רבי יעקב מז'יטומיר

החסיד רבי יעקב מז'יטומיר (קויפמאן), היה בצעירותו מתלמידי רבי שלמה מזוויעהל. לימים התקרב לחסידות ברסלב ועבר לדור באומן. עבודתו את בוראו, היתה בהתלהבות וביקוד אש. "אפילו אם היה בזמן הבעל-שם-טוב הקדוש, גם אז היה 'חידוש' " אמרו עליו באומן.

באומן נודע שמו בחיבה 'רבי יענק'ל זיטומיר' וגם כינוהו 'ר' יענק'ל שרייער' (הצועק), כי היה לו לב מתלהב בעבודת ה' והיה צועק בתפילתו בכלות הנפש. תפילת 'עזרת אבותינו' שלפני שמונה-עשרה, היתה לא פעם מתארכת לו שעה ארוכה, כשהוא זועק בתחינה ובדביקות נפלאה את מילות ברכת הגאולה, ובפרט במילים: "צור ישראל קומה בעזרת ישראל…"

מגיע היה רבי יעקב מז'יטומיר אל אוהל ציון רבינו, ולומד בהתלהבות מתוך הספר הקדוש 'סיפורי מעשיות', מעשיה אחר מעשיה, ומרוב העונג והמתיקות שחש בספר הקדוש הזה, היה מסיים את כולו עד סופו. כל מי שהיה לידו, כה התעורר מקריאתו בהטעמה ובהרגש, שכבר לא הוצרך לתוספת דיבורים.

לאחר שהיה מבלה בתפילה ולימוד בציון רבינו, היה מעמיס על כתפיו שק גדול ויוצא לסיבוב בעיר, עובר מבית לבית ומבקש מצרכי מזון עבור עניים, מלקט אל שקו שיירי לחם, פירות וירקות, ואחר כך מחלק את השלל בבתי העניים. רבים מהחסידים באומן התקיימו בתקופת הרעב הקשה, בזכות מעשי החסד שלו. גם רבי שמואל הורביץ, בהיותו באומן, ניזון מצנימי הלחם שהיה רבי יעקב מביא ל'קלויז'.

בעל הארת פנים ולב חם היה רבי יעקב מז'יטומיר, בכוח אהבת ישראל שבקרבו השיב בתשובה את משה צדוק'ס, שהיה ידוע כרחוק מאוד מן הקדושה, היה זה כשמשה הגיע אל ה'קלויז' של חסידי ברסלב לומר קדיש על אביו, ניגש אליו רבי יעקב והציע לו גם להניח תפילין, כך, לאט לאט קרבו ליהדות עד שמשה נעשה לחסיד נלהב ובתקופת הקומוניסטים מסר את נפשו ובנה בחצרו מקוה מחתרתי שהיה היחידי באומן.

כותב רבי יעקב מז'יטומיר לידידו רבי הירש לייב ליפל שעלה לארץ ישראל:

"ותזכו לנשיאת חן בעיני רבינו הקדוש, ותזכו לקבל מרבינו הקדוש תיקון נפשכם בשלמות שאין שלמות אחריו ויקרב אתכם לה' יתברך בהתקרבות נפלא ונורא… חלמתי שראיתי אתכם כמה פעמים, שה יעזור שתזכו להיות כאן בהקיץ" עוד הוא כותב לו: "חלמתי מכבודו והיה ראש השנה בעת תקיעת שופר, הייתם במלבושים יקרים מאוד ורצתם על הציון הקדוש. כן יהי רצון אמן במהרה בזה השנה תזכו לבא אצלנו" (שארית ישראל מכתב קל"ג)

בימי שלטון הקומוניסטים, מסר רבי יעקב מז'יטומיר נפשו ולימד את ילדי ישראל תורה במחתרת, למרות הסכנה העצומה. בד בבד השתוקק לעלות לארץ הקודש ולהצטרף לכמה מידידיו שכבר זכו לכך. במכתב לרבי שמואל הורביץ הוא מבקש מעמקי לבו: "אם כבודו רוצה לרחם עלי ועל בני ביתי, להתפלל בעדי ולמצוא עצה עבורי להביאנו במהרה לארץ הקדושה, בוודאי יהיה לכם זכות גדול מאוד מאוד" (שארית ישראל, קלב)

בחודש ניסן תרצ"ח, אסרו הקומוניסטים הארורים ימ"ש שמונה עשר מחסידי ברסלב באומן, כשהוא ביניהם. במהלך החקירות, הגישו לו טופס שיחתום עליו, אמר להם רבי יעקב: "איני חותם בטרם אראה מה כתוב בדף" הקריאו לו הרשעים מתוך הדף הלשנות על חבריו החסידים, ענה להם רבי יעקב בעוז: "מוכן אני לחתום על מה ששייך אלי, אך על מה שקשור לאנשים אחרים לא אחתום" עינו אותו הרשעים באכזריות, וכעבור זמן, נסתלק לעולמו ועלתה נשמתו הטהורה השמיימה כשהוא פחות מבן שלושים בהסתלקותו. "יוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך".

רבי שמחה בונים קלושינר

החסיד ר' שמחה בונים קלושינר

התקרבותו לרבינו היתה בנסיבות מופלאות. היה זה בימי נעוריו בוורשה שבפולין. יום אחד איחר אחיו הצעיר לשוב הביתה, קראו לשמחה בונים והורו לו לצאת ולחפש אותו.

תוך כדי חיפושיו, עלה על דעתו של שמחה בונים לסור לבית  החסידים הברסלבי – שמא שם שוהה האח.

ואכן, כשנכנס לברסלב, גילה את אחיו יושב ומקשיב ברצינות גדולה לשיעור הנאמר מפי אחד החסידים.

הוא ניגש אליו ולחש לו: "היודע אתה שבבית דואגים לך?" קם האח, יצא מבית המדרש ושם פעמיו לעבר ביתו.

אך שמחה בונים שהיה סקרן לדעת מה ריתק כל כך את אחיו, עד כדי כך ששכח כי בבית מצפים לשובו, נשאר במקום והטה אוזנו לנאמר.

באותה שעה דיבר בתורת רבינו החסיד הגדול רבי יצחק ברייטר, שכל דבריו היו כגחלי אש ונסכו בלבות השומעים אמונה וכיסופים דקדושה.

הנער חש שהדיבורים הם עבורו כמים קרים על נפש עיייפה. רבי יצחק הדליק בקרבו את הניצוץ – – –

מי שהביאו לפני ולפנים לחסידות ברסלב היה החסיד הגדול רבי שלמה גבריאל; הוא ניגש אליו לאחר מכן ואמר לו: "דע לך שרבינו הקדוש רבי נחמן הוא רבי בשביל הנשמה, לא בשביל הממון, המעמד וכדומה, אלא כדי לזכות לתיקון אמיתי לנשמה". כך הרבה לשוחח עמו בדברי אמת היוצאים מן הלב, ובזכות דבריו החליט הנער שמחה בונים: 'פה אשב כי איויתיה'.

כל ימיו החזיק טובה לחסידים נלהבים אלו וחזר על דיבורי תורה ועבודת ה' ששמע מפיהם. "כך אומר היה רבי יצחק ברייטר", שח ר' שמחה בונים, "כתוב 'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא' – מי שרוצה ליות חסיד אמיתי – 'יתפלל… לעת מצוא' – יבקש תמיד מה' שימצא זמן פנוי לעבודת ה' ושלא יטרידוהו ענייני העולם הזה".

עוד סיפר: "רגיל היה רבי יצחק ברייטר לומר: 'ופטר חמור תפדה בשה' – אם רצונך להתפטר מן החומריות? תפדה בש"ה – ראשי תיבות: 'בשעה התבודדות"…

ר' שמחה בונים התחתן והתגורר בעיירה פביאניץ הסמוכה ללודז', שם דר עוד אחד מחסידי ברסלב בשם ר' יצחק שולשטיין.

בסביבות שנת תרצ"ה עלה ארצה והתגורר בשכנות לבית הכנסת של חסידי ברסלב בירושלים העתיקה. לפרנסתו עבד כחייט.

מספר הרה"ח ר' נחמן בורשטיין: "אני זוכר כיצד רבי שמחה בונים עומד ומשוחח בהתלהבות שיחת חברים בעבודת ה' עם רבי שמואל שפירא. בכל פעם שדיבר מרבינו הגיע כמעט להתפשטות הגשמיות. בהתעוררות גדולה היה אומר: 'הוא יפתח לבנו בתורתו של רבינו, שנזכה להבין, לשמור ולקיים' ".

זוגתו של ר' שמחה בונים, היתה כעדותו של רבי נחמן חסידת ברסלב בלב ונפש, והיתה מדברת דיבורי אמונה ברבינו שלא היו מביישים את גדולי החסידים. כאשר נוסדה ישיבת ברסלב בבני ברק על ידי החסיד רבי שמעון ברגשטיין עמדו ר' שמחה בונים וזוגתו מרת יאכעט במסירות לימין הישיבה, זאת מאחר שלא זכו לילדים משלהם.

רבי שמחה בונים נסתלק לעולמו ביום ה' בניסן שנת תשל"ג.

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

 

הרה"ח ר' שמחה בונים קלושינר

מימי הנחל \ הכבשן

ורשה. בירת פולין, בירת יהדות אירופה ומרכז העצבים של היהדות הפולנית והעולמית.

הרבה גוונים לה לורשה זו. רחובותיה הומים המון יהודי עצום, ומאות אלפי יהודיה מהווים את הקיבוץ היהודי הגדול ביותר באירופה באותם ימים. בעיר הזו התהווה קיבוץ של חסידי ברסלב, שחייו סבבו סביב לשטיבל הנודע. השטיבל שקק חיים והיווה מקור של אור וחסידות והפצת דעת רבינו ז"ל בכל פולין. רבים מאנ"ש דפולין התקרבו הודות לפעילות הרוחשת שהתנהלה שם 24 שעות ביממה. סוחרים ממולחים הם הפולנים, ומשגילו את טוב טעמו ונופת צוף אור הדעת של הננמ"ח, לא התמהמהו הרבה ופתחו גם הם את המרכז המסחרי שלהם והציעו את סחורתם הטובה לכל מבקש ה'… יסדו שיעורים בתורת רביז"ל מסביב לשעון, והיה כל מבקש ה' נכנס בכל שעה משעות היום ומתבשם מדיבורי אמת ואמונה שהושמעו באותו שטיבל ע"י אחד מאנ"ש.

איש איש בתורו היה מוסר שיעורים בספרי רביז"ל, והחנות עבדה היטב.

היו שם גם כמה חדרי התבודדות, ומי שחשקה נפשו לשפוך שיח בישוב הדעת היה עולה ונכנס לבית ה' זה, שם היה מוצא מרגוע ומנוחה מהמיית מרירות עוה"ז.

דומה היה אותו שטיבל יקר לאי ירוק פורח, מלא עצים נושאי פירות ומעיינות זכים בתוך ים של חולין ועסקי שווא.

ולאחד מאותם שהציצו לתוככי אותו שטיבל ונפגע, נייחד את השורות דלהלן.

דוד קאלושינער שמו, נער צעיר הוא, מהעיירה גורא קאלווריה, מקום מושבם של אדמור"י בית גור לדורותם. דוד'ל זה למד בורשה, נכנס פעם באקראי לשטיבל הברסלבי ונשבה בקסם השיעורים של אותו לפיד אמונה, הרה"ח ר' יצחק ברייטער הי"ד. הדבר נודע לאביו ובהלה אחזתו. התקרבות לאנ"ש, שהיו מכונים 'טויטע חסידים' או 'חסידי אומן', נחשבה אצל אנשים מסוימים כמעשה שגעון גמור ומקור לעגמת נפש להורי המתקרב. הדעה הרווחת היתה כי מי שהתקרב לאותם טויטע חסידים אחת דינו להיות מנודה, להשאר רווק ולהשתגע ביום מן הימים…

נו, מה עושים? שלח איפה אביו את בנו הגדול, שמחה בונים, שיוציא את אחיו הקטן מאותו מקום ושידבר על לבו לעזוב את השטות והשגעון בהם דבק. הגיע האח שמחה בונים לורשה ומצאו לאחיו הקטן שותה בצמא את דברי ר' יצחק ברייטער, דיבורי אמונה חמים כגחלי אש. מחוץ יהום סער המרוצה ויגיעת בשר אחרי תעתועי הבל העוה"ז, וכאן דיבורים ואוירה לוהטת מלאי תום וטוהר מעולם אחר. עמד ר' שמחה בונים, והטה אוזן ונשמתו שומעת. והיו הדברים יורדים לחדרי ליבו, כובשים ועוטפים את כולו באור של אמונה, של כיסופים ושל התקרבות מתוקה להקב"ה; דיבורי חיזוק שנוסכים כח, שמרימים ומנשאים את האדם כלפי מעלה.

בקצרה: בא זה לרחק ונמצא מתקרב – והיה אף הוא לחסיד ברסלב. הרבה רדיפות ויסורים עבר, אולם מי שטעם מעץ החיים ואכל וחי לעולם, נשאר נאמן לרבו הנחל נובע, וכל רוחות שבעולם ויסורי רדיפות, לעג וכלימות לא יזיזוהו ממקור חייו.

ר שמחה בונים נשא לאשה את מרת יאכעט. הם בנו את ביתם בעיר פאביאניץ הסמוכה ללודז', שם אף הקים ברסלבר שטיבל עם ידידו ר יצחק שולשטיין.

בשנת תרצ"ה עלה ר' שמחה בונים ארצה בהשתדלות ר' שמואל הורביץ ז"ל ור' חיים ברוך טרנובסקי ורעיו מוונגרוב.

במסמכי העליה הוא רשום כמו שמקום מגוריו הוא וונגרוב, כך שיתכן שהוא עבר מפאביניץ לוענגערוב, ויתכן שהופעתו במסמכים והמלצות העלייה כתושב וונגרוב היו רק לצורכי העליה ארצה, (שכן הוא עלה במסגרת "עלית הרבנים", והמינוי שהציג כרב – מינוי שנדרש על פי כללי השלטון הבריטי דאז – היה ב"בית המדרש דברסלב בוונגרוב"). כך או כך, כיסופיו לא"י ועלייתו ארצה הצילו את חייו מציפורני החיה הנאצית ששטפה והפכה את פולין למאכולת אש שנים ספורות לאחר עלייתו.

עם עלייתו, הוא התיישב בעיר בני ברק ולאחר מספר שנים עלה והתיישב בירושלים. בתחילה, בעיר העתיקה ולאח"מ בבתי נייטין הסמוכים למא"ש.

עבודת ה' שלו היתה נפלאה ומלאה חיות ושמחה. תמימותו בעבודת השמחה היתה להפליא, עד כדי שהיה גוער באלו המשוחחים תוך כדי ריקודם, באמרו שבפולין היו מקפידים על המשוחחים באמצע הריקוד עד כדי הוצאה ממעגל הרוקדים. שמחה וריקוד צריכים להיות בתמימות ופשיטות, כולו שמחה וכולו ריקוד, ללא שום שיור ועניינים אחרים…

ר' שמחה בונם היה מסור כל כולו לענייני רביז"ל. הוא לא זכה להעמיד צאצאים, והיו הוא וזוגתו הצדקנית עסוקים הרבה בענייני חסד ועזרה לאנ"ש בכל העניינים, וכאשר פתח הרה"ח ר' שמעון ברגשטיין את ישיבת ברסלב בבני ברק, היו אלה ר' שמחה בונים וזוגתו שנרתמו לעזרתו בכל אונם וכוחם.

מרגלא בפומיה לחזור אחרי דיבוריו הנפלאים של ר' יצחק ברייטער וכך היה אומר: " 'וכל פטר חמור תפדה בשה' – אם רצונך להתפטר מכל החומריות והבלי עוה"ז; 'בשה', היינו ש'מחה ה'תבודדות. עוד אמר: " 'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא', היינו שתפילתנו ובקשתנו שנזכה למצוא העת והזמן להתנתק מכל השטויות והדמיונות הסובבים אותנו, ולהדבק בקב"ה בתפילה והתבודדות, בלימוד התורה הק' לחטוף עוד שטיקל גמ' ושו"ע ועוד תהילים והתבודדות…"

אף היא צדקת גדולה היתה, והרגשתה בגדולת הצדיק היתה מופלאה עד שהיו אומרים עליה שדיבוריה בגדולת רביה"ק הם כשל אנ"ש הגדולים.

בערוב ימיו סבל יסורי גוף רבים ואף הפך לסגי נהור ל"ע, ובכל אופן המשיך בעבודתו ולא פסק מלחדש ולדבר דיבורים מרביה"ק וגדולתו באופן שהפליא את שומעיו.

והיו אנ"ש הקרובים אליו מעידים כי כשהיה מדבר מגדולת רביה"ק ומעצותיו הקד' היה מגיע להתפשטות הגשמיות וכמעט שגווע…

והרה"ח ר' שמואל שפירא היה מפליג בשבחו באמרו שכדאי לגור במא"ש רק בכדי להכיר את ר' שמחה בונים קאלושינער, לחזות בעבודתו התמימה ואיך שבכל פעם שנכנס לבית מדרשינו לפני כל תפילה או לימוד אומר בתמימות את התיקון הכללי.

נסתלק לבית עולמו ביום ה' ניסן תשל"ג בהיותו בן ע"ז שנים כולם שוים לטובה.

ת.נ.צ.ב.ה.

רבי בן ציון קנייבסקי

נולד בקרימנצ'וק שבאוקראינה לאביו רבי מרדכי–מאָטיע קנלסקי, ולאמו שהיתה נכדת רבי שמע'לה משמשו של רבינו הקדוש. ר' בן-ציון נולד אל תוך תקופת הקומוניזם שאסר לימוד תורה וקיום מצוות, אך אביו החדיר בו ובאחיו ר' נחמן (רוסישער) אהבת תורה ויראת שמים שנשרשו בקרבם לכל חייהם. הוא שכר עבורם מלמד שהיה מגיע בסתר לביתם ללמדם תורה, חרף ה"איסור".

ילד בן תשע היה ר' בן-ציון כשנפטר לפתע אביו ר' מאטיע בגיל ארבעים. הוא ואחיו ואחותו, שנישאה לימים לחסיד רבי נפתלי דובינסקי, נותרו יתומים, ואמם הצדקת שהתמסרה עבור חינוכם היהודי, עברה עמם להתגורר באומן, שם גר החסיד הנלהב רבי יעקב זיטאמירער שסיכן עצמו ולימד ילדים יהודים תורה במחתרת, אצלו למד ר' בן-ציון עד הבר-מצוה.

לאחר מכן חזרה המשפחה לקרימנצ'וק. בתקופה ההיא שרר רעב כבד, וכל דבר מאכל היה יקר המציאות. באחד הימים הצליח הנער בן-ציון להשיג כיכר לחם עבור משפחתו, אך בדרכו לביתו התנפל עליו נער גוי והחל מושך מידיו את כיכר הלחם. בן-ציון, בהבינו את אשר לפניו, אמר לגוי: "קח את מחצית הכיכר, אבל תן לי משהו תמורתה!" "אתן לך את חולצתי", ענה ה'שייגץ' כשהוא פושט את חולצתו ונותנה לו. אך אחר כך תבע את חולצתו בחזרה, ובן-ציון שב הביתה עם שלל מועט.

כשפרצה מלחמת העולם השניה, הוריד הצבא הרוסי – שנזקק ללוחמים רבים – את גיל הגיוס לשבע-עשרה, גילו של ר' בן-ציון. דודתו שינתה את תאריך לידתו בתעודת הלידה, לשנה מאוחר יותר, אך כעבור שנה איימה עליו שוב סכנת הגיוס. הוא הסתתר במקומות שונים, אך לבסוף נתפס ונלקח לצבא. אמו המסורה שלא יכלה להשלים עם כך, עשתה את הדרך עד למחנה בו שהה, עמדה מחוץ לגדר והתבוננה פנימה, עד שהבחין בה אחד החיילים, שומר המחנה, ושאל אותה לרצונה. "הבן שלי נמצא בפנים", השיבה. "מי הוא בנך?" שאל החייל. למשמע השם "בן ציון קנלסקי" היכה בו זכרונו באחת: זהו הנער שאני חייב לו טובה על מחצית הלחם שנתן לי!

התקיים בו בר' בן-ציון הכתוב: "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו". בעזרת שומר המחנה הצליח להימלט החוצה, אולם מרגע זה נחשב לעריק, וחייו היו רוויי פחד ואימה. עד שכעבור כמה שנים פגש ביהודי שהיו בידיו תעודות של אזרח פולני. הלה ריחם עליו ונתנם לו, ומרגע זה ואילך הפך בן-ציון ל'ברק קנייבסקי'.

כשנכנסו הגרמנים ימ"ש לקרימנצ'וק, נמלטה משפחת קנלסקי ועברה דרך לא דרך; הם צעדו ביערות וחצו נהרות, עד שהגיעו לטשקנט שבאוזבקיסטן, שם הקים ר' בן-ציון את ביתו עם בת ישראל כשרה, כשכל יהודי המקום משתתפים בשמחת הזוג היהודי הבונה בית נאמן בישראל בימים טרופים אלו.

החוק הקומוניסטי חייב אותו לעבוד – ור' בן-ציון פתח חנות בדים. כדי שיוכל לשמור שבת, שכר פועל אוזבקי שעשה בשבת את המלאכות האסורות, בעוד ר' בן-ציון מעמיד פנים כאילו עובד הוא כבכל יום. בתחבולות שונות ומחוכמות הצליח לא לנגוע בכסף במשך כל השבת. כך, בכל שבוע מחדש, נאבק על שמירת שבת קודש.

בזכות המסמכים הפולניים השאולים, זכו ר' בן-ציון ומשפחתו לקבל אשרות-יציאה מרוסיה. הם שהו תקופה בחרקוב, משם נסעו ברכבות לאוסטריה, ממנה לאיטליה ולקפריסין, עד שהגיעו לארץ-הקודש.

זכה ר' בן-ציון לשיבה טובה ולראות נחת יהודית מצאצאיו. כשנפתחו שערי ברית-המועצות, זכו הוא ואחיו ר' נחמן לנסוע פעמים רבות לציון רבינו הקדוש באומן, להשתתף בקיבוץ הקדוש בראש-השנה ולראות בחדווה בתחייתה הפלאית של חסידות ברסלב אחרי החורבן.

בכ"ז בניסן תשס"ט נפטר ר' בן-ציון לעולמו.

רבי שמואל שפירא

רבי שמואל שפירא נולד בירושלים העתיקה לאביו רבי שלמה יצחק, שמש וספרא דדיינא, ולאמו  בתו של רבי שמואל הומינר מייסד שכונת מאה שערים. מנעוריו התמיד בתורה בשקידה מופלאה, ופעם אחת סיים את כל פרק 'יש נוחלין' בליל-שישי אחד.

ראש ישיבת 'עץ חיים' שבה למד, הגאון רבי איסר זלמן מלצר, היה נוהג לקום לפניו, והתבטא עליו בשבחים מופלגים. יחד עם התמדתו העצומה, היה רבי שמואל מבקש ה' וירא חטא, מתייגע בתפילה בכוונה ושומר על עיניו מכל משמר.

בהיותו בן עשרים, נסתלק אביו לעולמו. בתקופה ההיא זכה רבי שמואל שפירא להתקרב לאורו של רבינו, על ידי רבי ישראל נחמן אנשין, בנו של רבי שמואל מאיר אנשין. הוא דבק בכל עוז ברבינו ובתורתו, ובחודש אלול נסע לראשונה בחייו למירון, שם בילה את רוב החודש בתורה ובתפילה, קימת חצות והתבודדות בהרים שסביבות ציון רשב"י זיע"א.

במירון פגש בחסיד הישיש רבי נתן חנה'ס מצפת, בנו של רבי יצחק מראיריד מתלמידי מוהרנ"ת. רבי נתן התגורר ב'מושב זקנים' במירון ועבד את ה' בצילו של רשב"י. הוא שש על המקורב הצעיר כמוצא שלל רב וישב עמו רבות, כשהוא משפיע עליו שיחות קודש וסיפורים מאנשי רבינו הקדוש, וניגוני דביקות מעוררי לב.

כעבור תקופה קצרה, הקים רבי שמואל שפירא את ביתו עם בתו של רבי יוסף-קדיש קרישבסקי מיקירי ירושלים. מיום ליום בלע בתשוקה נפלאה כל דיבור שמצא בספרי רבינו, ולבו התמלא התלהבות ברשפי שלהבת לבורא; ומגודל הרגשו במתיקות דברי רבינו, גמר אומר לפרוש ולהתרחק כמטחווי קשת מכל הבלי העולם הזה. בצימאון אין קץ היה שותה את דבריהם של זקני החסידים, מלקט כל עובדה ושיחה על עבודת ה' ומאמצם ללבו.

לפני כל שבת, היה רגיל לומר את ה'ליקוטי תפילות' על שבת, וכן לקראת כל חג ומועד, כגון פורים, פסח וכו'. לימים ביקש מאחד מבניו שילקט את כל התפילות לזמני השנה בספר מיוחד, משום שהדבר יביא תועלת מרובה לכלל אנ"ש, וכן עשה.

רבי שמואל מסר את נפשו פשוטו כמשמעו על קדושת עיניו ולא עשה חשבון כלל לעולם בעניין זה; ומרגלא בפומיה לומר: "אל תהי חכם בעיניך – בעניין שמירת העיניים אסור לעשות שום 'חכמות'".

בשנת תש"ח נלקח לשבי הירדני, יחד עם עוד רבים מדרי ירושלים העתיקה, לערבות ירדן. כל התקופה ההיא עד לשחרורם, עבד את ה' כמידת יכולתו, חרף הקשיים המרובים, ומסר נפשו על כשרות המאכלים וכדומה.

מיום שטעם רבי שמואל שפירא מאורו של רבינו, סלד מפני הכבוד והפרסום כמפני האש ולא אבה בשום אופן שיכבדוהו. תקופה מסוימת החלו אנשים לבוא אליו עם פדיונות כדי שיתפלל בעבורם, לאחר זמן נודע לו מי הפנה אותם אליו, כשפגש בו פרץ בבכי ואמר לו בכאב: "הרי מאז ומתמיד אנחנו חברים, מדוע אתה עושה לי את זה?!"

כיסופיו להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן לא ידעו גבולות; בחצות לילה היה בוכה זמן רב באמירת 'חצות' במילים: "בשערי ציון נעוף כיונים" ושוב ושוב חזר עליהם בניגון של תחנונים. בפורים אחד, מכר את כל חלק העולם-הבא שלו לרבי שמואל הורביץ, כדי שייתן לו בתמורה 'תיקון הכללי' אחד שאמר בציון רבינו.

משמים ראו את כיסופיו העזים וזיכוהו להגיע לציון רבינו עוד בתקופת שלטון הקומוניזם. בשנה האחרונה לחייו זכה להגיע מתוך מסירות-נפש בל תתואר לראש השנה לאומן. בריקודים במוצאי ראש-השנה, קם ממקומו, מתנער באופן מפליא ממחלתו וחולשתו העצומה, ורקד כרבע שעה במעגל מתוך שמחה ואושר אין קץ על שזכה להיות באומן בראש השנה.

בשביעי של פסח תשמ"ט, עלתה נשמתו הטהורה של רבי שמואל שפירא לגנזי מרומים ונטמן בהר-הזיתים.

רבי יהושע מז'רין

רבי יהושע מז'ערין – תלמיד רבינו

היה אחד מגדולי עובדי ה' שבתלמידי רבינו. רבי אברהם בן רבי נחמן בספרו "כוכבי אור" פרק אנשי מוהר"ן, כותב: " תבערת הלב של רבי אהרן ורבי יהושע מזשערין, אין לשער".

רבינו שיבח פעם את תפילתו. היה זה לאחר שביקר אצלו וראה אותו מתפלל תפילת מנחה. כשחזר רבינו, אמר: "הייתי אצל יהושע'לה שלי וראיתיו מתפלל א שטיק מנחה!" ('חתיכת' מנחה).

בשנת תקס"ו נסתלק רבי יהושע לעולמו, ולאחר פטירתו זכה להגיע אל רבינו. את השתלשלות העניינים מתאר מוהרנ"ת ב"חיי מוהר"ן" קעח ובימי מוהרנ"ת יא. ומעשה שהיה כך היה:

בערב ראש השנה תקס"ו, בזמן שבו נכנסו החסידים אל רבינו בזה אחר זה, כשהם שופכים לבם לפניו, ובטרם עוזבים את חדרו הקדוש מניחים 'קוויטל' (פתקא) עם שמם על שולחנו – הגיע תורו של מוהרנ"ת. הוא נכנס בחרדת קודש אל רבינו ודיבר עמו מה שדיבר. בתוך כך, נחו עיניו על רצפת החדר. למרגלות השולחן נח פתק, ולמראה השם הכתוב עליה, פקד זעזוע את מוהרנ"ת. היה זה שמו של חברו רבי יהושע מז'רין…

ומדוע כל כך הזדעזע רבי נתן? משום שמנהגו של רבינו היה, שכאשר הגיע אליו קוויטל ובו שמו של אדם שבשנה הקרובה יסתלק מן העולם, היה משליך אותו אל מתחת לשולחן. כשראה רבי נתן את שמו של ידידו, אחד מהחבריא, שלא היה בא בימים, התעצב אל לבו, ביודעו שבקרוב תגיע עת פקודתו. אלא שמוכרח היה לשים מחסום לפיו.

במוצאי ראש השנה, בטרם נסעו איש לביתו, נכנסו אל רבינו כדי ליטול רשות ולהפרד ממנו. בין הנכנסים היה רבי יהושע. מוהרנ"ת הבחין כי הוא מתעכב בפנים יותר מן הרגיל והוא שיער את סיבת הדבר; רבינו הקדוש מכין את תלמידו למעבר מעולם השקר, לעולם האמת. ואמנם, כאשר יצא רבי יהושע, היו פניו שטופות בדמעות.

תלמידי רבינו ידעו כי התקשרותם אליו בעולם הזה, היא רק הכנה להתקשרות הנצחית אליו בעולם הבא, וכפי שהוא עצמו הורה להם, לבוא אליו לאחר הסתלקותם.

רבי יהושע שב לעיירת מגוריו והתמסר כל כולו לעבודת הבורא ולקבלת פני עתיק יומין.

לאחר חג הפסח תקס"ו, קרא רבינו למוהרנ"ת, מסר בידו פתק ובו שֵם בן שש אותיות שכה היה סידרן: למעלה שלוש אותיות, באמצע שתי אותיות, ולמטה אות אחת – ואמר לו: "סע אל רבי יהושע, שנן איתו את השם הקדוש הזה ואמור לו שיחקוק אותו היטב בדעתו – וזה יהיה לו לטובה גדולה". סגולתו של שם זה היתה, שלאחר הפטירה יוכל הנפטר לבוא אל רבינו.

כשהגיע מוהרנ"ת אל בית רבי יהושע, מצאו חולה. הוא ישב אתו וחזר עמו על השם הקדוש שבפתק, ואף הורה לו לזכור את רבינו עד לרגע פטירתו.

מוהרנ"ת נשאר ללון בלילה בז'רין. למחרת בבוקר פשטה השמועה בעיר כי רבי יהושע נסתלק לגנזי מרומים.

כשחזר מוהרנ"ת משליחותו, שיבחו רבינו על שזכה לקיים מצוה גדולה ונשגבה כזו, בהוסיפו: "ידעתי שכך יהיה, אולם מהר כל כך?! עוד לפני הקבורה היה רבי יהושע אצלי!"

כשרצה מוהרנ"ת לשנן את אותו שם קדוש עבור עצמו, אמר לו רבינו: "זה לא בשבילך". ואכן, באורח פלא, נשכח השם ממנו.

רבי יונה לבל

רבי יונה לבל

זכה להתקרב בצעירותו לחסידות ברסלב ומאז היה רגיל כל ימיו לשוחח עם ה' יתברך "כדבר איש אל רעהו" כפי שמלמד רבינו; בפשטות, בתמימות, בכל מקום ובכל זמן היה פיו ממלמל דברים לבוראו.

שלשה שבועות לפני שמלאו לו עשרים שנה, עדיין לא התארס. הוא נסע למירון והשתטח על ציון הרשב"י, ולילה שלם בכה וביקש מה' שיזכה להנשא לפני גיל עשרים. אך חזר ירושלימה, ואל הכותל המערבי הגיעה זה עתה מפולין בתו של ר' אהרן שיינברג, חסיד גור מלוקוב. ראתה אותה בכותל הגבאית הצדקת גיטל'ה בייטלמכר, ומיד עלה בדעתה לשדכה לרבי יונה, זה התנה את השידוך בתנאי שהחתונה תתקיים לפני שימלאו לו עשרים. וכך הוה.

בליל אירוסיו, כמו בעוד לילות רבים, עשה את הדרך לכותל המערבי יחד עם חברו, כשהוא שופך שם דמעות הודיה ותחינה לבוראו.

אל ציון רשב"י במירון היה קשור כל ימיו בעבותות אהבה; בכל עת מצוא היה מגיע לשם. ומכיון שטוב ומטיב היה, דאג כל העת להאכיל רעבים ולהכין ארוחות לכל דכפין. כשהסיר היה מבעבע על גבי האש, היה פונה להשתטח על הציון ולפרש שיחתו לפני בוראו בדברי חן ותחנונים. יהודי שהיה רחוק משמירת מצוות, נקלע פעם למירון ושמע אותו בוכה ליד הציון: "ריבונו של עולם! מה יהיה עם ימי ושנותי שחולפים בחושך?…" הלה כה התעורר מכך עד ששינה את דרך חייו לטובה.

רבי יונה שימש כתוקע ב'קיבוץ' של ראש השנה במירון (בשנים שבהן לא ניתן היה להגיע לאומן). פסוקי מן המיצר שהיו נאמרים על ידו, היו ממיסים אפילו לב אבן. מעשה בנער ירושלמי אחד שירד מן הדרך הישרה, הציע לו רבי יונה להתלוות אליו בנסיעתו למירון לראש השנה. פסוקי 'מן המיצר' הנרגשים של רבי יונה חילחלו אל נפשו של הנער, וגם לשנה הבאה הגיע מירונה. אולם, בהשפעת חברו, החליט לעזוב את הארץ ולנסוע לצרפת. מצרפת, הועיד פניו לאמריקה וקנה כרטיס באוניה המפליגה לשם. אלא, שהוא לא שם לב שתאריך ההפלגה הוא בליל ראש השנה. כשישב על האוניה, עברו במוחו ביעף ימי ילדותו, ולפתע נזכר שערב ראש השנה היום, ומאי–שם החלו מהדהדים בראשו זעקותיו של רבי יונה לבל בפסוקי 'מן המיצר' שלפני התקיעות. זעזוע פקד את נפשו, ובאותו רגע קלט פתאום את מצבו והחליט על אתר לעזוב את האוניה, בטרם תפליג לדרכה. הוא זינק מן הסיפון אל הרציף ושוטט בעיר הגדולה, עד שהגיע אל בית כנסת. בסופו של דבר, הוא שב אל היהדות והקים משפחה לתפארת עם צאצאים יראים ושלמים.

בתקופה שנערים רבים הצטרפו לתנועות הלח"י והאצ"ל, ונטשו מקור מים חיים לטובת בורות נשברים, הציל רבי יונה נערים רבים על ידי דיבוריו הלבביים, החמים, שיצאו מעמקי נשמתו הבוערת ביראת ה' ובאהבתו, ובזכותו נותרו יהודים כשרים.

בתקופת לימודיו בישיבת "חיי עולם", היה נוהג לומר לפני תחילת לימודו תפילות מהספר 'שערי ציון', בהשתפכות ובהשתוקקות, כשמדי פעם הוא נושא עיניו למעלה ואומר בשפתו שלו: "אבא יקר! הרי אני בנך, רחם עלי שאהיה מעכשיו כמו שאתה רוצה!" אלו שישבו בקרבתו סיפרו, שדיבוריו הנלבבים חדרו ללבם ועוררו אותם עד כדי דמעות, וכשהעירו לו מההנהלה שכאן בישיבה לומדים ואין מתפללים, ענה: "אחים יקרים, האם טעמתם פעם מה זה להגיד 'שערי ציון' ולאחר מכן ללמוד? הרי זהו לימוד אחר לגמרי!" וכשאמרו לו שכאן משלמים על לימוד, ענה בפליאה: "כסף עבור לימוד תורה? חלילה! על הלימוד משלם השם יתברך!"

רבות ניתן לכתוב על זהירותו בטבילת מקוה, על מעשי החסד המופלאים שלו, שנעשו בפשטות וללא רעש, על תמימותו, שמחתו ואמונתו, ואהבת ישראל הגדולה שלו.

נסתלק לעולמו בב' בניסן תשכ"א. ת.נ.צ.ב.ה.

רבי משה קליין

רבי משה קליין נולד בעיר צפת כבן להורים שאינם חסידי ברסלב. בשכנות לבית הוריו התגוררו שניים מתלמידי מוהרנ"ת: רבי מאיר מטפליק ורבי נחמן מריבוצק.

לאחר לידתו סברו הוריו כי הוא 'נֶפֶל' ונמנעו מלהכניסו בברית. ראו רבי מאיר ורבי נחמן כי אינם מלים את בנם מחמת חששות שווא – ודיברו על לבם שיתנו להם את הילד והם ימולו אותו, כשהם מבטיחים להם כי "עוד יחיה חיים טובים." נכנס הילד בברית ונקרא שמו בישראל – 'משה'.

כשגדל והיה לנער, הסתופף בצל קורתם של שכניו הדגולים, שהאצילו עליו מיראתם ומקדושתם.

לימים סיפר, כי באותה תקופה זכה להתקרב לאורו של רבינו, וכי את עיקר התעוררותו לכך קיבל מקריאת מכתבי החסיד הנלהב רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, שאותם נהג לשגר לעתים קרובות לידידיו בצפת מכתבי חיזוק.

ר' משה היה מעתיק, לבקשת כמה מהחסידים, את המכתבים היוקדים, כדי שיישארו אצלם למשמרת. תוך כדי כך נאחזה השלהבת בנשמתו הטהורה של ר' משה.

בתקופה האחרונה לחיי רבי נחמן מריבוצק, שימשו ר' משה במסירות רבה. באחד הימים קרא לו רבי נחמן ואמר לו: "יש לי בקשה ממך, הבטח לי שתקיימה". משהבטיחו נאמנה, מסר לו פתק שהיה כתוב בו: "הוליכני לרבינו נחמן מברסלב ז"ל," תוך שהוא מבקש ממנו: "לאחר פטירתי, הנח פתק זה בידי, ודאג שאקָבר עמו." ואכן, במלאת ימיו קיים ר' משה את בקשתו.

לאחר התקרבותו לדרך רבינו הקדוש, נסע ר' משה קליין לקראת ראש השנה לאומן.

באותם ימים היו תנאי הדרך בין היַבָּשוֹת – קשים ביותר. אולם ר' משה – שדברי רבינו "הראש השנה שלי עולה על הכול" עמדו לנגד עיניו – לא חת ממאומה; וכך זכה להשתטח על ציון רבינו ואף להישאר באומן תקופה ניכרת.

בדרכו חזרה, בספינה, הגיע יום הפורים, והוא קרא את המגילה שהביא עמו. גוי יווני שהבחין בכך, חטף את המגילה מידו וירק עליה.

לא יכל ר' משה קליין להבליג, וסטר על לחיו. הלך הגוי המוכה והתלונן בפני הקפיטן, זה התכוון להענישו בחומרה ושאל אותו לסיבת מעשהו.

ענה לו ר' משה: "הוא ירק על 'עשרת הדברות'…" (המקודשות אף בקרב האומות) וכדי להוכיח דבריו, הראה לו את עשרת בני המן…

(ואמנם, מובא בספרים כי עשרת בני המן הם "זה לעומת זה" כנגד עשרת הדברות) סָפר הקפיטן את עשר השורות ואמר לו: "אכן, טוב עשית שהכית אותו!"

מאוחר יותר, עבר רבי משה קליין להתגורר בחיפה, שם הירבה לעסוק בצדקה ובחסד ובהכנסת אורחים. החסיד ר' ישראל בער אודסר נהג לספר שבנסיעותיו היה עובר בחיפה והיה נכנס לבקר אצל ר' משה שהיה מקבלו בסבר פנים יפות, מדבר עמו בענייני רבינו, ואף דואג לו ללינה, לאכילה ולהוצאות נסיעתו.

החסיד ר' שמואל הורביץ נעזר בו רבות כשעשה למען תמיכת החסידים העניים באומן וקיומו של נר התמיד בציון רבינו.

בחודש אלול תרפ"ז נסע ר' שמואל הורביץ למירון וביקר את ר' משה קליין בחיפה. הצטער מאוד לגלות שירד מנכסיו, וכי צרות רבות התרגשו עליו והוא מוטל על ערש דווי.

בשובו, נטלו עמו לירושלים ודאג כל העת לצרכיו. מאוחר יותר סיפר בהתפעלות, כי ר' משה לא התרעם אף פעם אחת על מידותיו יתברך, אלא הצדיק עליו את הדין כל הזמן.

בחודש ניסן תרפ"ח שהה ר' שמואל הורביץ בצפת, וכשחזר לקראת פסח לירושלים, סיפרו לו חבריו, כי אמש, בי"ב בניסן, הלך ר' משה לעולמו, ונטמן בהר הזיתים.

מה כאב לבו של ר' שמואל שלא נכח בפטירתו ולא עשה לו כשם שעשה הוא לרבו רבי נחמן מריבוצק עם הפיתקה.

אך "רצון יראיו יעשה" – אחד מחבריו סיפר לו, כי לאחר פטירת ר' משה קליין, הניח בידו פתק שבו כתוב: "הוליכני לרבינו נחמן מברסלב", וזאת על דעת עצמו, מבלי ששמע כלל על מעשה דומה שעשה רבי נחמן

רבי מנחם מנדל מלדיז'ין

רבי מנחם מנדל מלדיז'ין – תלמיד מוהרנ"ת

רבי מנחם מנדל מלדיזי'ן התקרב אל מורנו רבי נתן, על ידי החסיד ר' יצחק חזן. התגורר בתחילה בטולטשין, ומאוחר יותר עבר לדור בלאדיז'ין, שכמו קודמתה, נמצאת בקרבת העיר ברסלב. וכך התאפשר לו להתחמם לעיתים קרובות באוּרו של רבי נתן.

ר' מנדל סייע למוהרנ"ת בדרכים שונות, בפעולותיו החשובות למען גילוי אורו של רבינו לכל יושבי תבל. הוא למד את מלאכת סידור אותיות עופרת בלוחות הדפסה, ושקד ימים ולילות, ללא קבלת שכר, על הדפסת הספרים 'ליקוטי מוהר"ן' ו'ליקוטי תפילות' ב"דפוס מוהרנ"ת", בית הדפוס שהקים מוהרנ"ת בביתו.

מלבדו עסקו במסירות במלאכת-קודש זו עוד כמה מצעירי החסידים, כגון ר' חיים נחום מזויניגורודקה, ר' נתן ב"ר לייבל ראובנ'ס ור' שכנא בן מוהרנ"ת.

ר' מנדל נסע בשליחות מוהרנ"ת לעיירה מינקוביץ, כדי לרכוש אותיות עופרת שחסרו להמשך הדפסת ה'ליקוטי תפילות'.

הוא חותם את שמו המלא בראשי-תיבות כפולים, בסופו של חלקו הראשון של הספר 'ליקוטי-תפילות': "מה מאוד נעים נפילת חבל חלקינו, מסדרים מדפיסים, מילים מועילים ערבים עלינו, נעימות נפלאות דברי דודים, ילהיבו יבעירו להבת לבבות".

באותה שנה, תקפ"ב, אף זכה ר' מנדל להתלוות אל רבי נתן בנסיעותיו הרבות ולשמוע מפיו דברי קודש הנובעים ממקור החכמה.

בחג הפסח דהאי שתא, שהה מוהרנ"ת בעיר הנמל אודסה, בדרכו לארץ הקודש. מתוך שמחת החג, דיבר בהתלהבות מגדולת רבינו, ובאותה הזדמנות החלו ר' מנדל ועוד כמה מהחסידים מרקדים בשמחה עצומה.

וכך מתאר זאת רבי נתן: "ר' מנדל שהיה עימי כל הדרך, שמח הרבה מאד ורקד הרבה מאוד, עד אשר תמהו כל הרואים: 'מהיכן הכח לרקד הרבה כל כך שלא כדרך הטבע'? והם לא ידעו מ'ההוא רוחא דנשיב בשית פרקין וכו" [=מאותה רוח הנושבת בששת פרקי הזרוע ובששת פרקי הרגל] שמשם נמשכין המחאת כף-אל-כף וריקודין, כמבואר בהתורה 'ואלה המשפטים' סימן י, עיין שם".

לאחר יום-טוב הראשון, נפרד ר' מנדל ממוהרנ"ת ונסע לביתו.

רבי נתן, ברוב חיבתו אליו, ליווה אותו, עד ליציאתו מן העיר.

בשנת תקפ"ד, ערך רבי נתן נסיעה אל כל העיירות בהן התגוררו חסידי ברסלב, על מנת להשפיע עליהם להרים תרומתם למען המטרה הנעלית: בניית בית הכנסת על שם רבינו הקדוש באומן, כאשר כל כוונתו בדבר, שיתקיים הקיבוץ הקדוש בראש השנה באומן– לדורות עולם.

העיירה הראשונה אליה הגיע, הייתה לאדיז'ין. בין החסידים עימהם נפגש רבי נתן, היה ר' מנחם מנדל מלדיז'ין. על אף היותו עני מופלג – מייד בשמעו את דברי רבי נתן, רץ בהתלהבות דקדושה אל ביתו, נטל את כל רכושו, שהסתכם בשני רובלים, והביאו בשמחה אל רבי נתן.

רבי נתן, שידע על עניותו הגדולה, סרב ליטול ממנו את הכסף, אך ר' מנדל החל מתחנן: "אנא רחמו עלי, קחו מידי את המעות, למען אזכה במצווה נוראה ועצומה זו!"

נכמרו רחמי רבי נתן עליו וקיבל מידיו את תרומתו. משראה את מסירות נפשו, ידע כי על יסוד איתן שכזה, בודאי עתיד בית הכנסת לקום ולעמוד על תילו.

תאריך פטירתו של ר' מנדל מצויין ע"י רבי נתן בעצמו: "ביום א, ערב שביעי של פסח, בשנת תקצ"א, נפטר ר' מנדל ז"ל מלאדיזין, ע"י חולאת ה'חולירע' שהיתה בשנה הזאת.

רבי נחמן מטולטשין

רבי נחמן חזן מטולטשין (רבי נחמן טולטשינער) – תלמיד מוהרנ"ת

ילד רך בשנים היה כשהתייתם רבי נחמן חזן מאביו ר' אברהם, ומאמו.

דודו רבי ראובן יוס'ל לקחו תחת חסותו, ובביתו גדל.

ר' ראובן יוס'ל זכה לארח בביתו את מורנו רבי נתן, ובאחת ההזדמנויות הללו שרת העלם הצעיר את האורח הדגול.

תוך כדי כך שמע אותו אומר כדברים האלה: "הבלי העולם הם – 'לא,' ו'לא' ניתן להשיגם; תורה ועבודה הן – 'כן,' ו'כן' ניתן להשיגן".

נכנסו הדברים האמיתיים בלב הילד ולא שכח אותם, עד אשר ברבות הימים דבק בכל לבו בבעל השמועה, רבי נתן, והיה לתלמידו ומשמשו המסור שלא מש מאהלו.

מוהרנ"ת מצדו העריכו מאוד עקב תום לבו, ישרותו, ומסירות נפשו למען הפצת דעת רבינו הקדוש לאנשי דורו ולדורות הבאים.

רבי נחמן מטולטשין לא התהלך בגדולות, וברח מגינוני כבוד למיניהם.

מחזה שבשגרה היה לראותו נושא דליי שופכין מן הקלויז, או מטפס אל ה'נר תמיד' כדי להיטיבו. פעם, כשראו כמה מהחסידים כי מעילו דהוי, הציעו לקנות לו חדש. אך ר' נחמן טולטשינר סירב, באומרו: "עם מעיל ישן קל לי יותר להחליק על השלג בשובי מהציון הקדוש…"

עקב מידת האמת שבו, זכה להרגשה מופלאה בכל דיבור מדברי רבינו. לא פעם היה הגאון החסיד רבי נחמן רבה של טשערין מסתתר מאחורי הדלת בעת שהיה רבי נחמן מטולטשין יושב עם חסידים ושח בדברי רבינו. הוא ידע היטב שאם יכנס פנימה – יפסיק ר' נחמן מייד לדבר, מפני כבודו, ולכן נקט בדרך זו, כדי לשמוע את אמרי פיו; ופעם אחת תינה את צערו בפניו: "מדוע בכל עת שאני נכנס, מפסיקים אתם לדבר? הרי עם הדיבורים שלכם אתם עושים פירוש נפלא לתורותיו של רבינו"!

"ספר לנו איזה מופת מרבינו," ביקשו פעם חסידים ממנו, ורבי נחמן השיבם ללא שהיות: "מופת אתם מבקשים? הרי אני עצמי מופת של רבינו!"

אותה הכרת הטוב העצומה שחש כלפי רבינו הקדוש, שבכוח עצותיו הקדושות התקרב אל הבורא יתברך – היא שהניעה אותו לנדוד בדרכים למען הפצת אורו בעולם, על ידי הדפסת סדרת הספרים המופלאה של רבו מוהרנ"ת – 'ליקוטי הלכות' ועוד מכתבי קדשו.

לא לחינם היו חסידי ברסלב בני דורו אומרים: "חבים אנו תודה נצחית לר' נחמן מטולטשין, שלולא הוא, לא היה נותר דף אחד מכתבי רבי נתן לפליטה".

כרבו מוהרנ"ת, זכה אף רבי נחמן מטולטשין לעלות ארצה ולחונן את עפרה. גם לאחר שובו לאומן, לא חדל לדבר בשבחה ובקדושתה של ארץ חמדה.

מסופר כי באחת מנסיעותיו של מוהרנ"ת לעיר ליפוביץ, התלווה אליו רבי נחמן. בשבת, התארחו אצל אחד מחסידי ברסלב שהתקיימה אצלו שמחת 'שלום זכר'.

כטוב לבו, ביקש רבי נתן מחזן העיר לפצוח בזמר לכבוד שבת ולכבוד השמחה, אך הלה, שנמנה על קהל המתנגדים, סרב.

פנה רבי נתן אל רבי נחמן היושב לצידו ואמר לו: "ר' נחמן, שורר אתה!" מימיו לא היה ר' נחמן מוכשר לשורר, אולם מחמת אמונתו ברבו לא התמהמה ופתח בשירה.

אמרו, שמאותו יום נפתחו בפניו היכלות הנגינה, ולמשמע תפילתו העריבה היה נמס כל לב. הקשר בין ר' נחמן לעולם הניגון נרמז אף בשם משפחתו: 'חזן'.

כבן שבעים שנה היה ר' נחמן מטולטשין כשהשיב את נשמתו הטהורה לבוראה, כשהמילים "ואתה עתיד ליטלה ממני" מתפילת 'אלוקי נשמה' – על שפתיו. היה זה ביום כ"ו בניסן שנת תרמ"ד.

הוא נטמן באומן, ועל קברו נחקקו המילים: "פה נטמן ר' נחמן חזן הלוי, איש תם".

רבי הלל מיכאליץ

נולד בפשדבורז שבפולין, לאביו ר' ישראל שהיה סוחר בדים ויחד עם זאת ירא ה' מרבים.

בפשדבורז התגורר אז הגאון החסיד רבי אפרים קרקובסקי, הידוע בכינויו 'ר' אפריימ'ל', צדיק וקדוש ובעל מידות נאצלות ששימש כמורה הוראה, וכעין אדמו"ר להמוני חסידים ואוהדים.

הלל, שהיה נער צעיר, זכה ללמוד תורה מפיו ולספוג אל קרבו מיראתו וצדקותו.

לא פעם אף התלווה אל רבי אפרים בנסיעותיו לגדולי הדור. על אחד מאותן נסיעות, אל הרה"ק רבי אליעזר דוד מרדושיץ המכונה 'הסגי נהור', היה ר' הלל מספר בהשתאות:

דרכו של רבי אליעזר דוד הייתה להרבות בטבילות במקווה, כמו כן לא הושיט ידו לשלום לאיש בטרם טבל הלה קודם לכן, וגם אז עשה זאת כשידו עטופה במגבת.

כשהגיע רבי אפריימ'ל לרדושיץ, היה מותש מתלאות הדרך ופנה תחילה אל בית המדרש. נודע על כך ל'סגי נהור'. לא המתין לרגע ומיהר לשם. כראות רבי אפריימ'ל אותו, קם מייד בחרדת קודש והתנצל שלא בא הוא לקבל את פניו קודם, יען כי טרם טבל במקווה, מפאת טורח הנסיעה.

אך שמע רבי אליעזר דוד את דבריו, נטל את ידו בחיבה גלויה, וקרא בתמיהה: "האתה זקוק למקווה!? הלא ידך קדושה וטהורה!"

מדי קיץ, נהג ר' ישראל, אביו של ר' הלל, לממן לרבי אפרימ'ל ומשפחתו נופש באחת מעיירות הקייט, שכן חלוש היה מטבעו, ונזקק למנוחה מבריאה. אל מעונות הקיץ היה מתלווה אליו הלל הצעיר, כדי להתבשם במחיצתו ולשתות ממעיין תורתו. כך זכה ר' הלל להתקרב לאורו של הנחל נובע מקור חכמה.

שנים ספורות טרם עלה הכורת על יהדות פולין, גמלה בלב ר' ישראל מיכאליץ ובנו ר' הלל ההחלטה לעלות לארץ ישראל.

במכתבו אליהם מאותם ימים, כותב רבי אפריימ'ל: "מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, שזכיתם להסכמה לנסוע לארץ הקדושה ונשברה המניעה הזאת. כן יעזור ה' יתברך לשַבר כל המניעות, ומאוצר מתנת חינם יחננו, לנסוע לשם חיש קל מהרה מתוך הרחבה.

"ועתה אתם ברוכי ה', לאשר כי אתם ידידים ואוהבים נאמנים לי אהבה שאינה תלויה בדבר, לזאת הנני מבקש מכם בקשה גדולה, לאשר כי תהילה לא-ל נכסוף נכספתי גם כן לנסוע לארץ הקדושה, ארץ חמדה טובה ורחבה. לזאת, נא כאשר יעזור ה' יתברך לכם ותזכו לדרוש לציון, לנסוע לארץ הקדושה, זכרו נא גם אותי ליקח עימכם שם בצוותא."

ר' הלל ואביו זכו להוציא את תוכניתם לפועל, עלו ארצה והתיישבו בתל אביב, שבאותה עת חיו בה קבוצה מחסידי ברסלב.

ר' הלל לא שכח את רבו שמעבר לים, ועשה מאמצים מרובים עד שעלה בידו להעלותו ארצה.

ר' הלל אף תמך כלכלית ברבי אפרימ'ל כל ימיו, ולאחר פטירתו ישב עליו שבעה, ואמר קדיש במשך שנה שלימה.

רבות פעל למען כבוד השבת, ומדי יום שישי מסובב היה בין החנויות בתל אביב ומזכיר לבעליהן כי שבת קודש ממשמשת ובאה, ועליהם לסגור את החנות.

ר' הלל נפטר בדמי ימיו, ביום כ"ח לחודש ניסן שנת תשי"ט.

הודות לקשר המכתבים שלו עם רבי אפריימ'ל, נותרו מכתביו של רבי אפריימ'ל המלאים חידושי תורה נפלאים על פי הקדמות רבינו, והובאו לדפוס בספר 'עונג שבת'.

רבי סנדר חיים טרוביצר

נולד בשנת תרל"ג לאביו החסיד הגדול רבי נתן בן רבי צבי טירוביצר, ולאמו שהיתה בתו של החסיד הנגיד רבי שמואל פיקסל.

אביו ושני סביו, שהיו מיקירי חסידי ברסלב בטירוביצה, עלו עם משפחותיהם לארץ ישראל והתיישבו בעיר הקודש צפת ובה גדל ר' סנדר חיים, כשהוא סופג אל קרבו יראת שמיים במחיצת חסידי ברסלב הנלהבים שהתגוררו בעיר.

מדי פעם הגיעה אל ביתם איגרת מאת החסיד הנודע רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, שקשר הדוק היה לו עם אביו. מכתבים אלו הרעיפו טל תחיה על קוראיהם והציתו בקרבם את שלהבת ההתקרבות לצדיק.

חסידי ברסלב בארץ ישראל של אותם ימים, שמנו בקושי רב כשני מניינים, היו קשורים איש לרעהו בעבותות אהבה וחיו כמו משפחה אחת; שמחו האחד בשמחת חברו, ובעת צרה השתתפו בצערו.

במכתב אל רבי נתן טירוביצר הנושא את התאריך אייר תרל"ו, כותב רבי נתן מטבריה: "והיה לי למשיב נפש שברוך ה' בנך מו"ה סענדיר חיים נ"י בקו החיים והשלום, ואתה מכין עצמך לעשות לו חאלאקע למזל טוב. כן תזכו אתה וזוגתך תחי' לעשות לו בר- מצוה וחתונה אי"ה למזל טוב, ואביך נ"י ואמך תחי' יזכו לראות שמחתכם, וגם כל אוהביך וחמיך נ"י וחמותך תחי' וכל מי שרוצה לראות בך כל טוב, יזכו גם כן לראות בשמחתכם תמיד.

"ואני איני יכול לנסוע על החאלאקע מחמת שאי"ה בדעתי – ה' יגמור לטוב ויכון צעדי – לנסוע אי"ה ביום ד' הבעל"ט על ראש השנה, ובדעתי היה לנסוע מקודם לירושלים ת"ו ומשם לאומן… ובודאי רציתי להיות עמכם בצוותא חדא על החאלאקע של בנך נ"י, על כן תשמחו בשם, ואני מרחוק אשמח גם אני".

כשגדל סנדר חיים והיה לנער נפלה בחלקו זכות גדולה – להעתיק את מכתביו הנלהבים של רבי נתן מטבריה שנשלחו אל אביו. הודות להעתקות אלו נותרה למכתבים היקרים שארית בארץ והם היו המקור להדפסתם בספר 'נתיב צדיק'.

אביו רבי נתן היה ידיד נפש של החסיד המופלא רבי ישראל קרדונר, שהתגורר אף הוא בצפת. לעתים קרובות היה רבי ישראל מתארח בביתם ומשוחח עם אביו 'שיחת חברים' בענייני רבינו הקדוש.

בשנת תרס"ט יסד אביו יחד עם רבי ישראל את 'בית המדרש וחברת קימת חצות – לילה'. ר' סנדר חיים שהיה אז בשנות השלושים לחייו נמנה עם בני חבורת קודש זו.

בשנים שבהן נמנע מהם לנסוע לאומן, השתתפו רבי ישראל, רבי נתן ובנו רבי סנדר חיים בקיבוץ ראש השנה במירון שנוסד על ידי זקני תלמידי מוהרנ"ת אשר נבצר מהם מפאת זקנותם ותנאי הדרך באותם ימים להפליג אומנה.

בשנת תרע"ט נסתלקו שני ידידי הנפש לעולמם בהפרש של חודש: רבי ישראל קרדונר ביום ט' בחשוון, ורבי נתן טירוביצר ביום ט' בכסלו. מאז נטל על עצמו רבי סנדר חיים את עול החזקת הקיבוץ במירון, כפי שמציין רבי שמואל הורביץ, בספרו 'ימי שמואל': "וגם רבי נתן מטראויץ הזהיר לבנו ר' סנדר שיתנהג תמיד כך, שאם לא יוכל לנסוע לאומן על ראש השנה, אז יהיה במירון. ומאז הוא מחזיק המניין על חשבונו בראש השנה וביום כיפור".

מלבד מכתבי רבי נתן מטבריה שאותם העתיק למשמרת, היו ברשות רבי סנדר חיים כתבי יד חשובים נוספים שירש מאביו.

רבי סנדר חיים נפטר ביום כ"ו בניסן שנת ת"ש, בגיל ששים ושבע. נטמן בקרבת אביו אמו ואחיו, סמוך לציונו של הרידב"ז זצ"ל, מגדולי צפת.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)

רבי אליקים גציל ליוּבּוֹבנה

רבי אליקים געציל ליוּבּוֹבנה

חסיד נלהב מאין כמותו היה, ומיוחד בעבודת התפילה שלו.

נולד בשנת תרל"ד בעיירה רבוּצק שבאיזור אומן, לאביו רבי אברהם, שעקב צדקותו המופלגת כינוהו 'רבי אברהם מלאך', ולאמו בת החסיד הנודע רבי פנחס יהושע מטשערין, מתלמידי מוהרנ"ת.

בצעירותו גוייס על כורחו לצבא הרוסי, ושם עמד בגבורה ובמסירות נפש בניסיונות שונים שנזדמנו לו. מאחד ולא הורגל לחיי צבא ולחימה, חשש שמא תקופה זו פגמה בקדושת נפשו, ולכן קיבל על עצמו להניח בכל יום תפילין כדעת ה'שימושא רבא', בנוסף לתפילין של רש"י ושל ר"ת.

מבקש ה' מנעוריו היה 'ר' געצע', כפי שכונה באומן. הוא מאס בתענוגים המדומים של העולם הזה ודבק בעבודת ה' באש-שלהבת.

בהגיעו לפרקו, לקחו לחתן רבי נחמן בן רבי אפרים בן מרת שרה בת רבינו.

עם נישואיו התמסר יותר לעבודת הבורא. היה קם בחצות לילה, טובל במקווה קפוא ולאחר מכן עוסק בתורה ובתפילה עד שהאיר השחר. בשעות נשגבות אלו עסק בחכמת הנסתר ואף מילא גליונות שלמים בחידושיו. החסיד רבי בן-ציון אפטר העיד כי ראה עליית גג מלאה בכתביו.

מ'עולם הזה' לא טעם רבי געצע כלום, עני מרוד היה ואף בעל ייסורים, אך מלא בחיות ובשמחה שאותן שאב מתורתו ומתפילתו.

באומן היו הוא ובן דודו החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי ממגידי השיעורים הקבועים בתורת רבינו. דבריו של רבי געצע היו כגחלי אש, מתוך דבקות עצומה בכל דיבור מדברי רבינו.

פעם, כאשר נקלעה ישיבת 'אנשי מעמד' באומן שעמם נמנה, לגרעון כלכלי, יצאו הוא והגאון החסיד רבי מרדכי מסוקולוב למסע התרמת נדיבי עם. בדרכם הגיעו לבית מדרשו של הגאון רבי חיים סולובייצ'יק מבריסק. הגיע זמן תפילת ערבית, נעמד רבי געצע בקרן זווית ופתח בתפילת נלהבת, בקול שאגה, כאילו מצוי הוא ב'קלויז' באומן…

לשמע הזעקות, יצא רבי חיים מחדרו, לראות במה המדובר: שמא מצוי מישהו בסכנת-נפשות…

אמרו לו כי הגיע לכאן אחד מחסידי ברסלב, והזעקות – מתפילתו הן.

עמד רבי חיים נפעם, האזין ל'שמע ישראל' האדירה שהשמיע רבי געצע והפטיר בהערצה: "מימי לא שמעתי תפילה כזאת!" לאחר מכן העניק לשני המשולחים מאומן המלצה נלהבת עבור ישיבת 'אנשי מעמד', זו שמורה עד היום.

רבי געצע זכה גם לבקר בארץ הקודש.

אחד מן העוסקים בהחזקת 'אנשי מעמד', היה אברך בשם ר' יעקב יוסף. באחת מנסיעותיו לארץ ישראל, שלח עמו רבי געצע איגרת לאחד מרבני הארץ שאותו הכיר כנראה מביקורו, כמענה לספר ששלח אליו.

האיגרת יוקדת באמונה עזה ברבינו הקדוש ובנצחיות כוחו. בין היתר נאמר בה כי "תיקון העולם, ובפרט הדור האחרון הזה, הוא רק על ידו… ואם תאמר: ואיה כוחו עתה? הלא מבואר בכל הספרים ובפרט בספרו, כי זה הצדיק שלומד עם 'דרי מעלה' ועם 'דרי מטה' – אפילו כשנסתלק, אינו נסתלק לגמרי… כי דע, שלא יהיה עוד 'ראש בית' עד ביאת משיח צדקנו, על כן שׂם כוח בספרו, והבטיח לעזור מי שיבוא על ציונו עד סוף הדורות".

נסתלק בשביעי של פסח של שנת תרע"ח, ונטמן באומן.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)