משנכנס אדר מחקים שמחה…

מי אנחנו? טובים? רעים? ואולי בינוניים?

את התשובה לכך אנחנו מחפשים ב'ספר המעשים' שלנו, בוחנים את עצמנו לפי מה שאנחנו עושים או לפי מה שמושך אותנו לעשות.

אך רבי נתן נותן לנו זווית ראייה אחרת לגמרי: "באמת, ישראל מצד עצמם, בשרשם, הם רחוקים לגמרי מכל העוונות; ואין שום עוון שייך לאיש ישראלי כלל – לפי קדושתו משרשו. כי ישראל הם עצם הטוב, והם רחוקים מן הרע בתכלית הריחוק" – – –

זוהי אם כן מציאותנו האמיתית – עצם הטוב!!!

אם כן, איך בכל זאת מצליח היצר לפתות אותנו ולהפיל אותנו אל הרוע?!

הוא אכן לא היה מצליח בכך – אומר רבי נתן – לולא כוח הדמיון; אם לא היה מצליח לדמות בעינינו את הרע לטוב, כי אז לא היה עולה בידו בשום פנים ואופן אף לגשת אלינו.

הזוך הפנימי של האיש הישראלי רחוק כל כך מכל שמץ רע, עד שלולא העורמה הזאת – אף אחד לא היה מסתכל על פיתויי היצר.

הרבה תכסיסי עורמה יש לו ליצר; הוא מלביש המון לבושי כבוד למוצרים המצחינים שלו. כך לדוגמא, הוא בא לאדם שרוצה לברוח ממחשבות רעות – ומפתה אותו לחשוב ממה בדיוק הוא לא רוצה לחשוב… האדם מתחיל לחשוב לרגע, המחשבות עפות ומתרוצצות… והנה הוא כבר לכוד.

אין ספק, אם היצר היה מציע לו בפשטות לחשוב רע – הוא לא היה עושה זאת. אבל כך, בכוח הדמיון שמדמה את המחשבה הפסולה לכשרה, הוא מצליח להתגנב.

וכך גם בשאר פיתויו – אם לא שהיה מעמיד פנים כאילו הוא מטיב לאדם, אף אחד לא היה מתפתה אליו.

* * *

אך שני צדדים למטבע הדמיון; הוא יכול גם לשמש ככוח נפלא לעשיית טוב, "כי עיקר האמונה" – אומר רבינו הקדוש – "תלויה בכח המדמה" (ליקוטי מוהר"ן ח"ב ח-ז). כדי להמחיש בלב את הידיעה שהשם יתברך ברא את העולם ומנהיג אותו בכל רגע ורגע, נזקק השכל לדמיון.

בכוח הדמיון תלויה גם כל ההתבוננות שלנו בגדולת השם, ברחמנותו ובגבורתו – שהם הם יסודי האמונה.

יתירה מכך, כשם שבהעמדת הפנים של היצר הוא מתגנב בלב האדם ומנשלו מכל נכסיו הרוחניים, כך גם בהעמדת פנים לטובה, ניתן 'להתגנב' לתוך היכל הקדושה!

רבינו הקדוש מגלה לנו, שגם כשהאדם רחוק מאד משמחה או מהתעוררות בתפילה, צריך הוא להעמיד פנים כאילו הוא שמח ונלהב; עליו לעשות תנועות של התלהבות ושמחה – וכך אט אט יזכה לכך (ראה שיחות הר"ן עד).

הרי שהצד הטוב שבכוח הדמיון עוזר למי שבוחר להשתמש בו, להתקשר לשורש הטוב – "ולמקום שמדמה עצמו שם נכלל", כלשונו של רבי נתן.

כך שכאשר האדם מדמה את עצמו לצדיקים ויראי שמים שחיים באמונה מוחשית, זה אכן מקשר אותו אל הקדושה.

* * *

משנכנס אדר ניתן האות לפתיחה מחודשת של המלחמה בעמלק.

כוחו של עמלק מאז ומתמיד היה בכח הדמיון; הוא התחזה כדואג ורחמן בצאתנו ממצרים, וכמי שכואב על חסרון המים במדבר; הוא גם התחזה לכבשׂ תמים בעת ששאול המלך נלחם בו.

זוהי מהותו, הוא מטעה בדמיונו – וכך הולם בישראל ללא שיבחינו בו.

וממנו תוצאות כל הדמיונות התוקפים אותנו בכל עת, כאשר כל הרעות מוגשים לפנינו במעטה תמים ומרעילים את נפשנו.

* * *

העצה לשבירת כוח הדמיון הרע ולתגבור הדמיון הטוב היא, לעורר בקרבנו את השמחה על היותנו בני ק-ל חי ושלא נעשינו כגויי הארצות (לקו"מ ח"א כה).

את השמחה הזאת אנחנו מעוררים בכניסת חודש אדר כאמצעי המלחמה העיקרי בעמלק.

אך גם השמחה עצמה נרכשת בהתחלה על ידי העמדת פנים ודמיון – להידמות לאותם צדיקים שידעו להעריך נכונה את היותנו יהודים, ולעשות לפחות פעולות חיצוניות, כאילו אנחנו שמחים; לדבר דיבורי השמחה בהתפעלות מעושה; לרקוד ולמחוא כפיים, כאילו אכן השגנו את האושר המופלא ביותר, ועוד כהנה.

בכוח דמיון קדוש זה, נזכה להתגבר במלחמה עצומה זו ולנצח בה.

(עפ"י ליקוטי הלכות, חוקות העכו"ם ב)