בימים ה עד ז תמוז חל יום הזכרון של שלושים אלף קדושי אומן, שנהרגו על קידוש ה' בפרעות תקכ"ח, בעיירה אומן שבאוקראינה.
סיפור הריגתם, קשור בקשר הדוק – כשאר דברי ימי ישראל העקובים מדם באוקראינה – עם תולדות אוקראינה עצמה.
י. בן דוד
העיר אומן, שוכנת על אם הדרך בין קייב בירת אוקראינה, לבין אודסה, עיר הנמל המרכזית שבים השחור. מעצם מיקומה, הייתה אומן מאז ומתמיד עיר מרכזית וחשובה באוקראינה, צבאית וכלכלית.
התקופה עליה אנו מדברים (חציה השני של המאה ה-18), הייתה תקופת מרידות, בה מרדו האוקראינים בשלטון הפולני, בנסיונם להשיג עצמאות. היהודים, שנתפשו כשכבה עירונית המייצגת ומוגנת ע"י השלטון הכובש, היו, כמו תמיד, הקרבנות הראשונים בכל מרידה.
בשנת תק"ך, 1760, מרדו ההיידמאקים בשלטון הפולני. בעברם באומן, הרגו המורדים אלפים מיהודיה והחריבו את רובה. שנה לאחר מכן, בנה הרוזן פוטוצקי, מושל האזור, את העיר מחדש ופיתחה. אז הוא החל גם בבנייתו של גן סופיא המפורסם.
לא שנים רבות חלפו, ובשנת תקכ"ח, 1768, מרדו ההיידמאקים שוב. שוב החלה מסכת של פרעות ופוגרומים להשתולל ברחבי אוקראינה, יהודי אזור קייב, במיוחד, עברו שרשרת של פוגרומים נוראיים. יהודי אזור אומן נמלטו אליה, בהיותה עיר מבצר, בתקווה למצוא בה מקלט.
מפולין נשלח איוון גאנטע – שהיה שונא יהודים מושבע – על מנת לדכא את המרידה. אולם, עד מהרה החליף גאנטע את נאמנותו, ובקיץ אותה שנה הצטרף גאנטע למורדים והיה למפקדם. שני הכוחות התאחדו כעת, כשאחת ממטרותיהם המרכזיות היא הריגת וחיסול היהודים בכל מקום שהם.
לא כל יהודי האזור הצליחו להכנס לאומן. לחלקם הגדול לא היה מקום בעיר, והם נותרו מחוצה לה. כאשר הגיע גאנטע, החלו היהודים שהיו מחוץ לעיר להלחם בו ולעמוד על נפשם, אולם הכוחות לא היו שווים. תוך זמן לא ארוך, לא נותר מהם עד אחד.
תורה של העיר הגיע.
כוחותיו של גאנטע פרצו העירה בחמת זעם, הורגים וטובחים כל יהודי שנקרה בדרכם. יהודי העיר נמלטו לבית הכנסת הגדול שבעיר, שהתמלא על גדותיו באלפי יהודים עטופי טליתות, זועקים לפני בוראם שיצילם – ומוכנים למסור נפשם על קדושת שמו ית'.
סמוך לבית הכנסת עצרו הפורעים. בהוראתו של גאנטע נבנתה כמן חופה, שגובהה נמוך מגובה אדם, ולידה העמידו צלם, באופן שכל מי שיעבור תחת החופה יאלץ להתכופף קמעא – להשתחוות לצלם ח"ו.
והכרוז יצא: אל בית הכנסת, שם כאמור התרכזו יהודי אומן, והכריז שכל מי שרוצה להציל את חייו יצא ויעבור דרך החופה והיו לו חייו לשלל.
אותה שעה, נתקדש שמו הגדול ית'. מכל אלפי היהודים ששהו בבית הכנסת, אנשים, נשים וטף, זקנים וצעירים, לא נתפתה איש. כולם, ללא יוצא מן הכלל, מסרו נפשם על קדושת שמו, בחרו ליפול לידיהם צמאות הדם של הפורעים, אך לא לכרוע לצלם.
חוצפתם של היהודים (כך, אגב, תוארו הדברים גם בעיתון אוקראיני בתקופה האחרונה: 'חוצפתם של היהודים') העלתה את חמתם של הפורעים. כחיות טרף התפרצו הללו אל בית הכנסת, רצחו וטבחו ביהודיפ בכידונים, סכינים ושאר כלי משחית, בעוד נחלי דם זורמים כמים.
שלשה ימים השתוללו הפורעים: ה' ו' ו-ז' בתמוז, לא נחו ולא שקטו, עברו שוב ושוב על הררי הגופות, דקרו ושיסעו ויהי מספר ההרוגים, בעיר ומחוצה לה, שלושים אלף.
רק מתי מעט, בודדים ממש, מתושבי אומן, שהסתתרו במערה בקרבת העיר, ניצלו. רבי דוד חזן, איש צדיק וקדוש, וימו עוד יהודים מספר. היו אלה הניצולים היחידים מיהודי אומן וסביבתה. לאחר שתם מסע הרציחה, יצאו רבי דוד חזן ושאר המסתתרים ממחבואם, והחלו לאסוף את הגופות להביאם לקבורה. הגופות נערמו לכדי שני הרים גבוהים, שכוסו בעפר, והמה טמונים בבית החיים העתיק בעיר אומן (בית החיים בו נטמן לאחר כ-40 שנה רבי נחמן מברסלב).
לזכר הטבח האיום, כתב רבי דוד חזן את "קינת אומן", בה הוא מתאר את המעשה ומקונן על רבבות ההרוגים, ובה הוא כותב: "ביום ההוא בא מספר ההרוגים ערך שלושים אלף נפשות מישראל, יזכרם אלהינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום דמם השפוך בימינו לעינינו, ולרחם על פליטתינו, ומהר ויחיש לגאלנו, על ידי משיח צדקינו, ותבנה בית מקדשינו, במהרה בימינו, אמן ואמן."
