"להיות באומן ולא להיות בסוֹפיא?"

"אמר פעם: להיות באומן ולא להיות בסופיא? "אין אומן זיין און אין סופיא נישט?"
גן סופיה היה גן נפלא מאד שניטעו בו כל סוגי העשבים והצמחים והאילנות שבעולם,
לימי סוכות היו הנכרים מוכרים לולבים שקטפו משם, ובאמצע הגן היה מכון מיוחד ללימוד סגולות הצמחים,
והיה אחד משלשת הגנים המופלאים שבעולם" (שיח שרפי קודש ח"א נ)

גן סופיה – לזכר ביתו של המושל

סיפורו של גן סופיה, כפי שסיפרו רבי לוי יצחק בנדר ז"ל, קשור קשר הדוק בסיפורה של אומן היהודית.

אוקראינה נתונה היתה באותן שנים תחת שלטון פולין. בשנת תקכ"ח (1768) התקוממו ההיידמאקים נגד השלטון הפולני וכדרכם של מרידות באזור, הסובלים העיקריים היו יהודי האזור. אויבי היהודים צרו על אומן, מהצד הפולני נשלח איוון גונטה, בראש צבא גדול, כדי להכניעם, אלא שחיש מהר הפך גונטה את עורו והצטרף למורדים. כעת התאחדו שניהם במטרה אחת, לכבוש ולהחריב את אומן ולהרוג את יהודיה.

כבכל מרידה, שימשו אף הפעם היהודים שעיר לעזאזל עבור המורדים. אולם, כאשר קרבו המורדים לאומן, נעל מושל העיר את שעריה והבטיח ליהודים שלא יתן למורדים דריסת רגל בעיר (המושל יכול היה להכנע ולהסגיר את העיר בלא לפגוע בעצמו).

ואמנם, כאשר הגיעו המורדים, הם נתקלו בעיר מבוצרת וחתומה. ההיידמאקים ניגשו לכבוש את העיר, אך פעם אחר פעם נכשלו. אומן היתה עיר מבצר בעלת חומות בצורות, שעליהם הגן צבא חזק.

יהודים רבים מערי הסביבה שניסו להגיע אל העיר אומן, נותרו מחוץ לה מחוסר מקום, הם נלחמו כאריות במורדים ההיידמאקים והפילו בהם חללים רבים.

כאשר ראו המורדים כי מאמציהם לכיבוש העיר נכשלים, קראו אל המושל לאמור: "אם תפתח לפנינו את שערי העיר, הצלת את נפשך. אך אם לא תפתח, נפרוץ אנו את העיר, ואז נהרוג את ביתך היחידה לעיניך!".

לאחר מאמצים חוזרים ונשנים הצליחו המורדים לפרוץ את העיר, ואת הבטחתם קיימו… ההרוגה הראשונה היתה סופיה, ביתו היחידה של המושל, שנהרגה לעיניו.

הרשעים פרצו לאומן, משאירים אחריהם אודים עשנים ויהודים הרוגים באשר ילכו. באותה שעה, התקבצו רבבות יהודי אומן לבית הכנסת, נתעטפו טליתות וזעקו לישועה.

סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים. גונטה, שעמד בראשם, העמיד בפתח בית הכנסת כמין חופה, נמוכה מגובה אדם ולידה צלב, וכרוז הכריז: שכל היוצא מבית הכנסת לעבור תחת החופה ולכרוע לצלב, הציל את חייו.

אותה שעה, נתקדש שם הבורא. מכל אותם רבבות יהודים לא כרע אחד. אנשים, נשים וטף, זקנים עם נערים, בחרו למות במיתות משונות ע"י רוצחים אכזריים, אך לא לכרוע ברך לצלם.

"חוצפתם" של היהודים הציתה את זעמם של הפורעים. כחיות טרף התנפלו על יהודי אומן. שלשה ימים השתוללו המרצחים באומן: ה' ו' ו-ז' בתמוז, הרגו, טבחו ורצחו, התעללו ושיסעו גופות. ובתום הטבח הגיע מספר ההרוגים לשלשים אלף, הלא הם שלשים אלף קדושי אומן, מחרפי נפשם למות על קידוש השם.

קדושי אומן

מתי מספר ובראשם 'רבי דוד חזן', אחד מצדיקי אומן, הסתתרו במערה בקרבת העיר. הם היו היחידים שנותרו לפליטה. כאשר יצאו ממחבואם, לאחר צאת ההיידימאקים את העיר, אספו את הגופות להביאם לקבורה. הגופות שנאספו, נערמו לכדי שני הרים גדולים. לאחר קבורתם, נשא רבי דוד קינה – הלא היא קינת אומן – וכך הוא מסיים:

"ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלשים אלף נפשות מישראל, יזכרם אלקים לטובה עם שאר צדיקי עולם. יום היארצייט נקבע לו' תמוז בכל שנה ושנה".

על אותה אדמת קודש ממש, מקום בו נקברו אותם קדושי עליון שאין דומה להם, בחר גם רבינו להטמן באמרו: "אין אתם יודעים גודל יקרת מעלת קדושת זה הבית החיים דפה, כי הוא יקר וקדוש מאד", קברו נכרה בין שתי הגבעות שהתנשאו מעל קברות הקדושים.

מספר שנים לאחר מכן, לאחר שהכניעו הפולנים את המורדים, בנה הרוזן פוטוצקי את העיר שנית, ובנה בה את הגן המפורסם סופיפקא – סופיא, לזכר ביתו האהובה שנהרגה.

♦ ♦ ♦

מתנה לאשתו של הגרף

אולם, סיפור זה אינו הסיפור המקובל בהיסטוריה והוא אף אינו מופיע בכתבי רבי נחמן או תלמידו וסופרו, רבי נתן. אף בספר "חרב גונטה", המספר את סיפור הפרעות באומן, לא מופיעה הגרסה הזו.

על פי הגרסה המקובלת, אכן נבנה גן סופיה – לאחר המרד ההיידמאקי – ע"י הגרף פוטוצקי שמשל באזור, אולם הוא נבנה עבור אשתו "סופיה", כמתנה ליום הולדתה.

סופיה היתה בת שבדיה, והנוף והאקלים שבאומן לא היו לרוחה. על מנת לרצותה, העניק לה הגרף את הגן כמתנה. מתנה יקרה, יש לומר…

בנית הגן הסתיימה בשנת 1795 בערך.

← גרסה היסטורית מקובלת של הסיפור, תוכלו לראות במאמר "היסטוריה של העיר אומן"

♦ ♦ ♦

אם נכון הסיפור המסופר בתחילת המאמר על תולדות גן סופיה ואם לאו, בכל מקרה אנו אין לנו אלא שיחתו של רבינו הקדוש, שאמר בלשון שאלה: "להיות באומן ולא להיות בסופיה?"

ואכן, משום שיחה זו, נהגו חסידי ברסלב בעת עלייתם לאומן, להכנס גם לגן סופיה.

(מקורות: שיש"ק, "באש ובמים", "חרב גאנטע")