רבי מרדכי הלברשטט

רבי מרדכי הלברשטאט סוקולובר (נפטר: ט"ו בשבט)

(כונה: רבי מרדכי סוקולובר. בכתיב יידי: רבי מרדכי האַלבֶּרְשְטאַט סאָקאָלאָוועֶר)

בשנת תרח"ם סָערה פולין היהודית בעקבות גילוי צבע התכלת לציצית, על ידי האדמו"ר רבי גרשון העניך מראדזין. רבים מגדולי הדור התנגדו לשיטתו, בעוד הוא מגן בלהט על גילויו, ואף הוציא שלושה ספרים עם ראיות לדבריו.  

באחד מאותם הימים, שומע תלמידו המובהק רבי מרדכי סוקולובר (כך כונה, ע"ש עירו) – מגאוני פולין, שהוסמך להוראה על ידי הגאון רבי יושע בער מבריסק – את רבי גרשון העניך אומר: "כסבורים הם שאני רבי נחמן מברסלב ששתק בעת שרדפו אותו? אני לא אשתוק להם!" 

"מיהו רבי נחמן מברסלב, ומדוע נרדף?" רבי מרדכי סוקולובר, שמלבד גאונותו, מבקש ה' היה, חש כי מוכרח הוא להתוודע אל אותו צדיק מופלא ודרכו הנעלמת. 

לא ארכו הימים, ומן השמים זימנו לו ציון דרך בנתיב התקרבותו לדרך רבינו. לילה אחד, כשישב בעיירה הפולנית לֶמַז והגה בתורה עם חברו רבי שלמה גבריאל, נכנס אל בית המדרש – נחום, מסנדלרי העיירהפנה אל התנור, התיישב לצידו על הארץ והחל עורך 'תיקון-חצות' בבכייה גדולה. 

השניים, שיראתם קדמה לחוכמתם, התפעלו עד עמקי נפשם ממראה עיניהם. לאחר מכן שאלו את נחום: "היכן למדת לערוך תיקון-חצות בהתעוררות כזאת?"  

"בין חסידי ברסלב בברדיטשוב שהיתי, ושם למדתי הנהגה זו" – השיב בתום לב.   

שני בעלי הנפש, בחושיהם הרגישים, גמרו אומר לתהות על קנקנה של חסידות ברסלב. 

באורח בלתי צפוי, מתבקש רבי מרדכי הלברשטט על ידי יהודי נכבד מ…ברדיטשוב הרחוקה, ללמד את בניו.  

מצוייד בהמלצת רבו, הועיד פניו אל העיר האוקראינית, שם זכה להכיר מקרוב את חסידי ברסלב הנלבבים, כרבי יעקב, רבי שמשון ורבי שמערלהתורות והשיחות ששמע מפיהם הציתו אש קודש בנשמתו. 

ימי ראש השנה קרבים ובאים, החסידים בברדיטשוב אחוזי להב-געגועים לקראת הנסיעה לאומן, רבי מרדכי סוקולובר מצטרף ונוסע עימהם. 

ראש השנה באומן העלה אותו לעולמות חדשים, מלאי זוך וטוהר, כמוהם לא הכיר. שם אף פגש ברבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין ושוחח עימו ארוכות. מאז, במשך שנים רבות היה לאחד מתלמידיו המובהקים. 

בחצר ראדזין באותה העת רבה הפליאה: 'מדוע נפקד מקומו של העילוי מלמז?' ומפה לאוזן עוברת השמועה: 'הוא נסע אומנה'… 'בודאי יקפיד עליו האדמו"ר!' שחו החסידים זה לזה… 

אך מה גדלה השתוממותם כשהגיע רבי מרדכי הלברשטאט לראדזין ליום-כיפור, ורבו – לא זו בלבד שלא העיר לו מאומה, אלא אף הראה לו חיבה יתירה וכיבדו בפתיחת הארון בתפילת נעילה, כיבוד ששייך היה לאדמו"ר עצמו. 

רבי מרדכי הלברשטאט שב מאומן עם לב יוקד בעבודת ה', כל מכריו נוכחו לראות כי רוח אחרת הייתה עמו. בחצות לילה יוצא היה אל  היער ושופך נפשו בהתבודדות לפני בוראו. אף לימודו ותפילתו – בדביקות עצומה. 

לימים התבקש רבי מרדכי סוקולובר על ידי נכבדי העיר סוקולוב לשמש כדיין ומורה-צדק בעירם. עקב כך נמנע ממנו לנסוע מעיר רבנותו במשך כל השנה, כפי שהוא מציין במכתבו: "לא אוכל לנסוע מפה, מחמת שעול ההוראה עלי לגמרי", אך בהתקרב ראש-השנה היה מודיע לפרנסים כי יעדר מן העיר, שכן עליו לנסוע לאומן. 

מחזה מפעים היה לראותו יורד מהעגלה מדי ערב ראש השנה באומן, נופל על צווארי ידידיו חסידי ברסלב ומברך 'שהחיינו' כשדמעות גיל בעיניו; ולא נתקררה דעתו עד שפתח בריקוד נלהב, מרוב שמחה על חלקו וגורלו. 

בט"ו בשבט עלתה נשמתו בסערה השמיימה בערבות סיביר, לשם נשלח על ידי השלטונות, יחד עם קבוצה מחסידי ברסלב שהואשמו בהפצת יהדות בתוככי המדינה הקומוניסטית. ה' יקום דמו.    

 

רבי נחמן ב"ר ברוך אפרים מטפליק

נולד לאביו הגדול רבי ברוך אפרים מטפליק, בעל מחבר ספר 'באבי הנחל' על ליקוטי מוהר"ן.

רבי נחמן דר בטשעהרין והיה עובד ה' מופלג, תלמיד חכם ובעל-מחדש עצום. איש קדוש היה עד מאוד. מוחו ולבו הגו תדיר בתורה ועבודת ה', עד שלא היה מכיר אפילו בצורת אשתו, דבר שלא מצינו אלא אצל יחידי סגולה מגדולי החכמים (עיין שו"ע אבן העזר סימן כג סעיף ז). ופעם אחת ניגשה אליו אשתו בלכתו ברחוב ושאלה אותו: אתם נחמן ברוך אפרים'ס? מה שלום זוגתכם ששמה כך וכך? ולא הכיר אותה כלל.

בערוב ימיו עלה לארץ הקודש והתיישב בירושלים. בעת ההיא דרו בירושלים עיר הקודש: רבי אברהם ב"ר נחמן, רבי ישראל קרדונר, רבי נתן בייטלמכר ב"ר פנחס יהושע מטשערין, רבי שמואל העשל פרידמן, רבי שמעון סליטינסקי, רבי יעקב יוסף מסטווצש, רבי נתן ב"ר נחמן – נכד מוהרנ"ת, רבי משה אקסיל, רבי משה באגמולגי, ועוד כמה יחידים מאנ"ש.

רבי שמואל העשל פרידמן מזכירו בין אנ"ש שבאו לשמחת ה'פדיון הבן' של בנו בכורו נחמן, בחודש אדר תרס"ג: "והיינו ברוך ה’ בשמחה מאוד, ורקדנו הרבה עם אנשי שלומנו, דהיינו: ר’ יעקב זעמלינסקי, ור’ אייזיק כהן, ר’ נפתלי מברדיטשוב, ר’ בנימין מברדיטשוב, ר’ שלמה וועקסליר, ר’ גָדיל, ר’ נחמן מטשערין, ר’ אהרן, ר’ אליעזר מטשערין, ואבי נרו יאיר עם אשתו וכו’. ברוך ה’ זכיתי לעשות סעודה – אשר לא עלתה על דעתי לעשות סעודה כזאת, וכל היום היינו בשמחה, וגם למדנו את ספר רבינו" (תולדות שמואל עמ' פה)

בשנת תרע"ג הדפיס רבי ישראל קרדונר בירושלים את הספר 'קיצור ליקוטי מוהר"ן השלם', שבו נכללו: 'קיצור ליקוטי מוהר"ן' שחיבר מוהרנ"ת; הוספות מהספר 'ליקוטי עצות'; הוספות מ'ליקוטי עצות מהדורא בתרא' מהרב מטשעהרין. משלושת ספרים אלו ערך וסידר כשולחן-ערוך את כל העצות היוצאים מהמאמרים הקדושים בספר 'ליקוטי מוהר"ן' לעובדה ולמעשה, עם הגהות בשולי הגיליון.

בסוף הספר צרף קונטרס בשם 'תוספת ומילואים', דברים יקרים, עמוקים ונפלאים, שחיבר רבי נחמן ב"ר ברוך אפרים דנן. בדבריו מביא כמה פעמים חידושים מהספר 'באבי הנחל' ומרוב ענוותנותו אינו מזכיר כלל שהוא בנו של בעל המחבר.

החסיד רבי אליהו חיים רוזין סיפר, שכשיצא בירושלים הספר 'פסול תכלת' מאת הגה"ק רבי מעשל גלבשטיין, נגד התכלת לציצית שנתגלתה אז על ידי הגה"ק מראדזין, ישבו לילה שלם רבי אברהם ב"ר נחמן ורבי נחמן ב"ר ברוך אפרים על הספר ועיינו בו לאמיתה של תורה, הם דנו אחת לאחת בכל ראיותיו וקושיותיו, אך לא השתכנעו מהן.

רבי נחמן ב"ר ברוך אפרים נסתלק לעולמו בא' בשבט תרע"ו, ונטמן בהר הזיתים. על מצבתו נחקק: "פ"נ ר' נחמן ב"ר ברוך אפרים ז"ל ברסלבר נ' ר"ח שבט תרע"ו ת.נ.צ.ב.ה."

ברבות הזמן נטמן לידו החסיד רבי אליהו חיים רוזין. מסופר, כי כל כך הגה רבי אליהו חיים בזיכרון התכלית, שתיכף עם בואו ארצה, פנה אל החברא קדישא ורכש לו מקום בהר הזיתים ליד מקום מנוחתו של רבי נחמן בן רבי ברוך אפרים זצ"ל, שם רצה להיטמן. מדי פעם נהג לעלות לשם, והיה שופך דמעות כמים בפרישת שיחה בינו לבין קונו ומכין עצמו היטב ליום פקודה. ובבוא יומו, זכה ונטמן לצד אותו צדיק.

רבי יעקב גדליה תפילינסקי

רבי יעקב גדליה תפילינסקי נולד בירושלים העתיקה לאביו רבי נתנאל ולאמו, בתו של רבי דוד שכטר, מיקירי חסידי ברסלב.

בעודו רך בשנים, היה קם תכופות באשמורת הבוקר. אהב לעזור להוריו במידת יכולתו. כשהיגרה משפחתו למירון, נשלח לישיבה בירושלים, בה קנה את מיטב ידיעותיו בתורה ובחסידות. דודו רבי יעקב מאיר שכטר שיבלחט"א שלמד אף הוא באותה ישיבה, קירבו ואימצו אל לבו והקנה לו את יסודות חסידות ברסלב אשר היתה נר לרגליו כל ימי חייו עלי אדמות.

לב רגיש ביותר לבעיותיו של הזולת פעם בקרבו; היה לומד עם תלמיד נחשל, מסדר הלוואה לעני או דואג לשידוך עבור בחור שזיווגו התעכב, והכל במאור-פנים. עם זאת, למד בהתמדה בלתי מצויה וניצל כל רגע פנוי לעבודת ה'.

הידר באופן נפלא במצוות כיבוד אב ואם. בבוקרו של ל"ג בעומר אחד, כשיצא אביו מביתו שבכפר מירון, מצאו שוכב תחת עץ בחצר כשהוא שקוע בתרדמה. רבי יעקב-גדליה הרחמן שהגיע לבית ההורים בשעה מאוחרת בלילה, לא רצה להעירם משנתם, ומרוב עייפותו נרדם וישן בחוץ כל הלילה.

בהגיע רבי יעקב גדליה תפילינסקי  לפרקו, לקחו החסיד רבי יונה לבל, לחתן.

תפילתו היתה מעומקא דלבא, היה עומד לפני קונו ומתחטא לפניו כבן לפני אביו בהתעוררות רבה, בבכי ובתחנונים. בעמדו פעם על הציון הקדוש של רבי שמעון בר יוחאי במירון, חזר שוב ושוב על פסוק אחד מתהילים, משך כמה שעות, בזעקו בקול ובדביקות מעומק הלב, עד שלפתע נפל מתעלף מרוב המאמץ ונשאר שכוב עד שהעירוהו מעלפונו.

בחצות-לילה היה קם, ויוצא אל היערות להתבודד בינו לבין קונו, וכל זאת בהצנע לכת.

למרות חולשתו, נהנה מיגיע כפיו כל ימיו, התאמץ להרוויח בעצמו את פת לחמו ולא להזדקק לידי מתנת ידידיו, שלא היו חוסכים כל מאמץ עבורו אם רק היה מתאונן בפניהם.

לאחר שייסד החסיד רבי אליהו-חיים רוזין את ישיבת 'אור הנעלם', שימש בה רבי יעקב-גדליה כר"מ והרביץ תורה לתלמידים במסירות ובנועם.

על ידי תפילותיו המרובות, זכה רבי יעקב גדליה תפילינסקי למה שלא זכו רבים אחרים באותה עת – להשתטח על ציון רבינו באומן. רבי גדליה פלייר שיחי', שזכה לנסוע לאומן במסירות-נפש כמה פעמים, משנת תשכ"ג ואילך, בעת שהקומוניסטים שלטו בעוז באוקראינה, מספר בספרו 'אומן – כך נפרצה הדרך', כי הרבה חיזוק לעניין נשגב זה, קיבל מידידו רבי יעקב-גדליה; יחד היו יוצאים להתבודד ביערות בסביבות ירושלים, ומביעים השתוקקותם להגיע לציון רבינו. ואכן, זכו הם להיות ראשוני הנוסעים לאומן בשנים ההן.

בחורף תשכ"ט נסע רבי יעקב-גדליה תפילינסקי לארצות-הברית, ולאחר ארבעה חודשי שהייה בגולה, קיבל דרכון זמני וזכה להגיע למשאת נפשו – אומן.

על ידי נסיעה זו, שעבורה מסר את נפשו ואף משכן את ספריו וכמה מחפצי ביתו היקרים, זכה למופת גלוי; הוא נפקד תיכף בבואו בזרע של קיימא, בת נולדה לו אחרי כעשר שנות סיכויים קלושים לכך.

רבי יעקב-גדליה תפילינסקי נפטר באופן פתאומי בהיותו בגיל שלושים, בט"ז שבט תשל"א. בחייו הקצרים הספיק הרבה בעבודת הבורא ובעשיית חסד עם הבריות. נטמן בהר-הזיתים בין חסידי ברסלב.

מכתביו הנפלאים בענייני עבודת ה' על פי דעת רבינו, נדפסו בספר 'שארית יעקב'.

באחד ממכתביו, הוא כותב:

"כשמתבודדים כל יום וזוכרים את התכלית האמיתי שבשבילו נברא, ובעולם הזה אין שום קביעות כלל וצריכים פעם לשוב הביתה לתת דין וחשבון מה קנה בעולם הזה – אזי כל מה שעובר על האדם, צרות ואמתלאות ר"ל אזי אינו משים לב עליהם, היות והוא דואג רק על התכלית, אזי כל הדאגות נתבטלין מפני דאגה זאת. ובעיקר צריכין להתחזק בשמחה מאד ולהחיות את עצמו בנקודות טובות… ועל אחת כמה וכמה שאנו יודעים מרבי כזה ומעצות יקרות ואמתיות כאלה".

 

באדיבות ד. ברסלבר, "אוצרות"

רבי אפרים גלבנדורף

ר' אפרים דוד יהודה ב"ר חיים זאב גלבנדורף

ר' אפרים דוד יהודה גלבנדרוף, משרידי חסידי ברסלב בפולין, נולד בי"ח שבט תרע"ה בוורשה בירת פולין, לאביו החסיד ר' חיים זאב הי"ד שהיה מיקירי אנ"ש בעיר.

ר' חיים זאב שימש כגבאי מסור בבית החסידים הברסלבי הראשון בוורשה, ברחוב דז'לנה, שהיה בן שלושה חדרים קטנים, ומאוחר יותר, ברחוב נובוליפיה 28 שם רכשו חסידי ברסלב בנין גדול ונאה שזכה בפי יהודי העיר לכינוי דער "אומאנער בית מדרש" (בית המדרש האומני), ואשר ממנו יצאה תורתו של רבינו והאירה על פני הסביבה כולה.

הנער אפרים, למד בצעירותו בשטיבל של חסידי גור בוורשה. בהגיעו לגיל 13, נערכה חגיגת בר המצוה שלו בביתו של החסיד הנלהב ר' אהרן לייב ציגלמן הי"ד, שהיה מיודד עם אביו, בהשתפפות אנ"ש דוורשה ששמחו בשמחת הנער המצטרף ללגיונו של הרבי הקדוש.

ר' אפרים עלה כנער לצעיר לארץ ישראל, עוד לפני פרוץ השואה האיומה. וכך, באורח נס, נותר שריד יחיד מכל משפחתו הענפה שנספתה על קידוש שמו יתברך, יחד עם ששת המליונים, ובתוכם אלפי חסידי ברסלב, ה' יקום דמם.

בארץ ישראל הקים את ביתו, ולאחר מכן היגר לאמריקה לצורך פרנסתו, שם עסק בגמילות חסדים והפך את ביתו למקום הכנסת אורחים, ואירח בשמחה וברוחב לב את הבאים מארץ הקודש.

בשל היותו אזרח אמריקאי, זכה למה שרבים השתוקקו וערגו: להגיע לציון רבינו הקדוש באומן. הוא היה מבין הראשונים ששברו את מסך הברזל ועלו להשתטח בדביקות ובגעגועים במקום מנוחתו של רבינו הקדוש, כשהקומוניסטים עדיין שולטים בעוז. מספר פעמים זכה להגיע לציון, בשנים תשי"ז, תשכ"ז ותשל"ג.

מאוחר יותר, עלה בחזרה להתגורר בארץ הקודש. בתקופה הראשונה התגורר בתל-אביב, שם זכה לארח בביתו את החסיד הדגול רבי אפרים צבי קראקובסקי מפשדבורז' המכונה ר' אפרימ'ל, מחבר הספר 'עונג שבת'.

תקופה מסוימת התגורר ר' אפרימ'ל בביתו, ובאותם ימים היתה לו הזכות לשהות הרבה במחיצתו של אותו צדיק וקדוש שמוחו ולבו היו מבעיתים בתורה ובדביקות הבורא, וכל הליכותיו היו בתכלית התמימות והשפלות. שנים רבות לאחר מכן, היה ר' אפרים גלבנדורף מזכיר את זכייתו זו ומתענג עליה עונג רב.

ר' אפרים דנן התחבב על כל מכריו. איש חסד מופלג היה, עד סוף ימיו היה מכתת רגליו ואוסף כסף לצדקה, כשהוא נהנה מכך שהנותנים סבורים שהכספים הולכים לכיסו הפרטי… רק לאחר פטירתו, החלו אנשים לספר בזה אחר זה, כי ר' אפרים היה נותן להם מדי פעם סכומים נכבדים ביותר, אם לפני נישואי אחד מילדיהם, או כאשר הבחין כי הם שרויים במצוקה ובדוחק.

במשך שנים ארוכות היה משכים טרם עלות השחר ללמוד את שיעוריו ולהתפלל עם הנץ החמה. אך יותר מכל, זוכרים רבים את שמחתו וחדוותו שלא עזבו אותו בכל הזמנים.

לעתים מזומנות ניתן היה לראותו במירון, בצילו של רשב"י זיע"א, שם אף קנה לו חזקה בחדר הגדול שקיבל את השם 'חדר חסידי ברסלב'.

כל ימיו היה שמח ומשמח את הבריות. גם בתקופה האחרונה, כשסבל מכאובים, היה מחזק את עצמו ואף את האחרים כשהוא אומר: "הרבי אמר שצריך לרקוד"… גם בימיו האחרונים, כששהה בביה"ח, יקד בו הרצון לצאת בריקוד ולנסוע שוב למירון ולאומן, מקום חיות נפשו.

ביום ראשון, כ"ח שבט תשס"ב, נפטר לעולמו.

רבי פנחס יהושע מטשערין

רבי פנחס יהושע מטשערין – תלמיד מוהרנ"ת

נולד לאביו רבי יצחק אייזיק יוסף סופר, מראשוני מקורביו של מוהרנ"ת.

בי"א באדר שנת תקפ"ח, נסתלק רבי יצחק אייזיק יוסף לעולמו, כשהוא מותיר אחריו יתומים רכים. מוהרנ"ת לקח את בנו פנחס יהושע, וגידל אותו כבן. בהזדמנות מסוימת אמר לו: "אביך היה צדיק".

בעודו נער, ישן רבי פנחס יהושע עם מוהרנ"ת בחדרו שבעליית ביתו. פעם השתוקק לחזות בסדר עבודתו הקדושה בחצות הלילה, התאמץ לבלי להרדם והעמיד פני ישן. מוהרנ"ת, שהבחין בכך, ניגש אל מיטתו ואמר לו בחיבה: "מתחבא הנך, כשם שאביך היה מסתיר את עצמו…" כך תחת עיניו הפקוחות של רבי נתן, גדל הנער והתעלה עד שהיה לאחד מתלמידיו המובהקים. עבודתו את בוראו היתה ברשפי שלהבת. לימים, עבר להתגורר בטשערין.

עני מופלג ביותר היה, עד כדי כך שאפילו  מלבוש לשבת לא היה לו, והוא היה הופך את בגד החול שלו לצד השני. אך עם כל עניותו, עבד את ה' בהתלהבות ובדביקות שאינה ניתנת לתיאור; בעת תפילתו, היה מגביה ידיו כלפי מעלה בהשתוקקות וכיסופין, והרב מטשערין היה אומר: "כשאני נכנס לבית הכנסת ורואה את רבי פנחס יהושע עומד ומתפלל כשידיו נשואות כלפי שמיא – נופלים עלי מורא ופחד מהדר גאונו יתברך".

חרף דלותו, ידע להרעיף על בני ביתו נועם ושמחה ולתת להם הרגשה כי מאושרים הם. אף ממצוות צדקה בהידור, לא משך ידו; מצאו פעם בקופת בית הכנסת מטבע שניתן להתקיים ממנה חודש ימים, חקרו ומצאו כי רבי פנחס יהושע הוא שהטיל אותה לקופה.

הוא היה גם בקי בחכמת המליצה והדקדוק. הרב מטשערין המליץ עליו פעם את הכתוב "משכיל – דורש את אלוקים" – שונה הוא מרוב בעלי ההשכלה הרחוקים מה', הוא חכם ומשכיל בחכמות נוספות, ועם זאת 'דורש את אלוקים'.

בחכמתו, הציל פעם רבי פנחס יהושע את אחד מיקירי חסידי ברסלב שנתפס בסבך החקירות והספקות, הוא כתב לו על גליון שיר ארוך בחרוזים, כשהאותיות הפותחות כל בית ובית, מרכיבות את הפסוק "ירא את ה' בני ומלך, עם שונים אל תתערב" (משלי כ"ד). על ידי שיר זה, שחכמה ותמימות היו בו, שרש מקרבו את כל הספקות והשיב לו את אמונתו האבודה.

החסיד רבי אברהם שטרנהרץ הכירו בצעירותו. בספרו 'טובות זכרונות' הביא סיפור נורא שמסר מפיו. היה זה כשבנערותו התפלל רבי אברהם בציון רבינו יחד עם חברו רבי מרדכי שו"ב. באותה עת שהה שם רבי פנחס יהושע והם המתינו לו כדי להתלוות אליו. כשיצאו אתו מהציון, נעמד פתאום רבי פנחס יהושע כשפניו להבים ואמר להם: "מה אומר לכם, רואה אני שכבר הייתי כמה פעמים בזה העולם הגשמי", והחל מפרט: "הייתי בדורו של תנא פלוני ולאחר מכן בימיו של צדיק פלוני. אותם צדיקים עסקו בתיקון נשמות ישראל, אך את נשמתי לא תיקנו והצטרכתי להתגלגל שוב ושוב. והיה לפלא בעיני: מדוע נשארתי מחוסר תיקון ?! עד שהבנתי שבי האשם, דמיתי לאותה אבן שהבנאי מתחיל לסתתה מצד אחד, ומיד עולה בה עקמומיות מצדה האחר, עד שנתייאשו אותם צדיקים מלתקנה.

"עד שזכיתי בגלגל זה להתקרב לרבינו הקדוש, שבכוחו הקדוש בוודאי אזכה עוד בחיי לתקן את אשר עבר עלי בכל הגלגולים. נתקיים בי הפסוק: 'אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה', באשר זכיתי להתקרב לצדיק העליון שממנו יתד ופינה לבריאת כל העולמות. אכן 'מאת ה' היתה זאת היא נפלאת בעינינו, זה היום – בדורותינו אלה – עשה ה', נגילה ונשמחה בו".

נסתלק לעולמו בכ"ו בשבט בשנות התר"מ. מנוחתו כבוד בעיר טשערין, סמוך לציון רבי אפרים ב"ר נפתלי–תלמיד רבינו.

השאיר אחריו צאצאים הדבקים ברבינו הקדוש, מהם בניו: ר' נחמן מקרימנטשוק, רבי נתן בייטלמכר מירושלים, ונכדו, בן בתו, רבי געצע, מגדולי החסידים באומן.

רבי יחיאל גרינוואלד

ר' יחיאל ב"ר מנחם דוד גרינוואלד

נולד בלובלין בשנת תרנ"ז לאביו ר' מנחם דוד, שהיה בר אוריין, מחשובי חסידי אלכסנדר.

כשהיה ר' יחיאל אברך בן שמונה עשרה, גילגלה ההשגחה את התקרבותו לחסידות ברסלב. ומעשה שהיה, כך היה:

בשנת תרע"ה, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נחקק בפולין חוק המחייב לנעול את החנויות עם רדת הערב. לר' יחיאל היתה חנות גדולה בלובלין. ערב אחד, בסופו של יום עבודה עמוס, נמנם בחנות והתעורר לקולו המרעים של שוטר פולני שרשם לו דו"ח וזימנו לבית המשפט; ואם בכך לא די, נקבע המשפט לשבת בבוקר…

ר' יחיאל לא ידע את נפשו מצער, הוא הבין שמחובתו להתייצב במשפט האמור להפתח ב-9:00 בבוקר ובירר היכן יש מניין ותיקין בלובלין, וכך הגיע לבית-החסידים הברסלבי בעיר.

לאחר התפילה ראה את כל המתפללים מתיישבים סביב שולחן לקידוש, כשלאחר מכן אחד מהם, ר' יחזקאל מנדלאיל שמו, מתחיל לקרוא מתוך ספר לא מוכר. ר' יחיאל הקשיב מרותק לדיבורים הנפלאים, הוא הרגיש שהם מכוונים אליו ממש, ומרוב מתיקות הדברים, לא שם לב שהשעה 9:00 חלפה לה מזמן…

מאותה שבת והלאה דבקה נפשו ב'נחל נובע', לראש השנה נסע במסירות-נפש לאומן, שם השיח כל לבו לפני הרבי הקדוש, ומאותו יום קיבל לב חדש, מתגעגע וכוסף ליוצרו. לא ארכו הימים והוא עלה יחד עם ר' שמחה בורנשטיין ועוד כמה חסידי ברסלב לארץ הקודש. הוא קבע את מושבו בשכונת מאה שערים שמחוץ לחומות ירושלים העתיקה ויחד עם ידידו ר' שמחה הקים בית חרושת לאריזות קרטון.

בירושלים פגש בו רבי שמואל הורביץ, אשר כה כותב אודותיו: "ר' יחיאל היה פעם בארץ ישראל, ואח"כ נסע חזרה לחו"ל למשפחתו ובני ביתו, והיה שם איזה שנים ובא חזרה מפולין. וסיפר איך לא יכול לעצור את עצמו להיות בחו"ל, וממש נקטה נפשו בחייו על נסיעתו מארץ ישראל וכל הזמן חייו לא היו חיים, עד ששיבר כל המניעות… ורבי אלטר בן-ציון [קרוסקופ] ו[הבחור] יעקב זאב [ברזסקי] סיפרו לו מהמניעות שעוברים עלינו מכל צד, והוא חיזק אותם בדיבוריו, ושלא יתבהלו מהמניעות שעוברים, כי כן הדרך כשרוצים לזכות בעבודת ה', להתקרב לרבינו.

"ואני כשמעי מהם זאת, נכספה וגם כלתה נפשי לראות פנים חדשות של איש מאנשי שלומנו שלא זכיתי עדיין לראותו מעולם, עד שהלכתי עם יעקב זאב לחוץ לעיר, למסחרו של רבי יחיאל שעשה עם שותף אחד בית חרושת לקופסאות, וראיתי אותו, ונתוועדנו יחד בשמחה רבה ואהבה וידידות גדול, ודיברנו יחד הרבה מרבינו. ומאז הכרתיו היטב והיה עמנו בידידות רבה והשתתף הרבה עמנו בלימוד ספרי רבינו, ולבסוף הביא את כל בני ביתו לארץ ישראל, ואחר כך את כל משפחתו, אביו ואחיו וכו'" (ימי שמואל, קפ"ה).

את מעמדו הכלכלי ניצל ר' יחיאל כדי לתמוך בעובדי ה' מקרב חסידי ברסלב שהפרוטה לא היתה מצויה בכיסם; סכומים גדולים היה שולח להם מדי חודש, כשהוא מזהיר את השליח שלא לגלות את מקור הכסף.

כשראה את החסר בשוק בספרי רבינו, שינס את מותניו והדפיס את הספרים.

כך בסתר גם היה קם בחצות לילה ללמוד את שיעוריו והלך לכותל המערבי, גם בתקופת המנדט כשהיה עוצר בלילות. כלפי חוץ היה מעמיד פני בעל-בית פשוט, בסעודות ההילולא של רבינו ומוהרנ"ת, היה עומד ומשמש את הסועדים, והכל בתמימות ופשיטות נפלאה.

ביממה האחרונה לחייו עוד נתן לשליחו את סכומי החלוקה, ובלילה האחרון לא הפסיק לדבר על גדולת רבינו, כשפניו מאירות. משאלתו האחרונה היתה שמבקריו ייצאו בריקוד, וכשהוא נעמד על רגליו, בשארית כוחותיו, הצטרף אליהם לריקוד הודיה על שזכה להתקרב לרבינו.

בי"ד בשבט שנת תשל"ח נסתלק לגנזי מרומים, רק אז התגלה ההיקף העצום של הצדקה והחסד שעשה במשך שנים רבות

רבי משה ברסלבר

רבי משה ברסלבר זכה לגדול בנעוריו בבית מורנו רבי נתן וללמוד תורה מפיו. היה זה לאחר שאביו ר' יוסף בעדער [=הבלן] העניק טובות הנאה למוהרנ"ת ועקב כך פוטר על ידי מתנגדי רבי נתן ממשרתו.

בתור הכרת טובה על מסירותו, קיבל על עצמו מוהרנ"ת ללמד את שני בניו, משה וזאנוול, תורה. הנערים גדלו בצילו של האילן הגדול, והיו לתלמידי חכמים מופלגים וחסידים נלהבים.

דביקותו של רבי משה ברסלבר ברבו הייתה להפליא. אחד החסידים ראהו פעם פוסע כשספר 'ליקוטי הלכות' צמוד אל פניו, ומשתי עיניו זולגים נחלי דמעות. נטל הלה מן הארון כרך דומה ופתח בדף המדובר, אך לא הצליח למצוא את המילים שגרמו לבכי הגדול…

ניגש אפוא ושאל את רבי משה לפשרו של דבר, והתלמיד הנאמן השיב לו כדברים האלה: "אם היית שומע את רבי נתן בעצמו אומר את ה'הלכה' הזו, היית מבין מדוע התרגשתי כל כך" – – –

בחיי רבו זכה להתלוות אליו לעיתים בנסיעותיו, וכעבור שנים רבות היה מספר בערגה ממיסת-לב על כל דיבור מדיבוריו ותנועה מתנועותיו, כשלא פעם זולגות עיניו דמעות.

רגיל היה מפעם לפעם לבקר את ידידו רבי אברהם בער נכד רבינו, והיו השניים מחיים נפשם בזיכרונותיהם מרבי נתן.

פעם אחת, בבואו לבית חברו, לא מצאו בבית. התכונן רבי משה ברסלבר לשוב על עקבותיו, פנה אליו חותנו של רבי אברהם בער, הוא רבי דוב מטשערין, מתלמידי רבינו ואמר לו: "דבר אם כן עימי!"

השיבו רבי משה: "הלא מתלמידי רבינו הינכם; וכי יודע אני לדבר עימכם"!? "האמן לי," נענה רבי דוב, "יודע אתה מרבינו באמצעות רבי נתן, יותר משיודע אני ישירות מרבינו"! – – –

הגאון הקדוש רבי נחמן מטשערין נוהג היה לשלוח חסידים, שנכספה וגם כלתה נפשם לדעת את עומק דעת הצדיק, אל רבי משה ברסלבר, כדי שישמעו מפיו דברי אלוקים חיים.

רבי משה מצידו, השקה את האילנות הצעירים במסירות מהמעיין היוצא מבית ה.' הללו נודעו לימים בהתקשרותם הגדולה לרבינו, בעומק דעתם, ברוחב לבם ובמתיקות תפילתם. בהם החסידים הגדולים רבי ישראל קרדונר ורבי שמשון ברסקי, שקרבו רבים לאורו של רבינו הקדוש.

רבי משה היה 'ליקוטי הלכות' מהלך; לכל מאורע ולכל דבר נתן פירוש פנימי ושורשי ממעיינו של מורו ורבו. כשנגנב ממנו פעם חפץ בעל ערך, החל הוגה בהלכות גניבה בשולחן ערוך עם ה'ליקוטי הלכות' הנלווים אליהן, עד שהוחזרה אליו הגניבה על ידי הגנב עצמו – ויהי לפלא.

לימודו ותפילתו היו בנעימות שלא מעלמא הדין. המקורבים הצעירים אהבו לעמוד ולהתענג על קול לימודו בשעת חצות-לילה. מספר שנים אף זכו החסידים להחיות נפשם מתפילתו המשתפכת בראש השנה, עת שימש כבעל תפילה בקיבוץ הקדוש באומן.

מסופר כי פעם אחת בערב ראש השנה, כשעבר לפני התיבה והחל לומר 'וידבר,' נפל תחתיו מתעלף. מאוחר יותר, כשנשאל לסיבת הדבר, נדהמו השומעים לשמוע מפיו את התשובה: "כשאמרתי 'וידבר ה' אל משה לאמר' חשבתי: 'איך זכה ילוד אשה שה' יתברך ידבר עמו פנים אל פנים? אין זאת אלא שמשה רבינו זיכך עצמו כל כך, עד שזכה שה' ידבר עמו!"

המה ראו כן תמהו, בשומעם על מה ולמה אבדה הכרתו ממנו.

ביום א' בשבט עלתה נשמתו לגנזי מרומים. החסיד הנלהב רבי אהרון מקיבליטש – שנהג לנסוע אליו רבות ואף זכה לשהות לידו בפטירתו – סיפר כי במשך כל הלילה למד רבי משה את ה'תורה' ריג מ'ליקוטי מוהר"ן' ח"א העוסקת בשם קדוש שמגן מהמוות, עד שיצאה נשמתו בטהרה.

רבי יוחנן גלנט

רבי יוחנן גלנט היה בנו של החסיד הנלהב רבי ברוך מברדיטשוב שעמד בראש החבורה הקדושה של חסידי ברסלב בעירו, שהצטיינה במיוחד באותנטיות שלה.

כשהיה עדיין ילד קטן, השתוקק לנסוע עם אביו לאומן, אולם מפאת גילו הרך חשש רבי ברוך לקחת אותו עמו.

מה עשה הילד? התחכם וארז את בגדי השבת שלו במזוודתו של אביו והקדימו ובא אל תחנת הרכבת.

כשבא רבי ברוך אל התחנה, גילה את בנו כשתחנונים בעיניו: "אנא, קחני עמך"! ניסה אביו להניאו מהנסיעה: "הרי אין לך את בגדי השבת שלך!" – "הם כבר במזוודה," השיב הילד.

כראות אביו את כיסופיו, לקחו עמו אומנה. מידה זו של עקשנות ומסירות-נפש ליוותה אותו גם בתקופות מאוחרות יותר, כשהיה מבוקש על ידי הקומוניסטים וכל יציאה שלו לרחוב העמידה אותו בסיכון ממשי.

לקראת ימי ראש השנה החליט רבי יוחנן גלנט לנסוע לאומן ויהי מה. חישב ומצא פיתרון מקורי: עטף את פניו בתחבושות, וכך, כשרק עיניו מגולות הגיע אל תחנת הרכבת. כשראו הנוסעים את מראהו מעורר הרחמים, פינו לו מקום ישיבה, בחושבם שמדובר בפצוע קשה… וכך זכה להימנות גם באותה שנה על הקיבוץ באומן.

חסיד מיוחד במינו היה ר' יוחנן גלנט, בעל בכי עצום ומרבה בהתבודדות. חבריו באומן ידעו כי כשציון רבינו רטוב מדמעות, אות וסימן הוא כי ר' יוחנן השתטח עליו זה עתה – – –

החסיד רבי שמואל הורביץ מפליג בשבחו: "רבי יוחנן בן רבי ברוך מברדיטשוב – מי יוכל לשער עבודתו! כל יום הולך לציון רבינו הקדוש על זמן קבוע ויורד בעיניים נפוחות מבכייה מעומק הלב. ונדמה לי שעבודה ובכיה על ציון רבינו הקדוש כמוהו, לא ראיתי עוד כזה משום אדם… והבושה והתשובה בעת האכילה ושאר ענייני חול, והאכילה בשבת-קודש וה'ריבון כל העולמים' וזמירות שבת וברכת המזון – אי אפשר לספר… ובכל רבע שעה הוא מכה באצבע צרידה להזכיר עצמו איפה הוא בעולם, ופניו מאדימות; וגם כן תפילה בכוונה ושיעורים קבועים; וגם עניו".

בעל חסד גדול היה ר' יוחנן גלנט. כשאורח הזדמן לביתו, היה מגיש לפניו את האוכל הטוב ביותר, ואילו מהנותר השביע נפשו.

בעת הרעב הקשה ששרר באוקראינה, התגורר במוסקבה שבה היה המצב הכלכלי פחות חמור, אך גם שם לא שכח את חבריו באומן, והיה שולח להם חבילות מזון.

ויהי בימי הקומוניזם, השלטון שם לו מטרה לעקור כל זכר ליהדות, עורך מצוד אחר שומרי הגחלת היהודית, אולם חסידי ברסלב באומן כבשאר הערים, ממשיכים לדבוק בעוז ובגבורה במצוות התורה, על אף שיודעים הם כי בנפשם הדבר.

ביום בהיר נאסר גיסו של ר' יוחנן גלנט, החסיד ר' נפתלי דובינסקי, ונשלח לתשע שנות עבודת פרך בסיביר, כש'חטאו' הוא, שהשפיע על יהודי לשמור שבת. ר' יוחנן נטל את בן גיסו תחת חסותו, גידלו כבן ודאג לחינוכו, למרות הסיכון הרב הכרוך בכך.

בנס ניצל ר' יוחנן מציפורני הדוב הרוסי ועלה לארץ ישראל.

היה זה בשנת תשכ"ג. בבואו הביא עמו את הרוח האומנית, את הפשטות ואת השמחה הנלבבת, וכן את ניגוני הקודש שאותם לימד את החסידים בארץ.

עד יומו האחרון דבק בעצות רבינו הקדוש בתמימות ללא שיור. בכ"ו שבט תשל"ט הלך לעולמו ונטמן בהר הזיתים

רבי מרדכי אלעזר רובינשטיין

החסיד ר' מרדכי אלעזר רובינשטיין

נולד בירושלים לאביו רבי יהושע יונתן רובינשטיין, מתלמידיו המובהקים של הרה"צ רבי אהרן ראטה. בהיותו נער צעיר היה ר' מרדכי אלעזר משמש לפרקים את רבי אהרן ומתלווה אליו בנסיעותיו לערים וישובים נידחים, שם היה מעורר את העם לתשובה, וכך, באחד הימים מגיע מרדכי אלעזר בלוויית רבי אהרן ראטה אל הגליל, הם עלו למירון, ובמערת ציון רשב"י פגש את חסידי ברסלב ששהו שם, הלא המה רבי שמואל שפירא, רבי אברהם יעקב גולדרייך, רבי יונה לבל ועוד.

היראה שעל פניהם ועבודתם את בוראם, עבודה שבלב, כבשו את לבו, וכשחזר לביתו השתוקק לפגוש שוב בחסידים אלו  ולהתחבר עמם בעבודתם הקדושה. לאחר בירורים נודע לו שמקום שִבתם הוא בציונו של שמעון הצדיק שבפאתי שכונת שיח-ג'ראח.

ארז הנער את חפציו, הניח צידה בתרמילו ויצא לעבר המקום. מאז שם לילות כימים במערת הציון, כשהוא קם בחצות, עוסק בתורה תפילה והתבודדות יחד עם חסידי ברסלב כאחד מן המניין, ושואב חיות מרובה מן השהיה במחיצתם.

באותם ימים היו חסידי ברסלב רדופים ובזויים, וכששמעו בני משפחתו של מרדכי אלעזר, כי חָבַר אל הברסלבר, נחרדו עד עמקי נפשם. הם באו לציון שמעון הצדיק, שם מצאו את הנער והוכיחוהו: "כיצד נוכל  לחתן אותך, כשאתה מתחבר אל רבי שמואל שפירא וחבריו?!"

אך לא לאורך זמן הצרה משפחתו את צעדיו; באחד הימים הגיע לירושלים החסיד רבי ישראל בער אודסר. כששמע על סבלו של הנער הלך אל אביו ושוחח עמו ארוכות, כשהוא מצליח להרגיע את רוחו. ואמנם למן אותו יום הניח רבי יהושע יונתן לבנו, ושוב לא מנע ממנו ללכת בדרכו בעבודת ה'. בסופו של דבר, כשראה את התועלת העצומה שצמחה לבנו מהתקרבותו לחסידות ברסלב, העריכו עד מאד, ובצוואתו שנדפסה בספרו 'זכרון יעקב יוסף' כתב עליו: "ואני מכיר את לב בני החסיד מר מרדכי אלעזר נ"י, שעובד את השי"ת בכל לבו במסירות נפש, ומואס בחיי התענוגים של עולם הזה".

בלילה שבו היה בן עשרים שנה, נערכה חתונתו, בהשתתפות מעט חסידי ברסלב שהתקבצו ובאו מירושלים ומשאר מקומות מושבותיהם, כדי לשמוח בשמחת נישואי המקורב הצעיר. השמחה והריקודים הרקיעו שחקים.

איש צדקה וחסד היה; מאסף היה ממון ותומך בפרנסת ביתם של חבריו. אף הכניס אורחים במסירות נפש, גם כאלו שחברתם לא היתה נעימה בלשון המעטה. בירושלים, וגם בחדרו אשר במירון, היה מכין ארוחות להשביע נפשות רעבים. כמו כן, במרתף בית הכנסת ברסלב במאה שערים האכיל והשקה קשי יום. היו לו שם שקים מלאים בגדים חדשים שהיה קונה ומחלקם לנזקקים ועניים.

עד ימיו האחרונים עסק בעבודת ה' במסירות נפש. ישב מדי פעם עם מקורבים צעירים ודיבר עמם דיבורים על ה'תכלית', תוך כדי סיפורים על אנ"ש וניגוני התעוררות ודבקות ששמע מפיהם. דבריו עוררו כיסופים לקימת חצות והתבודדות וקיום שאר עצותיו של רבינו הקדוש.

בכ"ג בשבט שנת תשנ"ד נסתלק לעולמו ונטמן בהר הזיתים.

רבי שמואל מרדכי קורנבליט

רבי שמואל מרדכי קורנבליט

יום אחרי ראש השנה לאילנות, בימים שמתחילים האילנות לשגשג, בימים אלה נעקר האילן הגדול, אילן ששרשיו וענפיו מרובים. חזרה נשמתו אל על ואנחנו, קרוביו וידידיו, נתייתמנו מחסיד ועובד ה' מיוחד במינו, הלא הוא רבי שמואל מרדכי קורנבליט.

זכה ר' שמואל מרדכי והגיע לגבורות, אולם הצער גדול מאד. ווי אבדה נפש. מדות נאות שהיו בו היו כצל נאה לחסות בצילם. עבודתו ודבקותו בבורא עולמים היו כפירות מתוקים.

כדאי לעסוק ולעיין במידותיו של אחד מבעלי תריסין אשר יגע את יגיעתו העצומה בעבודה כל ימי חייו במסירות נפש עילאית:

כבר מימי בחרותו התחבר רבי שמואל מרדכי קורנבליט עם חסידי ברסלב בפולין והתחיל לזרוח עליו אור החסידות, היה חסיד ממש, לא רק כמי שיודע חסידות ויודע מה טיבה של חסידות. אלא הוא בעצמו חסיד.

תהליך חייו היה פרשה שלימה של דביקות בעבודה, כשעמד בתפילתו ושאל את משאלותיו מה' היה נאנח מלבו הטהור והיתה דמעתו לחם חוקו. השם חסיד נקנה לו מעבודתו וזיכוך טבעו, ממידותיו אשר יגע בהם עד נימי נפשו.

ואנחה גדולה שוברת את ליבנו כאשר רק נזכיר את עבודתו התמידית ואת סדריו הקבועים. מתי יגיעו מעשינו למעשיו?! עד שנותיו האחרונות לא עבר עליו חצות לילה בלי לבכות ולקונן במר נפשו על חורבן ירושלים. בשעת חצות ליל שעה שהעולם כולו נשתתק לגמרי ישב לו בפינה וערך ה"תיקון חצות". עבודתו הטהורה והזכה לא היתה מעורפלת כל שהוא בדעתו ובמחשבתו ובטוהר הלב בחמימות ובשלמות.

מידת מסירות הנפש שהיתה לו בלטה כאשר שם נפשו בכפו להשתטח על קברו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב באומן, ונתעלה שם מפעם לפעם בעבודתו ובבטחונו החזק והאמיץ באלקיו.

במיוחד הצטיין במידת החסד שהיה עסוק בה כל ימי חייו. כדאי לציין שהוא בעצמו היה מתפרנס מיגיע כפיים, ואת כל מסחרו עשה ארעי שבארעי. היה עוזב את בית מסחרו ועוסק במידת החסד בעיר הקודש ירושלים. בפרט התבלט בין עמודי החסד כשבידו רשימה של עשרות משפחות שהיו נתמכות על ידו, וכדי לגייס כספים להנצרכים היה עובד קשות בזיעת אפיים. היה מכתת את רגליו עבור נדכאים ומחוסרי אונים, רבים וגדולים היו מפליאים עד כמה היה מרגיש ומצטער בצער הזולת, עד ימיו האחרונים היה ממש עסוק בחסד בזריזות ומסירת נפש על אנושית.

אבדנו מרגלית זו שהיתה בינינו.

(מבוסס בעיקרו על כתבה שפורסמה בעיתון המודיע ביום כ"ה אדר תשל"ז)

בספר "כיסופים", פרקי חייו של הרה"ח ר' משה בורשטיין ז"ל, מובא:

"לר' שמואל מרדכי היתה חנות בדים בשוק מאה שערים … רבי משה מכנה היה את המקום "החנות של הרבי", כיוון שבחנות זו היה הרה"ח ר' שמואל מרדכי קורנבליט עורך התבודדות בטעם מתוק ומיוחד ועובד את ה' בצורה מופלאה כיאה לחסיד ברסלב.

"כשהיו מגיעים לחנותו של ר' שמואל מרדכי קורנבליט, היה שואל כפי שרבי יצחק ברייטער היה שואל: "ברידער לעבן, האסטי שוין געשמועסט היינט מיט דעם מלך?" ( = אחי יקירי, האם כבר שוחחת היום עם המלך? – האם כבר עשית התבודדות היום?) ר' שמואל מרדכי רגיל היה להתבודד ולדבר עם הקב"ה במשך שעה מדי יום, והיו הדיבורים הללו עם המלך מלכי המלכים דיבורים מתוקים ומעוררים מאוד. אם הזדמן לאי מי לשמוע את ר' שמואל מרדכי קורנבליט מדבר עם אלקיו, דומה היה באזניו כי שומע הוא מישהו מדבר אל אדם אהוב הנוכח עמו באותו חדר ממש. ביקש ר' שמואל מרדכי להשפיע ולעורר את הזולת שגם הם, כמוהו, ידברו עם המלך.

ר' שמואל מרדכי ב"ר צבי אריה קורנבליט ז"ל נפטר בט"ז שבט תשל"ז. הוא היה ממייסדי בית הכנסת ברסלב ששכן בדירה קטנה במאה שערים, לפני שהוקם בית הכנסת הגדול בידי ר' אליהו חיים רוזין."

(כיסופים, עמ' 121-122)

כאמור, הרה"ח רבי שמואל מרדכי קורנבליט נפטר ביום ט"ז שבט תשל"ז, ונטמן בהר הזיתים בירושלים, סמוך להרה"ח רבי בן ציון אפטר ז"ל.

 

רבי יוסף דב קפר

קיבוץ עין חרוד.

שנת תש"ו.

שבור ורצוץ לאחר שניצל בחסדי שמים מציפורני החיה הנאצית ימ"ש ומהמגף הרוסי העריץ, הגיע יוסף קעפער שבור ורצוץ בגוף ובנפש אל חופי ארץ הקודש.

כל בני משפחתו עלו על המוקד על קדושת שמו יתברך בכבשני הנאצים, ורק אחת מקרובי משפחתו, ששרדה אכן בגופה אך לדאבוננו לא בנשמתה, הפעילה מאמצים כבירים להשיג עבורו את האישורים הנדרשים וכך עלה יוסף לארץ הקודש והתקבל כאן כחבר בקיבוץ 'עין חרוד'.

*

יוסף קעפער נולד בעיירה פולטוסק לפני מלחמת העולם השניה, לאביו ר' ישראל משה, מחסידי ברסלב בעיר, ובנערותו זכה גם להשתתף בקיבוץ הק' בלובלין יחד עם אביו.

עם פרוץ השואה הנוראה, התחבא יחד עם קבוצת נערים במרתף אחד הבתים בעיר, ובעת עריכת סלקציה פרצו הנאצים לתוככי המרתף ומצאוהו חבוי בפינתו רועד מפני הבאות. על אף שלא ידעו את זהותו היהודית, קבעו פה אחד כי אם הוא מתחבא סימן שיש לו סיבה טובה לכך… ונגזר דינו להוציאו להורג יחד עם אחדים שנתפסו.

אחד החיילים כבר כיון את רובהו להרגו בירייה, אולם רעהו אמר לו בנאורות הנאצית הידועה לשמצה: הן טיפות הדם ילכלכו את קירות הבית, וגם קול הירי יכול להבהיל אותם – – – ומאת ה' היתה זאת כי החיה הנאצית קיבלה את דבריו וכך ניתנו לו חייו לשלל.

ר' יוסף, שהיתה טבועה בו המידה היהודית של הכרת הטוב, ניגש לאותו חייל שבזכותו ניצל והודה לו מקרב לב. אקט לבבי זה, הצית את חמת זעמו של החייל, כאשר על כך לבד שיהודי מבוזה – כלשונם – יחשוב שניסה להציל את חייו רצה לכלות בו את זעמו ולהרגו על המקום, ורק בנס הצליח לברוח מהמקום, כאשר התגלגל ביערות עד שהגיע בדרך לא דרך אל מעבר לגבול הרוסי.

בהיותו שם, השלטונות הרוסיים הגלו אותו לסיביר על 'עוונו' שהוא יהודי בן לעם הנבחר, שם עסק בעבודת פרך למשך שלש שנים, עד שהצליחה קרובת משפחתו כאמור, להעלותו אל ארץ הקודש.

*

אך אם אותה קרובת משפחה חשבה, כי יוסף שגדל על ברכי התורה והיראה, והיה נצר למשפחה חסידית שורשית, יישאר שם בקיבוץ החילוני בשביל עבודה ופת לחם הרי שהתבדתה מרות. יוסף שראה את המצב הרוחני בקיבוץ, נשא מיד את רגליו וברח לירושלים עיר הקודש.

בל נטעה לחשוב שעזב את הקיבוץ כיון שהעבודה שמה היתה קשה עליו או מחמת קשיים אחרים. לא ולא. יוסף היה מנוסה בעבודת כפיים, כאשר עוד בעיירת מכורתו, בשנים ההם לפני המלחמה, שימש כעגלון כדי להיות לעזר לאמו בכלכלת הבית. הסיבה האחת והיחידה שהבחור היקר יוסף קפר עזב את הקיבוץ בו קיבל לחם לאכול, בגד ללבוש ובית לדור בו, היתה מחמת שנשמתו הטהורה צעקה לאמור: את אלוקים אני ירא ואתו אעבוד, והוא העדיף לחיות חיים יהודים פשוטים גם במחיר מסירות נפש. כאשר ידע כי שם בירושלים אין לו שום מכר וגואל, ואפילו לא מקום להניח את ראשו.

ימים ארוכים הסתובב מבית כנסת למשנהו, עד שאיווה לו ל'משכן קבע' ספסל ראוי לשמו באחד מבתי הכנסת בשכונת בית ישראל. תושבי השכונה ומתפללי ביהמ"ד, ביניהם אנשי ירושלים של מעלה בימים ההם; הר"ר משה בטלמן והר"ר אליעזר עקשטיין, ששמו על לבם מצבו של הבחור הגלמוד, התעטפו ברחמנות והחלו להיטיב עמו ולקרבו בהביאם אליו ארוחות חמות ומיטה מוצעת לישון וכדומה.

עם השנים, התחבב על חסידי ברסלב, וקבע לו את מקומו בבית מדרשנו במאה שערים, כאשר היה מרבה לישב בשיעוריו של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר ומתחמם לאורו של רביה"ק.

תדיר ראוהו עוסק בפירוש ה"כלי יקר" על התורה, כשמרגליה בפומיה: "זה דבר יקר!".

ר' יוסף דב ב"ר ישראל משה קעפער נלב"ע בכ"ה שבט תשמ"ט, ונקבר במרומי הר הזיתים בחלקת חסידי ברסלב. לא השאיר אחריו זש"ק.

(מקור: מימי הנחל נ"א, מכון "אלופי הנחל")

רבי שמשון איסרוב

רבי שמשון איסרוב מברדיטשוב

רבי שמשון-אריה איסרוב, המכונה רבי שמשון ברדיטשוב'ר, היה מהחסידים התמימים והישרים אשר בברדיטשוב, העיר שבה ליהטה אשו של רבינו בקרב החסידים הנלהבים שהתגוררו בה.

בצעירותו היה רבי שמשון עני מרוד, ברבות הימים פתח חנות והתפרנס ממנה ברווח. לימים אמר כמצטער ומתגעגע: "אמנם ברוך ה' פרנסתי מצויה, אך שוב איני יכול לומר תהלים בלב נשבר כמו שהייתי אומר לפנים בימי עוניי ומרודי…"

החסיד הנאמן רבי שמואל-העשל פרידמן, מרבה לספר ביומנו 'תולדות שמואל', על רבי שמשון, אשר בזכותו זכה להתקרב אל ה'נחל נובע'. היה זה כשהגיע לאחר החגים של שנת תרנ"ח לברדיטשוב, ללמד תלמידים כתיבה. ההשגחה הפגישה ביניהם, ולאחר מכן פתח רבי שמשון 'חיידר' ושכר את רבי שמואל-העשל שילמד את התלמידים כתיבה.

"ומיום שהתחלתי לילך להרב רבי שמשון לכתוב עם תלמידיו – זכיתי להתקרב לרבינו הקדוש, אף על פי שהייתי מקודם עם רבי שמשון שנה תמימה ודיבר עמי הרבה, אבל לא פעל אצלי כלל, ותיכף שהתחלתי לילך להרב רבי שמשון – זכיתי להתקרב לרבינו הקדוש. ואי אפשר לבאר הכל בכתב מה שעבר עלי בעת הזאת. רבי שמשון דר אז בבית הכנסת של הסנדלרים, וחדר של ידידנו הותיק וחסיד וכו’ כש"ת מו"ה רבי שמעריל נ"י, היה גם כן שמה. והתחלתי לילך בכל לילה להרב רבי שמשון נ"י על שעה לכתוב עם תלמידיו, וקרבו אותי מאוד. ותיכף התחלתי לילך אליהם ללמוד; ליל שישי למדנו כל הלילה…"

בהמשך, מספר רבי שמואל-העשל על בני משפחתו של רבי שמשון; בנו הגדול, הבחור נטע, שעמו היה מרבה ללמוד בצוותא, ואחיו של רבי שמשון, שהתקרב אף הוא לברסלב.

רבי שמשון היה גם זה שבזכותו עלה רבי שמואל-העשל לארץ-הקודש. היה זה לאחר שקיבל צו גיוס לצבא הרוסי ולא הועילה טענתו שהוא בן יחיד להוריו. יעץ לו רבי שמשון שייסע לאומן, שם יפגוש את רבי ישראל קרדונר שיעזור לו לעלות לארץ-ישראל. הוא צייד אותו במכתב אליו, ואכן רבי ישראל עזר לו להשיג את המסמכים ואת המימון לנסיעה, ובאותה שנה עלה רבי שמואל-העשל לארץ-הקודש.

גם לאחר עלותו ארצה, עמד בקשר מכתבים עם רבי שמשון. בשנת תרס"ד, כתב לו רבי שמשון שהוא משתוקק לעלות גם כן לארץ-הקודש וביקש שיכתוב לו את כל הפרטים הקשורים לנסיעה. כעבור שנתיים, לאחר שמכר את כל חפציו והשיג מסמכים לבני משפחתו, עלה רבי שמשון עם זוגתו וילדיהם: אברהם בן השש-עשרה, יהודה בן השש, שמחה בן הארבע ועזרא בן השנה, וכן בתם, לאוניה והפליגו לארץ האבות. רק הבן הגדול רבי נטע, נשאר בברדיטשוב. בחודש תמוז תרס"ו, דרכו רגליהם על אדמת הקודש.

"כשבאתי מהמושב זקנים יום ו’ והתחלתי לילך לטבול לכבוד שבת-קודש" – מספר רבי שמואל-העשל – "בא ידידנו רבי משה כהן נ"י, ובישר אותי שידידי היקר החביב עלי כנפשי – אשר זכיתי על ידו להתקרב לרבינו הקדוש ולבוא ירושלימה – רבי שמשון נ"י, בא עם אשתו וכל בני ביתו ירושלימה, רק בנו מורנו הרב נטע נ"י נשאר בברדיטשוב עדיין. כשבאתי מהמרחץ, רצתי תיכף להכנסת-אורחים אשר במאה-שערים, ונתתי לו שלום בסבר פנים יפות ובאהבה ואחווה, ובנו אברהם נ"י לקחתי אצלי על שבת קודש, והמה אוכלים בהכנסת-אורחים. בבוקר הלכנו להתפלל בעיר בבית המדרש שלנו, ואחר התפילה הלכנו לכותל-המערבי. בסעודת שחרית היה אצלי רבי שמשון נ"י. בצהריים בא אצלי רבי שמשון נ"י עם כל בני ביתו שיחיו, וידידנו רבי יעקב (פילמר) נ"י, והיינו ברוך ה’ בשמחה, ודיברנו מרבינו הקדוש…"

כעבור כחודש מבואם ירושלימה, נכנסו רבי שמשון ומשפחתו לגור בדירה ברחוב היהודים, ובנו הגדול אברהם החל ללמוד בישיבה בירושלים. לאחר מכן, שכר רבי שמשון דירה ב'בתי תימן' סמוך לביתו של רבי שמואל-העשל ומאז למדו בצוותא בספרי רבינו.

לימים עבר רבי שמואל-העשל לגור ביפו. ביומנו הוא מספר, כי בתחילת חורף תרע"ד הגיע ידיד נפשו רבי שמשון ליפו, מלווה בבנו שמחה, מכיוון שזה תקופה ארוכה שהוא חולה ומקווה הוא שאוויר הים ייטיב עמו.

אך כעבור חודשים ספורים, בכ"ב שבט תרע"ד, השיב רבי שמשון את נשמתו הטהורה ליוצרו, ונטמן בהר-הזיתים.