נסיעתי לאומן לראש השנה תשס"ב, הסיפור אמיתי וארוך אבל שווה לקרוא עד הסוף.

ימי הסליחות של חודש אלול תופסים אותי כשאני בניו יורק, עוסק בהכנות האחרונות לנסיעה לראש השנה לאומן, השנה האוקראינים בשגרירות השתגעו כך מספרים, הם לא מוכנים להנפיק ויזות קבוצתיות אלא רק ויזות אישיות חתומות בפספורט, הנקודה הזאת חשובה להמשך הסיפור.

יום שלישי כ"ג אלול לפני ראש השנה הכל מוכן, הכל נראה שגרתי, המזוודות כמעט ארוזות סופית ובכיס כרטיס של חברת תעופה הולנדית, מחר יום רביעי נוסעים לאומן. אגיע בע"ה לאומן ביום חמישי ואהיה שם בשבת שלפני ראש השנה, כך שאוכל להיות כמה ימים בציון עוד לפני שמתחיל הלחץ הגדול.

השעה 9 בבוקר, לפתע שומעים שקרתה איזו תאונה, מטוס פגע באחד ממגדלי התאומים, עדיין אנו לא תופסים במה המדובר, חצי שעה לאחר מכן עוד מטוס פוגע במגדל השני, עכשיו זה ברור שמדובר בפיגוע טרור, העולם כמרקחה, מטוס נוסף מתרסק על הפנטגון.

עכשיו מבינים שהעסק רציני, המגדלים מתמוטטים, ושכונת בורו פארק הנמצאת מספר ק"מ ממגדלי התאומים, מתכסה בעשן שחור עם ריח של דלק מטוסים שרוף, תוך מספר דקות גם מסמכים וניירות חרוכים למחצה מהמשרדים שבבנייני התאומים מתעופפים באויר ונוחתים ברחובות השכונה, רק צריך לשלוח את היד ולאסוף אותם מהאויר, הדאגה גדולה מכיון שמאות יהודים מהשכונה עובדים במקום ולא יודעים מה עלה בגורלם, בדיעבד לאחר זמן מתברר שרוב רובם ניצלו מכיון שבאותו היום איחרו לעבודה בגלל "הסליחות".

בינתיים מודיעים שהמרחב האוירי נסגר, אין טיסות יוצאות או באות, בתוך סערת החדשות והארועים, לפתע מתחילה לחלחל במחשבה הידיעה רגע אחד, ומה עם הנסיעה לאומן? הרי מחר אני אמור לצאת לדרך, אני עדיין בתקווה שאולי עד מחר יפתחו את המרחב האוירי, ובינתיים מתכוננים לנסיעה כאילו כלום לא קרה.

בינתיים כל השכונה מתכסה באבק ואפר מחניק שמגיע ממגדלי התאומים שחודר לכל מקום, האבק מצטבר והרחובות והמכוניות מתכסות בשכבת אפר אפור בעובי של אצבע, ובאויר יש ריח מחניק של בשר חרוך רחמנא ליצלן מהנשרפים ממגדלי התאומים, ההרגשה נוראה, אנשים מבוגרים ניצולי שואה אומרים שהריח מזכיר להם את אושוויץ, בדיוק כזה ריח היה שם באויר כל הזמן הם מספרים.

יום רביעי אני אמור לטוס היום לאומן, העשן עדיין מיתמר מהמגדלים והאויר מחניק, אבל עכשיו כבר ברור שכל הטיסות מבוטלות, אמריקה במצור סגורה ומסוגרת, כבר יודעים שהמצב הזה ימשך עוד כמה ימים, בשמיים מסיירים ללא הרף מטוסי קרב, מחזה מוכר מהארץ שהאמריקאים לא מורגלים אליו, מה יהיה עם אומן? רבינו אומר אסור להתייאש, אנחנו חסידי ברסלב מלומדים במניעות, צריך לעשות את כל ההשתדלות שאפשר ולהתפלל.

דבר ראשון אני מחליט להתארגן מחדש מכיון שאיני יודע אם אצליח לטוס כיצד ומה, אני מחליט לארוז מינימום דברים שאפשר בתיק יד כמה בגדים, לבנים להחלפה ושני ספרים ללימוד בדרך, כדי שאהיה נייד שאם יפתח המרחב האוירי ותבוא איזו הזדמנות לטיסה, אהיה נייד ולא מסורבל במזוודות וחבילות. אך על דבר אחד אני לא מוותר, עוד מקודם הכנתי חבילת סידורים לתרום לציון של רבינו אני מחליט לארוז גם את הסידורים למרות שהם תופסים יותר ממחצית הנפח והמשקל של התיק אולי בזכות זה תהיה לי סייעתא דשמייא ואזכה בכל זאת לנסוע.

האנשים מסתכלים עלי כמו על סהרורי משוגע בעל דמיונות, תשכח מהנסיעה לאומן השנה אומרים לי, כל הרעיון הזה של ההתארגנות שלי כביכול לנסיעה, נראה להם כטירוף. אני גם מצליח להלוות מחברים סכום כסף גדול במזומן, שאם תבוא בכל זאת איזו הזדמנות לטיסה, שהכסף לא יהיה המעכב.

יום חמישי, אומרים שביום א´ יש סיכוי שיפתחו את המרחב האוירי, יום שני הוא ערב ראש השנה, כך שיום א´ הוא היום האחרון שאפשר לצאת לדרך, אני מתחיל להרים טלפונים לעשרות חברות התעופה לנסות להזמין מקום לאיזו טיסה ביום ראשון שתוציא אותי מכאן לאירופה, ומשם ה´ יעזור, ובכל מקום אני מקבל את אותה התשובה, לא בטוח בכלל אם יצאו טיסות ביום ראשון, גם אם יפתחו את המרחב האוירי ביום לוקח זמן עד שיגיעו מטוסים מאירופה כך שלא יצאו טיסות עד יום שני, וגם ממילא כל המקומות תפוסים וגם מאות אנשים נרשמו להמתנה על כל טיסה אני מצרף את שמי לרשימה הארוכה של הממתינים בעשרות חברות למרות שאין שום סיכוי.

יש טיסה אחת של אנ"ש שאמורה היתה לצאת במוצ"ש למרות שלא בטוח שבמוצ"ש יפתח המרחב האוירי, יש כאלה שמפחדים לטוס ואני מנסה אולי אצליח לקבל כרטיס מאחד שמבטל את הטיסה שלו, דווקא מוכנים לתת לי אבל, אני שומע מהמארגנים שכנראה הטיסה מבוטלת לגמרי בכל מקרה.

יום חמישי בערב, אנו שומעים שקנדה פתחה את המרחב האוירי שלה, עולה הרעיון לנסוע מיד לקנדה ברכב ולעשות בטורונטו את השבת, ומשם להמשיך לאירופה, החברה היחידה שהתחילה לפעול היא אייר קנדה, מרים טלפון, הכל תפוס אין מקומות וגם בהמתנה הכל מלא, בינתיים גם מתברר שהגבול היבשתי בין ארה"ב לקנדה סגור ומסוגר, רעיון קנדה יורד מהפרק.

יום שישי הכל עדיין סגור ומסוגר, הטיסה של מוצ"ש מבוטלת סופית, אבל המארגנים אומרים שמנסים לארגן טיסה אחרת ליום ראשון, אני רץ למשרד של אחד המארגנים ונותן מקדמה שאכלל ברשימה, ממשיך להרים טלפונים לכל חברה אפשרית, אין סיכוי.

יום שישי 3 שעות לפני שבת, כבר מודיעים סופית שגם ההתארגנות לטיסה של אנ"ש ליום ראשון מבוטלת, והכל נראה ממש כלאחר יאוש, ברחוב אני פוגש ילד קטן ממשפחת מכירים, והילד הקטן צועק לעברי: "אתה הולך עכשיו לקנות כרטיס טיסה לאומן", ואני חושב לעצמי מיום שנחרב בית המקדש נתנה נבואה לקטנים ולשוטים, תוך כדי מחשבה, אני מקבל לפתע טלפון מחבר, שאומר לי שבירר שיש חברת תעופה נידחת "אייר אוזבקיסטן", מדינה מוסלמית מחבר העמים הסובייטים לשעבר, שגובלת עם אפגניסטן שמשם להזכירכם התחילו כל הצרות, שהמטוס שלהם תקוע בניו יורק מיום רביעי מהפיגוע ואם יפתתו את המרחב האוירי הטיסה שלהם עם חניית ביניים בקייב, יוצאת ביום ראשון, מרימים טלפון לשם, שומעים את אותו הסיפור, לא בטוח בכלל שבטיסה יוצאת ביום ראשון וגם כל המקומות תפוסים, אבל הפקיד רומז לנו אם נבוא באופן אישי "יש על מה לדבר" אנו מבינים שאחד הפקידים שמעוניין במתת יד בכל זאת יכול לארגן לנו כרטיס.

למרות השעה המאוחרת 3 שעות לפני שבת, יוצאים למנהטן ברכבת תחתית, להזכירכם הדרכים משובשות, עקב הפיגוע וגם הרכבת נוסעת בדרכים עקלקלות, מגיעים למנהטן מגיחים ממנהרת הרכבת, החבר שלי שעמד כל הזמן בקשר טלפוני עם סוכן נסיעות מסויים בנסיון להשיג כרטיס, מטלפן לסוכן, תוך כדי שיחה הוא שומע שאותו סוכן נוסע עכשיו במונית ונותן הוראות לנהג להגיע לכתובת של אותו משרד שאנו הולכים אליו, ואז אנו תופסים, אותו סוכן עומד לחטוף מהם כל כרטיס טיסה אפשרי ולמכרו במחירים מפולפלים ללקוחות שלו, אם הוא יגיע למשרד לפנינו יסתם הגולל על הסיכוי האחרון להשיג כרטיס טיסה, יש מרחק של כמה רחובות, אנו פותחים בריצה מטורפת להגיע למשרד לפני הסוכן, העוברים ושבים מסתכלים עלינו בבהלה, מכיון שכולם עדיין מפוחדים מהפיגוע, ריצת אנשים ברחוב מפחידה אותם, אולי אנו בורחים מאיזה פיגוע חדש, אנו מרמזים להם בידיים ששום דבר לא קרה, ואנו רק פשוט ממהרים.

מגיעים רבע שעה לפני הסגירה למשרד קטן מוזנח ונידח ששוכן בחצי מרתף, אלו הם המשרדים של חברת התעופה הלאומית של מדינת אוזבקיסטן, מכניסים אותו לחדר הפנימי ואנו יושבים לפני הפקיד האוזבקי שדיברנו איתו בטלפון, האינטרקום מצלצל, בחוץ עומד הסוכן הנסיעות הנ"ל שבגללו רצנו ברחובות ריצה מטורפת, הנ"ל מתכבד בינתיים לחכות בחדר ההמתנה.

לאחר שיכנוע קטן קריצות עין ומתת שוחד לפקיד האוזבקי, הוא מרים טלפונים לאיזשהו מקום ומדבר עם מישהו ארוכות בשפה האוזבקית, לאחר מכן הוא מודיע לנו שהוא פינה עבורינו שני מקומות בטיסה, התשלום במזומן בלבד לא צ´קים ולא כרטיסי אשראי, אני מודה לקב"ה שעלה בדעתי להכין מראש כסף במזומן, לאחד מספר דקות יש בידינו את הכרטיסים המיוחלים, אנחנו מודים לפקיד ויוצאים החוצה, בחדר ההמתנה אנו פוגשים בסוכן הנסיעות שנדהם לראות אותנו יוצאים עם הכרטיסים בידינו, מה לעשות? הוא הפסיד עכשיו קצת ביזנס, יותר מאוחר התברר לנו שאותו סוכן הצליח להשיג עוד כמה כרטיסים ומכר אותם אח"כ במחיר מפולפל של 2000$ לכרטיס.

אני מגיע בשעה טובה חזרה דקות לפני הדלקת נרות, במצב רוח מרומם וכרטיס לאומן בכיסי, עוד צריך הרבה תפילות שהמרחב האוירי יפתח ביום ראשון ושהטיסה תצא בזמן, ללא עיכובים, מכיון שהטיסה עומדת לנחות בקייב ביום שני ערב ראש השנה רק בשעה 1 אחר הצהריים והזמן מאד מצומצם ודחוק.

בשבת שומעים ממני המכירים שאני עומד לטוס עם חברת תעופה מוסלמית, וכולם אומרים לי השתגעת? לטוס בימים אלה עם ערבים? ואני עונה להם בהומור שחור, דווקא בימים אלה הכי בטוח זה לטוס בחברת תעופה ערבית, כי הרי הטרוריסטים לא יפגעו במטוסים של אחיהם.

מוצאי שבת, המרחב האווירי נפתח, אומרים שיש כבר טיסות שיוצאות הלילה לאירופה, כמה מאנ"ש מחליטים לצאת מיד לשדה התעופה, אולי יצליחו לעלות לאיזו טיסה, למרות שיש לי כרטיס בכיסי אני מצטרף אליהם, אולי אצליח גם אני לעלות על טיסה יותר מוקדמת, ואצליח להגיע לאומן לסליחות "זכור ברית", מגיעים לשדה התעופה, מוצא שם עשרות מאנ"ש מסתובבים בין הטרמינלים שכולם מנסים לעלות על טיסות מזדמנות ללא הצלחה, מגיע הרב שיק שליט"א ובמאמצים מרובים הצליח להשיג לעצמו ולאחד מתלמידיו מקום בטיסה של בריטיש אירואייס היוצאת ללונדון במחיר של $3000 לכרטיס, המטוס היה תקוע בניו יורק ועכשיו יוצא לדרך, הרב עולה לטיסה, כשמלוות אותו עיניהם הכלות של תלמידיו מהישיבה, שהגיעו כולם לשדה התעופה, ונאלצו בסופו של של דבר לחזור בפחי נפש ולעשות את ראש השנה בניו יורק.

אני חוזר משדה התעופה, בינתיים כבר בוקר באומן, מכיון שאני אמור לנתות בקייב בערב החג אחר הצהריים ואסור להפסיד זמן, אני מטלפן לאומן לחבר שנמצא שם ומבקש ממנו שידאג לי לנהג מונית עם רכב טוב ומהיר שימתין לי בשדה התעופה, הנ"ל מבטיח שישתדל לעשות את מבוקשי.

יום ראשון אחרי הצהריים לפני היציאה לדרך, הולך לטבול עוד פעם במקוה, כסגולה שגילה רבינו לטבול במקוה לפני נסיעה, מגיע לשדה התעופה, סידורי הבטחון חמורים ללא תקדים, עוד בחוץ לפני שנכנסים לטרמינלים אנשי בטחון של האף בי איי בודקים בקפדנות כל אחד, רשאים לעבור רק מי שיש בידו כרטיס טיסה ודרכון, המלווים נאלצים להפרד בשלב זה, וגם רבים מאנ"ש שהגיעו מתוך תקווה אולי יתפנה מקום ברגע האחרון לא מתאפשרת להם הכניסה לתוך הטרמינלים, אני מודה לקב"ה שאני נמנה עם אותם מעטים ברי מזל שיכולים לעלות לטיסה, בטרמינל אני פוגש עוד מספר ברי מזל מאנ"ש שהצליחו בכל מיני דרכים להשיג כרטיסים, חלקם במסירות נפש במחירים מפולפלים, מתברר שיש כעשרה יהודים, כך שיש לנו מניין לדרך.

סוף סוף אני במטוס, מתברר שלמרות שמדובר בחברת תעופה נידחת של מדינה מוסלמית פרימיטיבית יחסית, המטוס קטן אבל דווקא חדיש ובמצב טוב ולא מיושן כמו שחשבתי, המטוס מתמלא בנוסעים בעלי חזות ערבית ונשים מוסלמיות לבושות שחורים מכף רגל ועד ראש, ממש כמו באיראן, והם מסתכלים עלינו היהודים החסידים שפלשנו לתחומם בפליאה כאילו נחתנו מהירח, תוסיפו לזה את מוזיקת הרקע הערבית שמתנגנת מהרמקולים, טוב לפחות בטיסה הזאת לא יהיה לנו ניסיון של "שמירת עיניים", אני מתיישב במקומי, לפתע הטלפון הנייד שלי מצלצל, על הקו חבר ידיד אמת מהארץ, הוא מטלפן לי כדי לנחם אותי שלא אשבר שהשנה "אני לא נוסע לאומן" ואני מספר לו בשמחה שאני דווקא נוסע וכבר יושב במטוס דקות לפני ההמראה.

המטוס ממריא בזמן, לפליאתנו היחס של הצוות דווקא מצויין ואדיב, הם אפילו דאגו עבורינו לאוכל כשר למהדרין, במהלך הדרך מכיון שאנו יודעים שכאשר ננחת בקייב עד שנגיע לאומן נהייה בלחץ אדיר של זמן ולכן אנו משתדלים להתארגן כל מה שאפשר לעשות עכשיו ולא לדחות דברים לרגע האחרון, השנה מוצאי שמיטה אנו דואגים לארגן אחד לשני "פרוזבול", יותר מאוחר אנו אומרים סליחות במטוס כשחושבים בגעגוע על הסליחות שנאמרות עכשיו באומן בבית המדרש הגדול ולא זכינו להיות שם, ואנו מקשרים את עצמינו לתפילה באומן, עם אור הבוקר מתפללים שחרית ועורכים בינינו "התרת נדרים". המטוס נוחת כמה דקות אחרי השעה 1 ערב ראש השנה, בתור לביקורת הדרכונים אנו פוגשים בנוסעי הטיסה האחרונה שמגיעה מהארץ, אם כך המצב לא כל כך נורא, בעומדי בתור אני תופס את הנס הגדול, כיצד ה´ הקדים רפואה למכה, שבדיוק השנה אנשי השגרירות האוקראינית סירבו לתת וויזות קבוצתיות והתעקשו לתת רק וויזות אישיות, שאם לא כן היה אפשר לשכוח מכל הנסיעה, כאשר כל הקבוצות התפזרו והתפרקו, וכאן היתה ממש יד ה´ שהיתה לנו ויזה אישית חתומה בדרכון, בתור אני פוגש קבוצת מתנחלים מהאחזות נידחת באיזור שכם, שהגיעו בטיסה מהארץ, החברה נראים בריאים וחסונים ועזי נפש, גם הם התקרבו לרבינו, אנו מברכים בשמחה אחד את השני לשלום, ומאחלים שנה טובה.

עובר את ביקורת הדרכונים, ומכיון שלקחתי איתי רק מטען יד, אין צורך לחכות למזוודות, השעה 1:30 ואני בחוץ, החבר קיים את הבטחתו, ואני רואה את הנהג ממתין לי מחזיק שלט עם שמי בעברית שהכין החבר ונתן בידי הנהג, אני מצרף איתי עוד 3 חברה מהמתנחלים שכבר נמצאים בחוץ, ויוצאים לדרך, אנו אומרים לנהג שלא יחסוך במהירות, אם תופס אותך שוטר, אנו אומרים לו הקנס על חשבוננו, והוא באמת גומא את הדרך במהירות, השעה 4:30 אנו בשערי אומן נאנח אנחת רווחה, המונית נעצרת ליד מלון "שערי ציון" אני רץ פנימה, זורק את התיק שלי לידי החבר הראשון שאני פוגש, ומבקש ממנו לשמרו עבורי, ורץ ישר למקווה ו…לציון.

בגלל השעה המאוחרת כולם עסוקים בהכנות לחג ואין לחץ בציון אני יכול להגיע כמעט מיד אל הציון ממש, פרוטה לצדקה, תיקון הכללי, ווידוי דברים, ומודה לקב"ה שעזר לי להתגבר על כל המניעות, לאחר שהכל היה נראה ממש "כלאחר יאוש" והנה אני כאן ערב ראש השנה משתפך על הציון, אמנם לא זכיתי להיות השנה בסליחות אבל את העיקר לא הפסדתי.

לאחר הציון עוד פחות משעה לכניסת החג, ועוד אין לי אכסניה, חוזר למלון לחפש מקום, אני פוגש במלון עוד יהודי שהגיע בדרך לא דרך מארה"ב יש לו מקומות קבועים במלון, הפעם הוא לא לקח אתו את הילדים, כך שיש לו מקום עבורי, ברוך ה´ הכל מסתדר על הצד הטוב ביותר, לובש את בגדי החג והקיטל והולך לבית המדרש הגדול, מקומי הקבוע בבית המדרש מחכה לי כבכל שנה כאילו לא אירע דבר.

ראש השנה עובר עלי בהתרוממות רוח מיוחדת, איני שוכח אפילו לרגע שאני נמנה הפעם על המעטים שזכו להגיע מארה"ב לאומן, ואני רואה בזה זכות גדולה, אני מרגיש ממש שהשנה רבינו נתן לי ולעוד מעט נבחרים כמוני הזמנה מיוחדת לזכות להגיע אליו לראש השנה.

מכיון שהנסיעה לראש השנה בשנים האחרונות ברוך ה´ נהפכה לדבר של שיגרה, אבל הפעם ניתנה לי ההזדמנות לראות עין בעין ולקיים עין את דרך רבינו שלא להתייאש ולשבר את המניעות, ובאמת ראיתי פה את יד ה´ שכוונה אותי לאורך על הדרך בעצה נכונה לזכותי להגיע לראש השנה לאומן, ואיך שהכל הסתדר בסופו של דבר על הצד הטוב ביותר, גם ברוחניות וגם בגשמיות כמו שרבינו הבטיח "אף אחד עוד לא הפסיד אצלי".