"מי שלא רואה כאן את הרבי, לא ראה רבי מימיו – – –

נתן אנשין – המודיע תשנ"א

זו היתה התפוצצות אדירה של ה"לכה דודי", שירת האלפים הפכה חיש מהר לריקוד המוני סוער ביותר שנראה אי-פעם; על ספסלים, על שולחנות, מעל היציע ועל כל שטח פנוי באולם התחתון של בית החרושת מגה-מטר הענק רקדו הכל בריקוד שהוא קפיצה ממש, מחאו כף אל כף ושרו בכל כחם: "בך רבינו נגילה…. נגילה… נגילה ונשמחה בך"… ו"אומן אומן, ראש השנה… אומן, אומן, ראש השנה… אומן אומן, ראש השנה" – – –

ומי כאן הרבי שכה רוקדים לכבודו? ומי כאן החסידים? מה לכם פה ומי לכם פה – כפי שזעקה אחת הכרזות המצוירות מעל מעקה היציע – ?

ובכן, אלו הם ה"חסידים המתים" – – –

ושם בפינה האחת ופה בפינה האחרת עומדים חסידים ובוכים משמחה – בשמך יגילון כל היום ר"ת בכיה… בכיה מתוך שמחה היא השמחה המושלמת לפי דברי מוהר"ן מברסלב זיע"א.

עומדים להם שני חברים ותיקים מימי חסידות ברסלב בירושלים שלאחר השואה, חסידות קטנה, דוויה וסחופה, מושפלת עד שאול תחתיה, האחד כבר השתקע מזמן בחו"ל והקשר שלו עם  ברסלב בממלכת הנוסטלגיה, השניים  מורמים אל על כמאליהם ויחדיו רוקדים בכל עוז וחדווה – "יענקל! לעולם לא" – אומר האחד מחו"ל – "לעולם לא אתפלל כבר במקום אחר בראש השנה" – – –  "הרי" – פולט כמאליו החסיד האחר – "מי שלא רואה כאן את הרבי לא ראה רבי מימיו" – – –

ומבעד לחלונות עומדים יהודים רוסיים כהלומי ברק – אפשר ושמחה גדולה ונפלאה זו היא מן העולם הזה?! אפשר ובתוככי רוסיה הקומוניסטית מתקיים מעמד קדוש ונאדר זה?! האם משיח בא, או שמא כבר עומד הוא מאחר כתלנו והנה הנה עומד הוא לגאלנו ולהעלותנו בשמחה לארצנו?!…

* * *

זה לא מובן לאיש כלל וכלל, למה ציוה הרבי זי"ע לבא אליו לימי ראש השנה הקדושים דייקא, למה זה אמר כי אז יכול הוא לעשות תיקונים יותר מבכל השנה, אך מורגש בעליל כי כך הוא בדיוק, שערה מדבריו הקדושים לא נפלה ארצה; הכל חשים זאת על בשרם – מין מירוק כללי, שטיפה יסודית של הגוף העכור והתנוצצות נפלאה של הנשמה החבויה בפנים פנימה…

* * *

   בוקרו של ראש השנה, הכל מתפללים שחרית בבית המדרש הגדול הממוקם בעמק שבין הציון הקדוש לבין ה"קלויז" לשעבר, הציון ריק מאדם, רק נערה יהודית רוסיה עומדת ובוכה ללא הרף. לאחר שלש שעות  היא עדיין עומדת ובוכיה – – – כלום יודעת היא מה על יהדות? בורה היא ועם-הארצית ככל יהודי אוקראינה, אך אלה הזקנים והזקנות עדיין זוכרים משהו מבית אבא ואמא, סבא או סבתא, אבל היא אינה יודעת ולא כלום, רק נשמתה חשה בלהב האש היוצא מן הציון הקדוש ולהט התפילה המשתפכת מתוך המוני החסידים הבאים מארץ ישראל.

ילד קטן עם שיער בהיר, רוסי לכל דבר, אך עם נשמה יהודית אמיתית, חומק ונכנס לבית המדרש שבעמק, לקראת התקיעות, אוחז חוברת דקה של ברכות מתורגמות לרוסית בידו הקטנה  ומתחיל למלמל אגב מיצמוץ עיניים של טרם בכי… התוקע מתחיל להקריא את פסוקי קרע שטן, כל הקהל הקדוש עונה אחריו בקול זיע שגיא פסוק בפסוק והוא עומד נבוך, מסתכל סביבו, אולי יוכל אף הוא להשתתף באותה חוויה שמיימית נאצלה… נועץ שוב עיניו בסידור ומשאינו מוצא את הפסוקים, מליט את פניו בחוברת האפרפרה וגועה בבכי. הוא נרגע קמעא, מגלה את פניו העדינות ומסתכל שוב מצד אל צד כקורא מתוך הנשמה: יהודים הצילו את נשמתי הקטנטנה – – –

* * *

  החזן בעל המוסף ניגש ל"הנני העני" וקולו הנעים כל כך משתפך בחלל, אך הנה הוא מגיע ל"ונא אל תפשיעם בחטאותי…" והוא צונח על הבימה, ראשו על ידיו, ופורץ בבכי קולני כילד קטן – – – ומכל פינות הבית ומעל היציע בוקעות יבבות – – – הוא מתגבר וממשיך "ואל תחייבם בעוונותי… הו..הו…הו…הו…" כילד קטן – – ­ושוב, מפה ומשם מצטרפים לחזן זקנים ונערים עם לבבות מלאים שנכונו לרגע בו יוכל לפרוק את המשא, משא רגשות אין קץ של גיל ורעדה  – – –

* * *

הדמעות כאן הם דבר של מה בכך, יושב לידי יהודי מחרקוב שריד לחסידי ברסלב ברוסיה, ר' יואל שטרקס בן ה-83, בנו של החסיד האמיתי ר' נחום ז"ל (אחיו של ר' נחמן שטרקס ז"ל סבו של יוסל'ה שוכמכר) – ומספר לי סיפור מלפני יותר משבעים שנה: "אבא ברח מאומן עם כל בני ביתו לעיר אחרת מאימת הגיוס, החסיד הישיש ר' אברהם ב"ר נחמן (בעמח"ס ביאור הליקוטים) התגורר בינתיים בביתנו. המהפכה פורצת ואנו חוזרים הביתה… זוכר אני כמו היום כיצד ישב רבי אברהם ב"ר נחמן ליד כוס תה חם כשהוא טובל  עוגיות ואוכל בניחותא, כשאגב אכילה הוא אומר: עוד יגיע זמן שיטעמו דבר מה בבוקר באומן ואת ארוחת הבוקר יאכלו בירושלים" – – – ובספרו זאת פורץ שטף דמעות את עיני ר' יואל – – –

יושבת אם יהודיה בעת דרשה מכל הלב שמסרתי ליהודי המקום בסעודת ראש השנה ושומעת כיצד אני אומר "מ'האט דאך אויסגעריסן ביי אייך אידישקייט" (הרי עקרו מכם יהדות) ופורצת בבכי כשהיא מהנהנת אגב חזרה על המילה "אויסגעריסן, אויסגעריסן" (עקרו, עקרו) – – –

רופא פתלוג במקצועו יושב בצד אחר ושופך דמעות כמים עת ניהלנו את שולחן החג באוהל המיוחד שהקצנו עבור יהודי המקום, גיורת ישישה עמדה ליד מעגל חסידים ויהודי המקום ששוחחו על בעיית  הדיור לעולים חדשים ואמרה: "אעלה לארץ ואגור אפילו ברחוב, העיקר שאקבר באדמתה הקדושה" תוך שהיא מנגבת את דמעותיה. גיורת זאת התגיירה עוד בימי סטאלין ימ"ש לפני 40 שנה, שאלתיה באמצעות מתורגמן מה הביא אותה להתגייר והיא החוותה על השמים, כשלחצתי,  טענה שההתחלה היתה בהטמנת ילד יהודי מפוחד הבורח מאימת הנאצים. כשהקלגסים ערכו את החיפוש בבתים היה הילד מוסתר מתחת למזרון בביתה. זכות זו עמדה לה – לדבריה – להתבונן בספרי הקודש ולהווכח בלהבדיל א"א ההבדלות שבינם לבין ספרי הדת הפרבוסלבית אותם מצאה  כוזבים ובלתי מתקבלים על הדעת. בעלה אף הוא גר שהתגייר רק לפני 17 שנים, אך בתם היחידה איננה חפצה בכך. מוצאה מכפר סמוך בשם שמעונה, שם היו וישנם כמה וכמה גרי צדק.

אולי הם הינם שרידים לאותו כפר שהתגייר פעם כולו ואנשיו מילאו שני שולחנות בבית הכנסת של חסידי ברסלב באומן לפני רבות בשנים?

"גר" נוסף בגיל העמידה, גבוה ורציני, בא עמם והשתתף בכל התפילות, גם בנו הצעיר התגייר ואף נימול, אך הוא עצמו טרם נכנס בבריתו של אברהם  אבינו. הוא עמד והתבונן ברתת ובזיע לכל התפילות אבל הוא בעצמו לא ידע להגות מילה אחת בלשון הקודש מחוץ ל…"כל הכבוד"… בצמד מילים אלה השתמש כדי להודות לי מקרב לב על שניאותי לקבל מידיו פתק אותו הכין לפני כניסת החג (!),  עליו רשומים פרטיו האישיים, לשם עלייה ארצה. מה בעצם עלי לעשות עם מקרה כזה, לאלוקים פתרונים.

בכלל אמרו שם כל המי ומי מהחסידים, שרק משיח יוכל לטפל באנדרלמוסיה כזאת; מי נשוי כאן בחופה וקידושין או מי התגרש בגירושין כשרים? מי נימול? באיזו משפחה אין חתן או כלה גויה? ואיזו עם-הארצות! (אשה אחת טענה כי היא מפרידה בין כלי החלב לכלי הבשר ה…לבן, יהודי אחר התפאר כי למרות שהוא אוכל חמץ בפסח הוא מקפיד לא לאוכלו שרוי…).

* * *

   במוצאי שבת ישבתי עם הרבה מיהודי הסביבה ועניתי למטר של שאלות ותשובות, רק אז התחלתי להבין לאיזו תהום עמוקה גרר אותם הקומוניזם.

כך כאשר מסביב עומדים עיגולים עיגולים של יהודים מקומיים עם חסיד ברסלב זה או אחר ומדברים בשקיקה, אמרתי לנפשי: אולי בכל זאת ניתן לעצור את הסחף לעבר ה"נוקבא דתהומא רבא"; התרוממתי על ספסל וזעקתי בקול גדול: "יהודים! דבר אחד לפחות קבלו עליכם היום: לא להתחתן עם גויים יותר!" עוד בטרם ירדתי מהספסל שמעתי מאחורי בניב אוקראיני: ס'שוין פארפאלן (העסק כבר אבוד), נדהמתי, אבל מה לעשות, זה המצב, רק משיח יוכל להוציא אותם מן התהום אליו הוכנסו על כרחם אחינו, שארינו, בשרינו, זרע אברהם, יצחק ויעקב, רק משיח – כתוב בספה"ק יהיה מסוגל לעשות את ה"בירור" הגדול של ניצוצות הקדושה מן הקליפות.

אבל זה אינו פוטר אותנו כמלוא נימא מעשיה, מפעילות בקרב יהודי רוסיה, בכל תוקף ועוז. לא נגזים אם נאמר שעם נוכחות קהל חסידים כה גדול בלע"ה, עם כל התפילות והשיחות האישיות שניהלנו  עם יהודי המקום, נמנעו עשרות עשרות של נישואי תערובת, הוחדרה מודעות יהודית חסרת תקדים בקרב מאות יהודים ויהודיות, ומעל לכל – ננטעה אמונה בלבבות, אמונה שכבר החלה לפעפע מתהום הנשיה עם עליית גורבאצ'וב לשלטון, וכפי שאמר לי יהודי בקייב: לפני כן כבר לא האמנו בכלום רח"ל, עתה הפכנו כולנו, גויים כיהודים, למאמינים בהשגחה עליונה.

* * *

"אני רוצה לשאול שאלה" – פונה אלי יהודי בעיצומו של שלל הדיבורים – "איך יתכן שתורה שניתנה לפני שלשת אלפי שנים תוכל להתוות תכנית חיים לאדם בן זמננו?!"  עניתי: "אילו היתה נכתבת התורה מפי אדם, כי אז היה מקום לשאלה כזאת, אבל תורה זו הלא נכתבה מפי הגבורה, עובדה היא, שהמוני יהודים מנהלים כיום חיים על פיה, מה גם שיעודים לא  מעטים מתקיימים והולכים לנגד עינינו, הנה לנגד עיני מתקיים חזון הנביא עמוס (ח', י"א) המרטיט כל כך: "הנה ימים באים… לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה'" – – – הרי עומדים אתם כאן ובולעים ממש כל מילה יהודית! ומה מרגש יותר מהנבואה המתגשמת עתה בארץ ישראל – אמרתי לנוכח עשרות זוגות עיניים בוהקות – מתגשם עתה לנגד עינינו קיבוץ גלויות שטרם היה דוגמתו! מי האמין לפני חמישים שנה כי פלשתינה תיהפך לתל תלפיות לרבבות ומיליוני יהודים ובפרט מרוסיה הסובייטית!" (ובלב חשבתי: אוי ואבוי היה לנו אם כזו היתה ח"ו התגשמות הנבואה, הרי כשאותם יהודים יקרים באים ארצה, שוב אין הם רוצים לשמוע ולא כלום על תורה ומצוות!).

* * *

   מאות רגלים מבוססות בבוץ, נעליים ומכנסיים מסואבות ברפש וטיט שנוצר בעקבות הגשם הרוסי שקידם את פנינו בערב ראש השנה, פונה חסיד לחברו ואומר: הלא לזה התכוון הרבי באמרו, שצריך להתגלגל בכל מיני רפש וטיט כדי להתקרב לצדיק (ליקוטי מוהר"ן).

לשמע הדברים מתעורר מפינה אחרת  חסיד מבוגר, שתקן דוקא, מפולין, ואומר: לפני חמשים שנה כשנסעתי לאומן הייתי צריך להסתיר זאת… כיום  אני רק יוצא לרחוב הירושלמי ומכל צד מושיטים לי קויטלך…

השנה מלאו מאה ושמונים שנים להסתלקותו של האדמו"ר מוהר"ן זי"ע מברסלב והאש שלו שוב איננה "פייער'ל", אלא פייער ענק שאינו "יוקד" גרידא, אלא לוהט עד לב השמים.