מאמר זה יעסוק בקורות העיר אומן בימי מלחמת העולם השניה – ובשואת יהודי אומן, מהפריצה הנאצית ה"גדולה" בסוף קיץ 1941, דרך השנים בהם שלטו הנאצים באומן, ועד "מתקפת הבוץ הגדולה" בה, אחרי הקרב על "כיס קורסון-צ'רקאס", תקף הגנרל קונייב באמצע תקופת הבוץ וגירש את הנאצים מאזור גדול שבמרכזו עמדה אומן.

אומן כעיר צבאית

אומן נחשבה כעיר מבצר מזה מאות שנים. כבר בימי האיחוד הפולני-ליטאי היתה אומן אחד המבצרים החשובים באזור פודוליה, אם לא החשוב שבהם. שם עמדו הפולנים במלחמות מול הטורקים והטטרים, ושם נערכו רבות מאוד ממרידות ההיידמקים, שהידועה שבהם נערכה בשנת תקכ"ח (1668) ותוצאתה הייתה – לאחר שגונטה וז'לזניאק כבשו את העיר – רצח כל תושביה היהודים (והפולנים).

היהודים בעיר אומן

העיר אומן מחולקת לשני אזורים. האזור הראשון הוא האיזור העירוני (החדש יחסית) ולצידו האזור העתיק – הכפרי. רוב יהודי אומן גרו באזור הישן, באזור הגבעות שמול בית הקברות העתיק (שם ממוקמים גם ה'קלויז' הברסלבי ובית הכנסת המרכזי של אומן).

באומן גרו לפני המלחמה פחות מ-45 אלף תושבים. מספר היהודים שביניהם היה קרוב ל-50 אחוז, ולא פחות מ-25 אחוז[1] ולהם בתי כנסיות רבים, שהוחרמו כולם במשך הזמן ע"י השלטון הקומוניסטי.

על פי המידע שבידינו, נסגר אחרון בתי הכנסיות באומן[2] בשלהי שנות ה-30. ספרי התורה הרבים הוחרמו[3], כפי שנהגו הסובייטים בכל מקום.

בבית הקברות העתיק של העיר אומן נמצא גם קברו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב

במלחמת העולם השניה

ב-21 ביוני 1941, הפרו הגרמנים את הסכם אי ההתקפה שחתמו עם סטלין, ותקפו את ברית המועצות לאורך כל הגבול המשותף. הצבא האדום ניגף בכל החזיתות ונסוג – או הושמד – במהירות עזה. בשני מקומות במרכז אוקראינה, ע"פ כותבי הרשומות, נתקלו הגרמנים בהתנגדות עזה. 'כיס קייב', שהחזקתו עלתה בדמים מרובים וסופו של דבר נלכד – על חייליו – בידי הגרמנים, ו"כיס אומן".

העיר אומן, השוכנת קרוב לנהר בוג, בין הערים קייב (החזית הגרמנית) לאודסה (החזית הרומנית)[4], ובמרכז הדרך המובילה לקווקז, נכבשה על ידי הגרמנים ב-31 ביולי 1941.

מטה אזורי

אומן, השוכנת במרכז אוקראינה, שימשה כנראה כמטה אזורי של שלטון הכיבוש הנאצי. באזור אומן פעלו כמה קבוצות פרטיזנים קטנות, שסבלו ממחסור חמור בנשק, אך למרות זאת הצליחו לפגוע בגרמנים וברכבות גרמניות.

הפרטיזנים באומן

מהאוקראינים הלא יהודים, בני אומן, שלחו הגרמנים, כדרכם בשאר מקומות בהם שלטו, כ-10,000 צעירים לעבודת כפיה בגרמניה.

רק בודדים נמלטו מהשילוח, אם באמצעות התגייסות למשטרה האוקראינית ואם באמצעות הצטרפות לפרטיזנים, כאמור.

באזור אומן אין כמעט יערות, על כן יכלו הפרטיזנים לפעול רק בקבוצות קטנות בנות 200 עד 300 איש. המחסור בנשק הביא אותם שלא לקבל לשורותיהם – אלא מי שהביא עמו נשק. היו צעירים שהתגייסו למשטרה האוקראינית רק כדי להשיג נשק, איתו הצטרפו לשורות הפרטיזנים[5].

* * *

הגרמנים שלטו באומן מיום ז' לחודש אב תש"א (31.07.1941) ועד י"ז אדר תש"ד (12.03.1944), שאז נכבשה אומן מחדש על ידי הצבא האדום, כפי שיסופר.

כיבושה מחדש של אומן

קו ההגנה הגרמני, אחרי חיסול 'כיס קורסון', עבר כשישים ק"מ מצפון לאומן. בשנה זו הקדים האביב, ואיתו הפשרת השלגים – "עונת הבוץ" (ה"רַסְפּוּטִיצָה"), אז הופכת האדמה האוקראינית לעיסת בוץ "שיש לראותה על מנת להאמין בעומקה. הארץ כולה הופכת ביצה אחת עצומה. הדרכים דומות לנהרות בוץ בעומק חצי מטר ומעלה, והבורות הנפערים בהן מוסיפים על קשיי נהיגת כלי רכב מכל סוג, מלבד הטנק הרוסי T34. מרבית הטנקים הגרמנים לא יכלו לבוץ זה"[6].

תקופה קצרה לאחר שהסתיימה המערכה לחיסול "כיס קורסון-צ'רקסי". יצא הצבא האדום לשורת מתקפות על הצבא הנאצי, ובמהלכם דחקה ה"חזית האוקראינית השניה" את הגרמנים במהירות כ-60 קילומטר אחורה, לעבר נהר בוג ואף מעבר לו.

כך בא הקץ, ב-12 במארס 1944, לשלטון הכיבוש הנאצי על אומן. שלטון זה נמשך פחות מ-3 שנים, אך הותיר אחריו עיר מדולדלת, באוכלוסין וברכוש, כפי שהותיר ערים רבות בבריה"מ וללא יהודים, שחוסלו כולם בשואת יהודי אומן.

שואת יהודי אומן

יהודי אומן ערב השואה

באומן התגוררו ערב המלחמה כ-13 אלף יהודים. רובם נמלטו מזרחה עם הצבא האדום הנסוג, עוד טרם הכיבוש הנאצי, ורק כ-5000 יהודים נותרו בעיר[7].

כאמור, הגרמנים נכנסו לעיר בחודש אב תש"א.

מיד עם כניסת הצבא האדום, הופיעה בעיר היחידה "זונדרקומנדו 4" של האס.אס., ומיד עם הגעתה – בוצעה האקציה הראשונה בעיר:

האקציה הראשונה

הנאצים הודיעו כי על מנת לברר "שאלות מסוימות", חייבת ה"אינטלגנציה היהודית" להתייצב בבניין העיריה. 80 הגברים שהופיעו במקום, נעצרו וכולם – ונרצחו.

זמן מה לאחר מכן, מינו הנאצים "מועצה יהודית" ובמקביל הודיעו כי על היהודים להירשם כולם, ולחבוש סרט-זרוע לבן ועליו מגן דוד.

מהלך "רישום" היהודים לווה בהתעללות קשה, בהכאות באלות ובקתות רובים.

בתי היהודים היו להפקר, ולעתים קרובות חיילים גרמנים, או שוטרי כח העזר האוקראיני, שדדו את בתיהם, ומדי פעם גם רצחו את יושביהם.

הפוגרום הגדול

הרצח הגדול הראשון בשואת יהודי אומן, אירע בערב ראש השנה תש"ב (21.09.1941).

חיילים גרמנים (מהוורמאכט) ושוטרי כח העזר האוקראיני אספו למעלה מ-1000 נשים וילדים, דחסו אותם למרתף "ארמון החלוץ" ברחוב לנין בעיר, ואטמו את כל דלתות וחלונות המרתף. כתוצאה מכך, נשים וילדים רבים נחנקו למוות.

למחרת, שחררו הנאצים את הנותרים בחיים, אולם הגברים שנאספו הושלכו לבית הכלא ולאחר מכן נרצחו ע"י מחלקה של "איינזאץ קומנדו 5".

(האירוע מתואר גם אצל אלכסנדר ורט, עיתונאי בריטי דובר רוסית שסיקר את המלחמה, שביקר באומן מיד עם כיבושה מחדש ותיעד את שואת יהודי אומן. הוא כותב בספרו: "כבערים רבות אחרות באוקראינה, היוו היהודים רבע מאוכלוסיתה לפני המלחמה; כעת לא פגשת ברחוב אף אדם אחד בעל פנים יהודיות. מחציתה של האוכלוסיה היהודית נמלטה מזרחה עוד בשנת 1941, אולם 5,000 יהודים שנשארו בעיר – ילדים, נשים וגברים – כונסו לילה אחד אל תוך מחסן גדול; כל החלונות והדלתות נאטמו היטב ותוך יומיים מתו כולם בחניקה".[8])

הגירוש לגטו

מיד לאחר מכן, צוו היהודים לעקור מבתיהם ולעבור לאזור הגטו, שהוקצה עבורם סמוך לאזור השוק (ברחובות שנקראו אז רקובקה, ווסטו'צנאיה, נקרסוב ועוד).

הנאצים הודיעו כי על המעבר להסתיים עד סוף ספטמבר – וליהודים ניתן פחות משבוע לעזוב את בתיהם אל הגטו. אל הגטו הובאו גם תושבי כפרי ועיירות האזור.

הגטו לא היה מבודד כבערים הגדולות, והשמירה סביבו היתה דלילה. אולם, על היהודים נאסר לעזוב את הגטו, ועל האוקראינים נאסר להכנס אליו. מי שהפר את האיסור היה צפוי לעונשים כבדים.

הגטו נוהל ע"י "זקן הגטו", סמבורסקי, ועוזרו טבצ'ניק כשלרשותם שלשה "שוטרים" יהודים. בין תפקידיהם, היתה גם החובה לאסוף מהיהודים את הקנסות שהושתו עליהם מעת לעת.

כל מי שנחשד כי ברשותו זהב או חפצים בעלי ערך, הוכה נמרצות עד שמסר כל מה שברשותו.

הטבח הגדול

שבוע לאחר המעבר לגטו, ביצע גדוד 304 של המשטרה הגרמנית, בסיוע המשטרה האוקראינית, אקציה נוספת – הגדולה ביותר בשואת יהודי אומן – בעיר.

בשעת אחר הצהרים החלו השוטרים לאסוף יהודים לכיכר השוק. משם, הם הובלו לבית הכלא, שם אולצו להתפשט, וכל חפציהם ומסמכיהם הוחרמו.

משם הובלו היהודים לשלש תעלות גדולות ב"סוחוי יאר" מחוץ לעיר. נכים, זקנים וילדים, הובלו לשם במשאיות. ושם נרצחו כולם ביריות.

5,800 יהודים נרצחו ביום המר הזה, י"ז תשרי תש"א, מתוכם 400 שבויי מלחמה יהודים.

לאחר המלחמה הוקמה במקום מצבת זכרון.

לאחר הטבח

לאחר הטבח, נותרו בגטו כ-1500 יהודים, שנדחסו כעת כולם לרחוב אחד, ומדי פעם בוצעו הוצאות להורג פומביות.

טלאי צהוב

החל מי"ט טבת תש"ב, אולצו היהודים הנותרים לשאת טלאי צהוב על גבם ועל ליבם.

הם נשלחו מדי יום, בפיקוח המשטרה האוקראינית, לבצע עבודות כפיה שונות, כפינוי שלג, העברת סלעים ותיקון כבישים.

חיסול הגטו

ביום ה' באייר תש"ב, נכנסו שוטרים גרמנים, מלווים בשוטרי כח העזר האוקראיני והליטאי, הם הקיפו את הגטו והחלו לערוך חיפושים מבית לבית, כולל בעליות גג ומרתפים, עד שעצרו את כל יהודי העיר.

היהודים שעוד יכלו לשרת את עבודות הכפיה של הנאצים נשלחו למחנה עבודה באזור הייסין, וכל היתר נאספו לאחד היערות הסמוכים לאומן, ושם נורו ונרצחו ע"י שוטרי כח העזר האוקראיני והליטאי תחת "פיקוח" גרמני.

הסיבה הרשמית לחיסול הגטו, על פי עדויות, היתה דרישתו של גנרל יורגן שטרופ (ששמו התפרסם ונודע לאחר מכן לשמצה בשל חיסול גטו וורשה), שפיקד על פרויקט הכביש המהיר העובר צמוד לאומן (DG IV), לחסל את הגטו "על מנת שהיהודים לא יצטרפו לפרטיזנים" של האזור.

לאחר חיסול הגטו נותרו בעיר כ-50 עד 60 בעלי מלאכה יהודים. אולם גם הם נרצחו בשנת תש"ג (1943).

וכך, סתמה שואת יהודי אומן את הגולל על ישוב יהודי מפואר בן מאות שנים.

זְכָר כָּל נִקְבָּר, בְּסוֹד נִסְתָּר, וְאֵין קֶבֶר לְהִשְׁתַּטֵּחַ

וְאֵין מַצֵּבָה לְהַכְנִיעַ, בֶּן בִּזְרוֹעוֹ בּוֹטֵחַ

זָכְרֵם נָא, אֲדוֹן הַנְּשָׁמוֹת…

(מתוך קינת הרחמ"ד וייסמנדל זצ"ל)

[1] בויקיפדיה מובא: "בתחילת המאה ה-20 נמנו באומן כ-18,000 יהודים". אולם אצל ורט (רוסיה במלחמה, 522) מופיע נתון נמוך יותר. אצל וויינר (jewish roots in Ukraine and moldova) מופיע 25% וב-USHMM מופיע: 13,233 יהודים, שהם 29.81 אחוז מתושבי העיר, על פי מפקד 1939.

[2] היה זה הקלויז הברסלבי, בו טיפל רבי לוי יצחק בנדר. כאשר נאסר רבי לוי יצחק (שנה) נסגר בית הכנסת. לבית הכנסת הזה הובאו מאות ספרי תורה מכל בתי הכנסת של האזור. עדותו של רבי לוי יצחק, ראה: "איש חסידיך".

[3] רבי לוי יצחק סיפר כי בבית הכנסת היו ספרי תורה רבים מאוד, עד כי מחוסר מקום שימשו גם החלונות כ"ארון קודש". (שם)

[4] אודסה, לאחר שנכבשה, הייתה בירת האזור הכבוש שניתן לרומנים, הם סיפחו אותו לרומניה תחת השם 'טראנסנייסטריה' ('מעבר לנייסטר')

[5] ורט, עמ' 524

[6] ורט, עמ' 520

[7] ורט עמ' 522

[8] שם