מתוך סידרת כתבות שפירסם ר' נתן אנשין בעיתון 'המודיע' אחרי הנסיעה ההמונית הראשונה לאומן

    שם זועקים ללא מעצורים; שם רוקדים עד קצה גבול היכולת; שם הלב פתוח לכל טוב ונאצל; שם מחליטים על פתיחת דף חדש בחיים; שם אוהבים איש את רעהו כאחים; רצים אל הציון הקדוש של הרבי כאל חיק אבא, אומרים "תיקון הכללי" עם התפילה שלאחריה באריכות גדולה ובדביקות אמיתית; שם ישנים מספר שעות בלילה משום שחבל על הזמן; שם לא יכולים לחלק חמין משום שאי אפשר לעצור את המחול הסוער שפרץ מאליו לאחר הדגים…

שם יש התפרצות של רגשות שלא באו לידי ביטוי מעולם, שהרי כאן הרבי, כאן הוא אותו אב רחום שכה הטיב לקרבנו לעבודת ה' בעצותיו ובתורותיו, שכה הבין לרוחנו בתהיותנו הרבות, כאן הוא ממש…

וכשלב יהודי נפתח, כלום יש מעצור לרגשות הפורצות מנשמתו?! "כי אור להביות הלב של איש הישראלי… הוא עד אין סוף, היינו אין סוף ואין תכלית לתשוקתו" (ליקוטי מוהר"ן ח"א מ"ט) ו"אלמלא כנפי ריאה דנשבי על לבא, הוי לבא אוקיד כל גופא" (זהר פנחס רי"ח ע"ב) – – –

* * *

   כמו בחלום מעולם אחר, אתה פתאום מוצא את עצמך בחור צעיר, מלא חשק וחיות. כל האבק שהצטבר על הנשמה סר באחת, ואתה מתחיל לבכות כמו ילד קטן ומתוודה אפילו על עוונות כאלה שהיו אצלך טאבו, שפחדת אפילו לטפל בהן, ואילו פה הנך מדבר עליהן בשפת אמך ומספר עליהן בפרוטרוט למרות הכל.

אברך  אחד עומד ומתחנן, חזור והתחנן לפני אביו שבשמים: "ותתן לי כח להתגבר כל יצרי, ותתן לי כח…", כשבכל פעם הנעימה היא יותר עמוקה ויותר עמוקה, עד שהיא כבר מרעידה את עמקי הנפש, והאברך עובר למילים הבאות באותה תפילה שלאחר "תיקון הכללי" –  אותן עשרת פרקי תהילים שכמה וכמה צדיקים ביקשו למוצאם, עד שבא אדמו"ר רבי נחמן מברסלב זיע"א וגילה אותם כתיקון לכל, בא תלמידו רבי נתן והוסיף עליהן תפילה שאין כמוה לביטוי שברון לב על העוונות ועידוד לעתיד נקי יותר.

   …"וייחד שני עדים כשרים על זה, שכשיסתלק, כשיבואו על קברו  ויתנו פרוטה לצדקה (בעבורו) ויאמרו אלו העשרה קפיטיל תהלים… אז יניח עצמו לאורך ולרוחב (ביטוי באידיש לעשיית כל מאמץ אפשרי) ובודאי יושיע לזה האדם. ואמר, שבהפיאות יוציא אותו מהגיהנם, אפילו אם יהיה אותו האדם איך שיהיה, אפילו אם עבר מה שעבר, רק מעתה יקבל על עצמו שלא ישוב לאולתו חס ושלום" (חיי מוהר"ן רכ"ה ועוד).

בפעמים אחרות דיבר על "גודל יקרת ראש השנה שלו" (שם של פרק ב"חיי מוהר"ן"), "ענה ואמר: הראש השנה שלי הוא חידוש גדול… השם יתברך נתן לי זאת במתנה שאני יודע מהו ראש השנה… ואמר,  שכל עסקו הוא ראש השנה, והפליג אז מאד מאד (בהזהרה) להיות אצלו בראש השנה… כל האנשים המקורבים אלי… איש לא יעדר". גם אמר, "שיכולין אז אנשים לקבל תיקונים מה שבכל השנה לא היה באפשר שיהיה להם תיקון בשום אופן" (חיי"מ שם).

 * * *

   באו גם חסידים  מארצות הברית, מאנגליה, מבלגיה ומצרפת. באו גם מחסידויות אחרות. בסך הכל 925 חסידים כ"י, באו עניים מרודים שאין להם לשבת, אספו פרוטה לפרוטה כדי להיות אצל הרבי בראש השנה.

ואיזה רבי? מלפני מאה ושמונים שנה בקירוב, נפטר בסוכות תקע"א, אך נותר חי וקיים בלב חסידיו עד עולם. באים חסידים שלא הכירו אפילו את תלמידי תלמידי תלמידיו, ומדברים אליו מעל קברו בבכי ובדמעות שליש.

מגיע ר' נפתלי גלנט בן השמונים, שזוכר את אומן החסידית בתפארתה, ואינו יכול לדבר מרוב התרגשות. עוד בשער הוא פורץ בקולות ויללות משונים, ודמעותיו קולחות ללא הרף מעל זקנו הלבן כשלג.

מגיע בחור צעיר מבני ברק, ותיכף מתחיל למצמץ בעיניו ולומר: "רבי, רבי, הוי רבי…" ויותר אין שומעים מה הוא אומר. הוא שולף "תיקון הכללי", מכסה בו את פניו ומתחיל להתנועע בחזקה. כשהוא מסיים, עיניו אדומות כהלכה.

   * * *

בית נמוך קומה, צבוע חציו צהוב וחציו לבן. מספר מדריגות בחזית, הגויה בעלת המחצית הצהובה, עומדת ליד הפתח כזקנה ורגילה בקולות ובברקים שעל פתחה ועל חלונותיה…

שכנתה בעלת המחצית הלבנה של הבית, העניקה השנה מאור לשטח הציון הקדוש, הרשתה לפרוס יריעות נילון ענקיות מעל, ואף להתפרס על חלק גדול מהגינה הקדמית ולסלול אספלט. העץ הענק שהאהיל עד היום על הציון ועל בית הקברות שהיה קיים כאן פעם ומנע בעד כהנים מלהשתטח על ציון הרבי – נגזם. כל זאת בהעדרה של בעלת החלק הצהוב שלא היתה מרשה זאת.

נכנסים שם לחצר מבעד לשני שערי עץ פתוחים לרווחה, עוברים כמה מטרים מתחת לכיפת צמחים עבותה, ומיד נמצאים במקום הנכסף כל כך בלבות החסידים מאז ומעולם. כמה מאמצים היו צריכים לעשות בשבעים השנים האחרונות כדי להיות כאן אף באמצע השנה, ולו לרגע אחד, ואילו עתה, זו הפעם הראשונה בהיסטוריה הסובייטית, זורמים הנה אנשים וטף בהמונים, ללא כל הגבלה. עומדים ומתפללים על הציון הקדוש כמה שלבם חפץ, יום ולילה מלא הציון אנשים, כאן עורכים תיקון חצות ו"התבודדות", כאן רוקדים בשירה מהדהדת למרחוק, לעיני גויים משתאים.

הדרך מן ה"זאווד" (בית החרושת העזוב ששימש לאכסניה) וממלון "אומן", לציון, אינה שובתת, הנהגים לוקחים 2-3 רובלים עבור הדרך, וידיהם מלאות עבודה.

* * *

   באי וודאות גמורה התכוננו לכך חסידי ברסלב במשך כל הקיץ. בשנה שעברה עשו זאת, באופן לא רשמי ובכל מיני תחבולות, כ-250 חסידים שהצטופפו לתפילה בפרוזדורי בית המלון. הפעם, לקראת בואם של המונים, הופעלו קשרים רשמיים לחלוטין, נוסד בית מדרש ענק, ליד אכסניה ענקית בבית חרושת עזוב לאביזרי מתכת.

בתחילת קיץ תשמ"ט היה עדיין ספק רב אם הסובייטים יתנו לחזור על אותה הצגה. ראש העיר אומן זעם קשות על האורחים הבלתי קרואים דאשתקד, וההרגשה היתה כי הסיכויים לראש השנה תש"נ קלושים.

האברך ר' אליעזר ב"ר נתן צבי קניג, מי שעשה רבות בצל האי גברא רבה הרה"צ ר' שמואל שפירא זצ"ל, ישב אצלו בחודש ניסן שעבר וביקש ממנו שיזכירו בתפילתו  שיזכה להיות בראש השנה הבעל"ט עם ילדיו באומן. שקע רבי שמואל במחשבה, ולפתע כאילו התעורר ואמר: כן, ה' יעזור שבראש השנה יהיו שם הכל…

   הגישושים החלו בערך בחודש אב, קשרים מכיוונים שונים הופעלו עם ממשלת ברית המועצות, כשבראש מפעילי הקשרים עומדים ר' אברהם המכונה אבי כץ, ור' בנימן המכונה  בני זאבי, כשאתם עמם האברך ר' גבריאל גרוסמן.

במקביל רקם החסיד ר' אריה, המכונה לייבל, ברגר, מארה"ב, קשרים מיוחדים עם מר לֶפְל, סוחר יהודי אמיד מקנדה יוצא בריה"מ, שנחלץ לרעיון ושכר את בית המלון באומן ואת בית החרושת העזוב שהוכשר לתפילה ואש"ל.

עד ימים ספורים לפני ראש השנה, טרם הגיעו הוויזות, אך הודות לפעילותם הנמרצת של האברכים הנ"ל ושל האברכים ר' ערן הוכברג, ר' אהרן וינשטוק, ר' ישראל מאיר גבאי ור' נחמן רוזנפלד, הגיעו כל הוויזות ביום שני בשבוע שחל בו ראש השנה.

דיונים אין ספור התנהלו במשרדי ישיבת "אור הנעלם" דחסידי ברסלב בירושלים על דרך ההתארגנות, על האוכל ועל הלינות, על הסדרים השונים  ועל המשמעת.

  הרה"ח רבי מיכל דורפמן שליט"א שהגיע לפני 19 שנה מרוסיה, גילה כושר אירגון והכרעה למופת. האברכים החשובים ר' משה בריינס, ר' אברהם יארבלום, ר' ישראל הירש, ר' אהרן וינשטוק ועוד רבים, עבדו ללא ליאות כדי להתוות תכניות ברורות של נסיעה, הכנת אוכל, תפילות ואיכסון.

ארגון "מסעות צדיקים" עשה לילות כימים לרישום, גבייה וחלוקה. העבודה המאסיבית בוצעה בעיקר בידי  ר' יצחק ויצהנדלר, שגילה סבלנות מדהימה והשתתפות רבה בבעיות הפרט במהלך ההרשמה, ובידי ר' צורי גטר ור' ערן הוכברג  ובידי ר' בנימין זאבי ור' אברהם כץ, שבמשך השבועיים האחרונים להרשמה כמעט לא עצמו  עין.

באומן עצמה רבו המתנדבים לעבודה, קבוצה ראשונה יצאה עוד שבועיים קודם, ביניהם האברכים החשובים ר' נחמן רוזנפלד שעזב חנות נעליים בערב חג ובית עם ילדים קטנים, ור' ישראל מאיר גבאי מההוגים הראשיים של תכניות המסע הכמעט לירח…

קבוצה שניה יצאה כמה ימים לפני ראש השנה, בראשות שניים מזקני החסידים, הרה"ח ר' משה בורשטיין והרה"ח מיכאל דורפמן, ועמם אברכים, ביניהם: ר' אליעזר גלנט המדבר רוסית רהוטה וידיו מתאימות לכל מלאכת עבודה, ר' מאיר הרשקוביץ, ר' אברהם בהרה"צ ר"ש שפירא, ר' דוד בורשטיין, ר' אברהם שמעון בורשטיין, ר' אברהם יארבלום, ר'  נחמן ב"ר נתן בר"ש שפירא ועוד.

"ביום רביעי בבוקר (ערב ערבו של ראש השנה) עוד לא היה כלום" – מספר אחד האברכים המתנדבים – "היה רק מסוייד באולמות התפילה והאוכל, ואולם וחצי עם מיטות מסודרות (כ-300 מיטות). יום קודם התחילו לחפור את המקווה בחצר, הגיעו עד מים (כשני מטר עומק) ומיד החלו הרתכים הערלים למסגר ריבוע ברזל מסביב, מדריגות ומעקות".

כשהגיע כותב הטורים ביום רביעי בצהריים, עדיין יצקו ביטון מסביב למקווה, הערלים צבעו את מסגרת הברזל, הקימו מחיצת בד. ובערב ראש השנה הובאה מיכלית מים רותחים – מקווה חם באומן תחת כיפת השמים.

כמו כן נראה עדיין בשעת בואנו הנגר האוקראיני באולם בית הכנסת כשהוא מתקין ספסלים. את ארון הקודש והבימה כבר גמר. טנק נגרר במשאית, לנטילת ידים, עמד בין המבנים (בגלל ההפסקות הממושכות במים). רק לקראת ערב יום חמישי הוקמה סוללת קערות וברזים, וחובר אליהם טנק המים הנייד.

רתכים בנו כיריים ענקיות מברזל כבד כמתאים לרוסים; ערלים הועמדו לקילוף תפוחי אדמה (קרטוצ'קה…), הובאו דגים טריים מהנהרות הסמוכים, והבישולים התנהלו במלוא הקיטור.

כריכים במיונז, בסרדינים, בריבה או בשוקולד, עמדו לצד דודי פלסטיק ענקיים מוברזים מלאי מים ממותקים לרשות הבאים, והפעילים רצו הלוך ושוב תוך מאבק עם הזמן הכל כך קצר שעמד לרשותם.

ר' דוד בורשטיין ור' אליעזר קניג עסקו ברישום ובחלוקת מספרי המיטות, לאחר שעות רבות של עבודת פרך ללא שינה. ר' אלעזר אנשין התעסק בהקמת המקווה, בפריסת אוהל הנילון על הציון הק' ובכל פעילות אחרת, ואילו ר'  מנחם מן, איש "הצלה" וחינוך, אירגן חדר לעזרה ראשונה, הביא מהארץ מלאי תרופות, תחבושות ואלונקות, וטיפל בפציעות.

עוד רבים גילו מסירות למופת ונזכירם לשבח בהמשך, ולא רק בכדי לפרסם עושי מצווה, אלא למען ילמדו מרצינותם וממסירותם לרבי, למנהיג.

* * *

  "יקח לי חדשיים עד שאני אתאושש מהחלום הזה" – שח לנו בעל תשובה אחד מהרבה בעלי התשובה שגדשו את הציון ואת בית המדרש הגדול דחסידי ברסלב באומן. לכותב הטורים נדמה שיקח לו הרבה יותר זמן להתאושש מן ההלם הרוחני הזה, מן ההתרגשות העמוקה, מן השמחה המיוחדת במינה, משיחות החסידים הרשמיות והבלתי רשמיות, ומן השיחות הרבות שניהל עם יהודי אוקראינה.

* * *

מאז הפציע שחר בוקרו של ערב ראש השנה באומן, התכונן א. ט. לערוך את השתטחות חייו; מאי משמע? – הוא ישפוך לא רק את כל לבבו, אלא את כל מלאי דמעותיו, עד התמצית; הוא ירעיד את כל רמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, לא יותיר נימא על בשרו שלא יתבע ממנה לשוב בתשובה שלימה, אחת ולתמיד.

אבל ההמונים שהגיעו הנה בני אדם הם, חייבים להכין להם פת שחרית, צריכים בחורים טובים כמו א. ט. שיעזרו במטבח להכין כריכים, אין ברירה אחרת.

נו מילא, אפשר גם ללכת לציון הקדוש מאוחר יותר, עוד היום גדול. אבל הלב הרי כלה ונמס כדונג להיות מיד באותו יום גדול על ציון הרבי!

…"להתנדב לעבודת הקודש" – מכריז ר' אברהם יארבלום ה"בעל מוסף" ברמקול – "לא פחות חשובה מן ההשתטחות".

ועבודה מושכת עבודה, כבר צהריים והבישולים אינם נגמרים, "האם לכך נוצרתי?", חושב א. ט.,  "האם לכך באתי לאומן?!", הכל כבר היו על הציון שפכו לבם כמים; צא וראה, הם כבר אנשים אחרים "ראש השנה'איים", ספוגים מראש עד עקב בהרהורי תשובה, שטופי פנים בדמעות, הו אינו יכול יותר.

"יותר מאוחר תלך" – קורא לעומתו ר' ישראל הירש, מי שניצח על  המלאכה בכשרון ובלהט קודש מהחל ועד כלה – "צריכים אותך עדיין, עוד קצת".

והעוד קצת הזה נמשך ונמשך עד בוש, והנשמה בינתיים מפרפרת: לרבי, לרבי, ערב ראש השנה, גיוואלד…

סוף סוף, מספר שעות לפני התקדש החג, הגיע א. ט. לציון הקדוש, חיש מהר חטף חוברת "תיקון הכללי" ורצה להתחיל לומר את עשרת המזמורים הקדושים והנשגבים ("וטעם הדבר מה שבחר באלו העשרה קאפיטל  דוקא, זה עמוק עמוק מי ימצאנו, עין לא ראתה וכו', כי הוא מפלאי פלאות גודל נוראות השגותיו הקדושים ז"ל, אשר לא יכילם כל רעיון וכו'"   – אבד"ק טשעהרין), אבל בכי נוראי חונק את גרונו, שטף עצום של דמעות מתפרץ בבת אחת, והוא אינו יכול להתחיל.

'הנה' – הוא חושב – 'עוד מעט ואירגע', אבל הוא אינו נרגע, אינו מסוגל להתחיל "מכתם לדוד שמרני א-ל כי חסיתי בך".

הוא פונה לצדדין, מבעד לעיניו הדומעות ראה אורות של נרות, אנשים כבר אוחזים ב"על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו" ואילו הוא עדיין יושב ובוכה ובוכה ובוכה בלי סוף.

על מה הוא בוכה? – אמת, יש לו, כמו לכל אדם, גם משאלות לב חומריות, אבל כאן בושים להתפלל עליהן, ליד הרבי שכה ההביל את העולם ורומם את "התכלית" אין מציגים דרישות גשמיות. הוא אכן בא הנה עם רשימה גדולה של דרישות רוחניות; הוי כמה מאושר היה אם לבו היה נפתח יותר בתורה ובתפילה, אם היה יכול לשמור על קדושת המחשבה מהיום והלאה, אם היה יכול… "אבל מי אני, שפל אנשים, הוי, רק אני יודע מי אני…" והדמעות קולחות.

שעה ומחצה רצופות התרוצצו המחשבות וקלחו הדמעות – ועדיין הוא ב"מכתם לדוד". משראה שאין קץ לבכי ולהתרגשות העוטפת את כל העצמות, פנה והלך לו.

* * *

   פעם, באומן שמלפני שבעים שנה, היה פחד יום הדין איום ונורא, ה"עובדים" ב"קלויז" של ברסלב יראים היו לפצוח פה בראש השנה, הללו שהיו מרעישים כל השנה בתפילתם, בקולותיהם ואנחותיהם ובמחיאות כפיהם הנלהבות, שקטו לפתע מפני ה' כי בא לשפוט את הארץ, לא שמעו את ר' געצע ולא את ר' ברוך געצע'ס, לא את ר' מאטעס ולא את יענקל זיטאמירער, אף לא את ר' ישראל כהן, אבל שמעו את הנהימות הרועדות של האריות האלה, כשמוע הד קול מאותו תור ענק של בני מרון העוברים בסך לפני מלכו של עולם.

באומן של היום קרה ההיפך, מי שבמשך כל השנה שקט על שמריו ולא הורגל ב"תפילה בכח" כל עיקר, זעק בקול גדול מפחד יום הדין, מחא כפיים בהתלהבות והשמיע אנחות וגניחות, בכיות ויללות. הכל צעקו בכל כוחותיהם, רבים בכו ב"אהבת עולם אהבתנו" ביום ראשון של ראש השנה באותו בית מדרש ענק שב"זאווד". ילדים קטנים שראו את אבותיהם בוכים, בכו עמם יחדיו – והמחזה היה נורא ונשגב: "חמלה גדולה ויתרה… בעבור שמך הגדול… כן תחננו ותלמדנו אבינו אב הרחמן…" האח! איזו משמעות חדשה ננסכה למילים האלו בראש השנה הזה! כאן בכו הכתלים, וקורות התקרה השמיעו גניחות של ממש, משל גם הם קיבלו לבבות והתחננו לתת בהם בינה להבין ולהשכיל, לשמוע, ללמוד וללמד.

וכי מה הבדל יש כאן בין בני אדם לכותל ותקרה כאשר כולם בטלים בביטול היש ממש, לאמור: "ריבונו של עולם עשה עמנו כרצונך, כבר היינו אצל הרבי בראש השנה" – – –

* * *

   כאן התגמד האני וכל התאוות שוב לא יכלו להתקבל על הדעת. מי שלא ראה כיצד הולכים פה בבוקרו של ראש השנה, בתנאי קור אוקראיני מובהק, לטבול במים קרים כקרח תחת כיפת השמים, או מי שלא ראה כיצד ר' ישראל בער בגיל שנות התשעים מיטלטל מאוטובוסים למטוסים ולמכוניות ולכסאות גלגלים, לא הבין משמעותה של הפקרת הגוף עבור רוחניות, עבור הראש השנה של הרבי.

ר' לוזר מנדל, שק עצמות, כחוש עד להחריד וכפוף מאוד מרוב זקנה, התמסר עד טיפת כח אחרונה לנסיעה, להשתטחות על הציון הקדוש ולתפילות הממושכות, לא החסיר דבר; וכי מה הוא צריך? – אפילו קב חרובין לא, שני ביסקויטים מהווים מאכלו מאז הכרנוהו בשטיבל הברסלבי הדל בקטמון לפני שלושים שנה בקירוב.

* * *

   גשר ונהר מהסיפורים, נתח מובהק של עיירה מזרח אירופאית, מים זורמים לאט, ובתווך גושי עצים עבים ישנים נושנים תומכים בגשר. המקום: קצה רחוב שלום עליכם (!), בו התאכסנו והתפללו המוני החסידים. הרחוב השקט הזה במקצוע דרומית של העיר אומן, לא ראה מימיו מעמד  נורא הוד שכזה, מאות רבות של חסידים יוצאים בריקוד סוער לאחר תשליך, ריקוד שלא יכול להיות סוער ממנו.

עומדים מרותקים המון גויים מסביב ונסחפים על כרחם בגלי השמחה. אותם אוקראינים נבערים מול אותו עם נצח, בו טבחו לא מכבר ללא רחם, ליד אותו נהר שהואדם לפני ארבעים שנה מדם רבבות יהודי אומן, עומדים מחושמלים מגילויי השמחה הנדירים של זה העם הנבחר שירקוד וירקוד על במתי ההיסטוריה עד ביאת גואל.

…"וחסידים ברינה, ברינה יגילו, וחסידים ברינה, ברינה יגילו" מהדהדת השירה הסוחפת ליד הנהר, מבין הגויים מבצבצות זוגות עיניים של יהודים מאושרים החוגגים את נצחון המיעוט שכמעט ושכח את ייחודו, לולא באו עתה המוני חסידי ברסלב והזכירו-הרעידו את הנקודה היהודית שעוד חיה וקיימת בקרבם.

      * * *

   עם כל יהודי מקומי שדיברתי, יכולתי בקלות להלהיב את הגיצים החבויים בלבו, על אף כל המהפיכות.

כל אחד ואחד מהם ניסה בתחילה להפגין ידענות כלשהי ביהדות, ומשנכשל, התנצל על עם הארצות שבאה לו שלא באשמתו. יהודי פלוני החל להזכר ב"אלף בית": אָלֶף, בית, גימל, דָלֶה… ולצערו הרב לא ידע להמשיך. השני שמע אותי מזכיר את דוד המלך, קפץ וסיפר את אשר שמע מאמו בהיותו ילד, כי… הוא בקע את הים והעביר את ישראל בתוכו שם צעדו על גבי… שברי זכוכית, כשרגליהם מדממות…

אבל כולם, בלי יוצא מן הכלל, כאשר שאלתים אם יש להם את האלוקים בלב (גא-ט אין הארצן), הגיבו בחום, ולפעמים בעינים מתלחלחות – – –

שני צעירים שבאו במיוחד מקייב עיר המחוז (3 שעות נסיעה מאומן), כדי לחוות מקרוב ראש השנה יהודית, עמדו בתוך המון המתפללים במשך שעה ארוכה ובהו והתבוננו. ראיתי שאיש אינו שם לבו אליהם, ניגשתי ושאלתי: אידיש? – נייט! אינגליש? – א ליטל! (אידיש? – לא! אנגלית? – קצת!). מתברר שהם מתעניינים בדת, אך מגששים באפילה, רוצים מישהו שיתכתב עמם. הסכמתי כמובן, אבל הם  רצו להוציא עט ולרשום כתובת בעיצומו של חג.  התנגדתי בתוקף וכמעט היתה אי נעימות, אך למרבה המזל ממלא אחד מהם תפקיד רפואי בכיר והיו לו כרטיסי ביקור מודפסים בתיק.

"האם חושבים אתם לעלות לישראל?" – שאלתי ליהודים רבים – "אנו מדי מושרשים כאן", באה התשובה, מהמבוגרים בעיקר, אך לא מעטים גילו לי כי מזמן חולמים הם על כך, אבל אין להם מי מארץ ישראל שידרוש את בואם ארצה, כמתחייב מהחוקה הסובייטית.

כולם הודו כי ההתבוללות אוכלת בהם בכל פה, רובם דיברו על שמונים אחוזים, אבל היו גם שסיפרו על התבוללות טוטאלית. "מתביישים להתחתן עם יהודיה", אמר לי מישהו, אבל מאידך, לא אחד מהם התרברב בפני שכל ילדיו נישאו ליהודים. שאלתי ליהודי מבוגר שטען כי עדיין יש אחוז ניכר שאינו מתבולל: "מה מעכב בעד יהודי צעיר ריק מיהדות מלישא גויה?" והוא ענה לי: "בני זוג מעורבים אינם מוצאים ביניהם שפה משותפת".

 * * *

היהדות בברית המועצות הינה כבר לאחר גסיסה, מרבית הצעירים עד לגיל השלושים והארבעים שפגשתי לא באו אפילו בבריתו של אברהם אבינו. אבל, כאמור, באים לראות ראש השנה בהשתוקקות, משהו בפנים עדיין בוער חזק.

   יהודי מבוגר בשם יידל המתגורר לא הרחק מהציון הקדוש, לא עזב את החסידים במשך כל ימי שהותם באומן, הוא הזיל דמעות מהתרגשות ורקד מרוב שמחה כל אימת שהקהל ליווה את החזן בשירה. כאשר קיבל טלית ומחזור לראש השנה ויום כיפור, לא היה קץ לאשרו.

בפינת עיר נידחת, לא הרחק מהקלויז של ברסלב (שאגב מגודר היום מסביב בהיותו איזור בטחוני), ברחוב בו התגוררו מלפנים חסידי ברסלב, ביניהם הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, מתגוררת יהודיה זקנה עם שתי בנותיה. היא מתענינת אצלי בתאריך המדויק של יום הכיפורים. שאלתיה אם היא צמה ביום הקדוש, וכמעט ונפגעה, באמרה שהיא צמה לעתים קרובות אף בימי חמישי! היא מספרת בשמץ של גאוה כי זכתה לקבור את בעלה עטוף בטלית. בכל השאר אין היא שונה מכל אשה חרדית בארץ ישראל,  כסויית ראש ושומרת על קלה כבחמורה, מין נשמה נידחה בקצה העולם, בין המון גויים וגויות  שפשוט לא הצליחה ככל האחרים לעלות לארץ ישראל ולחונן את עפרה.

מספר זקנים בני שמונים ולמעלה מכך, גילו ידענות מתקבלת על הדעת ביהדות. אחד מהם, בן שמונים ושבע, משה ט. (נמנענו בשעתו מלפרסם את שם משפחתו בכתבה, מפחד הסובייטים) הציג עצמו כבעל תפילה ותיק בימים הנוראים ואף השמיע בפנינו קטעי "נוסח". הוא סיפר, כי עד לפני חמש שנים ערך לעתים קרובות מנין תפילה באומן במחתרת, וכשעלו על עקבותיו התבטל המנין. אותו זקן סיפר כי בידו שנים עשר חומשים מאנשים שנפטרו ולא היה מי שיבין בהם חוץ ממנו.

מהם הזוכרים עדיין היטב את חסידי ברסלב ומזכירים בגעגוע את השמחה הגדולה בשמחת תורה, מישהו החל לשיר לנו את ה"שבענו מטובך" (עם שבע שגיאות)  אות שרים עד היום בברסלב לאחר שחרית של שבת.

כשדיברתי על עליה לארץ היו מעוניינים יהודי אוקראינה לדעת אם אין כאן בארץ זילזול בעולים ואם בכלל דואגים להם לדיור ולעבודה. הם מודעים היטב למימדי האבטלה אצלנו. מהנדס אחד השתומם לשמוע כי יוכל לפתוח בארץ משרד באופן פרטי לגמרי ואף להעסיק ישירות פועלי בנין. מישהו שאל אם יש כאן מספיק מוצרי אוכל…

קבוצה שלימה של יהודים מקומיים ומהסביבות פרצה בצחוק מהדהד כאשר סיפרתי על מספר ילדי בלע"ה וכאשר הוספתי כי נולדתי בבית בו המספר היה גבוה עוד יותר, מיהרו לתרגם זאת ברוסית לבלתי מבינים אידיש.

אותו תירגום סימולטני בא כאשר שאלוני במה עוסקת אשתי ועניתי כי היא עוסקת בבנין עם ישראל. סיפרתי להם  כי כאן מקבלים קיצבאות ילדים וכי על כל ילד נוסף זוכים לתשואה גבוהה יותר והיה הדבר לפלא בעיניהם ובניגוד לכל מה שהורגלו לחשוב.

  * * *

   בהפתעה גמורה נחת עלי סיפורו של קשיש אחד בשם שמחה מ. (גם את שם משפחתו של זה לא הוזכר בכתבה מהסיבה הנ"ל, וחבל שהשם המלא לא נרשם בזמנו כי הסיפור שלו חשוב ביותר) תושב אומן מדורי דורות: "התגוררתי בסמוך לקבר רבי נחמן מיום שנולדתי עד גיל 23 כאשר שונאינו הציתו את ביתנו. כשחסידי ברסלב שולחו לסיביר והאהל מעל הקבר נהרס כליל, ביקש גוי להתנקם באותו מקום קדוש, ובנה שם ביתן לשימוש בזוי ביותר. עד מהרה יצא האיש מדעתו, וכל הגויים מסביב דיברו כי הדבר אירע לו בעקבות הפגיעה בכבוד הצדיק". ניסיתי לאמת את הסיפור, שאלתי: "מה היה שמו של אותו גוי" והוא ענה לי: "מי זוכר כבר, הוא כבר צומח בחזרה מהאדמה…".

כשסיפרתי זאת לחסידים, הזכירו לי את סיפורו של יושב ראש הנהלת הישיבה ובית המדרש דחסידי ברסלב בירושלים, הרה"ח ר' מיכל  דורפמן שליט"א, שהיה עד לסיפור הבא:

   באחד מראשי השנה של שנות התש"כ ביקשו קומץ חסידי ברסלב מברית המועצות להשתטח על ציון הרבי זצוק"ל בערב ראש השנה, אך הגויה, הדיירת הנוכחית בחזית הבית שליד הציון הקדוש, לא הרשתה להכנס לחצר. הזדעק עליה החסיד ר' איציק'ל גולדברג, המתגורר כיום בבת-ים, בדברים בוטים.

לא עבר זמן רב ובתה של הגוייה יצאה מדעתה ואושפזה בבית חולים לחולי רוח בקייב, והקול יצא באומן בין הגויים, כי החסידים הבאים לכאן כישפוה… לשנה הבאה, כאשר באו חסידי ברסלב להשתטח שוב על ציון הרבי, היתה הצרה כפולה ומכופלת, כל  הסביבה דיברה עליהם כעל מכשפים, והמצב היה חמור. ניגש ר' מיכל אל הגויה ואמר לה: "אם תרשי לנו הפעם להכנס לחצר הציון, נתפלל עבור בתך ותתרפא". הסכימה הגויה.

בלב כבד נכנסו החסידים אל הציון וערכו תפילה מיוחדת עבור הבת. לאחר התפילה החל ר' מיכל מדבר אל הרבי ואומר: "רבי! אנו אנשיך ברוסיה ואוקראינה, חיותנו האחת והיחידה היא ציונך הקדוש, מקום גניזתך הנשגב אשר גם יהודים בארץ ישראל מקנאים בנו בגינו, והנה עתה העלילו עלינו עלילה שפילה המונעת מאתנו גם את מקום חיינו זה,  אנא, התחנן נא לפני אבינו שבשמים, שירפא את החולנית פלונית בת אלמונית ויסור הזעם מעלינו". ובהוסיפו נימה של ניצוח הוסיף: "הרי לקדוש ברוך הוא  כל כך הרבה גויים, ומה אם  בעולמו תהיה עוד גויה אחת?".

לא חלפה שנה, לקראת פורים, הגיעה בקשה מארה"ב להתפלל עבור  כ"ק אדמו"ר  מסאטמר זצ"ל, על הציון הקדוש. ר' מיכל נסע לאומן, ומה הופתע כאשר יצאה הגויה לקראתו בשמחה גדולה והזמינתו לביתה להתכבד במשקה ובמזונות – הבת החולנית הבריאה כליל ואף התחתנה לא מכבר. באותו יום היה ר' מיכל שרוי בתענית, כי כך נהג מדי עלותו לציון הרבי, והודות לכך עלה בידו להתחמק מן הכיבוד הלא כשר שהוגש לו.

       * * *

"רגשותינו גוברים מרגע לרגע, עד שאין בפינו מילים להביעם. ברוך השם, זה היום קיוינו לו שנים על גבי שנים, מתוך רצונות וכיסופים אדירים, ובזאת השעה סיבבה יד ההשגחה ועומדים אנו על אם הדרך, עסוקים בדיבוק חברים המקושרים בלב ונפש אל הצדיק, לקיים דבריו ולמלאות רצונו הקדוש בדבר הנסיעה לציונו הקדוש – נסיעה  שלמעשה מסכת שלימה היא, סוגיא עמוקה בתורת התקרבותנו אל הצדיק, שכהגדרת רבינו בליקוטי מוהר"ן (סי' ס"ו), כל יהדותנו תלויה בזה, וכלשונו הקדושה: 'כשאיש ישראלי צריך לעשות דבר הצריך לו ליהדותו, בפרט כשצריך לו לעשות דבר גדול הצריך ליהדותו שכל יהדותו תלוי בזה, כגון לנסוע לצדיק אמיתי, אזי מזמינים לו מניעה. וזאת המניעה היא בשביל החשק, כדי שעל ידי זה יהיה לו חשק יותר לעשות אותו הדבר'" – – –

דברים אלו נאמרו אשתקד (תשמ"ט) באוטובוס שהסיע לאומן ארבעים ושניים חסידי ברסלב מארץ ישראל, מפי האברך ר' אברהם שמעון בורשטיין שהואיל להעתיק זאת בפתיחה לחוברת מיוחדת "דרכי ציון" שהוציא לקראת ראש השנה תש"נ.

הדברים דיברו גם השנה ללבם של מאות החסידים שנסעו לאומן, שהתרגשותם אכן גברה מרגע לרגע, כאשר זו הפעם הראשונה יזכו לחוג בהמון את החג הקדוש בצל הרבי זיע"א, כצוואתו הקדושה, ללא כחל ושרק.

החוברת הייחודית אך היוותה ביטוי לתכונה הרבה ולציפיה הדרוכה לימי ראש השנה ההיסטוריים. הרבה אמונת צדיקים והתלהבות חסידית הושקעו בין הדפים המלאים ציטוטים מדברי מוהר"ן ותלמידיו ותלמידי תלמידיו על אודות גודל נוראות ההשתטחות על ציונו הקדושו ולהיות אצלו בראש השנה. המוני החסידים קראו את הדברים בגיל וברעדה.

באומן עצמה הופץ ספר תחת השם "ליקוטי מאמרים"  המכיל תצלומים מכל ספרי חסידות ברסלב, החל מ"שיחות הר"ן" וכלה ב"ליקוטי תפילות" ו"מכתבי מוהרנ"ת", כל קטע ופרק העוסק בענייני ראש השנה. מעשי ידי הרה"ח ר' י. ב. הרשקוביץ מקרית יואל ארה"ב.

על קירות בית המדרש באומן ועל הכותל שליד הציון הקדוש הודבקו מודעות נלהבות, שבהן הנחיות ואזהרות חשובות לבאים, פרי יזמתו של ר' אברהם שמעון ששם לו למטרה לעסוק בהסברה עניינית בכתב ובעל פה במשך כל ימי שהותנו באומן. באחת ממודעותיו קראנו את הכותרת ההולמת כל כך למצב: "דער רבי איז דא!" (הרבי כאן!).

כאן בעיירה אוקראינית נידחת (כיום בת מאה אלף תושבים), על גבעה – בה נטמנו שלושים אלף יהודים שנטבחו על ידי הרשע גאנטע בשנת תקכ"ח – בחר לו הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצוק"ל מקום מנוחת עולמים.

* * *

   מי האמין, אותם שליטים על איזור אומן שהתנגדו רק לפני שנה בכל תוקף לבואם של חסידי ברסלב, נהפך לבם בקרבם והחלו להבין היטב כי גם אנו גם הם נצא נשכרים מן העליה לציון הקדוש.

המקומון "אומנסקה זורי" (הזריחה של אומן), יצא במאמר אוהד ביותר המתאר את אירוחם של חסידי ברסלב כעיסקה משתלמת לשני הצדדים.

תחת הכותרת "על החסידים" הקדיש העיתון רבע מעמודו הראשון. כותב המאמר, פקיד בכיר בעיריית אומן, הסביר לקוראים, כי כאן במקום הקדוש לחסידים, קבור "רבין נחמן" נינו של "רבין ישראל" מייסד תנועה ביהדות, החסידות, שאחד מיסודותה היא ההשתטחות על קברי צדיקים. בתקופת הסתיו מתחילה השנה החדשה היהודית, ואלה הנאמנים לרבין נחמן נוהגים להתפלל אז על קברו.

"עד היום" – כתב העיתון האומני – "היה המקום סגור לתיירות, מאחר והאיזור הוא איזור מגורים. לאחרונה מתפתחת תיירות חסידית רבת היקף בעירנו, ועלינו להכין את התשתית לכך. באנו בדברים עם חברה אוקראינית-קנדית, בנוגע להכשרת בית המלון שלנו לצרכיהם הדתיים של החסידים, כאשר בתמורה לכך תקבל עירנו תרופות, ציוד לרפואת שניים ומכשירים רפואיים לבית החולים".

תודת כותב הטורים נתונה לרב הפעלים ר' מיכאל קוריץ מראשי אגודת שמי"ר (שומרי מצוות יוצאי רוסיה), שהואיל לתרגם לנו את דברי המקומון.

* * *

   אוקראינה, ארץ מישורית עם  עצים אין סוף, בתים קטנים מכוסי לוחות אסבסט משופעים, גדר עץ מקיף כל בית, וליד שער קטן מהדסים תרנגולים, ברווזים ואווזים.

נהרות, נהרות בכל כברת ארץ, בהם משייטים ברבורים; ומסביב שדות זרועי דלעות כתומות או תירס, גויים וגויות עומדים ומנכשים ועודרים בשדות באותה שלווה מימי הבעל שם טוב. זו העונה בה  שולפים מן האדמה האוקראינית השחורה טונות של סלק סוכר.

כבר עתה שורר שם קור חודר לעצמות, אך לגבי התושבים עדיין סתיו. "כשמגיע החג היהודי 'קוצ'קה' (סוכות באוקראינית)" – אמר לי נהג מונית אוקראיני באנגלית רצוצה – "מתחיל לרדת גשם". ביום השני לראש השנה שרר באומן קור כבאמצע שבט, רק כובעי הפרווה שנקנו שם היוו בגד מחמם מספיק.

האוקראינים אינם בהכרח דמיאניוקים (איוון דמאניוק, פושע נאצי אוקראיני, נשפט באותה עת בארץ), אך יש בהם יסודות גזעיים זהים לו: ראש רחב יושב על צוואר מוצק, פנים עגולות ואף חטוב, ומעל הכל – "שאנן מואב" (ירמיה מ"ח י"א), השלווה של הגוי אשר "בגולה לא הלך" ו"לא הורק מכלי אל כלי" (שם). בכך אולי ניכר היהודי ביניהם יותר מכל, בחוסר השלווה המאפיין אותו מאז יצא לגלותו הארוכה, בעיניו המרצדות ובפניו חרושות אותות הסבל.

הוי עמי, בני עמי המסולאים בפז, אתם שוקעים אט אט בין המוני המוני גויים, מי יודע אם לא אחרנו את המועד להשיבכם אל כור מחצבתכם!.

* * *

   "יש נפשות חלושות מאד שהם בבחינת ביצים, ועליהם עיקר התגברות הסטרא אחרא, קליפת עמלק, כמו שנאמר: 'ויזנב בך כל הנחשלים אחריך'… ואלו הנפשות, כשזוכין לבוא  לצדיקי אמת ולהתחיל להתתקן, בודאי צריכין שיעבור עליהם יגיעות ויסורים ומרירות הרבה מאד בגוף ונפש וממון, בכמה וכמה בחינות שונות" ("משיבת נפש" נ"ח).

כך הרגשנו בבואנו לציון הקדוש של הרבי: נשמה חלשה הצריכה עתה להתחיל להתתקן, והקשיים כה רבים בדרך לתיקון: יגיעות, יסורים ומרירות הרבה.

אך – שמחה כה רבה יחד עם זאת, שהתיקון התחיל.

מיד עם הכניסה לחצר הקבר, עם ההתגלות הראשונה של הקהל הרציני כל כך העומד ומשתפך על נפשו, פגע בלבנו מין ברק, רעם פתאומי: הוי ריבונו של עולם, הנה אני כאן, במקום הכל כך נכסף, הכל כך קדוש, ואני הרי זקוק לישועות כה גדולות, געוואלד!

התרגשות שכזאת לא ניתן לביים, אך היא באה תמיד לאחר הקדמות, וככל שההקדמות ארוכות יותר, משמעותיות יותר, גורליות יותר, כן ההתרגשות עמוקה יותר.

שנים כה רבות אתה הוגה בדברי הרבי המופתיים, הרעיוניים כל כך, המזדהים כל כך עם נפשך החלושה, עם כל מיני הגלים והנחשולים המציפים אותך, עם כל ההתפתלויות הפסיכולוגיות האפשריות בעניני אמונה ובעניני השקפה, בעניני לימוד ובעניני שמחה, במצבי כשלון ובמצבי הצלחה, במצבים אפורים ובכל מיני מצבי ביניים; שנים כה רבות עיצב הרבי את אישיותך, טיפח בך זיקה לכל מיני ערכים שלא חלמת להכירם, הרים אותך מאשפתות ממש בעצתו ובתושיתו, גילה לך מי אתה לגנאי ולשבח, דבריו האירו אל מול פניך בכל מצב, דמות דיוקנו נראית לך בעת נסיון ובעת בזיון, מין בית מרקחת פלאים הכין לך לכל חולי ומכאוב. כמה מגרה את דמיונך אישיותו הכבירה מאז ומקדם! הלא דרך שיעור קומתו הנשגבה קיבלת איזשהו מושג מרחוק-רחוק מה גדול ה'!

שנים כה רבות נראה לך מקום גניזתו כה מופלג, והביקור שם כה בלתי מציאותי, כאילו היה בעולם אחר, מעבר לנהר סמבטיון, מחוץ לכל השגה אפשרית.

שנים כה רבות חלמת חלומות זהב כי אי פעם תזכה להשתטח על קבר הרבי זי"ע שכה הפליג במעלת הזוכה לכך, בהבטיחו שיתאמץ בכל כוחותיו להוציאו משאול תחתית, מזוהמת העוונות, ומי פילל שתזכה לכך בערב ראש השנה,  בביום  בו אין ערוך לתיקונים הנעשים על ידו למשתטחים.

ועתה הנך כאן – – – פשוט כאן, במקום הנכסף כל כך – – –

* * *

 

כל אחד וסיפורו. אברך ירושלמי שבא לכאן, אולי בלי כל אותן הקדמות ארוכות, התייפח על ציון הרבי במין התייפחות שלא טעמה מימיו. שש שעות רצופות בכה על הציון הקדוש באחד הלילות כשהמקום כמעט ריק.

רבים מהנוסעים עצמם תוהים: מה פשר  הבכי הזה העוטף את המשתטחים על ציונו של הרבי רבי נחמן זי"ע? "בכיות פורצות מכל הנוכחים" – מתאר ביומן מסע "העליה" ידידנו הסופר ר' בצלאל פרידמן את העליה לאומן של קבוצת חסידים מארץ ישראל בשנה שעברה – "בכיות שלדעת הכל לא ראו ולא טעמו מעודם. נפרצו הגדרות והגבולות, כולם בוכים ובוכים, אי אפשר להתחיל בעשרת המזמורים, רק בוכים ללא הרף – – – וכך נמשך הבכי המוזר הלזה שאף אחד לא הבינו ולא השיגו, לערך שעה שלימה, עד שהצלחנו להתחיל באמירת המזמורים כפי רצון קדשו וציוויו של רבינו הקדוש השוכן פה".

"כעבור ימים" – ממשיך לספר ידידנו  – "החלו  בני החבורה לשחזר לעצמם את הרגעים הראשונים  בציון  ולהבין את פשר הבכי, ולא יכולו. אמנם הכל חשו והבינו כי דבר נעלה קרה עמם שטלטלם טלטלה עזה והוציאם מרגבי עפר החולין בו היו שקועים עד בואם הנה, אבל עדיין לא נחה דעתם, עד שבא אחד מהמיוחדים שבחבורה, ר' נתן צבי קעניג, והקריא לפנינו מה שהעיד הרה"ק בעל ה'תולדות' אודות רגעיו הראשונים להתקרבותו לבעש"ט, וזה התאים להפליא למצבנו אנו: 'בשעת התפילה (הראשונה עם הבעש"ט) – כותב ה'תולדות'  – בכיתי בכיה גדולה שלא בכיתי מימי, והבנתי שלא משלי היתה זאת הבכיה' (שבחי בעש"ט). ואכן לא משלנו היתה הבכיה, שכאמור אין אנו מבינים מהותה".

…"ועכשיו אנו כבר באוטובוס לקייב" – רשם ר' בצלאל תוך כדי מסע – "הכל משיבים עתה לבם בארוחת בוקר, ההרגשה היא של סעודת הודיה המשותפת לכל, והשמחה והעליצות היא ללא גבול. תוך כדי אכילה מפטיר ר' נתן צבי: 'תמיד יש כאלו השואלים למקור הקביעה כי הציון הוא במקום זה; לי יש תשובה בשבילם: הציון הוא בדיוק במקום זה, ללא כחל ושרק…  הכל מבינים כוונתו…".

אכן, השראה שלא מעלמא הדין חופפת על מקום גניזתו של הרבי, ואין צורך להיות בעל הרגשה רוחנית כדי לחוש בהתרגשות העוטפת לב ונפש בעת ההשתטחות.

אבל מנין בכל זאת הוודאות כי אותה פיסת ביטון ליד קיר הבית היתה אי פעם לפני מלחמת העולם השניה ריצפת האוהל? על כך יש לנו את עדותו המפורטת של הרה"ח ר' מיכל דורפמן שליט"א בכתב ידו באידיש, אותו נצטט-נתרגם להלן. בנוסף, שמע כותב הטורים בראש השנה זה באומן את עדותו של ר' יואל ש., חסיד ברסלב המתגורר כיום בחרקוב, ואת עדותו של שמחה מ. הנ"ל תושב אומן, בה נולד וגדל בסמוך ונראה לציון, שחזר והצהיר בפנינו ובפני עוד אברכים שהתגודדו סביבו, כי כאן ורק כאן הוא המקום המדויק של הציון הקדוש.

אך מפליא היה לראות את המומחה הידוע לגילוי קברי ישראל, דודי ר' שמעון (ב"ר שמואל מאיר) אנשין, עומד על גבי הציון כשמכשיר מגלה חללים באדמה בידו, והוא מראה לר' מיכל, כיצד בדיוק באותו קו ריבוע שצייר לאחרונה האברך המוכשר ר' בנימין קנפלמכר על סמך העדויות, מראה המכשיר על סיומו של חלל מרובע במעמקים; שני ברזילים, דמויי כף סופית הפוכה, נסגרים כמספריים, שעה שר' שמעון עומד עמם על מקום הקבר, ונפתחים לרווחה בו ברגע שהוא חוצה את הקוים, "משל היה לר' בנימין רוח הקודש", אמר לנו ר' שמעון.

* * *

   "היה זה בערב ראש השנה  שנת תרפ"ט, נסעתי הביתה מקייב, שם למדתי בישיבה" – כותב ר' מיכל דורפמן קודם כל על התקרבותו לברסלב בימי בחרותו – "אמרתי בלבי, אסורה ואראה פעם את אומן ומה זאת חסידות ברסלב, לאחר ראש השנה אחזור הביתה, לצ'מירוביץ הסמוכה לקמניץ-פודולסק, שם כיהן אבי כרב. לפתע מגיע אלי מכתב מאבא הכותב אלי: 'קרא את העיתון המצורף ותדע אם יש לך בית  לחזור אליו' – – –  היה זה  העיתון האידי 'שטרן' (של היבסקציה – 'המחלקה היהודית' הידועה לשמצה במפלגה הקומוניסטית), בו כותב אחד הקומוניסטים היהודיים כדלהלן: 'אצלנו בצ'מירוביץ ישנו רב ששמו דוד דורפמן שהינו שונא קומוניסטים. נשאלת השאלה: האם לאדם כזה יש זכות לדרוך על אדמתנו הקדושה?! מקומו במקרה הטוב הוא בסיביר!'. כשקראתי את ה'חדשות' הללו, החלטתי להשאר באומן, חשתי כי שם שורשי,  בית אין לי, וכאן הרי טוב לי כל כך! חש אני פה חיות גדולה".

בשנת תרצ"ה שלח הרה"ח ר' אליהו חיים רוזין זצ"ל דרישה לשלטונות בריה"מ לעליתו של ר' מיכל לארץ ישראל. תיכף הוכנס זה האחרון ברשימה השחורה של הק.ג.ב., הָחל במעקב ורדיפות נגדו, וכלה בשילוחו לסיביר, שם עשה שנים לא מעטות.

"בתשי"ג שיחררו אותי" – מוסיף ר' מיכל ומספר – "אך עדיין היה מסוכן לנסוע לאומן… הרצונות והכיסופים להגיע לשם היו חזקים… בתשי"ז יצא הדבר לפועל, נסעו חסידים ממוסקבה, טשקנט,  סמרקנד, למברג, ומונקאטש… התקבצו לאומן כמעט שני מניינים, ביניהם ר' יוחנן גלנט ז"ל, ר' יהושע חתנו של ר' שמשון ברסקי ז"ל, ר' ישראל קורסונסקי ז"ל, ר' משה שמואל ז"ל שמש בית הכנסת של מוסקבה, ר' זלמן לייב נ"י (ז"ל) חתנו של ר' חיים בנימין ברוד ז"ל, ר' נפתלי דובינסקי נ"י (ז"ל), ר' יעקב גלנט נ"י (ז"ל), ר' בן ציון קנייבסקי נ"י (ז"ל), ר' מרדכי סירוטה נ"י ובנו וועלוול נ"י, ר' איציק'ל גולדברג נ"י (ז"ל) ועוד ועוד חסידים הנמצאים כבר בגן עדן.

"ר' זאוול לוברסקי ז"ל מלמברג היה המנהיג, הוא היה הבעל מוסף וכמעט גם בעל השחרית. היה לו קול נעים; כאשר נזכרו בקולו במשך השנה היה עובר הרהור תשובה. הוא ואשתו מרים ע"ה היו מסדרים מקום לתפילה וקובעים זמנים להשתטחות על הציון. בראש השנה לפנות בוקר, כשעדיין חושך, היינו הולכים לנהר לטבול, שלא יראו אותנו. התפילה היתה מסתיימת ב-3 או 3:30 אחה"צ… פעמים היינו תוקעים בשופר לפני התפילה, שאם תגיע המשטרה בשעת התפילה כבר נהיה לאחר התקיעות. לאחר כל תפילה היה ר' זאוול אומר: 'ברוך ה', ברוך ה', אנו יכולים לשים באמתחתנו עוד תפילה'… ביום טוב שני של ר"ה לאחר התפילה  כבר שררה שמחה מעט, שכן הסכנה כמעט וחלפה, המשטרה לא הגיעה… באמתחתנו כמעט כל הראש השנה – ראש השנה של בכיות גדולות.

"בעת הסעודה אני מפנה שאלה לר' זאוול: 'מנין לך שהמקום עליו אנו משתטחים הינו מקום גניזתו המדוייק של רבינו? מי בנה את הבית שהציון אמור להמצא מתחת חלונותיו?' ור' זאוול מספר: 'בשנת תש"ו הסתיימה המלחמה והציון היה חרב, נותרה רק קרקעית  הביטון שאורכה כ-2 מטרים ורחבה כ-80 ס"מ, בעובי של כ-35 ס"מ. הביטון היה סדוק ומפורר… בשנת תש"ז הנפיקה עיריית אומן מכרז על מכירת שטחים מאותו בית קברות ישן, בו נמצא הציון, לבניית בתי מגורים… ר' זאוול הגיש בקשה לקבל את השטח לידיו לשם בניית בית, ונענה בסירוב, מאחר ואין הוא תושב אומן. חזר והגיש בקשה על שמו של גר צדק תושב אומן ששמו מיכל והחל לבנות על שמו של הגר, כאשר תכניתו היתה שהציון יהיה מתחת לחלונות הבית, כפי שזה היום, כדי למנוע כל אפשרות בניה על הציון. על שטח הציון יצק ביטון רגיל שלא יהיה ניכר שמתחת קיים קבר".

איתור הגבולות המדויקים של הקבר לא עלה לר' זאוול כה בקלות, וכך מספר זאת ר' מיכל משמו: "הסימנים לאיתור המדויק היו חלקיהם התחתונים של עמודי העץ שהיו בפינות האוהל שנחרב, אלה נותרו קבורים  עמוק  באדמה. על גבי העמוד שלראש הקבר היה אמור להבנות סופו של החלון השני. חפר ר' זאוול וחיפש את העמוד ולא הצליח למצוא אותו (כשגם אם לא היה מוצא אותו בסוף, היתה אולי נוצרת חריגה של 30-40 סנטימטרים). בכה ר' זאוול מאד וזעק: 'רבי! רבי! היכן אתה?' – – –

"היה זה לפנות ערב. בלילה ראה את רבינו בחלום, לבוש מלבוש יפה, עומד על הציון… שאלו: 'רבי, אתה מתכונן לנטוש את המקום?'  ענה לו הרבי: 'לא, לא, אני נשאר כאן; תמיד ביניכם!' – – –

"בבוקר חזר ר' זאוול למקום הציון ושוב חפר ומצא את העמוד באדמה… בו במקום העמיד את סופו של  החלון השני (מכיוון שער הכניסה, כלפי פנים החצר – נ.א.), כך שהציון מתחיל מסוף החלון השני ונמשך (לכיוון שער החצר – נ.א.) בצמוד לקיר הבית, לאורך 2 מטרים ולרוחב 80  סנטימטרים".

עוד על השתלשלות הדברים  – מתורגם ומתומצת מתוך אותה רשימה בידי  ידידנו ר' יצחק אייזיק זילברמן בספרו החדש "עיר הגעגועים" – יומן מסע נוסף לאומן.

"בשנת תשכ"ב הלך ר' זאוול לבית עולמו… מינו אותי אנשי שלומנו למלאות את מקומו… לא ידעתי 'נוסח' כמוהו, אך בעיקר היתה זו תפילה מתחילתה ועד סופה בבכיות גדולות. רבינו ז"ל מגלה את גודל מעלתה של התפילה, באמרו, שאם היו מניחים למת להתפלל, היה מתפלל אחרת לגמרי, כי שם בעולם האמת יודעים את גודל מעלת התפילה. עמדתי לפני העמוד לבוש קיטל (שם לבוש כך רק החזן), אילו היתה מגיעה המשטרה, הרי את החזן היו אוסרים מיד, שהרי הוא המנהיג 'המסית', שלא לדבר על אדם כמוני המופיע זה מכבר ברשימה השחורה והיה גם בסיביר, הרי בוודאי 'ממש מצווה' לעצור אותו. בפחד כזה עמדתי לפני התיבה, בהרגשה כי בכל רגע יכול אני להפוך למת, אלא שכעת אני מת חי… מעתה אין שום פלא בכך שכה בכיתי, במצב כזה, כאשר בכלל רואים  אנו ברוסיה את ה'תוכחה' לנגד עינינו ואין מושיע, כי אז ראש השנה הוא הזמן המתאים לשפוך את הלב".

* * *

מטוס "טארום" רומני טרנטה-דה-לוקס הסיע אותנו באותו לילה שבין חמישי לרביעי לפני ראש השנה. היתה זו טיסה מספר 2 שהסיעה את טובי החסידים, כאלה שניתן לומר שיש להם השגה משמעותית בתיקוני ראש השנה אצל הרבי, הללו  המתיקו סוד ביניהם ונמנמו חליפות. הבלתי צפוי העיק במקצת, איש לא ידע באיזו מידה תצא  התוכנית השאפתנית לפועל, ואם בכלל… החום והרעש החזק במטוס המיושן והשעות הקטנות של הלילה, נתנו את אותותיהם, וכשנחתנו בקייב ומשב רוח אוקראיני קריר הקביל את פנינו, השתפרה קמעא ההרגשה. אך עדיין היה פחד הדלפקים המחמירים על צווארינו – לעבור "מעבר יבוק" זה, כלום מילתא זוטרתא היא?! כאשר על כל חריגה קטנה ברישומים או בהתנהגות אתה עלול להיעצר ולהישלח חזרה הביתה.

כאן על פתחה של ברית המועצות המיתולוגית שידעה עריצות רבה למדי; כאן במקום שהיווה פעם עבור היהודי פתחו של גיהנום ממש, מסך הברזל האימתני– עומדים עתה בחורי ישיבה, אברכי משי וחסידים קשישים, בשורה, וממתינים לחריצת הדין, אישור הכניסה לרבי…

אני מגיע לפקיד ירוק העיניים וחמור הסבר, הוא מודדני מכף רגל ועד ראש דרך הראי הממוקם מעל ראשי, הוא מעיין בוויזה ובדרכון לסירוגין, מעיין וחוזר ומעיין, מתבוננן היטב בעיני אם אני אני הוא באמת… משהו שלא כשורה… הוא מבקשני להמתין בחוץ – – –

ההמתנה היתה ארוכה כגלות. מתברר שחסר פרט כלשהו בוויזה הצהובה ועלי להמתין.

כל זה נודע לי על ידי רמזים, שכן הפקיד יודע רק רוסית, אך לפתע הופיעה מתרגמת אנגליה שהודיעה לי כי זהו "ביג פרובלם" (בעיה גדולה). מארגן הנסיעה שהינו כבר בעל נסיון עשיר בבעיות כגון אלה, עוד מלפני תקופת הגלאסנוסט (פתיחות) והפרסטרויקה (בנין מחדש) של גורבאצ'וב (המנהיג הסובייטי האחרון ששלט אז עדיין), פוסק כי הם חייבים לתקן לי על אתר את הויזה. כשהוא עבר את הדלפק פנימה מצא כיד ה' הטובה עליו את הדרך לפקידות הגבוהה, ומקץ שעתיים כבר הייתי בפנים. כאן נגלה לעיני קהל גדול של חסידים מתפלל שחרית; עומד להם אנשים אחוזים שרעפים ואומרים 'אז ישיר' בשמחה עצומה.

בחוץ עמדו הכן אוטובוסים ללא הגבלה, ומי שסיים את תפילתו עלה ונסע ישירות לרבי… לאומן… הדרך היתה מרגשת במיוחד: הנה הולך חלום בן שנים להתגשם… לא היה כבר כח לעיין בספר לאחר לילה ארוך כל כך, והנוסעים דיברו "דיבורים" כפי שקוראים לזה בברסלב, לא היו מעצורים, דיברו על האהבה הגדולה לרבי "שהציל אותנו", מישהו אמר שרק הודות לאהבה כבירה זו שרוחשים לרבי נפרץ מסך הברזל; "כי עזה כמוות אהבה".

היתה קבוצה שהסיעה את האוטובוס קודם-כל למרכז העיר קייב, כדי לחפש אחר מקווה. כשמצאו את גבאי בית הכנסת המרכזי, הפצירו בו לאתר את המפתחות ולפתוח. עומד לו החסיד הישיש מירושלים ר' נפתלי גלנט, יליד זוועהיל, שאת מחצית ימי חייו עשה באומן, ומבקש גם הוא להכנס למקווה הקר כקרח, על אף חולשתו העצומה, אך בנו  ר' יעקב מעכב בעדו: "אבא, דייך שאתה מסתכל על המקווה…". קבוצה זאת זכתה ובאה מטוהרת יותר לציון הקדוש.

לאומן הגענו בצהרי יום חמישי, עיר בעלת מראה טופוגרפי, כמו למשל שכונת גבעת שאול, שהישן והחדש, הבנוי והמרחבים, העליות והמורדות, מרכיבים את השטח, אך בלי אותם בניני אבן יפים שבירושלים, במקומם עומדים שיכונים ענקיים אפורים (לדאבוננו על שטח בית החיים הישן שאיננו עוד) המאכלסים מאה משפחות ויותר כל אחד, לצד בתים קטנים כפריים דו-משפחתיים, עשויים לבנים קטנות צבעוניות ומוקפים גדרות עץ נמוכות וצמחיה עבותה. הטעם המודולורי המעצב אצלנו כל בית ומכונית או צעצוע, אינו שולט בבריה"מ, המכוניות נראות בדרך כלל כ"סוסיתא" או משהו דמוי פיאט, והצעצועים – ככלים כבדים.

אבל למי יש פנאי להתבונן בשטויות, הכל אצים-רצים-נפעמים ובנשימה אחת לציון הקדוש. אף כי עייפים מאוד, מניחים את החבילות באכסניה, מטעינים את חבילת הצרות, הרוחניות בפרט, והולכים לזעוק על הציון הקדוש, לבקש רחמים ולהנצל אחת ולתמיד מעצת היצר הרע האורב תדיר וחפץ לאמלל אותנו לנצח ח"ו.

…"ויעלו בנגב ויבוא עד חברון – ויבואו מבעי ליה!? אמר רבא, מלמד שפירש כלב מעצת מרגלים והלך ונשתטח על קברי אבות; אמר להן: 'אבותי, בקשו עלי רחמים שאנצל מעצת מרגלים'" (סוטה ל"ד ע"ב).

כבחייהם כן במותם של הצדיקים שופע שפע קודש בקרבתם והתפילה במחיצתם רצויה ביותר, צא וראה מה כותב רבינו ניסים ב"דרשות הר"ן" שלו: "בהמצאם לנביאים וחסידים בדורות, יהיה השפע שופע עליהם, ובאמצעותם אפשר שיהיה שופע על כל הנמוכים מבני דורם וכל שכן לאותם שהם מתקרבים אליהם ומשתתפים עמהם. ולא בחייהם בלבד, גם אחרי מותם, מקומות קברותיהן ראויים להמצא השפע שם בצד מן הצדדים, כי עצמותיהם אשר כבר היו כלים לחול עליהם השפע האלוקי, עדיין נשאר בהם מן המעלה והכבוד שיספיק לכיוצא בזה. ומפני זה אמרו רז"ל, שראוי להשתטח על קברי צדיקים ולהתפלל שם, כי התפילה במקום ההוא תהיה רצויה יותר, להמצא שם גופות אשר עליהם כבר השפע האלוקי" (מתוך קונטרס "דרכי ציון" שחיבר ידידנו ר' אברהם שמעון בורשטיין לכבוד ראש השנה דנא).

* * *

רבים מהחסידים נסחבו לאומן עם גמרות גדולות, "טורים" ענקיים וכדומה, הם לא רק סרבו לוותר על לימודם הקבוע, אלא גם סרבו לוותר על אותם ספרים בהם הורגלו. אחד מהחסידים נסחב עם חבילה גדולה של ספרים, בהם הוא מקיים "שיעורים קבועים" יומיומיים כצו הרבי זצוק"ל, פנה אליו מישהו ושאלו, מדוע לא נטל עמו פורמטים קטנים יותר, ענה: "סטודנטים אינם חוששים להסחב עם ערימות של ספרי לימוד – על אחת כמה וכמה אני עם ספרי קודש שכאלה!".

אנשים באו על הציון עם תוכנית רצינית לשנות משהו בחיים, קיבלו  "קבלות" על עצמם מכאן ולהבא. בין הקבלות שקיבלו אנשים על עצמם בבואם לציון הקדוש, נגלתה לאזנינו קבלה אחת שאפתנית למדי שקיבל אחד מהחסידים על עצמו: לקיים במשך השנה הבעל"ט את תוכנית הלימוד השנתית המשתקפת מפרק ע"ו ב"שיחות הר"ן", על פיה יש לעבור  מדי שנה על כל הש"ס וארבעת חלקי השולחן ערוך, כל המדרשים, הזוהר הקדוש ועוד. היו מי שקיבלו על עצמם להתחיל בלימוד הש"ס, במגמה לסיימו באחד הימים. זאת לאור דבריו של הרבי זי"ע, כי מי שזוכה ללמוד את כל הש"ס, מקבל "צלם אלוקים". היו גם כמה וכמה שקיבלו על עצמם לקיים דרישה אחת "צנועה" בהרבה, אותה דרש הרבי: לא לעשן סיגריות (על פי חיי מוהר"ן תע"ב).

ידידנו ר' שמואל דוד יונגרייז עמד והקריא בערב ראש השנה אלף קוויטלאך בקירוב, אותם מסרו לו יהודים מכל החוגים, ביניהם שני אדמו"רים מפורסמים.

* * *

   נמל התעופה קייב לא ראה מימיו מעמד כל כך מרומם כפי שראה בחזור, במוצאי צום גדליה. פקידים סובייטים שרצינות תהומית מהווה עצם אישיותם, לא עצרו כח מלהסחף בשמחתם של חסידי ברסלב החוזרים זה עתה מאומן, תיירים מכל הארצות ועובדי נמל – כולם עמדו פעורי פה לנוכח השמחה הגדולה שנוצרה באולם הגדול מאותו רגע בו פשטה הידיעה כי המטוסים ימריאו במרחקי זמן ניכרים, החל מ…שתיים בלילה.

בחור אחד שלף אורגנית שהביא עמו מהבית, אברך אחד הרכיב את הקלרינט שלו, שני בעלי תשובה הוציאו גיטרות, ושניים אחרים – צמד תופים קטנים, לאחד היה כינור, ולשני – מפוחית, מישהו ניגן בחליל, ומאן דהוא – במין כלי זמר חלול בן ארבעה חורים, מהודו. כמה וכמה חסידים  פתחו אקורדיונים לרווחה, אותם קנו באומן תמורת מאה ועשרה רובל כל אחד.

התזמורת החלה בקצב גדל והולך, והריקודים היו כנים ומשתפכים יותר מאי פעם: "אומן, אומן, ראש השנה… אשרינו מה טוב חלקינו שזכינו להתקרב לרבינו" – – –

…"שכל מי שזוכה להיות אצלו על ראש השנה, ראוי לו לשמוח מאד מאד, 'אִכלו מעדנים ושתו ממתקים כי חדות ה' היא מעוזכם' (נחמיה ח, י) וזה נאמר על ראש השנה" – אמר הרבי ר' נחמן מברסלב זצוק"ל (חיי מוהר"ן קכ"ו; ת"ג).

מעבר איטי מורט עצבים של קבוצות קבוצות דרך הדלפקים לאולמות ההמתנה למטוסים, והקהל עייף מן הצום. לקראת השעה שלש לפנות בוקר מודיעים ברמקולי אולם הנוסעים (פעם ראשונה בהיסטוריה: בעברית…) כי המעבר נעצר, משום שהמטוסים מבוקרסט לא הצליחו להגיע בגלל תנאי מזג האויר.

הכל כמעט ונשברו, אך כאן התערב אחד המקורבים – שעל בטחונו בה' והנפלאות שעשה עם מידה זו ניתן למלאות דפים  – עם הגיטרה שלו, והחל שר את שירו המקפיץ: "רק לסמוך על ה' ולא להתבלבל… היה הכי טוב, עכשיו הכי טוב, יהיה רק הכי טוב, רק הכי טוב"…

מצב הרוח התרומם באחת, והריקודים הרקיעו שחקים. אברך נלהב הלחין שיר על הפסוק: "ופדויי ה' ישובון ובאו ציון ברינה". לאמור: עוד נשוב לציון הרבי.

לקראת עלות השחר רעם השיר "כי לה' המלוכה" ולאחר מכן: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו" – שירי אמונה שפרצו את המעברים כבמטה קסם. שוב החלו קבוצות לעבור ולהמריא. אך מאות חסידים עדיין כאן, רבים מעיינים בספרים, אומרים תהילים, מארגנים מניינים לסליחות,  הנה כבר מתעטפים רבים בטליתות, מניחים תפילין בכל פינה. "כאן שטיבלך" אומר מישהו.

בשש לפנות בוקר כבר היו האולמות כמעט ריקים, לאחר שעה ניתן היה לראות את המחזות הללו בבוקרסט, רומניה: ריקודי הורה סוערים, בצד לומדים ומתפללים.

במשך כל שעות היום ועד לשעה אחת וחצי בלילה, נדחו הטיסות שוב ושוב ב"שעתיים בלבד" כשעל כל דיחוי כזה באה תגובה ב"ריקודים והמחאת כף" הממתיקים דינים (ליקוטי מוהר"ן ח"א י).

קבוצת תיירים ערביים מסודאן עמדה ביציע וחרקה שיניים למול היאהוד החוגג… הם החלו לשיר "שירי נגד" לאומניים ולפתע הנחיתו בקבוק עראק מלא לתוך הקהל. בדרך נס לא נפגע איש.

 

* * *

   ר' שלום צ'יפאשווילי, החייט המאה-שערימי הידוע, שח לנו: "עוד בהיותי בגרוזיה, בקוטייסי, ידעתי את חסידות ברסלב, למדתיה מפי שאר בשרי חכם דוד צ'יפאשווילי שגדל באומן על ברכיו של נכד רבי נחמן מברסלב. הלה היה ניעור בלילה ועורך תיקון חצות והתבודדות, הוגה בתורה ובחסידות ועושה נפשות לברסלב. בהשפעתו נסעתי גם אני לאומן. כאשר באתי לציון, ראיתי מישהו בעל חזות אוקראינית עומד ושוטף את ריצפת הציון ומנשקה לסירוגין. שאלתיו: "יהודי אתה?" והוא ענה לי: "לאו". "אם כן, מה לך אצל קברו של הצדיק?", שאלתי, ענה לי הגוי: "כל בקשה שאני מבקש במקום קדוש זה, אני נענה; לא היו לבני ילדים במשך חמש עשרה שנים, התפללתי כאן על כך והתברכתי בילדים; היה לי חולה בבית, התפללתי כאן והוא נרפא". וכך הלך ומנה צרות רבות ורעות שמצאוהו, ובזכות תפילתו על הציון יצא מצרותיו". כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים…

"מכל הדברים צועק כבוד השי"ת" – אמר פעם מוהר"ן מברסלב זי"ע – "כי מלא כל הארץ כבודו. ואפילו מסיפורי הגויים צועק גם כן כבוד השי"ת, כמו שכתוב: 'ספרו בגויים כבודו'" (שיחות הר"ן נ"ב). מספר ידידנו ר' צבי חשין, כי גוי בשם סרגיי, אינטליגנטי ופחות מגושם מכל האחרים, "התוודה" בפניו לפני שנתיים, כי מאמין הוא בא-ל אחד, למרות שטיפת המוח המאסיבית בכפירה בבריה"מ. הוא התענין באישיותו של רבי נחמן מברסלב. במעט האנגלית שבידו הצליח ידידנו להעביר לו נקודות מרכזיות בדרכו של הרבי הגדול השוכן פה אומן. באותה הזדמנות סיפר הגוי כי טרם נולדו לו ילדים, "הדבר כרוך בטיפול רפואי מסויים" – אמר והוסיף ברצינות – "כשאחליט להתחיל בטיפול, אלך להתפלל על קברו של רבי נחמן". השנה חיפש גוי זה את ר' צבי במשך שעות, עד שמצאו במלון 'אומן'. הוא בא בלוויית תינוק כבן שנה והצביע עליו בשמחה: "דיס איז ראביי נחמנ'ס בייבי" (זה תינוקו של – להבדיל אין סוף הבדלות – רבי נחמן)…

פריצת כל הגדרות והמכשולות שהציבו השלטונות בדרך לאומן במשך שנים רבות, ההתגברות המוצלחת על הרשויות השונות שהתנגדו לתיירות יהודית בכל תוקף, כניעתם של דיירי המקום לביקורים ההמוניים תחת חלונות ביתם השליו, מהווים מוקד להשתאות רבתי בקרב תושבי אומן הנכרים; מישהו מהם התבטא על חסידי ברסלב: "יש להם מנהיג חי שעושה מה שהוא רוצה" – – –