפלאה על ידי צדיקי הדור ….. שאפילו הרחוק מאד מאד יהיה לו דעת אמתי להבחין האמת, שגם הוא יש לו תקוה כי רחמיו יתברך רבים מאד."

ולסיכום מה אנו למדים ממכל הנאמר על חיינו הפרטיים? אנו למדים שחשוב ביותר לעצור בכל יום ולעשות חשבון נפש והתבוננות פנימית. היכן מקומנו ביחס לרצון הבורא מאיתנו? לעבור פרט פרט מענייני היום וכן באופן כללי היכן הרצון שלנו מונח? היכן מונח ליבנו? שכר רב מונח בעצה זו ורווח רב בחובה. אך מאידך גיסא עצה זו סכנה רבה טמונה בה והיא התגברות מידת האמת עד כדי שנרגיש כי אנחנו כל כך גרועים שאין לנו תקוה וחלילה נפסיק להעריך ולאהוב את עצמנו וגם ליבנו עשוי להתרחק חלילה מהשם על ידי ראית ריבוי ריחוקנו ממנו. והעצה היא להחזיק חזק בידיעה באמת לאמתו שגם בתוך המקומות החשוכים ביותר שהגענו אליהם הוא יתברך נמצא איתנו וידו פשוטה לקבלנו אליו חזרה. ולא רק זאת אלא שדווקא על ידי שמכירים בכוח רחמיו שאינם כלים וזוכרים אותם ועל כן מרבים בתפילה ובקשה שיעזור לנו לראות במה עלינו להשתנות ושיתן לנו כוח ושכל לעשות את רצונו על ידי זה בעצמו מעוררים את רחמיו ומתהפכים כל הקלקולים לברכה גדולה.

וזה בחינת חיבור אמת ואמונה – לדעת לשפוט את עצמנו על כול דבר. לא להתרשל בהשתדלות שלנו להשתפר ולקחת אחריות על חיינו ויחד עם זאת לדעת שה' איתנו ועימנו גם בכל המקומות החשוכים שלנו ולא אבדה תקוותנו לעולם ולבטוח שהוא יעזור לנו. למשל לקחת אחריות על היחסים הבינאישיים במשפחתנו. היכן האחריות שלנו בקונפליקטים המשפחתיים? בעבודה? ובמטרות אחרות שאנו מציבים לעצמנו? לבחון היכן האחריות שלנו בהצלחתם או בכישלונם. וכן אם עדיין לא התחתנו או לא מצאנו עבודה וכו'. לבחון היכן החלק שלנו במה שקורה בחיינו. ויחד עם זאת לדעת שאנחנו אמנם שופטים את עצמנו ומבררים את האמת במה שתלוי בנו אך את הברכה וההצלחה והישועה רק הקב"ה שולח שלנו ברצונו וברחמיו.

אם כך מצד אחד חשוב שלא למשוך ידנו מלקחת אחריות על חיינו ולהתבונן מה בי לא מאפשר לי להתחתן (אולי פחד, אולי נוקשות בחשיבה), ליצור שלום בית בביתי (אולי דוגמא לא נכונה מהבית אולי חוסר תקשורתיות), להתקרב לילדי (אולי ציפיות גבוהות מידי), להתפתח בעבודה (אולי חוסר ערך עצמי או קושי להתחייב), להתחזק בעבודת הבורא (אולי בגלל חשש להיפרד מאישיותי המוכרת). מה עלי לשנות בגישה שלי? בחשיבה שלי? או במעשים שלי כדי ליצור שינוי בחיי? ויחד עם זאת לזכור ולא לשכוח שחיינו לא בידנו ויש יד עליונה שמנווטת אותנו ושמה אותנו במצבים נפלאים ועגומים כאחד כדי שנתפלל ונבקש ונחפש ואותה יד עליונה מלווה אותנו ואוהבת אותנו בכל מצב ובכל זמן. וזהו החיבור השלם בין ההשתדלות ומידת המשפט לבין ידיעת רחמי הבורא הלא כלים ומידת הצדקה.

מובא בליקוטי מוהר"ן תנינא תורה כ"ד "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד" ולעומת זאת בליקוטי מוהר"ן חלק א' תורה ו' מובא: "וצריך לאחוז תמיד במידת התשובה."

לכאורה שני כיוונים שונים וסותרים ובשניהם, אומר רבינו, צריך לאחוז תמיד. תשובה דורשת כובד ראש מרירות ושיברון לב ומצד שני מורה לנו רבינו 'תהיו תמיד שמחים'. תמיד תראו את הטוב שיש לכם ובכם. 'תמיד' היינו בין בעליות ובין בירידות. איך אפשר להיות בתשובה ויחד עם זאת בשמחה? אפשר על ידי האמת לאמתו. האמת המשלבת בתוכה דין ורחמים המאפשרים לאחוז בתשובה מבלי ליפול בדעתנו ואדרבא דווקא לשמוח על הקרבה היתרה לבורא על ידי התשובה.

יהי רצון שנזכה לתשובה שלמה מתוך חיבור עמוק ופנימי לרחמי הבורא בכל מצב ובכל עת ומתוך אמונה חזקה כי הוא יתברך עימנו אצלנו ולידנו תמיד.