נולד בפולין לאביו רבי יוסף מאיר, מגזע הש"ך. בצעירותו התקרב יחד עם אחָיו רבי לייבל ורבי שמחה-בונים ועוד מבני משפחתו, לחסידות ברסלב שאורה החל לזרוח בעיר לובלין. הם נסעו פעמים רבות לאומן, גם לאחר שנסגרו הגבולות בין פולין ורוסיה.
פעם אחת, לאחר שר' זושא ואחיו ר' לייבל ניסו להבריח את הגבול בחזרה מרוסיה לפולין, נתפסו על ידי שוטרי הגבול והושמו במעצר. כשנשאלו בחקירתם, האם יש להם ידיד או מכר היכול למסור פרטים עליהם, מסרו את שמו של רבי לוי יצחק בנדר. כשנשאל רבי לוי יצחק על ידי השופט, מה דעתו על שני אנשים אלו, ענה: "הם כה פרושים מהוויות העולם הזה, שאינם יודעים כלל מהו המושג גבול" ושני האחים שוחררו לנפשם.
ר' לייבל צרטנר נשאר ברבות הזמן לדור באומן. ור' זושא, יחד עם חברו ר' בעריש לינטשיצ'ר (על שם עיר מוצאו לינטשיץ) שניהם מהעיר לודז' שבפולין, נהגו לצאת יחד מדי שנה לקראת ראש-השנה לעבר הגבול, כדי לזכות להיות בקיבוץ הקדוש באומן סמוך ונראה לציון רבינו, ופעמים רבות הצליחו להגיע לאומן.
במכתבו מפרשת וישב תרפ"ז, מספר רבי אהרן לייב ציגלמן:
"ר' זישא ור' בעריש תיכף אחר ראש-השנה, כמו שני ימים, נסעו לביתם דרך ווארשא והנם נמצאים בלודז' במקומם הידוע להם ועוסקים בעבודתם" (רינת ציון, מכתב טו)
החסיד ר' שמואל הורביץ, בנסיעתו בשנת תרפ"ט מארץ ישראל לאומן, דרך פולין, הגיע לעיר לודז' לקראת חנוכה, ושם פגש בר' זושא וחברו ר' בעריש, כאשר הוא כותב: "ושם התחיל אז צמיחת הישועה לנסיעה לאומן, כי שם נפגשתי בהיחבא עם ר' בעריש ור' זושא נ"י והתחלתי לטכס עצה על הנסיעה לאומן" (ימי שמואל, פרק קצב)
"כי הר' בעריש הנזכר לעיל וחברו ר' זושא, למרות האיסור החמור שהיה שלא לגנוב את הגבול, הם היו מנסים כל שנה לעבור הגבול לאומן והיו יוצאים מביתם בלודז' לאחר חג השבועות לכיוון אומן ובדרך כלל המשמרות הפולנים היו תופסים אותם לפני שהצליחו לעבור את הגבול ואחרי כל מיני חקירות ומאסרים היו מחזירים אותם לביתם בלודז' ובדרך כלל היו מגיעים לביתם לחנוכה!" (פרק קצג)
החסיד ר' בירך רובינזון, כותב בזיכרונותיו: "היו בין אנשי שלומינו שני אנשים מעיר לודז', בשמם: בעריש לינשיצער, והשני זושא צרטנר, ה' ינקום דמם, הם זכו שנסעו כמעט בכל שנה והגיעו לאומן על ראש השנה, ובאו בחזרה גם כן. הרבה פעמים נתפסו על הגבול, אבל נשתחררו על פי נס. אבל בפעם האחרונה שמענו מהם לא בשורות טובות, על ידי מי – אין ידוע בבירור, אבל זאת היה גלוי, שלא נשארו בחיים, ה' ינקום דמם"
בימי מלחמת העולם השניה, התגלגל חיים שפירא, יליד לומז'ה שבפולין, לערבות קזחסטאן, כשאוצר יקר נותר לו מבית אבא – זוג תפילין שהסתיר בכיס תפור בבגדו. הוא גויס לפלוגת עבודה שתפקידה היה שיקום פסי רכבת שנעקרו על ידי הגרמנים.
שבת אחת, סיפר לימים ר' חיים, נשלח על ידי מפקדו אל מחנה שבויים סובייטי, להעביר הודעה. בעודו צועד בפאתי מחנה השבויים, הגיע לפתע לאוזניו ניגון, מתוך סבך שיחים נמוכים, בקעו מילים בלשון הקודש, בהשתפכות נעימה: "אל גינת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל…"
בקרחת יער מוקפת שיחים עבותים, ישב יהודי מבוגר, זקנו ההדור מעטר את פניו המאירות, עיניו עצומות והוא שר בדבקות עצומה – – –
"שבת שלום, יהודי", ברכו חיים. אך היהודי העמיד פנים כמי שאינו מבין, מכיוון שאיש שיחו היה נראה כחייל רוסי, מה גם שלא הכירו. חיים הסביר כי הוא שייך לקבוצת עובדי הרכבת והגיע לכאן בשליחות, הוא הוסיף וסיפר כי לפני המלחמה למד בישיבה, ופתח את הכיס הנסתר שבבגדו והראה לו את התפילין. באותו רגע, נזדעק היהודי בהתרגשות: "תפילין!!! כבר חמש עשרה שנה שלא הנחתי תפילין!"
דמעות זלגו מעיניו והוא הצטער ששבת היום ולא יוכל להניחן. שיחה נלבבת התפתחה ביניהם והיהודי המופלא סיפר כי שמו נחמן ברנוב והוא חסיד ברסלב, "נשפטתי על שלימדתי ילדי ישראל תורה ודנו אותי לעשרים שנות מאסר. חמש עשרה שנה הייתי עצור במחנה אסירים ברפובליקה הקרילו-פינית, וכאשר פלשו הנאצים לרוסיה, הועבר המחנה לכאן, לאורל.
"בתחילה, נשמר המחנה על ידי אנשי הנ.ק.וו.ד. ובאותם ימים פחדתי לשיר זמירות. אך לאחר מכן החליפו את תפקיד השומרים ותיקי מלחמה נכים, שהם הרבה יותר אנושיים. העמדתי פני חסר-דעה והפכתי ל'שוטה המחנה', כך נמנע ממני לחלל שבת".
ר' נחמן, שהיה נתון בהתרגשות עצומה מכך שמצא תפילין, שאל: "היכן אתה נמצא? הסבר לי בפרוטרוט כיצד אוכל להגיע לשם". חיים ניסה להניאו מרעיונו משום ששומרי המחנה יירו בו ברגע שינסה לברוח. ר' נחמן התעלם והסיט את נושא השיחה: "ובכן, הניגון מצא חן בעיניך? הבה נשיר יחד. המילים הן מ'שיר השירים' ".
וכך, בפאתי מחנה השבויים הסובייטי, ישבו שניהם ושרו בצוותא את המילים שוב ושוב. מתיקות הניגון חלחלה ללב הנער הצעיר ומילאה אותו בכוחות נפש רוחניים, להן כה נזקק. בצאת השבת נפרדו וחיים חזר למחנה שלו.
עם אור ראשון, התעורר חיים כמנהגו, הניח את התפילין מתחת לשמיכה והתפלל בחשאי שחרית. כשסיים את תפילתו, הרגיש לפתע בנגיעה. בהלה תקפה אותו: "אבוי לי, גילו אותי מניח תפילין!"
במהירות חלץ את התפילין ושרבב ראשו מחוץ לשמיכה. אפלה עדיין שררה, אך בדמדומי השחר זיהה את הזקן הלבן. מבלי משים פרצה זעקה מפיו: "ר' נחמן! ברחת ממחנה השבויים! הם יהרגו אותך!"
ר' נחמן היסה אותו: "השומר נמצא בחוץ. תן לי את התפילין, מהר!" בזריזות הסתתר תחת השמיכה, הניח את התפילין והחל מתייפח כתינוק, כשהוא שוכח כליל היכן הוא מצוי. חיים הניח ידו על השמיכה כדי לרמוז לו לשתוק, והרגיש כי היא רטובה מדמעותיו.
לאחר מכן סיפר ר' נחמן, כי שיחד את השומר במנת הלחם שלו, כדי שיאפשר לו לבוא לכאן. "אשוב לכאן גם מחר, באותה שעה" אמר.
חיים התחנן אליו שלא יסכן את חייו, אך ר' נחמן השיב בקול חנוק מדמעות: "חמש עשרה שנה לא זכיתי להניח תפילין ועכשיו שמשמיים נתנו לי את ההזדמנות – אם ארעב ללחם, מה בכך? האם סבור אתה שזו הפעם הראשונה שאני נשאר בלי לחם? פעם הם כלאו אותי שבוע ימים ללא אוכל, משום שסירבתי לכרות עצים בשבת ובחסדי השם אני עדיין חי!"
למחרת, שוב הופיע ר' נחמן עם הנץ החמה, כשהוא מלווה בחייל מאתמול, שאותו שוב שיחד במנת לחמו. במשך שלשה שבועות הופיע יום יום, כשעיניו זורחות בשמחה ואושר, על שזוכה הוא להניח תפילין.
מאוחר יותר, הועברה פלוגת העבודה בה שירת חיים, אל מחוז אחר, ואת החסיד המופלא ר' נחמן ברנוב, שוב לא ראה לעולם.
יש חסיד ויש חסיד; יש חסיד העושה מעשיו בהסתר ובהצנע וזוכה להשאר נסתר אף לאחר הסתלקותו; יש חסיד שבחייו זכה להסתר, אך במותו התגלו מעשיו הגדולים בעולם; אולם, יש חסיד שהן בחייו והן במותו לא היה ולא נשאר נסתר, אך עם זאת, לעומת מעשיו בכל היקפם ומימדם הריהו סתום ונעלם מעין כל. שכן, כל הגדולות אשר עשה והותיר אחריו ברכה לאחר פטירתו, משקפות רק חלק מזערי מרוב עבודתו ויגיעתו בקודש. כזה היה ר׳ אהרן לייב ציגלמאן זצ"ל – זה שעסק בדור שלפני השואה במסירות נפש ממש להעמדת דבר רבינו ז"ל על תילו – עד כי אך מעטים ידעו ויודעים, כמה גדול היה האיש וכמה תוכן רוחני יצוק היה באישיותו הפנימית.
הן ידעו בחייו שהוא המוציא והמביא של חסידי ברסלב בפולין, הוא המדפיס ספרי רבינו ותלמידיו לרבבות, וכי הוא המפקיר עצמו ומשפחתו עבור עניני אנ״ש בפולין, הן יודעים זאת הכל גם היום, אך טרם בא מי וגלל את מגילת חייו כולה, על כל סיפוריה ועובדותיה, שאינם אלא חטיבה אחת של עבודה רצופה בלתי לה' לבדו.
אכן, רק אלו שהתאבקו בעפר רגליו תדיר יכולים להעיד על כך, ורק מי שהכירו מעבר לעסקנותו ופעילותו הגלויה יכול לכתוב, כפי שכתב עליו אחד מחשובי אנ״ש יוצאי פולין במכתב אל כותב הטורים: "אה! מה דלה שפתי ומה רסוק עטי לתת הערכה על איש צדיק תם וישר הזה המורם מבין אנ״ש!". במכתב המשתרע על גבי שמונה עמודים צפופים, מנסה הלה לתאר את דמותו הטהורה של ר׳ אהרן לייב ציגלמאן הי״ד, ובצירוף הערכות נוספות שהגיעונו מכל עבר, הרי לפנינו דמות צדיק וחסיד שהתבטל כליל לדעת רבינו הק', ועשה ככל שביכלתו להתנהג ולהנהיג אחרים בדרכו הקדושה.
לפי חישוב זהיר שעשו אנ"ש זכה ר' אהרן לייב להדפיס עד שנת תרצ"ו שבעים וחמש אלף כרכים מספרי חסידות ברסלב אותם הפיץ[1].
באותן שנים, משנת תרע״ב בערך, קירב רבים לעבודת השי"ת, התכתב עם אנ"ש מכל קצוות הארץ, ביסס בית מדרש בוורשה, יסד יחד עם חשובי אנ"ש בפולין את הקיבוץ הקדוש שבראש השנה בלובלין, הרצה שיעורים יום יום, תמך כלכלית בגדולי אנ"ש והפיח רוח חיים בכל הקשור לחסידות ברסלב.
עם זאת, עסק בעצמו בקימת חצות, התבודדות, לימוד התורה, לימוד ספרי רביז"ל ותלמידיו וכו' וכו'. אלא שלכל זאת לא תהיה חשיבות רבה כל כך טרם נעמוד על תנאי חייו, סביבתו, אמצעיו וכו׳ שעל אף היותם קשים במיוחד זכה ועשה את כל המעשה הזה משך שנות חייו הקצרים[2].
התקרבותו לחסידות ברסלב
בוורשה שמלפני מלחמת העולם הראשונה, חי ופעל אחד מגדולי חסידי ברסלב, "ר' שלמה גבריאל זצ"ל"[3], שכעדות אנ״ש דפולין היה "לפיד אש" ממש בעבודת ה' יתברך. הוא היה מוותיקי אנ"ש, שהכיר ושימש את גדולי אנ"ש באומן, ושעל תבערת לבבו בעבודת השי"ת מספרים נפלאות.
בימים ההם, טרם היו חסידי ברסלב בפולין לשם דבר. בוורשה הבירה היו אך זעיר פה זעיר שם, אנשים חסידים, שנקראו על שם רבינו הקדוש. הם לא היו רבים, ואף לא היה איש שיאחדם וידאג לגיבושם כראוי.
והנה דרך כוכבו של ר׳ שלמה גבריאל, ותצלח רוח ה' עליו ותחל לפעמו; החל הוא להשפיע מאורו על אחרים, ובחורים ואברכים רבים החלו נוהרים אליו ומתקרבים לעבודת ה', בחום ובלהט בהם התייחד.
יסוד בית הכנסת הברסלבי בוורשה
עד מהרה נוצר הצורך לייסד בית מדרש מיוחד לחסידי ברסלב, ובהשראתו קם והיה הדבר. ברובע היהודי המובהק, ברחוב דזיילנה הסמוך ל״נלבקי" הידוע בישראל, נוסד בית המדרש דחסידי ברסלב, שם החל ר׳ שלמה גבריאל ללמוד ספרי רבינו ברבים.
בקול חוצב להבות אש היה משוחח על אפסות העולם ופחיתותו, זיקוקין דינור היו יוצאים מפיו בשעה שהרצה את שיעורו בפני הנוכחים המרותקים למקומם כבמסמרות. מספרים, שכאשר נפטרים היו אנ״ש מלימודו ויצאו כל אחד לביתו, חשו כאילו כל המון האדם והרכב ברחובות וורשה, על חומותיה הגבוהות, שאונה ומסחרה, בטלים ומבוטלים כאין וכאפס – משהו המזכיר רק את אותה הרגשה שהיתה לרשב״י ובנו בשעה שיצאו מן המערה – כך מוסיף אחד מאנ"ש דפולין.
הדבר הכה גלים בעיר ובכל הסביבה וצעירים רבים החלו נמשכים אל דעת רבינו ז״ל כנחלים הללו ההולכים אל הים הגדול. בחשק ובהתלהבות רבה הופיעו יום יום "מקורבים" חדשים לדעת רבינו זיע״א, ותור הזהב של חסידות ברסלב בפולין החל – – –
ביום בהיר אחד, הופיע בחור צעיר עדין נפש, על סף ביתו של ר׳ שלמה גבריאל וביקש בנימוס רשות כניסה. הזמינו בעל הבית לשבת אצל השלחן, הגיש לפניו טעימת מה ונכנס עמו בשיחה.
– מאין תבוא ומה הביאך הלום?! שאל ר׳ שלמה גבריאל בעיניו היוקדות אש קודש.
– מעיר סמוכה הנני, נתוודעתי לתלמידכם הצעיר ר׳ יצחק ברייטער, ממנו שמעתי דברים בשבחו של מר היודע להצית אש קודש בליבות בני אדם[4].
– כלום שבחי שלי הוא?! שמא אני הוא המצית אש?! הלא רבינו הקדוש והנורא, בכחו ובכח כחו הנני עושה זאת!
לא ארכה השעה, ור׳ אהרן לייב ציגלמאן הצעיר מצא עצמו מרותק לשטף דיבורים מחיים ומחזקים שלא שמע דוגמתם מעולם. עוד לפני כן היה בחור בעל שאר רוח, מאס בתאוות ומידות רעות ודבק אל כל הטוב והיקר, אך מאז הכיר את ר' יצחק ברייטער – שלעתיד היה לגדול משפיעי אנ״ש בפולין – חש במין סחף אדיר לדרך רבינו הק׳ והנורא ולהכרה מעמיקה בהרבה בתכליתו של אדם בעולם הזה. כי על כן לא היסס רבות ושם פעמיו לוורשה, היישר לביתו של ר' שלמה גבריאל.
מלחמת העולם הראשונה
הגיעה המלחמה הגדולה של שנות תרע"ד – ע"ח (מלחמת העולם הראשונה), והמצב הכלכלי במדינה ירד אל נקודת שפל חסרת תקדים. בעלי משפחה סובבו ריקנים בלי מלאכה, צעירים על אחת כמה וכמה, ואילו העסק בסחורה – מאן דכר שמיה. הכל כאשר לכל ירד פלאים, ואולם, דווקא הזיקה לעבודת השי"ת ולעסק התורה עלה ונתעלה, כפי שלא היה לפני כן. חסידי ברסלב רבים, שבטרם המלחמה עסוקים היו במשלח ידם, מי בחנות ומי בסחורה, הפכו תוך תקופה קצרה לחובשי בית המדרש עניים… בחסותו של ר׳ שלמה גבריאל עסקו בתורה ובתפילה, לילות כימים ממש. בחצות הלילה היה בית הכנסת מלא מפה אל פה בעורכי תיקון חצות, וכל פינה צדדית מלאה מתבודדים בדרך רבינו ז"ל.
ויהי רעב בארץ, רעב כבד אשר כמוהו לא היה; נפוחי כפן מתו מיום ליום ואת אשר הותיר המחסור אכלו המגיפות רח"ל, שבאו בעקבות תזונה ירודה. ואם בכל הארץ כך, הרי אצל אנ"ש חמור המצב פי כמה, שכן כאמור שקועים היו היום יותר מאי פעם בעבודת ה', ובמקום לבלות ימים ולילות בנבירה באשפתות בחיפוש אחר קליפות תפוחי אדמה למאכל ובלויי סחבות להגנה מן הקור, יושבים ואוכלים היו פרקי משניות ושותים פרקי תהלים ומתלבשים במצוות… כפי שאמר רבינו זיע"א: "אשרי מי שזוכה לאכול כמה פרקים משניות ולשתות אחר כך איזה קפיטליך תהלים ולהתלבש באיזה מצוות״ – – –
הסתלקותו של ר' שלמה גבריאל
באותה תקופה נסתלק והלך לעולמו ראש החבורה הקדושה ר׳ שלמה גבריאל, ועניינו של רבינו החל מיטרף כספינה בלב ים. אז הופיע ר' אהרן לייב כמלאך מושיע ונטל את העניינים לידיו. הוא נתמנה לגבאי בית המדרש, וברוב תבונתו החל להשתלט על המצב. בראש וראשונה החל מטיף למידת הצמצום, ותוך כדי לימוד ברבים בספרי רבינו החדיר מתינות רבה בעבודת השי"ת והזהיר מ"פן יהרסו לעלות אל ה' ", מרסן היה צעירים נלהבים מעבודת ה' יתירה על המידה, ומשגיח על בריאותם; השליט סדר בבית המדרש ודאג לכל קשה יום. אגב לימודו ברבים הרעיף דברי התחזקות לרוב, ולעומת דברי ההתעוררות של קודמו ר' שלמה גבריאל זצ"ל לימד את דרך החסד וה"נקודות טובות" של רבינו, היינו לשמוח ולהתעודד מעצם נקודת היהדות ומן המעשים הטובים שעשו אי פעם וכדומה.
היה זה אפוא ר׳ אהרן לייב ציגלמאן שהצליח להחזיר את החבורה הרוממה בוורשה אל שביל הזהב בעבודת ה', כנדרש בימי פורענות כאלה.
משפיע ומורה דרך
המלחמה שככה, צבאות גרמניה נחלו מפלה, אך הותירו בעקבותיהם שמות בארצות אירופה ואבדון ברוב חלקי תבל; מיליונים רבים מצאו עצמם בלי קורת גג ורבים יותר יתומים ואלמנות; אמידים בעלי רכוש התהלכו לבושי סחבות ועשירים מופלגים למפרע יחפים על הארץ. אלה כאלה נאחזו בחסידות ברסלב כשלהבת בגחלים, ובניצוחו של ר' אהרן לייב הפכו רבים רבים לחסידי ברסלב אמיתיים.
באותה עתה, טרם נסגרו גבולות רוסיה, ור׳ אהרן לייב ציגלמאן עם עוד כמה מאנ"ש נוסעים היו מדי ראש השנה לאומן, כדי להצטרף אל הקיבוץ הקדוש שם. עוד בשנת תרס"ו מוצאים אנו אותו מוסר כל כספו לקופה משותפת של עוד שבעה מאנ"ש, כדי לנסוע לאומן.
עוד מנסיעותיו הקודמות זכה להכיר את גדולי זקני אנ"ש שבאומן, מהם שאב רובי תורתו וצדקתו ומהם למד את דרך העבודה האפיינית לחסידים שברוסיה, שבניגוד לאחיהם יוצאי ארצות אחרות הריהם פחות רועשים בעבודת השי"ת, ולמודים במלאכת "צמצום האור לצדדין".
כך, שכאשר באותה תקופה החלו זורמים ובאים כתות כתות של צעירים ממשפחות חסידיות מפוארות, שאבותיהם ואבות אבותיהם נאמנים היו לחצרות חסידיות אחרות, היה זה ר' אהרן לייב שברוב תבונתו ידע היאך לצמצם את התלהבותם היתירה, הן כדי שלא ינזקו הם והן שלא יעוררו מדנים מצד משפחותיהם.
אכן, היתה סיבה מוצדקת להתלהבותם היתירה של אותם צעירים, שכאן מצאו ציבור שלם בלי הבדל גיל, שכלם כאחד מפיקים רשפי אש בתפילתם, בלימודם, וכל שיגם ושיחם אינו אלא בענינים שלא מעלמא הדין, דברים הקשורים אך ורק לתכליתו הנצחי של האדם עלי אדמות. הדבר הדהימם מאד, והחליטו אף הם להתמסר לעבודת ה׳. אך טרם ידעו שריבוי אור שובר את הכלים וריבוי שמן מכבה את הנר, כי על כן נחלץ ר' אהרן לייב, שהיה המשפיע העיקרי בבית המדרש, ללמדם את ה"מדרגא לדרגא" או כפי שקורין בלשון חסידות, את ה"שוב" שלעומת ה"רצוא".
בכלל היה ר' אהרן לייב, זה שקיבל את פני הבאים. ובסבר פנים יפות מקרבם בכל מיני קירוב ודברי טעם. מהם שבאו לתהות על שיטת ברסלב, שואלים שאלות ומתווכחים על צדקת דרכו של רבינו הקדוש, ואף כאן היה זה ר' אהרן לייב שידע להשיב על כל טענותיהם ושאלותיהם.
הופעתו של ר' אהרן לייב כמשפיע, אחרי השרף ר' שלמה גבריאל, היתה איפוא בבחינת דבר בעתו מה טוב. שכאמור, לעומת ה"התעוררות" הרבה לעבודת ה' שעורר לה ר׳ שלמה גבריאל, היתה דרושה עתה מידה גדושה של "התחזקות". שכן זוהי דרכה בקודש של ברסלב, שעל כל כף של התעוררות שהיא נותנת, הריהי מרעיפה לגין מלא של התחזקות … כמאמרו של מוהרנ״ת, גדול תלמידי רבינו מוהר"ן זיע"א.
רגיל היה להחדיר בצעירים מידה גדולה של סבלנות וכח המתנה בבחינת "אריכת אפיים" המובא בליקוטי מוהר"ן, אורך רוח ואמונה בישועה הרוחנית הפרטית אשר בוא תבוא לאחר ימים ושנים של עובדות מעשיות, תורה, תפילה, עמידה בנסיונות וכו' וכו'.
חוזר היה לפני הבחורים הצמאים להתגלות אור השי"ת עליהם על מה שכתב רבינו ז"ל בספר המדות (תשובה ע"ו): "הן אמת חפצת? – האמנם מתכוונים אתם באמת? – אם כן – בטוחות! – הניחו על כך "ערבויות" של עבודת ה', אף מבלי שיהיה לכם חשק רב. תנו על כך 'בטוחות' של קיום תורה ומצוות, אף מבלי התעוררות מיוחדת כזו שאליה אתם מצפים".
וכך כותב האחד מחשובי אנ״ש הנ״ל, כותב המכתב: "סבלנות רבה לימד ר' אהרן לייב את המקורבים החדשים שהתחילו בתבערת ההתקרבות לעסוק בתפילה והתבודדות; שלפעמים לבם נשא את רגלם באמצע היום מהשוק המסחרי שב[רחובות] נלבקיס וגנשה להביהמ"ד, ששם היה מוכן להם ספרי רביז"ל וליקוטי תפילות, גם חדר מיוחד בשביל התבודדות, שזאת עוררה תרעומות מצד משפחתם – שאנשי מסחר יעזבו מסחרם בעת פדיון?! באו בני משפחתם אל ר' אהרן לייב בקובלנא שמתרשלים מן המסחר, ובקשו ממנו שלא יניחם לבוא עוד אל הביהמ"ד. רא"ל הקשיב לטענותיהם במתינות רבה, ובפקחותו ידע מה להשיב להם, ותיווך ביניהם, עד שנעשו אוהבים זה לזה. ולפעמים, אותם המעוררים בעצמם, התחילו לבקר את הביהמ"ד, מפני שנתפעלו מאישיותו הנפלאה של ר' אהרן לייב".
אכן, זו היתה עבודתו של ר׳ אהרן לייב ציגלמאן, ללמד וליישם את ה"דרכי נועם" של רבינו ז"ל, שאמר פעמים רבות דברים ברוח זו. פעם אמר: "רצוני שתהיו מעורבים עם הבריות״; בפעם אחרת אמר שאף קיסרים היו צריכים לשלוח את בניהם ללמוד אצלו דרך ארץ, ועוד דברים רבים בדומה להם.
ואמנם, בדרכו זו הצליח לקרב רבים רבים לדרך רביז"ל. בתחילה בעל פה, בלימוד ספרי רבינו ברבים בלבד, ולאחר מכן גם בהפצת ספרים וארגון אנ"ש בפולין כפי שנספר בע״ה בהמשך.
נועם לימודו ברבים
על לימודו ברבים כדאי לקרוא שוב מה שכותב הנ״ל במכתבו על ר׳ אהרן לייב ציגלמאן: "בלימודו ברבים מצא רא"ל תמיד אזניים מקשיבות, וקולטות כל הגה היוצא מפיו. דבריו נאמרו בחן של אמת, בתמימות רצינית, וטל אמונה היה נוטף מהם. רגיל היה לישב על ידו זקן אחד, ור׳ יעקב ציגלר ז"ל שמו, שהיה מנענע את ראשו ועושה תנועות של שביעות רצון – אה, אה – בעת לימודו, כמי שנהנה ממקוה חמה… בלמדו תורה ז׳ בלקו"מ היה אומר: העולם חושבים את קריעת ים סוף להנס הכי גדול, אמנם אצל המאמין – שרואה השגחה נפלאה בכל מה שמתרחש אתו יום יום – בעיניו גדול יותר הנס מה שהקב״ה שם חול גבול לים שלא ישטוף את העולם בכל רגע ורגע. שזה נס תמידי, וקריעת ים סוף היה רק לשעה … בזה היה רגיל להסביר מה שאיתא שם, שאמונה, תפילה ונסים וארץ ישראל הם בחינה אחת".
והוא מוסיף לספר: "מכל חוגי וורשה באו לשמוע לימוד ספרי רבינו ז"ל בבית מדרשנו והם: חסידים, מתנגדים, ואף חפשים. וביותר בשבת קדש בשלוש סעודות, אפשר היה לראות פה פרופסור ידוע, שם עתונאי או ראש מפלגה, עומדים אצל הפתח ומקשיבים בהתעניינות רבה ללימודו של ר' אהרן לייב, שהיה בקול רם, שגם אצל פתח הכניסה יכולים היו לשמוע. רא"ל מעולם לא הזמין אותם פנימה. – חיצונים הם, אמר. אמנם, אין לנו רשות לדחותם, מפני ששיטת רביז"ל היא התקרבות ולא התרחקות, וכן נהג עמהם רביז״ל כידוע. ובאמת היו בהם גם כאלה, שבאו מתחילה להתלוצץ מאנ"ש, אמנם, במשך הזמן, נכנסו לריקוד שלאחר הלימוד, ואחדים מהם נתקרבו אחר כך ונעשו בעלי תשובה גמורים. אחד מהם שהיה רקדן בבתי טיאטראות, נהפך והיה לאחד מאנ״ש. והיה רגיל לשמח את הקהל במועדים, בריקודיו הנפלאים להפליא. פעם שאלו לפרופסור אחד, שיצר שיטה מיוחדת בפסיכולוגיה, מנכדי בעל התניא ושניאורסון שמו, שהיה שומע ברצינות ללמודו של ר׳ אהרן לייב: מה הניעו להטריח עצמו ולבא הנה השכם בבוקר? אמר: מפני שספרי רביז״ל יש להם דרך אינטימית וגישה מיוחדת ישרה אל נשמת האדם"…
בספר יקרא דחיי שמחברו בירר רבות על תולדות אנ״ש בדור הקודם, מובא רישום קצר וממצה על ר' אהרן לייב ציגלמן זצ"ל, בין השאר מוגדרת גם דרך לימודו של רא"ל בספרי רבינו ז"ל ברבים: "היה אחד מהלומדים ספרי אדמו"ר בקביעות לפני אנ"ש. ולימודו היה דרך משל: שהיה מלביש דברי אדמו"ר במשל, עד שהוציא מזה איך לעבוד השי"ת".
מרכז חסידי ברסלב…
ל"ישוב הדעת" של ר' אהרן לייב יצאו מוניטין, ואנשים רבים התייעצו עמו בענייני עבודת ה'. לאחד ששאל מה לכוון בעת עטיפת הטלית אמר: "תכוון בעיקר שלא תפגענה ציציותיך בשעת העטיפה בעיני אחרים… ואף בענייני עסק ומסחר שאלו לעצתו, הודות לפקחותו ובהירות שכלו. והוא בסבלנותו הרבה, הקשיב לכל אחד, והשיב לו תשובה הוגנת כיד ה' הטובה עליו. לזה חיזק באמונה, לזה בבטחון, ולזה בעניני השגחה פרטית. כזה האחרון היה אותו חסיד שרצה להתפטר ממשרתו, מחמת "נסיונות" בהם הוא מתנסה במקום עבודתו יום יום. העמידו ר' אהרן לייב על טעותו ואמר לו בתבונה: "אולי דוקא משום כך נתן לך הקב״ה משרה זו: כדי שתעבדהו מתוך נסיונות כאלה?! כלום יודע אתה אלו נסיונות צפויים לך במשרה האחרת שתמצא לך?! לכן אחי, עמוד על עמדך, והתחזק באמונה בהשגחתו יתברך, וברח לך אך אליו יתברך, פרש לפניו לבבך וחיה".
הנה כי כן, קנה לו ר׳ אהרן לייב אהבה עזה בלב הקרובים אליו בפרט וכל אנ"ש שהכירוהו בכלל. קרה ואחד מאנ"ש חלה באמצע הלילה ונטה למות; הלה חש באפיסת כחות, ודומה היה לו כי הנה יוצאת נפשו ופורחת נשמתו. החל לומר "נשמת כל חי" כמתכונן למות וכן ווידוי וקריאת שמע. אך לפתע הביע את משאלתו לפני הנוכחים לקרוא לו את ר׳ אהרן לייב. הלכו והבהילוהו למטת החולה והנה זה פלא, אך ראה החולה את ר׳ אהרן לייב דורך על מפתן הבית וכאילו נשמה חדשה נכנסה בו. שעה ארוכה ישב ר׳ אהרן לייב על ידו, הרעיף עליו טל תחיה בדברי התחזקות, אמצו ודיבר על לבו, עד שהחזירו לאיתנו בדבריו בלבד, וכל בני הבית הלכו לישון את שנתם רגועים ושבעי רצון.
אט אט הפך ביתו, שברחוב גנשה 27 לדופק החיים של חסידות ברסלב בוורשה. ולכשנחלץ לרעיון ההדפסה, ועל כל ספר הופיע כתבתו, היה ביתו הדל למרכז כללי של חסידי ברסלב בפולין כולה. ולא רק לשם קניית ספרים שימש בית זה לכתובת מרכזית, אלא גם למי שרצה סתם כך להוודע מענינו של רבינו ז״ל, או למי שחשק לו להשתעשע בדברי חסידות בכתב, או אף לקיים שיחת חברים הגונה פנים אל פנים, פנה אל ר׳ אהרן לייב. ואך למותר להוסיף, שכאשר נקלע היה אורח מאנ״ש מעיר אחרת לוורשה, וחפץ היה להתאכסן אצל חסידי ברסלב, מצא את ביתו של ר׳ אהרן לייב פתוח לרווחה. אלה כאלה מצאו עצמם אצלו כבאוירה הספוגה כולה ברוח רביז״ל; את כולם קיבל בסבר פנים יפות; הגיש אוכל ומשקה לרעב ולצמא בגוף ובנפש וכל אורח יצא מעמו שבע רצון וטוב לב. מארבע פינות הארץ הגיעו אליו מכתבים, אם בנוגע לרכישת ספרים ואם בשאלת עצה והדרכה בעבודת השי"ת. והוא, ר' אהרן לייב, השיב לכל אחד בטוב טעם ודעת, בפשיטות ובתמימות.
– "אהה! כמה נפיש חילא דההוא אילנא רברבא!" [-כמה גדול כוחו של אותו אילן גדול], מפליג אחד מאנ"ש שהכירו והתאבק בעפר רגליו בצעירותו.
מודעה בעיתונות היהודית בפולין על מכירת ספרי ברסלב אצל ר' אהרן לייב ציגלמאן
מביא את רבי יצחק ברייטר לוורשה
בד בבד עם הצלחתו בהדרכת צעירים ובהכוונתם בדרך מתונה ומיושבת בעבודת ה', חש ר' אהרן לייב שמבין אלה שהכירו עוד את ר׳ שלמה גבריאל, מסתמנים געגועים לאופן לימודו של זה האחרון, שכולו היה אומר התלהבות והתעוררות. הבין אל נכון להרגשתם של אלו – המהרהרים בודאי "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה…" – לפיכך העלה בלבו רעיון, להעביר את ר' יצחק ברייטער מעיירתו נלאנטשוב לוורשה, בה יקבע את דירתו ויחמם את כל סביבתה בגחלתו, ברעיונותיו החדשניים, ברוחו הנפעמת ובכושר דיבורו היוצא מן הכלל. הוא ידע שר' יצחק ברייטער, באישיותו הרבגונית, יוכל לספק היטב את כולם, כי על כן השתדל בזה והעבירו הנה.
בכך יצר מסגרת מושלמת של משתתפים קבועים, בשיעורים הנאמרים בספרי רבינו ותלמידיו הקדושים. אך בשבת, לאחר תפילת הבוקר, היה זה לדעת הכל, שיעורו של ר׳ אהרן לייב, המעניין ביותר. אז לימד ברבים את ספר סיפורי מעשיות הקדוש, בו היה מוצא, תוך אומנות נפלאה, רמזים מרמזים יקרים מפנינים בכל שורה ושורה. דולה היה כוונות דברים מתוך הסיפורים, שהיו ערבים ביותר לאוזן השומע, ושימשו שימוש רב לעבודת השי"ת. לאחר מכן יצאו המשתתפים בריקוד נאה למאד אשר העיד עד היכן חדרו דבריו ללבות המשתתפים: עמוק עמוק אל נבכי הלב. הדבר התבטא בשמחה העצומה שפרצה מיד לאחר השיעור בריקוד הנפלא.
גבאי בית מדרשינו
בתור גבאי בית המדרש – תפקיד אליו נבחר עם פטירתו של ר' שלמה גבריאל זצ"ל – לא הרשה לדבר דברים בטלים בבית המדרש. טבע טבוע היה בו, שעם כל מתינותו ידע גם לעמוד על דעתו בתוקף במקרה הדרוש. כך לא הניח לשוחח אף מילה אחת של פוליטיקה וחדשות, ורק דברים השייכים לעבודת ה׳ התיר לדבר בבית המדרש הנקרא על שם רבינו ז״ל. פעם, באמצע לימוד הסיפורי מעשיות בבוקרו של שבת, נכנסו שני אברכים חסידיים בהתלהבות, וביקשו לדרוש על דבר הבחירות למועצת העיר, לא הניחם רא"ל ובמקומם הכריז הוא בקצרה, שמי שרוצה להשתתף בבחירות יצביע עבור החרדים. ומיד שב ללימודו.
כאמור, היתה זו תקופת התעלות ותחיה גדולה בקרב אנ"ש בוורשה. בית המדרש עלה למרום שיאו, והפך למגדל אור לחסידי ברסלב בכל קצוי פולין. ר' אהרן לייב היה אז בשיא פעילותו כשמידי יום הגה רעיונות חדשים לחיזוקה של החבורה הקדושה שהלכה וגדלה בקצב מהיר. כך הגה והזמין את גדולי אנ״ש מקרוב ומרחוק לבוא לוורשה ללמד ברבים מתורתם, ועל ידי כן הפיח רוח התחדשות מפעם לפעם בקיום עצותיו של רבינו הלכה למעשה. בעידן פריחה זה, היה בצדק יכול בית המדרש להקרא "מרכז של יראת שמים ועבודת השי"ת" – כפי שמתבטא אחד מאנ״ש, מבאי בית המדרש ההוא, החי עמנו היום.
הקיבוץ הברסלבי בלובלין
ברם, רעיון כביר ביותר, העולה על כלנה – שהביא לאחדות עצומה והתלכדות נפלאה של כל שורות אנ"ש מכל קצוי פולין – הוא מבלי ספק הרעיון שצץ בינו לבין ידידו הטוב ר' יצחק ברייטער – להשיא משואות ולקבץ את כל אנ"ש חסידי ברסלב מכל מרחבי פולין אל מקום אחד לראש השנה. למטרה זאת נבחרה העיר העתיקה לובלין המעטירה שלא בכדי נקראה "ירושלים דפולין" שכן, בה חיו ופעלו מאורי הדורות, כהחוזה מלובלין, ולפניו המהר"ם מלובלין, המהרש"ל, ר׳ שלום שכנא חותן הרמ"א ועוד, שעיצבו את דמותה הרוחנית של העיר ולא עזבוה אף לאחר מותם. בבית החיים הישן שבלובלין נטמנו גדולי הדור הללו, ועל כן גם העדיפו גדולי אנ"ש את לובלין על פני ערים אחרות, כדי שבערב ראש השנה יוכלו חסידי ברסלב המשתתפים ב"קיבוץ-לובלין", להשתטח על קברות אדירי עולם אלה ולהשען על זכותם.
הדרך לאומן חסומה היתה זה מכבר, מסך הברזל שירד על ברית המועצות יצר חיץ בין הכא להתם, וכל נסיון מצד אנ"ש לעבור את הגבולות כדי להשתתף ב"קבוץ" ראש השנה באומן עלה בתוהו. לפיכך, כאשר העלו ר' אהרן לייב ציגלמאן ור' יצחק ברייטר את רעיון ההתקבצות בלובלין, נתקבל הדבר בהתלהבות בכל שורות אנ"ש לפזוריהם. ובהגיע ראש השנה שנת תרפ״ח, נהרו כל חסידי ברסלב בפולין ללובלין. – "ברכבות, באוטובוסים, באניות קטנות דרך נהר וויכסל, התאספו במסירות נפש נפלאה לובלינה, ערך שש מאות איש. ההתעוררות שם בתפילות, בלימודים ובריקודים – אין לשער. אשרי עין ראתה זאת!" – כך מסכם כותב המכתב הנ"ל את ההתקבצות הראשונה בראש השנה בפולין.
למוקד משיכה סוחף יותר מכל, הפך "קיבוץ לובלין", ואם בשנה הראשונה התקבצו רק שש מאות, הרי משנה לשנה הלך הקיבוץ ורב, עד שקטן היה בית מדרשו הגדול של החוזה מלובלין זיע"א – שם נערכו בתחילה התפילות בר"ה – מהכיל את כל הבאים.
הגיעה שנת תרצ"א, ור׳ אהרן לייב ציגלמאן בא בדברים עם ראש ישיבת חכמי לובלין, הגאון רבי מאיר שפירא זצ״ל, שניאות למסור את האולם הענק של ישיבת י.ח.ל. לאנ״ש הבאים לראש השנה. ובראש השנה תרצ"א יצא הדבר לפועל, קהל עצום מילא את היכל הישיבה המפואר שברחוב לוברטובסקה; מחזה נדיר למאוד היה זה, בתיאור הנמסר על כך בספר "שיח צדיקים", בולטת התפעלותו העצומה של המחבר והרושם האדיר שעשה קיבוץ נאדר בקודש זה.
לדברי הכותב, הרשים מאד ר' אהרן לייב ציגלמאן באמירת התורה שלו בערבו של יום; הוא דיבר אז מענייני ראש השנה על פי דעת רבינו, ודבריו הוסיפו נדבך חשוב לתפארת שם רבינו באותו מעמד. מרשים ביותר היה סדר התשליך, ההליכה בצוותא אל הנהר ביסטריצה והחזרה הימנו, בריקודים ובשמחה גדולה, השרתה הוד קדומים על רחובות העיר העתיקה. וכשבראש התהלוכה רבי מאיר שפירא זצ״ל, הושווה אז לקיבוץ חסידי ברסלב גוון כללי מכובד ביותר.
"משמרות ללימוד ספרי רבינו"
עוד רעיונות רבים יישם ר' אהרן לייב, תקצר היריעה למנותם. אולם, אי אפשר שלא להתרשם מפעולה מקורית אחת שהגה, כפי שהיא מובאת באחד ממכתביו הארוכים, בו הוא כותב למקורבו: "אבשרו בזה ענין גדול, מה שעזר לנו השי"ת. והוא: זכיתי בעזרת החונן דלים וחושב מחשבות לבל ידח ממנו נדח, ועלתה על רעיוני לדבר ולייסד בבית החסידים שלנו, משמרות ללימוד ספרי רבינו ז"ל ברבים, על כל היום כולו; משעה 12 עד 9 בערב, באופן שהפאבריק ( – בית היוצר) של יראת שמים, לא יהיה בטל; כדי שבכל עת מצוא, אשר יהיה לאיזה איש עתה פנאי ויבוא לביהמ"ד, ימצא לשמוע דברי אמונה הנובעים מהנחל נובע מקור חכמה".
למקרא קטע זה מתעורר מאליו געגוע לעידן מזהיר זה, שהיה אז לאנ"ש בבית המדרש בוורשה. וכאילו צפה ועולה משאלת לב: מי יתן ורעיונות שכאלה יצוצו גם היום. אכן, רק איש כמו ר' אהרן לייב מסוגל היה לבוא לרעיונות שכאלה ולבצעם הלכה למעשה. הלא כאלה הם המשך דבריו במכתבו: "והנה ענין זה, אף שלא אדע אם תבין בזה נחיצות הענין הזה, ובפרט בווארשא אשר הוא דרך מעבר לאנשים שונים, אבל בליבי יש הרבה לבאר בזה, ובמוחי מתנוצץ על ידי זה ענין גדול להשארת דעת רביה"ק ותפוצת אורו הק', הן אצל אנ"ש בעצמם והן בכל העולם"[1].
לזכותו של ר' אהרן לייב נזקפים איפוא חידושים רבים, על ידם חידש את חסידות ברסלב, כלפי אנ"ש עצמם וכלפי העולם כולו. שכן, לא רק על תיקונם של חסידי ברסלב שקד; עיניו הילכו ושוטטו הרבה מעבר לחוג מקומי זה; הוא נשא את לבו אל כל יהדות פולין; ביקש הוא לקרב את כולם לדרך רבינו הקדוש – – –
הפצת דעת רבינו בהיקף עולמי – הדפוס
עם כל צניעותו, רכותו ועידונו, נתגלה ר' אהרן לייב ציגלמאן בעשרים שנות חייו האחרונות, כבעל מעוף והסתכלות רחבת אופקים. הוא מישש בדופקה של יהדות פולין, והבין שהשעה כשרה ביותר להבאת דבר רבינו לכל בית ומשפחה, בית חסידים או פונדק, ובשנת תרע"ב גמר אומר, ותיכף יצא לפעולה.
כשהוא מטופל בבנים קטנים ומתגורר בדירה קטנה – העשויה כפרוזדור ארוך אחד, שרק מטבח קטן בצדו – ועל אף היותו חלוש בגופו ודל אמצעים, קם כארי, והחל מדפיס ספרי רבינו ז"ל ותלמידיו לאלפים ולרבבות – ליקוטי מוהר"ן בשתי מהדורות, ספר המדות בשלש מהדורות, תיקון הכללי – אחת עשרה מהדורות, שבחי הר"ן, שיחות הר"ן – שלש מהדורות, השתפכות הנפש שלש ומשיבת נפש ארבע, ליקוטי הלכות חלק א' פעמיים וחלק ב' פעם אחת. ספרי ליקוטי תפילות, חיי מוהר"ן, ליקוטי עצות, ספר השתטחות, שיר ידידות, קונטרס הצירופים, ליקוטי עצות ע"ט אותיות א'-מ', ליקוטי קודש על מועדים וזמנים, כשעל כל אלה נודעת חשיבות להוספותיו החשובות לספרי שמות הצדיקים ומכתבי מוהרנ"ת; הוצאה אחת של ספר משיבת נפש בתרגום ע"ט ע"י אחד מאנ"ש בקרקא, עם שני חוברות – דובר צדק ודובר שלום — העוסקות בשבח הדפסת ספרי אדמו"ר ותלמידיו[2].
ובהחלט לא בנקל עשה את כל אלה. את הספרים הפיץ במחיר אפסי ממש ולפעמים אף בחינם, כשלעיניו המטרה האחת והיחידה – לפרסם דעת רבינו ז"ל בעולם! שעל כן הוא נקלע לחובות עצומים, שהסתכמו במאות רבות של זהובים. ניצל ר' אהרן לייב כל פינה של גמ"ח, וכל אפשרות קטנה של קבלת צדקה או הלוואה מאנ"ש וממכריו. ובמשך זמן קצר, שוב לא השיג הלוואות במטבע מקומי ולווה במטבע זר ששערו עלה מיום ליום – דבר שאך הגדיל את חובותיו.
– "והנה בכל יום ויום נדמה לי שכמעט אפס תקוה ח"ו ומאין יבוא עזרי, כי הזמני פרעון של הוועקסלין (לשטרות) והגמ"ח נוגשים ואצים עלי בכל שבוע ושבוע, ואני מתפחד מאוד מהחילול השם ח"ו. ובתוך כך עוזר השי"ת שנזדמן לי מקום להשיג עוד גמ"ח על איזה ימים, ואני משלם את חובת היום. אבל בשבוע שלאחריה חוזר ובא חובת היום, וגם של גמ"ח בשבוע העבר, ונמצאתי בעל חוב כפול וכן משולש ומרובע וד"ל. ובכל פעם נדמה שכעת הוא מן הנמנע שלא אכשל ח"ו ברשת של חילול השם ח"ו, עד שבשבוע זה אני מוכרח עד יום ו עש"ק הבע"ל לסלק ששה מאות זהובים כנ"ל, ואיני יודע מאין יבוא עזרי".
כאלה וכאלה מצבים ממצבים שונים עולים וצצים ממכתביו הרבים הנמצאים בדפוס, בהם מתבלטת ישרותו המופלגת, בצד חששותיו למען כבוד שמים. שיותר ממה שהצטער על החובות, פחד וחשש שלא יתחלל שם שמים על ידו, כאילו מלווה הוא ואינו מחזיר. בשרשרת של חובות הסתבך ר' אהרן לייב ציגלמאן, על דאגה לא לו. דאגת הפצת דעת רבינו ז"ל בעולם, היא שטלטלתו טלטלה עזה, להקדיש כוחות רבים כל כך להדפסת הספרים הקדושים; לערוך נסיעות לשם כך; ולהרתם כולו לעבודת הקודש.
"ועמדתי מרעיד ומשתומם"
ושמא תאמר אמצעים כלשהם היו לו, הרי שברפרוף קל על פני מכתביו קוראים אנו על דוחק פרנסה נורא ואיום; על אשה חולנית, שכל שני וחמישי קיבלה התקפים של יסורים וכאבים נוראים[3] ועל עשרה נפשות המתגוררים בצפיפות איומה. במכתב משנת תרפ"ז[4] קוראים אנו על הכרעות גורליות שעל רא"ל להכריע בענין בריאות אשתו והשימוש בדרכי רפואה: "והנה בשבוע העבר שמעתי ודמיתי בנפשי שכבר התחילה הישועה. והנה, אחר עבור איזה ימים, והנה חזרה כבראשונה. ועמדתי מרעיד ומשתומם, כי כעת באופן כזה, הדבר נוגע לספיקות גדולות. ראשית, להבין כוונת רביז"ל בזה, עד היכן להמתין בענין כזה הנוגע … כי כולי האי ואולי, וד"ל. ובפרט, באופן כזה, שאם הישועה הוא באין סדר, היאך יכולין להיות בטוח בענין כזה. ואפשר שצריכין דייקא בדבר כזה, הנוגע למה שנוגע, להזדרז לתקן בעזרת השי"ת.
ואף לעשות יותר מהכח, ולהשתדל בזה הענין שאמרו אינשי שהוא בדוק ומנוסה? ולכן, איני יודע איך לכוון אל האמת בכל ענין, ובפרט בענין זה, וד"ל. השי"ת יעזרני ויתקנני בעצה טובה מלפניו יתברך, וינחני במעגלי צדק למען שמו. ובתוך כך ממשמשין ובאין ימי קודם החג של טרחות וטירדות… והנה, יש עלי להשלים בשבוע זו חובות ערך ע"ס 200 זל', ואף שהיום זכיתי – עפ"י תיקוני הצדיק האמת לטובת תיקון נפשי רוחי ונשמתי – שלא טעמנו אני ובני ביתי טעם תבשיל, חוץ מטעהע (- תה) עם לחם בדוחק, אף על פי כן, אחר כל ההשגחות שהם חוץ לדרך הטבע, בנקל הוא, וראוי לי להאמין, שבעזהשי"ת, יעזור השי"ת בשלימות, ושאזכה לסלק כל החובות במהרה ובנקל, ואזכה עוד להדפיס בעזרת השי"ת, כל ספרי רבינו ז"ל, כמה וכמה פעמים בנקל"…
שיא בהדפסת ספרי רבינו ז"ל
מודעה שפורסמה בעיתון "דער יוד" הוורשאי המודיעה לאנ"ש על קיבוץ לובלין תרצ"ד
בתנאים קשים שאין דוגמתם, במצב שפל כלכלי עד פת לחם, כשגם הוא בעצמו סובל בתדירות ממיחוש ראש, כפי שהוא מעיד לא אחת במכתביו, היתה אצלו דוקא שנה זו, שנת תרפ"ז, מן השנים הפוריות ביותר בהדפסת ספרי רבינו ז"ל! את התיקון הכללי הדפיס פעמיים לאור הביקוש הרב; את ספרי שבחי הר"ן, ליקוטי עצות רגיל וליקוטי עצות עברי טייטש אות א' וספר משיבת נפש הוציא לאור בשנה ההיא שאינה אלא אחת מעשרים שנה בקירוב, של הדפסה בלתי פוסקת של ספרי רבינו ז"ל ותלמידיו הקדושים.
באותן שנים מלאות תוכן ויצירה, מוצאים אנו את ר' אהרן לייב תובע תביעות גדולות יותר מעצמו, ואינו מסתפק "במועט" זה כלל. במכתב משנת תרפ"ט – שנה בה זכה להוציא לאור לא פחות מארבעה ספרים גדולים וחשובים – כותב הוא לידידו: "בוודאי הצדק אתך בזה מה שאינני זריז בתשובתי אליך, כי יודע אני בעצמי את חובתי לנגדך. אבל תדע אחי יקירי, שזה הוא פרט אחד מהשתלשלות הכללי, אשר אינני זוכה לעת עתה להיות זריז בתשובתי לפני השי"ת, אשר שולח לי בכל עת ובכל שעה כרוזיו הק', בכל מיני אופנים; במחשבה דיבור ומעשה; הן מעצמי והן על ידי אחרים; באופן של חסד או באופן של גבורה, ועל פי רוב משניהם יחד, מחסד וגבורה; בבחינת 'בגבורות ישע ימינו', וכל הכרוזים האלו שואגים אלי כקול ארי וצועקים בכל מיני קולות: אהרן לייב! אהרן לייב! וואס שלאפסטי? וויא ביסטו אין דער וועלט! ( – מה לך נרדם? היכן אתה בעולם?) – – – [5]
כך שעם כל פעולותיו הרוחניות נחלץ לדאוג גם את דאגתו הגשמית של הפרט. ביחוד הצטער על צערם של חשובי אנ"ש, כר' יצחק קראקאווסקי הי"ד, שהתייסר ביסורי לחץ ודחק של פרנסה. עוד במכתב משנת תרע"ב, טרם התמסר כליל להדפסה, כותב הוא: "ידיד נפשי ר' אברהם נ"י! אכפיל בקשתי, שיזכירני אהרן יהודא בן שרה שאזכה להוושע בכל הענינים, ואזכה לפרנסה בנקל, באופן שאוכל להספיק ממוני לתלמידי חכמים אמיתיים, וליראי ה'". (על כך הוא מוסיף משאלה אישית נוגעת ללב: "וגם שאוכל להתפלל בכוונה, פירוש המילות על כל פנים, ושאזכה ללמוד בכל יום")[6].
"שרבים מאנ"ש היקרים סובלים" – דאגתו לאנ"ש
בתשובה על מכתבו של ר' יצחק מאיר קורמן, המתאונן על דחקות ויסורים, הוא מנחם אותו, ולאחר מכן הוא מתנצל, מדוע לא כתב הוא לו מעצמו לפני כן: "חיכיתי לכתוב לך איזה מכתב, אבל הייתי מבולבל מאוד, מחמת חולשת זוגתי תחי', שסמוך לשתי שבועות היתה מוטלת על ערש דוי ביסורים קשים ר"ל … והנה בזה השתי שבועות סבלה יסורים קשים יותר משסבלה עד כעת, השי"ת ירחם עליה מעתה. וגם אני לא הייתי בקו הבריאות בשלימות, אבל כעת הכל בחסד וברחמים" עם כל זאת מעניין מה שהוא מוסיף בכנות: "והנה יותר מכל זאת דאבה עלי לבי, בראותי מה שעוונותינו גרמו, שרבים מאנ"ש היקרים סובלים מה שסובלים עוד הרבה יותר, כדוגמא שלך או חברנו הר' יצחק נ"י ברייטער והר' נחום נ"י וכו' וכן ידידינו היקר ר' יצחק'ל נ"י מאוטווצק, שסובל ר"ל, חוץ מענין בריאות הגוף, דחקות כזאת – ובפרט בענין הדירה שלו, שבכל חצי שנה יש לו יסורים קשים מענין לשכור לו דירה" – – –
"הרוח החיה באופנים"
אך לא אדם כר' אהרן לייב ציגלמאן יפול ברוחו ממצבים קשים. מחושל היה ברצונו האיתן לעבוד את השי"ת ולהעביד אחרים, עד שלא שקע כמלוא נימה בעצבות ומרה שחורה. להיפך, התחזק בשמחה ואף חיזק אחרים. מתכתב היה בדברי חסידות והתחזקות עם רבים מאנ"ש בפולין ומחוצה לה, הריץ דברי חיזוק למקורבים צעירים, והיה "הרוח החיה שבאופנים" בקרב חסידי ברסלב בפולין באותה העת, כפי שמתבטא במכתבו אותו אחד מאנ"ש אותו ציטטנו לעיל.
מוסר כל הונו להדפסת ספרי רבינו הק'
בהמשך מכתבו של הנ"ל, תיאור חי מעסקיו הרבים בענייני רביז"ל בצד עניו המופלג: "כאשר ראה ר' אהרן לייב שנתוספו ספסלי בית המדרש במקורבים חדשים, והם שואלים ללחם – על ספרי רביז"ל ללמוד בהם – ואין; שלא היה בנמצא לקנות, עמד והשקיע את כל הונו – גם את הנדוניא שלו הקדיש – לצורך הדפסת ספרי רביז"ל, לקיים 'יפוצו מעיינותיך חוצה'. ובעיקר הקדיש את עצמו, את כוחותיו ואת זמנו ואת עסקיו, להשתתף עם מדפיסי ספרים בוורשה. לצורך הענין היה צריך להיות בבית הדפוס בכל יום, ולהקדיש בשביל זה זמן רב. כי הדפוס, כרגיל אז, היה על ידי סידור אותיות, וה'זעצער' (- סדר הדפוס) רגיל היה לעשות טעויות רבות בסידורן, לכן הוצרך רא"ל להשגיח על כל פרט ופרט; שלא תיפול פה ושם איזה טעות. מתחילה הדפיס את תיקון הכללי בדפוס נאה לאלפים; משיבת נפש, השתפכות הנפש וכן שיחות הר"ן למאות, ולקח זמן רב עד שנדפס הליקוטי מוהר"ן, ואז היה שמחה גדולה אצל אנ"ש ועשו חגיגה גדולה שנשארה לזכרון אצל אנ"ש בוורשה. אח"כ הדפיס את הלקוטי תפילות, שרבים שתו בצמא. אח"כ סידר 'קונטרסים משולשים' היינו, איזה תורות מליקו"מ עם התפילה וההלכה מליקו"ה השייכות להתורה, וכן סידר את הליקוטי עצות המשולש – הכל בסדר יפה ונעים".
"…וכבר היה לו חדר מיוחד"
לאחר רשימה ארוכה של ספרים שהוציא רא"ל לאור, מעניין התיאור המפורט על דירתו שנתמלאה בארגזי ספרים, וכיצד עסק באותה דירה בתורה ועבודת ה' מתוך הדחק: "דירתו ברחוב גנשה 27 היתה … רק בת חדר אחד … הרהיטים שלו היו ארגזי הספרים, תיכף על יד פתח הכניסה היו נתונים הארגזים, מזרח וצפון וחלון ביניהם, אשר הכילו ערך שליש החדר וכאשר רא"ל רצה ללמוד או להתבודד, נכנס שם בין הארגזים האלו, פתח דלתי מזרח וצפון שלהם, וסגרם זה בזה, וכבר היה לו חדר מיוחד … שבו ישב יום ולילה ועוסק בתורה ותפילה, ולא יצא לחוץ כ"א לביהמ"ד או לצורך ההדפסה".
בצד כל אותה עניות מרה בה היה נתון, הוא היווה את מוקד פריחת חסידות ברסלב באותה תקופה. תקופת זוהר לאנ"ש הלכה ושיגשגה סביב פעילותו הנמרצת של ר' אהרן לייב ציגלמאן שעשה ללא ליאות ובמרץ אדירים להגדלת והעמקת תודעת רבינו הקדוש בעולם. כשתי עשרות שנים. נמשך עידן זהב זה כשלמרכזה של חסידי ברסלב הופכת וורשה הבירה הודות לרא"ל שהתבצר בה והיה לכח המושך לכל קצוי פולין.
"עד שכמעט כל הספרים נדפסים על ידו"
והנה הגיעה עת, ור' אהרן לייב ציגלמאן לא יכל לשאת עוד את משא החובות של הדפסת הספרים הקדושים, וביום בהיר אחד, באיסרו חג שבועות (תרצ"א) בשעת אסיפת חיזוק גדולה של אנ"ש, קם והכריז ברבים, שיותר אין באפשרותו להדפיס – "כי לא יפקיר את בני ביתו כאשר עד עתה – הלא גם עתה הם כמעט מתים חיים" – כפי שכותב ר' יצחק ברייטער במכתבו משנת תרצ"ד. מיד פשטה השמועה בדבר התמוטטותו של רא"ל, ועד מהרה יצאו קריאות נרגשות מכל גדולי אנשי שלומינו שבדור ההוא להיחלץ לעזרתו ולא לתת לו לכרוע תחת משאו. הגה"ח ר' יצחק קראקאווסקי – המכונה "ר' איציקל אוטווצקר" – כותב בקריאתו: "ידידנו הנאמן מוה"ר יהודא נ"י ציגעלמאן עוסק כל ימיו במסירות נפש נפלאה ובשקידה עצומה בענין הזה, וזכה הרבה בזה, עד שכמעט כל החליפות מכתבים והספרים נכתבים ונדפסים על ידו. וצריכים לומר לו חזק, ולחזק ידיים כאלו!"[7]ור' יצחק ברייטער במכתבו הנ"ל כותב, שבעקבות התמוטטותו של ר' אהרן לייב חלה התפרדות חבילה אצל כל אנ"ש בפולין ובה תלויה ההידרדרות הכללית בדרך רבינו ז"ל שהחלה להסתמן אז.
"מסר עצמו בכל כוחו ובכל חושיו"
אך ביותר הרעיש עולמות ר' שמחה בארנשטיין מלודז' מחשובי אנ"ש ועסקניהם המוכשרים. בקול קורא "אל אנ"ש די בכל אתר ואתר" הוא כותב, בלשונו הצחה, על חשיבות ההדפסה במקור דברי רבינו ז"ל. לאחר מכן הוא כותב: "ידידנו הנכבד ר' אהרן לייב נ"י ציגעלמאן מווארשא, השליך נפשו מנגד, ובהתלהבות ומסירות נפש עצומה, מסר עצמו בכל כחו ובכל חושיו לעבודת הקודש הזאת; היא הדפסת ספרי רבינו ז"ל. במשך שנות עבודתו התמה, באמת ובאמונה, זכה לפעול הרבה לטובת הפצת דעת רבינו ז"ל בעולם, נפשות רבות נתווספו ונתקרבו להסתופף ולחסות בצל רבינו הקדוש, כידוע כל זה לאנ"ש. והנה, שמועה שמענו ותרגז נפשנו, לקול זעקת שבר, מהמשתדל ועוסק בהדפסת ספרי רבינו ז"ל ר' אהרן לייב נ"י ציגעלמאן, שהתאונן מר לפנינו כי מצב ההדפסה ירד בעת האחרונה עשר מעלות אחורנית … העל אלה נתאפק ונחשה? איך לא ירתע לב כל אדם לרגלי השמועה, כי ההדפסה שהתפתחה באופן רצוי כזה, לשמחת לבב כל אנ"ש, תרד פלאים ואין מנחם לה?!"[8].
באותו קול קורא הואיל ר' שמחה בארנשטיין להודיע, על היבחרו של ועד בשם 'סניף לועד מפיצי ספרי מוהר"ן' בלודז' שיסייע להדפסה הכללית. "חברי הועד המה: ר' ירחמיאל גרינוואלד, ר' יודא בראנדווינמאן, ר' שמחה בארנשטיין, ר' דוד בוכהאלטער, ר' מרדכי יודען דאמב, ר' משה חיים בארנשטיין", בהוסיפו לבקש מאנ"ש בכל עיר ועיר להקים ועד דומה, שיסייע לר' אהרן לייב במימון הדפסת הספרים "כדי שכוחות אנ"ש … כולנו יחד, כאיש אחד בלב אחד, נעבוד בעבודה משותפת ובהתרכזות כל הכוחות לטובת הדפסת ספרי רביז"ל"…
"וגם בית ר' אהרן לייב התדלדל כל כך…"
אף ר' יצחק ברייטער במכתבו חוזר על צדקת טענתו של ר' שמחה האומר: "פשוט בטלו את עצמיכם לר' אהרן לייב, ותנו לו מעות, ויתחיל לזרוח כל ההארות כמקדם, ור' אהרן לייב ישוב למוחותיו, ויעסוק כמקדם ויתתקן הכל" – כך כותב ר' יצחק ומוסיף שטענתו אמת "כי מובן בפשיטות, אם חברנו הנעלה (ר' אהרן לייב), אשר מסר נפשו כל כך על דברי רז"ל, ואיננו עוסק בשום משא ומתן כאשר אנו עושים … וגם בעל דעה צחה ומיושבת, אם הוא נפל כל כך, צריכין בכל מאמצי כוח להקימו. וממילא יתקיים 'כד חי' כל עניני רז"ל… אבל כאשר נחסרה השפע, וגם בית ר' אהרן לייב נתדלדל כל כך, ואין לאל ידו להדפיס שום ספר, כי חובותיו עברו ראשו, ממילא אין חכם לתקן כל זאת, ובאיזה דרך להתחיל לתקן, כי אם נתפרדה החבילה, איך אוחזין בה לתקנה? … וגם אהרן לייב התנצל לפני אחר איזה ימים של האסיפה, שעתה יעברו זמנים הרבה ולא ידפיסו שום ספר… מאד דאבה לבי בקרבי, ונתתי לבי מה עלי לעשות, ושלח לי הקב"ה עצה הגונה, ופרסמתיה ברבים. והוא: כי קראתי בקול קורא לכל אנ"ש דווארשא, שאני רוצה לעשות 'ברסלבער בין ברסלבער', היינו, כי אני רוצה לעשות 'בי כנישתא חדא', אשר מטרתה תהיה, להתאסף יחד ככל שבוע, לחשוב עצות איך לקיים דברי ועצת רביז"ל … והמעות יתחלק כן … 20 יטמן שסוף כל שנה נדפיס … ואח"כ כל הספרים יתחלקו… אבל לא רואים שאהרן לייב מסכים לזה בלבב שלם, כי, אם אני הייתי שומע מאהרן לייב פלאן (- תכנית) כזה, הייתי צועק ברבים כי זה הדרך האחד שיוכל להושיע ולהחזיר עטרה ליושנה" – – –[9].
אכן, לא הסכים לכך ר' אהרן לייב ציגלמאן שענין ההדפסה, הדורש נסיון וידע רב, ימסר לסמכותם של אנשים שלא הסכינו לעסוק בזה מימיהם. "ההדפסה – היה אומר – צריכה להיות מופקדת בידי איש מיוחד, שישגיח בשבע עיניים, שלא תיפולנה טעויות בספרים הקדושים". ולעומת טענת אחרים שאין ענין ההדפסה קניינו של יחיד, הצביע על העובדא שמוהרנ"ת היה יחיד שעסק בענין ההדפסה, כשכל יתר אנ"ש קיימו את מצוות "יפוצו מעיינותיך חוצה" רק על ידי נדבת לבם באמצעותה סייעו בידו להדפיס.
אמנם, הצליחה ה'בי כנישתא חדא' למנוע את הירידה שהיתה צפויה לעניינו של רבינו בפולין, ועלה בידיה לתת תנופה מחודשת לדרך רבינו ז"ל בקרב אנ"ש. אלא שלא כך בנוגע להדפסה, שבו בזמן שארגון זה לא הדפיס יותר מאשר תיקון הכללי אחד עם ביאורו הידוע של רי"ב, ואות אחד של ליקוטי עצות עם פירושו של ר' שמשון ברסקי זצ"ל מאומן, זכה ר' אהרן לייב ציגעלמאן שבכל הנוגע להדפסה נותר הוא היחיד המסוגל להדפיס ספרים רבים כל כך, שכן, לאחר תקופת התאוששות של כשלש שנים, שוב החל להדפיס במרץ ובאופן עצמאי לגמרי עשרות ספרים באלפי עותקים.
חוזר להדפיס ביתר שאת וביתר עוז
אגב עיון בהוצאות הרבות שיצאו על ידו לאור במשך כעשרים שנה נמצא, שכל שנה ושנה, משנת תרפ"ב, גדושה ומלאה בספרים שונים שהוציא לאור, ואילו בשלשת השנים שבין תר"צ עד תרצ"ד הדפיס רק תיקון הכללי אחד – היו אלה שנות המשבר שעליהן סיפרנו – ואילו מיד לאחר מכן, החל שוב להדפיס בקצב. בשנת תרצ"ד הוציא שוב תיקון הכללי וליקו"ה ח"ב, ובשנת תרצ"ה – שוב תיקון הכללי. בשנת תרצ"ה, זכה להדפיס שנית את הליקוטי מוהר"ן במספר כרכים רב, אלפיים במספר, אלף כרכים נקנו על פי הסכם ראשון על ידי ר' יהודא לייב רוזנפלד ז"ל מחשובי אנ"ש שעסק עוד לפני ר' אהרן לייב בהדפסת ספרי רביז"ל. באותה שנה אף הדפיס שנית את ספרי שבחי הר"ן ושיחות הר"ן, ואילו בשנה האחרת, היא שנת תרצ"ז, שוב זכה והדפיס את הספרים שיחות הר"ן ושבחי הר"ן, בנוסף לפעמיים תיקון הכללי. בשנת תרצ"ח, הדפיס מהדורה ששית של ספר השתפכות הנפש, ובשנת תרצ"ט – ערב מלחמת העולם השניה, בצל "השמועות המרות הנשמעות מאנ"ש ברוסיה"[10], כשרא"ל, כעדותו, הינו "בעל חוב גדול … ואני סובל מזה הרבה צער ושפיכות דמים וגם שדחוקה דירתי לי כעת בלי ע"ה, עשר נפשות בבית אחד" – הריהו כותב מכתב ארוך למקורבו ר' יצחק מאיר קורמן מירושלים[11], גדוש דברי חיזוק, אמונה ואהבת השי"ת, ובדברים אודות מלחמת היצר ששומה עלינו להתגבר בה, הוא מסיים בזו הלשון: "לכן ברודער, לאמיר זיך דער-האלטן בקשרי המלחמה הכבידה האחרונה הזאת ונדע ונאמין באמונה שלימה כי הוא ההולך לפנינו והוא ילחם בעדינו" ( – לכן אחי, הבה נתחזק בקשרי המלחמה וכו')[12].
אכן, מלחמתו האחרונה של ר' אהרן לייב ציגלמאן היתה זאת. ובפרוס שנת ת"ש, הובל יחד עם כל אחיו בית ישראל במזרח אירופה לעקידה על קידוש ה' – כאשר גורש, כמו רוב יהודי וורשה, למחנה ההשמדה טרבלינקה, שם נרצחו כולם, מלבד מתי מעט, בתאי הגזים. ה' יקום דמם.
מי יוכל לתאר ולשער אילו זכויות אדירות הלכו בעקבותיו של ר' אהרן לייב ציגלמאן אל מזבח העקידה, וכמה אלפי רבבות נשמות שחבו לו את יהדותם נאחזו בציצית בגדיו, עת נשרף על קידוש ה'! הלא הוא, בעיקר הוא, גרם את ההתעוררות הגדולה בפולין אל דבר רבינו הקדוש, ומי יודע מה עוד היה האיש ענק הרוח הלזה עלול לחולל בעולם – לולא עלה הכורת על יהדות פולין – הודות לאלפי הספרים שהפיץ בקרבם, והודות לפעילותו הבלתי נלאית להעמדת ענינו של רבינו ז"ל על תילו, הרבה הרהורי תשובה הכניס בלבותם, ורבים רבים קירב לעבודת השי"ת באמת ובתמים.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים ודרכו האצילה תהיה נר לרגלינו, רוחו הנחושה תוסיף לפעום בלבנו לעשות חיילים בדרך רבינו הקדוש והנורא זיע"א.
רבי אריה לייב – לייבל'ע צרטנר הי"ד (תרנ"ב – תרצ"ח)
בפולין החסידית עמדה עריסתו של רבי אריה לייב – לייבל'ע צרטנר, ושם נתגדל בשנות נעוריו עד שנתפס ונתקרב לחסידי ברסלב בלובלין. משם לא ארכו הימים, עד שנשתקע באומן, והפך לחלק בלתי נפרד ממנה.
א אומאנער איד! – לייבל'ע – כך נחקק שם האיש בלב מכריו וכזה נשאר עד היום.
כשהעלינו את שמו באזני השרידים שהכירוהו, נחה עליהם רוח אחרת, שנתנה אותותיה בארשת פניהם הנרגשות. ניכר היה שמתעוררת בקרבם כמיהה וערגה לעבר הלא רחוק; עת שהו במחיצתו הנעימה, שטעמה לא פג עדיין ולא יפוג לעולם.
אה… לייבל'ע! ה'עובד' הגדול והלמדן המופלג, איש החסד וטוב הלב לכל נברא. רבים הם הלמדנים בעולם, כשם שרבים הם בעלי החסד; אך אם ה'עובד' הוא למדן, וה'עובד' הוא איש חסד, הרי זה ענין אחר לגמרי; חסד הנעשה מתוך "עבודה", ו'תוספות' הנלמד מתוך עבודה לוהטת, זעירין אינון הזוכים לזה.
ומיחידים אלו היה ר' לייבל'ע צרטנר, מסיים איש שיחי, אשר אגב אינו נמנה על חסידי ברסלב.
בני ביתו כבני עירו, כולם אהבוהו אהבת נפש שאינה תלויה בדבר. גם מתנגדים מושבעים הוקירוהו וחפצו קרבתו. מזיגה נפלאה ומיוחדת נתמזגה בו בר' לייבל'ע צרטנר; כשמצד אחד, הלא הוא העובד הגדול, מהאריות שבחבורת השרפים, ומצד שני; מין לב רחום ורך, ער לכל נדכה וכואב, "מלבין שינים" לכל סביבתו. אף בהיותו מופרש בפינתו ומכונס בתוך עצמו בתפילה ארוכת שעות ובקולי קולות, לא ניתק ממעורבותו הפעילה בין הבריות.
נצרך לבריות היה בחייו הפרטיים, אך יותר מזה נצרכו אליו הבריות… גם כשנדמה היה שאינו נותן להם מאומה, קיבלו ממנו הרבה. בצורות שונות ומחוכמות היה מעודד ומחזק כל מר נפש, ודואג למחסורם. לא אחת קבלה זוגתו לפניו ש…העכברים סחבו חלות מהתנור; כשלאמיתו של דבר מצאו אלו את דרכם לפתחי מרי נפש שר' לייבל'ע היה המחבש לעצבותם…
בכל דרכיו ניחן ר' לייבל'ע צרטנר בעקשנות ועקביות. ברם, נפלאה וכשרה היתה עקשנותו; עליה המליץ רבינו בתורה מ"ח בליקוטי מוהר"ן תניינא – התורה שזכתה לכינוי "האיגרת" – "…תצטרך לזה מאוד כשתתחיל קצת בעבודת ה' ". מיושב ומתון היה צועד פסיעה אחר פסיעה לקראת מבוקשו הנצחי, ללא ויתור כלשהו, אולם בזהירות מופלגת לבל יפגע על ידי כך במאן דהוא. ר' לייבל'ע היה בזה מהיחידים שידעו להלך בין הטיפות ולצאת ידי כולם, עם בני ביתו וסביבתו, חרף היותו עובד נשגב וחסיד מובהק.
פרק מיוחד הוא הלמדנות של ר' לייבל'ע צרטנר, בצוותא עם ר' מתתיהו הכהן ברזסקי הי"ד היה עושה לילות כימים בעומקה של הלכה. גאון עצום היה ר' מתתיהו, ורבים לא הצליחו לקלוט מחידושיו וביאוריו. אך ר' לייבל'ע, בעל כשרון גדול היה וזכה ל"חברותא" כזו שנים רבות. וכך נתעלה והיה ללמדן מופלג, נוסף על גדולתו בתורה עוד משנות נעוריו. אישיותו השלמה של רבי מתתיהו השפיעה רבות על נפש האברך ר' לייבל'ע.
כשנתגברה מלכות הרשעה הקומוניסטית והחלה נועצת טלפיה בבתי מדרשות ובתי ישראל הכשרים; לעקור אמונתם ודתם, (כידוע היו חסידי ברסלב בין היחידים שזקפו קומתם בכבוד ובגאון נגד מזימתם; ועוד חזון למועד בע"ה לגולל מסירותם והקרבתם אז), נרתם ר' לייבל'ע בכל כוחו לפרוץ דרך, לצאן מן המיצר, ולעלות לארצנו הקדושה. מסעות הרפתקניים ברחביה העצומים של ברית המועצות עשה ר' לייבל'ע, וחדשים ארוכים שהה מחוץ לביתו בנסיון למצוא דרך לארץ ישראל.
פעמים רבות נסע עם ר' מתתיהו, ופעמים עם עמיתו ר' הירש לייב ליפל ע"ה – אך לא זכה, ונשאר בעמק הבכא, עד שנשלח לארץ גזירה יחד עם עוד 26 מחבריו, צדיקים ושלמים, שקידשו שם שמים בחייהם ובמותם.
טראגי ביותר היה סופו של ר' לייבל'ע צרטנר. איש אינו יודע כמה טראגי היה סוף נמהר זה, כשם שאיש אינו יודע אם זכה בכלל לבוא לקבר ישראל. אך בעולם האמת, בין אנשי האמת של הצדיק האמת, שמור לר' לייבל'ע מקום נכבד.
כאברך שספג לקרבו את אור הצדיק במלואו, בודאי עומדים לצדו אלפי שעות ההתבודדות, תיקון חצות, עבודת השם בשדות ושעות על גבי שעות של תפילה בציון רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב זיע"א, והדחקות והיסורים שעבר, ואלו גם יעמדו לגורלו בתחית מתי ישראל בקרוב, אמן.
ב"ה. יום ב' ער"ח סיון
לכבוד ידידי מו"ה ר' צבי יהודא [ליפל] נ"י
ת"ל עבור החיים והשלום. אני מבקש ממך מאד שתכתוב לי מכתב התחזקות מענין ארץ ישראל, כי המניעות משתטחים לפני מאד מאד מכל הצדדים. אך אף על פי כן איני מייאש עצמי, ואני חותר חתירות על כל הצדדים, וה' יהיה בעזרי.
זאת נחמתי: מה שאני זוכה לילך בכל יום על ציונו [של רבינו] הק'. ותזכור היטב את המסירות נפש שהיה לך לבוא לאומן, ואת ההתחלה שהיה לך בכאן, שכאשר אני מדבר כ"פ עם אנ"ש, אפילו עם הזקנים שבאנ"ש, אני רואה שהתחלה כזאת שהיה לנו, ובפרט הוא חידוש על כמה שנים. ואני מאמין שאפילו בארץ ישראל אינם נמצאים הרבה בני הנעורים שמתנהגים בהנהגות כאלו כאשר היה בינינו ( – כוונת ר' לייבל'ע צרטנר היא לעבודת השם במסירות נפש עצומה, בלילות ובימים, בכפור האוקראיני וללא שום אמצעי מחיה, במסירות נפש, פשוטה כמשמעה – שעבדו בה את השם בני חבורת העובדים באומן שהוא, והנמען למכתב – הרה"ח ר' הירש לייב ליפל ז"ל – נמנו עליה)
יהודה לייב בן רעכיל צערטנער
מאמר זה פורסם בבטאון "מבועי הנחל" בשנת תשמ"א, ומתפרסם כאן בשינוים קלים
היה נכדו של רבי דוב-בער השוחט מלינץ, מבני החבריא של הבעש"ט ומחבר הספר 'שבחי הבעל שם טוב'.
שמו יצא לפניו כבקי מופלג בהלכות שחיטה ובדיקה, בשנת תר"ז נתמנה לשוחט-ובודק בנמירוב. ויהי היום והמתנגדים אילצוהו לחתום בפניהם שיותר לא ילמד בספרי רבינו, ואם לאו, יודח ממשרתו. קודם לכן, מסר 'מודעה' שעושה זאת באונס ולא ברצון. אחר כך הודיע שאינו מוכן לקיים את ה'איסור' וכשהובא העניין בפני הדיינים, זכה בדין.
בשנת תרכ"ה, כשמצב השחיטה בעיר טפליק התדרדר ואנשי העיר חיפשו שוחט כשר והגון, העלו חסידי ברסלב, שהיו 'קיבוץ' גדול בעיר טפליק, את שמו של ר' דוב, ורצו לקבלו לשוחט לבני קהילתם, אך ראשי המתנגדים סרבו לזאת. בין כסה לעשור תרכ"ו, החל ר' דוב לשחוט עבור קהל אנ"ש, עמד דיין אחד מקרב המתנגדים והכריז ביום כיפור בבית-הכנסת כי שחיטתו פסולה ובעקבות זאת, עשו 'שער החרסית' לשם זרקו את כל הכלים ש'נטמאו' כביכול בבשר שחיטתו.
קמו חסידי ברסלב בטפליק, וכתבו מכתב ארוך ומפורט לגאון רבי שלמה קלוגר מברודי ובו שטחו את הפרשה על כל פרטיה. מקוצר היריעה, נעתיק רק את סוף המכתב:
"לכן בקשתינו שטוחה לפני רום כבוד קדושת תורתו, להוציא לאור משפטינו, האם יש בכוחו (=של רבם של המתנגדים) לאסור שחיטת הכשר הנעשה שו״ב בעיר בלי ידיעתו, וגם האם יש בכוח הקהל למחות בידינו לקבל לעצמינו שו״ב ולשלם מכיסנו ולא מקופת הקהל, אף אם היו המה הרבים, ובפרט שאנחנו הרבים. וגם כמה וכמה בעלי-בתים נכספה וגם כלתה נפשם לקבל את הר"ר דוב נ״י, יען שכבר שבעה ברעות נפשם מהשוחטים שהיו. והר"ר דוב נ״י מפורסם בטוב אומנותו וגודל כשרותו ויראתו יראת השי״ת. ואומרים בפה מלא שאם יגיענו תשובה מרום כבוד תורתו הק׳, שכשר הדבר ע״פ דת תורתנו הקדושה, אז לא ישגיחו על שום מונע ויתנו לו שכירות מקופת הקהל. לזאת אנחנו מחכים ומצפים לתשובת רומעכ״ת במהרה במהרה ויהי׳ בזה שלום"
"…אלה ראשי אנ"ש הבאים על החתום, בפקודת כל הקיבוץ הקדוש שלנו דפה עיר טעפליק. נאום צבי ב״ר נתנאל הכהן זללה׳׳ה. נאום נחמן במו"ה שמואל זללה״ה" (המכתב נמצא בין מכתבי השאלות שהופנו לרבי שלמה קלוגר, ונדפס רובו ככולו בספר 'נחלי אמונה')
ברם, באותה עת כבר נחלש רבי שלמה ופסק כמעט לגמרי לכתוב תשובות בהלכה.
לאחר שלא פסקו הרדיפות כלפי רבי דוב, יעץ לו רבי נחמן מטולטשין שיעזוב את מלאכת השחיטה על אף שהצדק עמו. רבי דוב עשה כך ועלה יחד עם בנו ר' העניך ארצה והתיישב בצפת. במכתבי רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, משנת תרל"ו ואילך, הוא מרבה לדרוש בשלומו יחד עם שאר אנ"ש בצפת:
"ופרוס בשלום לאוהב נפשי הוותיק וחסיד מו"ה ר' דובעריץ שו"ב עם שלום בנו מו"ה העניך נ"י (נתיב צדיק, ל)
במכתבו מעשרת ימי תשובה תרמ"ב מאומן, מספר רבי נתן מטבריה לידידיו ורעיו מצפת על הקיבוץ הקדוש בראש השנה: "וקישרתי אתכם בתוך הקיבוץ הקדוש כי יודע אני רצונכם גם כן להיות שם וביקשתי הרבה בעדכם… ותפרוס בשלום להחסיד ר' דוב נ"י ותפרוס בשלום לבנו היקר מו"ה העניך, ובנו שלום היה גם כן על האסיפה על ראש השנה" (פב)
במכתבו מיום א' משפטים תרמ"ב, מספר רבי נתן צערו הגדול ממחלת זוגתו "וגודל הצרות וההרחבות שהיה לנו באלו הד' שבועות אין לשער ולהעריך, כי עין בעין ראיתי דברי רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש, אך זאת נחמתי שהזמין לי השם יתברך את ידידינו החסיד המופלא ר' דוב נ"י והיה בא אצלי בכל יום ודיברנו הרבה מגדולת רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש והחיה אותי והאמנתי שעל ידי אלו הדיבורים יהיה לה רפואה כי מגדיל ישועות מלכו וכו' " (פז)
לראש-השנה תרמ"ג, נסע רבי דוב לאומן וזכה להיות בקיבוץ הקדוש יחד עם עוד כמה מאנ"ש מצפת. (שם, מכתבים קיא, קיג, קיד)
רבי פנחס הכהן גראסבארד, המכונה ר' פנחס'ל עילוי מפשדבורז' (או בפשטות: רבי פנחס מפשדבוז'), היה מגדולי תלמידיו של הגאון בעל ה'אבני נזר' מסוכטשוב. שמו יצא לפניו כבר בגיל צעיר כעילוי עצום; החסיד רבי בן ציון אפטר סיפר, שכשהיה רבי פנחס'ל ילד בן שמונה בלבד, נבחן על כל מסכת 'נדרים' עם פירוש הר"ן. ברבות הזמן נודע כגאון וצדיק ורבים שיחרו לפתחו.
באחד הימים, הזדמן לבית המדרש בפשדבורז' שבפולין, החסיד רבי נחום שוסטר. הוא החל לספר שיחות וסיפורים בעבודת ה' כפי שראה ושמע במחיצת חסידי ברסלב, רבים התלוצצו ממנו, אך הוא לא הביט על כך והמשיך לדבר עם אנשים מענייני ודעת רבינו. על ידי דיבוריו היוצאים מן הלב, התקרבו רבי פנחס'ל וחברו רבי אפריימ'ל, שניהם גאונים וקדושים מופלגים וידידים בלב ונפש, לאורו של רבינו. רבי פנחס'ל נסע לאומן לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, זכה לשהות בצל ציון רבינו זמן ניכר ואחרי המלחמה חזר לפולין.
"סיפר לי ר' אפריימל זצ"ל מגודל ענוותנותו ואמונת צדיקים של חברו ר' פנחסל זצ"ל באנ"ש. בימי נעוריו בתחילת התקרבותו, רצו כמה אדמו"רים לעזור לו בפרנסתו, כי היה אדם גדול, והסמיכוהו לאדמו"ר. ודרכו היה, שמי שבא אליו, היה מקרבו לענייני ודעת רבינו זצ"ל וחשב שזה לטובה לענייני ודעת רבינו, מה שנעשה אדמו"ר, ונהג כן איזה זמן בחשבו שדרכו נרצה, כי כוונתו לשם שמיים, לקרב הרבה אנשים על ידי זה. באיזה יום הגיע אליו מכתב מאנ"ש מעיר ווארשא והיה תוכן המכתב: שאצל תיבת נח כתיב 'באו', זאת אומרת מי שהיה צריך לבוא אל התיבה, בא מעצמו. וזה רמזו לו שמי שצריך להתקרב לדעת הצדיק אמת, הוא בא מעצמו בלי עזרה ופעולה שכזאת שהיא נגד דעת אנ"ש,ותיכף אחרי קריאת המכתב, הוריד את השטריימל שלבש במשך השבוע והאיצטלא דרבנן, וביטל דעתו נגד אנ"ש והתנהג בדרכם כל ימי חייו בלי שום פרסום וכבוד" (הקדמת 'עונג שבת')
עוד סיפרו, שהפסיק לקבל פתקאות ופדיונות מאנשים, וכשהתעקשו בכל זאת לתת לו, היה משליכם ממנו.
משנסגר הגבול בין פולין ואוקראינה, שימש כ'בעל מקריא' בקיבוץ בלובלין בראש-השנה. רבי דוד הלחמי, מתלמידי ישיבת חכמי לובלין שהתפלל ב'קיבוץ', כתב עליו: "הוא התבטל במציאות. כל תנועותיו אומרות קדושה. מימיו לא ראה עוול בשום יהודי, ותמיד מצא זכות להגן על מעשים בלתי נראים של יחידים. כל מי שבא עמו במגע, זוכה לשמוע בהבנה מתורת רבו" (שיח צדיקים)
ר' דוד הוסיף ותיאר כיצד רבי פנחס'ל השתדל להשפיע על כל מי שיכל, שיאמר את עשרת מזמורי ה'תיקון הכללי'. ובעת הקיבוץ בלובלין, השפיע גם על הגאון רבי מאיר שפירא שיאמרם.
השתוקק בכל מאודו לעלות לארץ-הקודש, באחד ממכתבי ידידו רבי אפריימל לר' הלל מכאליץ שעלה ארצה, משנת תרצ"ה, מוסיף ר' פנחס'ל וכותב: "פנחס בן ביילא שהוסיפו לה שם 'אלטע', אבקשך להתפלל בעדי שיחונן אותי השי"ת לבוא לארץ ישראל חיש קל מהרה בשנה הזאת"
במכתב אחר, כותב ידידו רבי אפריימל:
"דרישת שלום מאת ידידנו וותיק וחסיד וכו' ר' פנחסל נ"י, הנה הוא שלח ערך שלושה פונט לידידו ר' יחיאל גרינוואלד שישתדל עבורו ב'דרישה' בתור רב (=כדי לקבל אשרת-עליה) וזה איזה חודשים כמדומה לי שהיה אחר חנוכה, ואין קול. אפשר ימָצֵא לך הזדמנות שתוכל לדרוש בזה, מה זה ועל מה זה, כי ידידנו הנ"ל הוא כוסף מאוד מאוד לבוא לארץ-ישראל, כידוע לך מאז" (עונג שבת, עמ' תמד, תנג)
למרבה הצער הדבר לא יצא לפועל, ובימי השואה הנוראה נהרג רבי פנחס'ל על קידוש שמו יתברך. ה' יקום דמו עם דמי כל קדושי עמנו.
מראשוני המקורבים לרבינו, התקרב אליו עוד בימי נעוריו, בעיר מולדתו טירוביצה.
בספר 'אבניה ברזל' מובא: "פעם אחת היה נער קטן ישן אצל רבינו ז"ל, ושמע שרבינו יש לו התבודדות תחת הסדין בהתלהבות עצום, ונתעורר מאוד. והלך הנער אל רבינו זצוק"ל וגילה את הסדין ואמר לו: 'אני רוצה להיות איש כשר'. ואז לימד אותו רבינו זצוק"ל לשפוט את עצמו; אם למד באותו היום – יתן תודה ויתפלל שלמחר ילמד יותר. ואם לא – יתפלל: 'הייתכן?!' וכו' וכמדומה שזה הנער היה הרב ר' שמואל יצחק" (סעיף לו)
רבי נחמן מטשעהרין כותב בהוספותיו ל'חיי מוהר"ן':
"שמעתי שפעם אחת היה הרב הצדיק הקדוש מברדיטשוב בטירהאוויצע, ובשעה שהיה מסב על הסעודה עם קהל עם ועדה גדולה, הפליג מאוד במעלת קדושת רבינו ז"ל מצד עצמו, לבד מגודל קדושת זכות אבותיו ז"ל. ואחר כך הפליג מאוד במעלת המקורבים של רבנו ז"ל, ואמר, שהוא יודע שרובם ככולם הם לומדים מופלגים, יראים ושלמים ואנשי מעשה וכו' ואז אמר על הרב רבי נתן ז"ל, שהוא צדיק. ואחר כך בנסעו משם וישב עמו בעגלה שלו הרב רבי שמואל יצחק ז"ל מטשעהרין, ואז אמר לו הרב הקדוש הנ"ל (מברדיטשוב): 'תאמין לי, אם הייתי יודע שהעולם ישמעו בקולי, אז הייתי צועק בקול גדול מסוף העולם ועד סופו, שכל מי שרוצה להיות איש כשר וצדיק ועובד השם באמת, יהיה זהיר וזריז להתקרב להרב הקדוש הרב רבי נחמן מברסלב, אך ידעתי נאמנה כי לא די לי שלא ישמעו בקולי, אף גם יתעורר על ידי זה מחלוקת גדול גם עלי, ואולי יש אחד שמהרהר בתשובה על ידי, ואפסיד גם את זאת, על כן אני מוכרח לשתוק בעניין זה" (חיי מוהר"ן שלג)
בשנת תקס"ה, התלווה רבי שמואל יצחק אל רבינו בנסיעתו לוולטשיסק לשמחת נישואי בתו מרת מרים עם בנו של רבי אריה לייב אב"ד וולטשיסק. בנסיעה זו, התרחשה קפיצת-דרך ורבי שמואל יצחק היה עֵד למאורעות פלאיים ונסתרים מאוד.
בפעם אחרת, כשישן בבית רבינו בחדר הגדול, שמע באמצע הלילה רעש עצום מתוך חדרו של רבינו, כשל אלפי איש המשמיעים קולם באחת. ויחרד רבי שמואל יצחק חרדה גדולה מאוד, מרוב אימה נפל ממיטתו ונותר שוכב על הארץ ללא יכולת לזוז, עד שנדמו הקולות. ואז יצא מן הבית ונשאר בחוץ עד שהאיר היום. למחרת התיירא לשאול את רבינו לפשר הדבר, כי הבין שאין רצונו בכך. (כוכבי אור, שיחות וסיפורים ו', בשם רבי יחיאל מנדל ממדבדיבקה, ששמע מפיו)
בליל יום-הכיפורים, תקס"ז, בעיצומה של תפילת 'כל נדרי' בבית מדרשו של רבינו בברסלב, פרצה שרפת-ענק בעיר. אחר כך אמר רבינו, שרבי שמואל יצחק הודיע לו קודם לכן על כך, כפי שהודיע לו גם לפני שפרצה השרפה במדבדיבקה. רבינו ציין כי "שמואל-יצחק" בגימטריא 'שרפה' (כפי שתיבת 'שרפה' מופיעה בתורה, ללא האות י')
לימים, נתמנה רבי שמואל יצחק, על פי פקודת רבינו, לרב בקהילת-קודש טשעהרין. באחד ממכתבי מוהרנ"ת, הוא דורש בשלום אנ"ש דטשעהרין, ומוסיף: "ובפרט לכבוד ידידי, הרב המאור הגדול, הוותיק, מחשובי המקורבים הראשונים לאור האמת וכו' מורנו הרב שמואל יצחק נ"י עם כל בני ביתו שיחיו" (עלים לתרופה, כתב יד)
רבי שמואל יצחק השתדך עם רבי אהרן הרב מברסלב, בנו רבי שמחה נשא את מרת מלכה בת רבי אהרן. בנו האחר של רבי שמואל יצחק, רבי נחמן, היה גדול בתורה ונועד למלא את מקום אביו ברבנות טשעהרין, ומפני שנפטר בצעירותו עברה הרבנות לרבי נחמן מטשערין.
רבי שמואל יצחק נסתלק לעולמו בין השנים תר"ח-תרי"ג (ע"פ 'גידולי הנחל'), ונטמן בעיר טשעהרין.
מגדולי אנ"ש בעיר ברסלב, היה גדול בתורה ובעבודת ה'. עניות מופלגת ושאר תלאות היו מנת חלקו, אך עמל בתורה ועסק בתפילה בכל לבו ונפשו יומם ולילה. כה עני מרוד היה, עד שלא היו לו מעות כדי לנסוע אל מוהרנ"ת, והיה מוהרנ"ת נוסע אליו לשוחח עמו בתורה ועבודה.
מוזכר בספר 'טובות זיכרונות': "ובאותו איסרו-חג באו למוהרנ"ת ז"ל ג' אנ"ש המקורבין ודבוקים מאוד למוהרנ"ת ז"ל, על שבת קודש פרשת בראשית לנעמירוב, היינו שם האחד היה החסיד הותיק הר"ר נחמן פעסחלס – הכהן, והשני היה החסיד המשמש למוהרנ"ת הר' נחמן טלטשיניר – הלוי, והג' היה החסיד הר' נחמן בנו של ר' יהודא ליב – ישראל, שהיה מגדולי אנ"ש דברסליב.
"…ואמר להם: אתם שלשה; כהן לוי ישראל, כי הר' נחמן פעסחלס היה כהן, ור' נחמן טולטשיניר היה לוי, והר' נחמן בר' יהודא ליב הוא ישראל, וזה כל"י שלימה…" (עמ' קמ, עיין שם)
ברוב עניותו, השכיר עצמו רבי נחמן בן רבי יודל לשמָש בית-הקברות, הוא התגורר בבקתה דלה בעיבורה של העיר ברסלב, סמוך לבית-העלמין, והיה משגיח על הקברים, מנכש את השיחים שצמחו ועלו בהם, מנקה את שיירי הנרות, וכדומה, וחוזר לספריו, ללימודו ותפילתו. כל משכורתו היתה, שכל אימת שנערכה לוויה, היה אומר את ה'מלא רחמים', ולאחר הלוויה מגיש לשורת המלווים מים לרחוץ ידיהם כנהוג, ואז היו המלווים נותנים לו מטבעות של "זעקסער" (שישית הרובל) וממטבעות אלו היה הולך להביא לחם ומעט ירק לביתו.
ויהי היום, ובקיץ תקע״א העתיק מוהרנ״ת את מגוריו מנמירוב לברסלב, כעבור מספר ימים נודע לו מהי "פרנסתו" של הצדיק והעובד ה' רבי נחמן ברבי יודל, הזדעזע מוהרנ"ת והתחלחל מאוד, הוא פנה בנימה של קפידה למקורביו מתושבי העיר ואמר להם: "איש כמותו מניחים לישב בבית קברות?! הלא אם יחסר לו פעם להוצאות שבת קודש והוא יישא את עיניו למרום בתפילה לעני, עלול חס ושלום להסתלק בנו של מאן־דהוא מן העולם, כדי שירוויח רבי נחמן ״זעקסער״ ויהיה לו לקנות לכבוד שבת, מהרו והעבירוהו משם!"
בעקבות דברי מוהרנ"ת, התעוררו אנ"ש וקיבלו על עצמם לתמוך ברבי נחמן ובלבד שיעזוב את משרתו כשמש בית-הקברות.
"פעם-אחת" כותב רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, "עמד לפניו (לפני מוהרנ"ת) רבי נחמן ברבי יודל לייב, שהיה איש כשר וירא וחרד לדבר השם ועסק יומם ולילה בתורה ותפילה ובביתו אין לחם ושמלה, כי היה עני גדול, וגם אשתו היתה רעה וכעסנית והיתה מקללת אותו תמיד. ועמד לפניו פעם אחת ביום חמישי, שלא היה לו עדיין על צרכי שבת, ועוד איש אחד עמד אז לפניו, והתחיל זה האיש להתאנח על רבי נחמן הנ"ל, על גודל עניותו ודוחקו העצום, כי היה לו רחמנות גדול עליו. וגער בו מוהרנ"ת ז"ל ואמר לו בלשון תמה: "עליו אתה מתאנח?! שקם בחצות-לילה ועסק מאז ועד הנה בתורה ותפילה ובקשות ותחנונים, וגם הוא עני ובעל יסורים, ויש לו אשה רעה, אשר על ידי כל זה לא יראה פני גיהינום (עירובין מ"א, א') – אשרי לו ואשרי חלקו לעולמי עד וכו', הלא על הנגיד משה וכו' יש להתאנח, אשר אכל סעודת הצהריים בהרחבה גדולה, וגם שתה אחר כך יין טוב, גם שכב עצמו לישן אחר כך, (ועבר עליו מה שעבר, כידוע) – עליו יש להתאנח! כי מי יודע כמה שנים יהיה מוכרח להזדכך בעונשים קשים ומרים, עד אשר יזדכך ויצטרף מזוהמת העולם הזה!" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן כרך ג' סעיף ו')
החסיד ר' משה יוסף רוזנברג היה מיקירי אנ"ש בלודז' שבפולין, התקרב לרבינו מתוך מסירות נפש וקבלת ביזיונות מצד סובביו. גם אחיו ר' יצחק מנדל התקרב לברסלב ועלה לימים להתיישב בארץ הקודש.
תלמיד-חכם ומתמיד עצום היה. החסיד ר' בֵּרַך רובינזון כותב עליו בזיכרונותיו: "למדן גדול שאומרים עליו שהיה בקי בכל ה'קצות' ('קצות החושן') בעל פה". בשנת תר"פ, כשנוסדה בעיירה אוסטרובצה ישיבת 'הלכתא כנחמני' לבחורי ברסלב, היה ר' משה ממייסדיה.
לימים, עבר לגור בקרקא (קרקוב). בניסן תרפ"ט התארחו אצלו ר' לייבל רוזנפלד-פרומפולר ור' שמואל הורביץ מארץ ישראל, בראותם את רב גדלו בתורה וביראה, השתוקקו להעלותו ארצה ולייסד ישיבה שבה ילמֵד ויקרב נפשות לאור רבינו. הם כתבו מכתב לאחיו ר' יצחק מנדל אשר בארץ ישראל, שהיה עוסק בצרכי ציבור:
"הנה זה כשלש שנים שנתבטלה ישיבתנו הק' אשר אורה היה הולך ואור עד נכון היום, ובעוה"ר מסיבות שונות שנסתובבו ועברו עלינו… אשר באו להישיבה הק' מארבע קצות פולין בהתלהבות עצום נורא ונשגב ועלו במספרם יותר ממאה ולמדו גפ"ת בחריפות ובקיאות. ובאמת כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד'. אבל לדאבון נפשנו עלה בידנו חרס. כי ה'סוחר' הניח את עצמו לאורך ולרוחב ועלה בידו להרוס את מקור חיותנו ויהדותנו ונקודת פנימיותנו. אוי לנו מה שאבדנו בעוונינו.
"לכן הננו לדבר אליך בכפיפת ראש כאגמון, אם יש עוד זיק שביב שלהבת בלבך בחינת 'רשימו' מהעבודות אשר עבדת על ציון רבינו הק' והנורא ואף העבודות שעבדת בפולין ובארץ ישראל. זכרה נא ושים לבך היטב לדברינו אשר יוצאים ממקור לבבנו הנאנח והנדכא. כי רואים אנחנו פה מדינת גאליציא אשר לבות בני הנעורים בוער באש שלהבת י-ה באור נשגב ונחמד ובעזר ד' יתפשט האור לצדדין בכל אתר ואתר די אית בהון יהודאין ד' עליהם יחיו, דהיינו יש בעה"י אלפים ורבבות בני הנעורים המתגעגעים וכוספים ובוערים לדבר ד' באמת, רק המניעה היא כי אין להם מקום מקלט רק מסתובבים בישיבות שונות תחת זרם הרדיפות והביזיונות ונגד רוחם מוכרחים להסתיר את עצמם בפני העולם הגלוי. ואוי ואבוי לנו האיך נשא פנים בעת כזאת אשר הים סוער וזועף ואנחנו מחשים ומצאנו עוון!
"אך אחת היא בידנו לעשות, לייסד שתים שלשה ישיבות בגאליציה ובארץ ישראל לפשט ולפאר את שם רבינו הק' לכבוד השם ולרוממותו ואתה תוכל ליתן ולהניח את היסוד מצדך במה שתוכל. ואחר נראה. כי העיקר הוא ההתחלה כמו שאמר רבינו הק', ואולי כי צריכים איזה אנשים שיעסקו בעסק זה, אזי העצה היא להעלות את אחיך משה יוסף שליט"א והוא כבר יתעסק בענין הזה. ואנחנו נחלץ חושים בפולין וארץ ישראל. ונקוה כי בעזר ה' עלׂׂה נעלה וירשנו אותה… ואי"ה לא נשקוט ולא ננוח עד אשר נוציא לאור צדקת תמימותנו ונגלה את צחות נעימות ומתיקות דעת רבינו הק' יחד עם התורה הקדושה אשר תאיר בישיבתנו הק' אי"ה.
"אם זכית לראות את הנפשות היקרות המסולאים מפז שנתרכזו בלודז' באותו הזמן שהיתה הישיבה על תילה ומכונה ונהר ורחב לבבך באמת ולא זאת כמה נפשות יקרות המתרכזים עתה בגאליציע התאבים ומתגעגעים וכוספים ומשתוקקים לדבר אמת.
"הן על כל אלה הננו פונים אליך אחינו היקר שתראה ראשית כל מכוח אישיותך לקבץ איזו סכום הגון בכדי להיות יסוד מוסד לרומם דעת רבינו הק' אשר הוא כל חיותנו…" (הדבר לבסוף לא יצא לפועל)
ר' משה זכה להיות בציון רבינו הקדוש באומן ולאחר מכן חזר לפולין. כשפרצה מלחמת העולם השניה, נעקד על קידוש שמו יתברך יחד עם אלפי יהודי עירו, ה' יקום דמם.
החסיד ר' נתן גרינברג התגורר בעיר הנמל אודסה שלחוף הים השחור, והיה לעזר רב לאנשי שלומנו, הן בענייני נסיעתם לארץ הקודש, והן בקבלת משלוחי ספרי רבינו שנשלחו באניות מארץ ישראל על ידי רבי ישראל קרדונר.
החסיד ר' שמואל-העשל פרידמן, מזכירו ביומנו 'תולדות שמואל', בתיאור נסיעתו לארץ הקודש בשנת תר"ס:
"בערב, בשעה שמונה, באתי ברוך ה' לשלום לאדעס (אודסה), וה' יתברך הזמין לי אכסניה טובה אצל ר' לוי 'דעם קרימון'. בבוקר התפללתי בהרימעסלינער בית-הכנסת, וקיבלתי לשלום מר' ישראל לנדא ור' נתן גרינבארג מאנשי שלומנו…"
"יום ג' פרשת ויקהל. בבוקר התפללנו בבית הכנסת אצל ר' ישעיה, אחר כך הלכנו להבית הכנסת דראמעסלינער, ונתתי את הפאשפרט (דרכון) שלי לר' נתן גרינבערג שילך להטערקישען קאנסליר (הקונסוליה הטורקית) לחתום אותו…"
"יום ה' בבוקר התפללנו, אחר כך הלכנו למקוה, ומשם הלכתי עם ר' משה מצפת להאגענטסטווע (סוכנות נסיעות) ולקחתי שלושה ביליעטען (כרטיסי הפלגה) לקושטאנטינא-סטנבול עבור שנים עשר רובל-כסף. אחר כך הלכנו לאכסניה שלנו לכתוב מכתב לר' ישראל קארדונער ולאבי נ"י. יום ו'. היינו אצל ר' נתן גרינבערג ונתן לנו שלושה קאפלישען (כובעים), אחר כך הלכנו להרב, ונתן לנו מכתב לסטאמבול להחכם פאשי" (תולדות-שמואל עמ' כט, ל)
ר' נתן דנן מוזכר גם במכתבי רבי דוד-צבי דאשיווסקע מאומן, משנת תרס"ח. בעת ההיא, כשנתקרבו בפולין נפשות חדשות לאורו של רבינו, כתב ר' לייבל פראמפאלער מלובלין מכתב לרבי דוד-צבי וביקש שישלח להם מספרי רבינו שנדפסו באותה עת על ידי רבי ישראל קרדונר. במענה, כתב לו רבי דוד-צבי:
"הנני להשיבו שהתפילות עדיין לא קיבלתי וזה היה על ידי סיבה, כי כעת נודע לי שהם מונחים בהטעמאזנע באדעסס (=בנמל אודסה) מתיכף אחר ראש השנה, רק מחמת שהמדובר היה עם ר' ישראל קארדאנער שישלחוׂ על ידי נאלאזנע או נאכמנע (=משלוח) לאדעסס לידידינו מאנ"ש ר' נתן גרינבארג, ולסוף, זה אשר נתן המעות לא קיים הדבר ושלח אותם לקאנטאר (=משרד) וכו' ולא הודיע לנו כלל. ואני כתבתי בכל פעם לר' נתן הנ"ל, והשיב לי שאין לו הקאסטאמענט (=אישור-קבלה) ואי אפשר לו לילך להטעמאזני (=מכס) לשאול אפילו על הפאסעלקע (=לברר אפילו על החבילה) בלי הדאקאמענט (=מסמך) וכעת ידידינו ר' נתן הנ"ל נסע מביתו לטאמסק לצד מסחרו וקבלתי ממנו ק' (=קארטיל, גלויה) שלא יבוא לביתו עד פסח הבעל"ט ואז יפדה אותם וישלח אותם לכאן. רק מחמת שאתם משתוקקים כל כך אחר תפילות, על כן אני כותב לטשעהרין לידידינו ר' אברהם סופר (=שטרנהארץ) כי שם יש 10 תפילות אצל הגבירינטע (=גברת) מרת פיגא תחי' נכדה של רבינו ז"ל, שיקבלם וישלח אותם ליד רום מעלת כבודו" (אמונת אומן מכתב כב)
במכתב אחר, כותב לו רבי דוד-צבי:
"הקארטיל שלכם קיבלתי, והנני להודיעם שבשבוע העברה קיבלתי קארטיל מידידינו ר' נתן גרינבארג שבא לביתו בערב פסח ושכבר פדה את הקאנסאמעט (=אישור-קבלה) הנקרא אצלינו (נאקלאדנע) מהנאלאז והוא מוכן בקרוב לשלוח הספרים לפה… והנה רצוני מאוד שתכתבו לי עוד הפעם כמה ספרים לשלוח, הן מה'תפילות' וה'תיקון הכללי', ו'שיר ידידות' ומה'שיחות' על זיירגאן (שיחות הר"ן בתרגום לאידיש מדוברת, עיין בתולדות שמואל עמ' קכ) (שם כה)
היה מעיר טולטשין. בתקופת המחלוקת הקשה שעל מוהרנ"ת ואנשיו, סבל עינויים והכאות, עד שהוכרח לחדול מלנסוע לרבו מוהרנ"ת. אך מיד כששקטה מעט הסערה, חזר ונסע אליו (ימי התלאות).
בתקופה ההיא דרש מוהרנ"ת בשלומו במכתבו: "ושלום רב לכל אנ"ש באהבה רבה ורחימתן עזיזא כמאז ומקדם, כי ברית אהבתנו לא תופר לעולם. מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וכו', אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו. ונא לכתוב לי מכל אחד ואחד… ומרבי איצי ב"ר אברהם דב".
בשנת תר"ב, כשנסע רבי נחמן מטולטשין ללמברג הרחוקה כדי להדפיס את ה'ליקוטי עצות', נחלץ מוהרנ"ת למען פרנסת ביתו של רבי נחמן ופנה בבקשה לבנו רבי יצחק ולכמה מתלמידיו, ורבי איצל'ה ביניהם, שיתמכו במשפחתו של רבי נחמן. כמו כן תמך רבי איצל'ה במוהרנ"ת עצמו ובהחזקת ה'קלויז' באומן.
בשנת תרל"ג זכה רבי איצל'ה לעלות לארץ הקודש ולקבוע את מושבו בעיר הקודש צפת, שם דרה חבורה מתלמידי מוהרנ"ת. ידידו וקרוב משפחתו, רבי נחמן מטולטשין, כתב לו:
"שלום לשאר בשרי אוהב נפשי האמיתי הרב יצחק, שקורין אותו ר' איצלי מטולטשין. היום זכיתי להתבשר אשר כבר זכה להוציא לבבו הטוב, ולבוא לארץ הקודש, טוב להודות לה'. הקוויטיל מאדעס קבלתי, וקריתי אותו היטב היטב. אשריך שזכה שיתקשרו בלבבו הדק היטב הדיבורים הטובים כל כך כל כך, כן תחיה את נפשך בהם כל ימי חייך, כאשר שמעתי מפיו של הקדוש מורי ורבי, מורנו הרב נתן, זצוק"ל 'נאהר (= רק) אזמרה וכו' און נאהר אזמרה לאלקי בעודי וכו", עד שנזכה להתעלות לכל זה באמת, יחד עם כל אחינו בני ישראל. ואי אפשר להאריך יותר. כן תחיה את עצמך בזה כל ימי חייך באריכות ימים ושנים טובות אמן סלה, אמן כן יהי רצון".
רבי נתן ב"ר יהודה תלמיד מוהרנ"ת, שעלה ארצה מספר שנים אחר כך והתיישב בטבריה, מרבה לדרוש בשלומו במכתביו שנקבצו בספר 'נתיב צדיק' ומכנהו: "אוהב נפשי, אהובי מנוער, החסיד ר' איצילי". ממכתבים אלו עולה כי כמה פעמים זכה רבי איצל'ה לנסוע מצפת לאומן, לפחות בשנים תרל"ו, תרל"ח, תרל"ט. "ידידנו ר' איצילי ני"ו שנסע למקום קודש הקדשים, ה' יתברך ינחה אותו למחוז חפצו בהליכה ובחזרה לחיים טובים ולשלום, ויפעול בגשמיות וברוחניות כאוות נפשו" (שארית ישראל, כה).
עוד הוא כותב: "ולידידי אהוב נפשי ר' איצלי נ"י, ה' יתברך ירחם עליו בזכות המסירות נפש שהיה לו במלבושים של אדמו"ר ר' נתן, וישלח לו רפואה שלמה ולזוגתו תחי' חיש מהר"; "וגם תכתבו לי מה עושה ידידי אהובי באמת אשר הציל את אדמו"ר מוה"ר נתן מחרפות וביזיונות באומאן, מו"ה ר' איצילע נ"י…" (נתיב צדיק יא, לז).
כשנפל רבי איצל'ה למשכב בשנת תרל"ט, כתב לו חברו רבי נתן הנזכר: "וגם לידידנו ר' איצלי נ"י ישלח לו השי"ת רפואה שלמה, כי אנו מתי מעט. וזכות נסיעתו על ראש השנה יעמוד לו שיאריך ימים ושנים… ותאמר לר' איצילי נ"י שיהיה חזק בביטחון שיעמוד מחולי זה, כי כך ראיתי בספר 'תולדות יעקב יוסף', ששמע ממורו, שכשאדם חזק בביטחון אין מענישין אותו; ומרבינו ז"ל גם כן שמעתי מאדמו"ר ר' נתן כעין זה".
בז' ניסן תרל"ט כתב: "החייתנו במה שכתבת לי שידידנו ר' איצלע נ"י הוקל חוליו. ה' יתברך ישלח לו רפואה שלמה ויזכה אותנו ה' יתברך כולם בכלל לקבל חג הפסח הקדוש".
בין אנשי מוהרנ"ת שדרו בעיר טפליק, היה איש חסיד ורבי פייבל שמו. עובד ה' מתוך שמחה וחיות היה, ובפי אנשי עירו היה מכונה 'פייבל אשרינו'…
כינוי זה, על שום מה? לפי שהיה רבי פייבל נוהג לקום בכל לילה בחצות, אומר את ה'תיקון חצות' בלב נשבר, ולאחר שסיים את אמירת התיקון, מרוב שמחתו על שזכה לקום בעת רצון כזו ולקונן על הגלות הכללית והפרטית כדברי רבינו – היה מרקד ושר בשמחה ובחדוה: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו!"
כשהיה מוהרנ"ת נוסע מברסלב לאומן ובחזרה, היה נוהג פעמים רבות לבקר בעיר טפליק, שם התגוררו רבים מאנשי שלומנו, ומתוועד עמם להשקותם ממימי ה'נחל נובע' ולהרוות נפשם בתורתו הקדושה של רבינו. כל אימת שהיה מגיע לשם, היה רבי פייבל יוצא לקראתו ומקבלו בשמחה רבה ושותה בצמא את דבריו הקדושים.
פעם אחת, כשהגיע מוהרנ"ת לטפליק, באו אנשי שלומנו כדרכם לקבל פניו. והנה, מבחין מוהרנ"ת בחסרונו של רבי פייבל. "היכן הוא רבי פייבל?" שאל אותם.
"רבי פייבל?!" תמהו התלמידים ולא הבינו אל מי כוונתו, כי לא היה בין בני חבורתם אחד שנקרא "רבי פייבל". עד שנענו ואמרו לו: "אה, בוודאי מתכוונים אתם ל'פייבל אשרינו'! הוא כבר הלך לעולמו!"
מוהרנ"ת, שהצטער מאוד לשמוע על פטירתו של רבי פייבל, הבחין בנימת דבריהם, כי מקילים הם בכבודו. אולם, הוא, שידע והכיר את מעלתו ודווקא הכינוי "אשרינו" היה בעיניו יקר ביותר, נענה ואמר להם:
"דעו לכם, שאם יפסקו חלילה לרבי פייבל בעולם הבא עונש 'עולם התוהו', הרי שהוא יקום שם בחצות וירקד 'אשרינו'!"
שכן ב'עולם התוהו' נדמה לאדם שעדיין הוא בעולם הזה; ובעוד נפטרים רבים טרודים שם ב"עסקים" וב"מסחר", יקום הוא ויאמר 'תיקו חצות' וירקד בשמחה, ובכך ינצל מן התוהו.
רבי פייבל, שנהג להחיות עצמו בשמחת ה'אשרינו', היה חקוק על לוח לבו של מוהרנ"ת. במכתבו מיום א' ואתחנן תקצ"ה, בתקופת המחלוקת והרדיפות שעבר יחד עם אנשיו, הוא כותב לבנו:
"והנה ידידי ר' איצילי מהייסין נתעכב פה על שבת קודש, והשם יתברך היה בעזרנו שדיברנו הרבה שיחות אמיתיות אתמול ביום שבת קודש, המעוררים ומחזקים את הלב מאוד להיות חזק ואמיץ בכל הנקודות טובות, לחטוף בזה העולם כל מה שנוכל, ושאין לנו בעולמנו כי אם מה שאנו מייחדים שמו יתברך בכל יום, שבזה כלול כל שאר העבודות מה שכל אחד חוטף בכל יום כפי מדרגתו. כי הכל נכלל באמונה שהוא יסוד הכל. כי הזמן פורח מאוד מאוד, ואיך שיהיה, יפרח הזמן, וימי חיינו הבל הבלים, ולא נשאר לנו כי אם מה שזכינו ברחמיו לאמונתו הקדושה אשר נטעו אבותינו הקדושים בקרבנו מעולם על ידי צדיק הדור האמיתי שזכינו לקבל ממנו פנים אל פנים. ועל כן, גם עתה אשרינו מה טוב חלקנו.ובודאי ר' פייוויל צדק בדבריו בהתפארו 'אשרינו' בכל פעם. וגם עתה אנו צריכין להחיות עצמנו בזה, כדי שיהיה לנו כוח לומר הקינות בכל לב ולשבר לבנו כראוי – כל אחד על חלקו שיש לו בחורבן בית המקדש וצרות ישראל בכלל ובפרט".
היה זה כשהתאבלו הצדקת אדל בת רבינו ובעלה רבי יוסק'ה על בנם הקטן שהלך לעולמו. בא רבינו לנחמם, ובין דברי התנחומים אמר להם: "העולם עוד יקנאו בבניכם ובבני בניכם" ובפנותו אל חתנו, אמר: "עוד תזכו לבנים". ואז הסב פניו לעבר בתו והוסיף: "ולבני בנים" – – –
עוד מסופר, כי רבינו נוהג היה להתארח אצל בתו אדל ב'אחרון של פסח', והיא היתה מכבדת אותו במרק עם שני קניידלאך (כופתאות). מכיוון שעדיין לא זכתה לילדים בני קיימא, בירכה רבינו: "עוד תזכי לשני ילדים שהעולם יקנאו בך בגינם".
וכך היה. לימים נולד להם בן, הלא הוא החסיד הגדול רבי אברהם-בער, שנקרא על שם אבי אביו – רבי אברהם דב אב"ד חמלניק. אחריו נולדה בת, היא הצדקת רבקה מרים. רבי יוס'קה נפטר לאחר מכן, ומרת אדל זכתה לראות גם נכדים, כדברי רבינו.
בהגיעו לפרקו, נשא רבי אברהם בער את בתו של הגביר משה חינקעס. אך לאחר שחותנו הפך למתנגד גדול בעקבות נישואיו השניים עם זוגתו שהשתייכה לחוג המתנגדים – נאלץ רבי אברהם בער לתת לאשתו גט פיטורין.
כשהגיע הדבר לאוזני הנגיד רבי בער מטשעהרין, מתלמידי רבינו, קפץ על המציאה כמוצא שלל רב; רבי בער וזוגתו הצדקנית, שזכו לילדים על ידי עצת רבינו (כמובא בכוכבי אור, אנשי מוהר"ן, כא) השתוקקו להשיא את בתם לאוצר כלי חמדה זה, וגמרו אומר לתת עבור כך מחצית רכושם בתור נדוניה. ואכן, ההתקשרות קמה והיתה.
צדקותו ויראתו של רבי אברהם בער, האירו מעל פניו. חביב היה על כל מכריו. היה תלמיד וידיד קרוב למוהרנ"ת ותמך בו מממונו, ואף עורר אחרים לתמוך בו. כמו כן סייע בידו בכל עניני רבינו הקדוש; ההדפסה, אחזקת ה'קלויז' באומן ועוד. במכתביו, מזכירו מוהרנ"ת רבות:
"פרישת שלום להצדקת מרת אדיל שתחיה, בת אדמו"ר זצוק"ל… בנכם רבי אברהם בער שיחיה היה עמי פה על שבת העבר, וגם רבי אבילי נ"י, והיום נסעו לביתם לשלום. ברוך ה', הוא משתוקק מאוד לעבודת ה' יתברך" (בתרגום ללשוה"ק).
עוד כותב מוהרנ"ת לרבי נפתלי:
"הצדקת מרת אדיל תחיה ובנה הוותיק מורנו הרב אברהם בער שיחיה המתפלל בכוונה, ובתה רבקה מרים שתחיה, פורסים שלומכם".
אחרי הסתלקות מוהרנ"ת, היה נוהג תלמידו רבי משה ברסלבר ללכת לבית רבי אברהם בער, ולדבר עמו ממוהרנ"ת. פעם אחת, בבואו לביתו לא מצאו והתכוון ללכת, אך החותן, רבי בער מטשעהרין, שהיה בבית, אמר לו: "דבר אתי". השיב לו רבי משה: "אתם מתלמידי רבינו, וכי אני יודע לדבר אתכם?!" אמר לו רבי בער: "האמן לי כי אתם יודעים מרבינו על-ידי רבי נתן, יותר ממה שאנחנו יודעים מרבינו על ידי רבינו בעצמו" – – –
רבי אברהם שטרנהרץ, שגדל בבית זקנו רבי נחמן מטשעהרין אחרי שנתייתם בילדותו מאמו, סיפר, כי זקנו ציווה עליו: "אל תלך לסעוד אצל אף אחד שיזמינך לביתו, רק אם יזמינך לסעודה רבי אברהם בער'ניו, תוכל לאכול אצלו". פעם הזמינו רבי אברהם בער לאכול, ראה רבי אברהם, שהיה ילד בן תשע, כיצד אוכל רבי אברהם בער בדביקות נפלאה, ולפני כל כף שהכניס לפיו, הרים עיניו למעלה בהשתוקקות גדולה לבורא. כך, כל במשך הארוחה. אז ראה והבין מהי אכילה בקדושה. כשחזר לבית זקנו וסיפר לו את שראה, אמר לו הרב מטשעהרין: "לכן ציוויתיך לבלי לאכול כי אם אצלו – כדי שתראה כיצד יהודי אוכל".
רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת, אמר פעם: "העולם חושבים שהצדיקים הנסתרים הם חוטבי העצים או שואבי המים, אולם באמת, אפשר להיות כרבי אברהם בער'ניו שלנו (שהיה עשיר מופלג) ובכל זאת להיות מהל"ו צדיקים"
בבעלותו של רבי אברהם בער היו יערות רבים, הוא העסיק כמה מאנ"ש בתור שומרי יערותיו, וכך יכלו לעבוד את ה' מחוץ לישוב, עד שזכו למעלות רמות ונפלאות.
מיקירי חסידי ברסלב בעיר טולטשין היה רבי צבי-פסח ווייסלייב, שהתקרב לדעת רבינו על ידי רבי עקיבא מלמד. רבי צבי-פסח היה לעזר לחסיד הגדול רבי ישראל קרדונר בעבודת הקודש של הדפסת ספרי רבינו. בערוב ימיו עלה לארץ הקודש, התיישב בירושליים ומנוחתו כבוד בהר הזיתים.
לרבי צבי-פסח היו שלושה בנים: רבי יחיאל, רבי עזריאל, ורבי נפתלי.
רבי יחיאל נשא לאשה את הצדקת מרת רחל, בתו של רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת. על צדקותה מסופר רבות; היא הצטיינה בהכנסת-אורחים במסירות גדולה, עד שלעתים, ביום שישי בבוקר, אזלו החלות שאפתה לשבת, לאחר שאלו ניתנו לאורחים הרעבים, ושוב היה צריך לאפות חלות לשבת. לא בחינם היו מכנים אותה "רחל אמנו" – "מוטער רחל".
מסופר, כי פעם אחת חלה בעלה רבי יחיאל מאוד, הלכה הצדקת רחל לאוהל ציון רבינו הקדוש להתפלל עליו. כאשר סיימה להתפלל ופנתה לצאת מהציון, והנה רואה היא את אחיה החסיד המופלג רבי אברהם ב"ר נחמן נכנס לציון. שאלה אותו: "מה שלום בעלי רבי יחיאל?" עשה רבי אברהם איזו תנועה בידו. חשבה מרת רחל שמא חלילה וחס ארע הגרוע מכל… מיד נכנסה אל הציון ופתחה בזעקות ובכיות בקולי קולות מעומקא דלבא – – –
לאחר שעה ארוכה שהתפללה תפילה נרגשת בדמעות שליש, באה אל ביתה והנה, לשמחתה העצומה, רואה היא כי במצב בריאותו של בעלה רבי יחיאל חל שינוי עצום לטובה וכבר יצא מכלל סכנה.
אחר-כך, שאלה את אחיה רבי אברהם מדוע כששאלה אותו לשלום בעלה, עשה תנועה כזו בידו. השיב לה: "מפני שידעתי שבמקום הזה יכולים לפעול ורציתי שתפצירי שם בתפילה. ואמנם על ידי הבכיות שלך והזעקות שלך שהיו מעומק הלב, פעלת את הישועה עבורו".
רבי אליהו חיים רויזן סיפר, שמרת רחל היתה מאותם יחידים בקרב חסידי ברסלב, שקיימו בשלימות את צו רבינו להתרחק מרופאים ומתרופות.
בערב-שבת שקודם ראש-השנה תרע"ח, נפל רבי אברהם והתמוטט. העבירוהו לבית אחותו מרת רחל וגיסו רבי יחיאל, שם שכב עד ליום פטירתו כעבור חודשים ספורים, כשכל העת הם סועדים אותו במסירות רבה.
הרבה יראת שמיים וחיבוב המצוות שאב רבי יחיאל במחיצת חותנו הגדול רבי נחמן מטולטשין. אחד החסידים שהתארח אצלו פעם בליל-הסדר, סיפר, כי כשחזרו מבית-הכנסת ופנו לעריכת הסדר, ניגש רבי יחיאל אל השולחן, ועוד לפני שהתיישב, תפס במצות וחיבקן ונישקן בפנים קורנות משמחה. אחר כך אמר לאורחו: "גם את חותני עליו השלום ראיתי, שהיה עושה כן בבואו לערוך את הסדר".
החסיד רבי שמואל-העשל פרידמן מספר ביומנו 'תולדות שמואל' על התקרבותו לרבינו הקדוש ונסיעתו הראשונה לאומן בשנת תר"ס, שם פגש ברבי יחיאל:
"יום ד' אכלתי בקלויז, בערב שמעתי כמה סיפורים מרבינו הקדוש מן הר"ר יחיאל נרו יאיר…" (עמ' כג)
רבי יחיאל היה מבעלי-הקריאה ב'קלויז' באומן. בפורים היה קורא בכל שנה את המגילה, בעל-קורא אחר – פעם רבי אליקום געציל ליובאוונע המכונה ר' געצע; פעם רבי יחיאל ווייסלייב דנן; ופעם גיסו רבי אברהם ב"ר נחמן.
זכה רבי יחיאל להשאיר אחריו צאצאים יראים ושלמים. בניו: רבי נחמן, רבי אבא לישינסקי (שינה את שם משפחת כדי לחמוק מהגיוס) ורבי נתן מהעיר בבריניץ. בתו נישאה לאחיו הצעיר רבי עזריאל.
נולד לאביו רבי משה העניע'ס (על שם אמו מרת הניה), שהיה אחד מנגידי העיר ברסלב וממקורבי רבינו. רבי משה מוזכר בכמה ממכתבי רבינו:
בשנת תקס"ז כשהיה רבינו באוסטרהא, שלח את רבי שמואל מטפליק לברסלב, כדי להביא את זוגתו הרבנית לאוסטרהא, ואף מסר בידו איגרת לשלושת הנגידים: רבי משה חינקע'ס, רבי משה העניע'ס ורבי ישראל, בו הוא מבקש מהם להלוות לו כסף להוצאותיו המרובות וכן לסייע בהבאת זוגתו לאוסטרהא:
"…אבקש מכם מאוד, רבי משה בהרב, רבי ישראל, עם רבי משה בן העניע, לשלוח אלי מעות כנ"ל. אם ירצה ה', כשאבוא לביתי אחשב אתכם החשבון כמו שתרצו. הוכפל והושלש הדבר, שלא לעשות באופן אחר, רק לשלוח מאה אדומים. גם לזרז את זוגתי שתיסע תיכף ומיד".
לאחר מכן כתב להם רבינו איגרת קצרה, בה הודיע כי שליחותם התבצעה כראוי:
"אהובי חביבי וידידי, הלא הם הני השותפים נחמדים ויקרים, ה"ה הרבני הנגיד משה בהרב, ומשההשני בן העני', וה"ה הרבני הנגיד מוהר"ר ישראל נ"י ויופיע. מהודענא שבאתה זוגתי ביום חמישי, שהוא יום אתמול, לחיים טובים ולשלום".
גם במכתבו מזסלב מיום ה' פרשת אמור תקס"ז, כותב רבינו: "לפרוס בשלום ידידי מורנו הרב משה בהרב, עם שכנם ידידי מורנו הרב ישראל, עם שותפו ידידי מהו' משה בן העניא". כן מוזכר רבי משה במכתבו של רבינו מראש-חודש תמוז האחרון לחייו הקדושים.
לידתו של בנו רבי נחמן היתה בזכות מופת של רבי שמואל-אייזיק תלמיד רבינו הקדוש; ומעשה שהיה כך היה:
שנים ארוכות חלפו מאז נישואיו של רבי משה העניע'ס ועדיין לא זכה לבן זכר. בעת ההיא חי השרף רבי שמואל-אייזיק מגדולי תלמידי רבינו, אשר רבינו נתן לו את היכולת לעשות מופתים ופדיונות. פנה אליו רבי משה וביקש ממנו שיתפלל עבורו שיזכה לבן זכר. רבי שמואל-אייזיק הבטיח לו שיפקד בבן; ובתור 'פדיון' ביקש ממנו שבכל שנה יביא לו לראש-השנה בגדי-לבן חדשים. רבי משה עשה כדבריו, ואכן כעבור שנה נולד לו בן ונקרא שמו 'נחמן', הוא רבי נחמן קראסינשטיין דנן.
מאז, נהג רבי משה להביא בכל שנה לרבי שמואל-אייזיק בגדים לבנים חדשים, וכשגדל בנו רבי נחמן, היה הוא השליח למצווה. לימים, סיפר רבי נחמן, כי רבי שמואל-אייזיק היה עומד בתפילתו בראש-השנה מליל ראשון עד ליל שני ברציפות, בפינה הדרומית, מתחת לשעון בית-הכנסת, והיה מתפלל בדבקות ובהתלהבות כזאת, עד שמרוב בערתו בתפילתו, היו בגדי-הלבן שלו מתבלים מדי שנה. ופעם, במוצאי ראש-השנה, לאחר תפילותיו הנוראות של רבי שמואל-אייזיק, כשהתיר רבי נחמן את חגורו, נדהם לראות את חצי הבגד נופל… רבי נחמן הבחין כי נשרף והתפורר מקום הידוק חגורו מרוב הזיעה הרותחת, וכמעט נכווה בשרו תחת חגורו מגודל התלהבותו; ומרוב דביקותו כלל לא חש בכך.
בהגיעו לפרקו, נשא רבי נחמן קראסינשטיין לאשה את בתו של הרב הקדוש רבי אהרן מברסלב תלמיד רבינו.
עובד ה' מופלג ובעל השגה היה רבי נחמן; וכאביו, היה אף הוא איש אמיד. בביתו שבעיר ברסלב היו נוהגים אנשי שלומנו להתאסף מדי מוצאי-שבת לסעודת מלווה-מלכה בשיר ובזמרה ודברי תורה וחסידות.
הוא השאיר אחריו בן, הלא הוא החסיד רבי אייזיק קראסינשטיין.
נולד לאביו רבי שמחה ברוך, בנה של מרת שרה בת רבינו; ולאמו רבקה מרים, בתה של מרת אדל בת רבינו. על שם יחוסו לרבינו מצד אביו ואמו, כינוהו חסידי ברסלב: "המיוחס".
חסיד נלהב, מלא תורה ויראה היה רבי אייזיק'ל, ואף יודע נגן. רבי יוחנן גלנט מברדיטשוב סיפר, שהכינור של רבי אייזיק'ל היה שייך עוד לבעל-שם-טוב הקדוש.
בכל מוצאי-שבת, היו אנ"ש בברדיטשוב מתאספים בביתו לסעודת מלוה-מלכה, עם ניגוני השתוקקות, ואהבת-חברים מתוך שמחה.
בשנת תרע"ג, ביקרה בברדיטשוב משלחת חוקרי חסידות, שכללה כתב וצלם. הם התפעלו עמוקות מקהילת חסידי ברסלב בעיר ושהו במחיצתם מספר שבועות. העתיקו פנקסי-קהילה, הקליטו ניגונים ונוסחי תפילה וצילמו כתבי-יד – ביניהם מכתבו של רבינו שהודות לכך נותר למשמרת – ואף רכשו מהם חפצי ערך ומכתבי-קודש.
חבר המשלחת, א. רכטמן, מתאר את רשמיו מהביקור ואף מספר על נכדו של רבינו, ה'בעל-מנגן' רבי אייזיק'ל, אותו הוא מכנה משום מה "ר' הלל" (כפי הנראה, בעת כתיבת הדברים לא זכר את שמו היטב):
"את סעודת 'מלווה-מלכה' ערכנו במוצאי אותה שבת בבית נינו של רבי נחמן מברסלב, איש אהוב ולבבי, ר' הלל. גבה קומה, בעל זקן בהיר ארוך, יחוסו קורן ממאור פניו הטובות, המחויכות תמיד. איש למדן ואף מוסמך להוראה. אולם הוא לא התעסק עם רבנות והיה מתפרנס ממסחר. בביתו התאספו חסידי ברסלב לסעודת מלווה-מלכה. מיד לאחר הבדלה ניגן ר' הלל בכינורו מספר ניגונים, מאלו שירש מסבא-רבא רבי נחמן, שאגב העריך מאוד את הנגינה בכינור בסעודת מלווה-מלכה. רבי נחמן הסביר זאת כך: סעודת מלווה מלכה נקראת 'סעודתא דדוד מלכא', ודוד המלך, נעים זמירות ישראל, הלא כידוע, מנגן בכינור היה: 'כינור דוד'.
"ר' הלל מסר לנו, כי סבו רבי נחמן היה אומר שבאמצעות הנגינה בכינור אפשר להעפיל אל 'מעיין הזמרה' ולשאוב ממנו מלוא חופניים – צריך רק לנגן נכון… הוא אגב, מסר לנו גם כן פירוש עם משל מסבא-רבא שלו, על הפסוק 'אזמרה לאלוקי בעודי', פירוש ששייך לנגינה וזמרה.
"הציבור שר אפוא בסעודת 'מלווה-מלכה' ניגונים ברסלבאים מופלאים. כל ניגון יפה יותר מרעהו. במשך כל הזמן היה ר' הלל מלווה את השירה בכינורו… וכך היו הברסלבאים מבלים בנועם בבית ר' הלל בנגינה וזמרה ושחים בדברי-תורה עד שבעלת-הבית נתנה את האות מן המטבח – מיד קמנו כולנו לנטילת ידיים, התישבנו מסביב לשולחן הערוך ונהנינו מאוד ממרק הסלק המהביל שהוגש לכולנו. באמצע הסעודה שרו את הזמירות למוצאי-שבת, אמרו את ה'אתקינו' המיוחד לכבודו של דוד מלך ישראל: 'אתקינו סעודתא דמהימנותא דא היא סעודתא רביעאה דדוד מלכא…' וסיימו בריקוד.
"כאשר פנינו איש איש לדרכנו, כבר קרא התרנגול באשמורת השלישית… וכך במשך שבועות מספר, בביתו של אותו חסיד ברסלב מיוחד במינו – ר' הלל, רשמנו את אשר שמענו מפיו ומפי מקורביו – מאות מאמרים 'חריפים' ומעשיות מופלאות שנמסרו במשך דורות איש מפי איש, רק לאנשים 'משלנו', לקרובים ביותר. כמו כן הקלטנו בפונוגראף (= פטיפון) את נגינתו של ר' הלל בכינור, ועשרות ניגונים ותפילות בנוסח הברסלבאי, מושרים בפיו ובפי מקורביו.
"אגב, רכשנו מר' הלל מספר חפצים רבי-ערך… ביניהם: כתב יד מרבי נתן, תלמידו של רבי נחמן; נברשת מקריסטל, שלפי המסורת המשפחתית הייתה תלויה בחדרו המיוחד של רבי נחמן; קפוטת-משי לבנה, רקומה פרחים לבנים בחוטי זהב; אבנט-משי לבן, רחב, מאותו סוג בד, וחנוכייה עשויה אבן".
החסיד המופלא רבי אייזיק'ל מברדיטשוב, נפטר באודסה בשנות התר"פ.
נולד לאביו החסיד רבי משה שוחט מברסלב. בהגיעו לפרקו, נשא את בתו של רבי נחמן שטרנהרץ, בנו הרביעי של מוהרנ"ת.
אחרי נישואיו, מצא לו חבר כלבבו לעבודת ה' – החסיד רבי אברהם שטרנהרץ שהיה בן גילו. הם למדו בצוותא, עסקו יחד בעבודת ה', ואף ייחדו זמן ומקום מיוחד ל'שיחת חברים' בכל יום בעבודת ה', כדברי רבינו בליקוטי מוהר"ן תורה ל"ד.
פעם, כשהגיע יום-כיפור, הסתפק האחד האם גם היום יש לקיים את הקביעות, אך בכל זאת החליט לנסות. ומה התפלא כשהגיע למקום הקבוע וראה שחברו כבר ממתין לו…
היו מעירים איש את רעהו בחצות-לילה ויוצאים אל היער להתבודד כדברי רבינו בתורה 'הנעור בלילה'. מקום אהוב עליהם היה האזור שעל גדות נהר ה'בוג', שם מצויה המערה שבה נהג רבינו להתבודד בימי מגוריו בברסלב. בשובם העירה, ישבו ללמוד בצוותא שיעורים בנגלה ובספרי רבינו. עד זקנותו היה רבי אברהם חוזר על הדברים שהיה אומר לו חברו תוך כדי ניגון נלבב בבואו להעירו בחצות.
מפעם לפעם היו נוסעים אל זקני החסידים תלמידי מוהרנ"ת, כרבי נחמן מטולטשין, רבי משה ברסלבר, הרב מטשערין ועוד, כדי לשמוע מהם דברי אלוקים חיים. פעם, כשפגשו ברבי פנחס יהושע מטשערין תלמיד מוהרנ"ת בקומו מהשתטחות על ציון רבינו, סיפר להם חזיון נורא שראה זה עתה, היאך התגלגלה נשמתו פעמים רבות בעולם עד שזכתה סוף סוף להתקרב לרבינו שעוסק בתיקונה השלם (ראה בסוף הספר 'טובות זכרונות').
יחד עסקו גם בגמילות-חסד; מדי יום שישי היו הולכים בצוותא לאסוף צדקה עבור 'אנשי מעמד' – בני החבורה באומן שעסקו בעבודת הבורא מתוך הדחק. הם לא חסו על כבודם ולא ראו בכך פחיתות כבוד; אדרבה, שמחו להטיב עם חבריהם, אף שבעצמם היו עניים מרודים.
גם כשעקר רבי אברהם לטשערין, לא ניתק הקשר הנפלא ביניהם והיו נפגשים תכופות. לימים אף התחתנו ביניהם, כשרבי נתן, בנו בכורו של רבי אברהם, נשא לאשה את בתו החסודה של רבי מרדכי.
חיבר פירוש על ספר תהילים על פי הקדמות רבינו הקדוש. החיבור אבד בצוק העתים, אך בספרו 'טובות זכרונות', כותב רבי אברהם חידוש בשמו:
"לעניין מה שאמר רבינו זלל"ה: 'מיין זאך וועט זעך נישט אויס לאהזין (= הענין שלי לא יגמר לעולם); נצחתי ואנצח' – שזה בחינת 'נצח', שמעתי מחברי הר' מרדכי שו"ב ז"ל, שבזה מרמז הכתוב בתהלים בסוף קפיטל ט"ז שמסיים שם הכתוב 'נעימות בימינך נצח' שהם ג' במסורה, כי ג' תיבות אלו מרמזים על ג' צדיקים שעליהם נאמר בפירוש שהם בחינת 'נצח', והם: דוד המלך ע"ה ומרדכי הצדיק ואדומו"ר הנחל נובע מקור חכמה זלל"ה.
"'נעימות' – זה מרמז על דוד המלך ע"ה שעליו כתוב 'נעים זמירות ישראל', ואנו אומרים תמיד, 'דוד מלך ישראל חי וקים' שזה בחינת 'נצח'. 'בימינך' – זה מרמז על מרדכי הצדיק שהוא 'בן ימיני', ובו כתוב: 'וזכרם לא יסוף מזרעם', שזה גם כן בחינת 'נצח'. ולסוף מסיים הכתוב 'נצח' – שזה מרמז על אדוננו מורנו ורבינו נחל נובע מקור חכמה זלל"ה, שאמר בפירוש על עצמו 'ואנצח', בזה הלשון: 'מיין זאך וועט זעך נישט אויס לאהזין' שזה בחינת 'נצח'. וכן שמו הקדוש בגימטריא נצח, וספירתו הוא נצח, ולכן גם הסתלקותו היה ביום ד' דסוכות שאז ספירת משה רבינו ע"ה שספירתו נצח כידוע. נמצא מבואר שבאלו הג' תיבות מרומזים הג' צדיקים הנ"ל שהם בחי' נצח".
רבי מרדכי נהרג על קידוש ה' בפוגרומים שנערכו באוקראינה בשנת תרע"ט. זמן קצר לפני פטירתו, כשנשאל כיצד הוא מרגיש, השיב: "הכל בחסד גדול" ולאחר שעה קלה נסתלק.
נולד לאביו רבי עוזר מאומן, מגדולי תלמידי מוהרנ"ת. בשנות התק"פ נסתלק רבי עוזר לעולמו, והוא צעיר לימים. ויוותר בנו יחידו נחמן, יתום מאביו.
עובדה מופלאה היא, כי למוהרנ"ת היה "עסק" גדול בקירוב ילדים ובני הנעורים לעבודת ה'; הוא לא התייחס אליהם כקטנים שטרם הגיע הזמן להשפיע בהם דעת, אלא אדרבה – כמי שראוי ביותר לקרבם, וכפי שמובא ב'חיי מוהר"ן' על דרכו של רבינו "שלא היה משתדל לקרב זקנים, רק בני-הנעורים, כמובא בה'אלף-בית' (= ספר המידות), שהנערים בקל להשיב אותם להשּם יתברך מן הזקנים" (תקמג).
רבים מתלמידי מוהרנ"ת התקרבו אליו בעודם נערים, כרבי נחמן מטולטשין, רבי נתן ב"ר יהודה, רבי שמשון מהיער ועוד. היו מבין תלמידיו שגדלו ממש בביתו בהיותם ילדים וכך דבקו בו לכל ימיהם; הלא הם רבי משה ברסלבר ואחיו רבי זאנוויל – שאותם לימד תורה בביתו; רבי פנחס יהושע מטשעהרין – שמוהרנ"ת גידלו בביתו לאחר פטירת אביו רבי יצחק-אייזיק-יוסף.
וכך זכה גם רבי נחמן בן רבי עוזר דנן, לגדול בעודו ילד בצלו של הדולה והמשקה הגדול של מימי ה'נחל נובע'. מוהרנ"ת לקחו אל ביתו וגידלו כבנו. וגם כשגדל והיה לנער, היה לתלמידו וכבן בית אצלו.
בספר 'אבניה ברזל' מובא:
"רבי נחמן בן רבי עוזר סיפר, שמוהרנ"ת זכרונו לברכה לעת זקנתו, הקפיד דייקא שלא יהיה לן יחידי על ה'איבער שטיבל' (= עלית הבית), ובחר בו כשהיה עוד נער ללון עמו. ובכמה פעמים התפאר בביתו, שעכשיו יזכה לשמוע תיקון-חצות של מוהרנ"ת ולראות עבודתו שלאחר חצות, ועשה במכוון, בשכבו על מיטתו עצר את עצמו בכל כוחו שלא לישן עד שעת חצות – שמוהרנ"ת קם. וניגש אליו מוהרנ"ת וכיסה אותו באיזה בגד ושאל אותו: 'מדוע אינך ישן?' ותיכף נפל עליו שינה וישן עד הבוקר. וכן היה כמה לילות".
רבי נחמן בן רבי עוזר הוא אחד ממעתיקי כתב היד של ה'ליקוטי הלכות'. בשולי אחד הגיליונות, בהלכות אפוטרופוס, רשם: "אני נחמן בן עוזר הכותב".
מסופר, שכשהגיע פעם מוהרנ"ת לקרימנטשוק, להשפיע מדעת רבינו על החסידים שהתגוררו שם, פגש בבנו של רבי חייק'ל מתלמידי רבינו. בשיחתו עמו, החל בנו של רבי חייק'ל מדבר בהערצה על איש אחד מפורסם מבני העיר, שהוא בעל הדרת-פנים מיוחדת. הסביר לו מוהרנ"ת שיופי חיצוני של אדם אין בו שום ראיה על תוכנו; וכה אמר לו: "מיין שווארצער, האט א שענערן הדרת פנים!" (ל'שחור' שלי, יש הדרת-פנים נאה יותר!) כשכוונתו על תלמידו רבי נחמן בן רבי עוזר, שאינו בעל יופי חיצוני, אך ביופיו הפנימי עולה עשרת מונים על אותו אדם, שממנו התפעל בנו של רבי חייק'ל.
זכה רבי נחמן לעמוד סמוך למוהרנ"ת בשעת הסתלקותו. וכה מובא ב'מכתב ההסתלקות', בתיאור יום פטירת מוהרנ"ת, יום שישי, עשרה בטבת תר"ה:
"ובבוקר התלבש בציצית ותפילין והתפלל בכל הכוחות, ואמר סליחות. בשעת קריאת התורה בכה. ואחר כך למד וסיים הש"ך גדול, ואמרו לו שילמוד בשולחן-ערוך קטן, ווארין סע פאר אייך א כוח (= כי זהו מאמץ בשבילכם). האט ער זצ"ל גיזאגט (= והשיב): זייט איר מיר ניט אזוי גיטרייא (= אל תהיו כה מסורים לי…). ואמר תהלים, ואחר כך אמר לנחמן בן עוזר שייתן לו 'כל טוב', ולא ידע מה הוא רוצה, ופירש לו: 'תן לי התנ"ך – זה כל טוב' ".
רבי נחמן הותיר אחריו צאצאים יראים ושלמים; בתו יענטא שהתגוררה בטפליק, ניהלה בית הכנסת אורחים ועסקה בגמילות חסד, ונכדיו היו באים בכל שנה לקיבוץ באומן.
נולד לאביו רבי אברהם מוויניצה הנקרא ר' אבריימל סאניס, שהיה "איש כשר ונכבד ולמדן" (ע"פ צוואת חתנו הרב מטשערין).
רבי יצחק התגורר בכפר שערוויץ שליד ברסלב, שם עבד לפרנסתו בטחנת הקמח של שאר-בשרו הגביר משה חינק'ס. כך גלגלה ההשגחה העליונה את התקרבותו לדרך רבינו. ומעשה שהיה, כך היה:
משה חינק'ס, שזכה להיות מקורב לרבינו בימי מגוריו בברסלב, היה עד לכמה מופתים גלויים שעשה רבינו, ותקופה ניכרת היה נוהג לספר בהתרגשות לכל מכריו את אשר חזה בעיניו. פעם אחת, כשהתאכסן רבי יצחק בביתו, סיפר לו משה כדרכו בהתפעמות על מופתיו ורוח קדשו של רבינו, וכתוצאה מכך התקרב רבי יצחק למוהרנ"ת ולדרך רבינו.
כידוע, היה רבינו מתפלל שישכחו את המופתים שלו (שיחות הר"ן קפז). ואכן, ברבות הימים, פג רושם המופתים הגלויים מלבו של משה חינק'ס, ובעת סערת המחלוקת על מוהרנ"ת וחסידי ברסלב, הוא נהפך למתנגד להם. אך לא כן קרובו רבי יצחק, זכה ונשאר חסיד נאמן.
בעת ההיא יצא כרוז, לפיו, מצוה לקפח את פרנסת חסידי ברסלב. בעקבות זאת נותר מוהרנ"ת מחוסר פרנסה. באותה שעה נחלץ רבי יצחק משערוויץ במסירות גדולה למענו. את הדברים מתאר רבי אברהם בן רבי נחמן בקונטרס 'ימי התלאות':
"בהעיתים שקודם המחלוקת, היו הרבה אנשים בבית המדרש החדש [בברסלב] שהיו מספיקים את מוהרנ"ת בפרנסתו, מחמת האהבה הגדולה שאהבו אותו מאד, יען שהירבה לעורר את לבבם לעבודת השם יתברך ולכוונת הלב בעת התפילה, עד אשר ממש בקעו את הרקיע בתפילתם בציבור אנשים בכל יום ויום ערב ובוקר. לולא המחלוקת והרדיפות הנ"ל, כבר היינו זוכים להיגאל על ידי זה – – –
"וברוב רדיפתם את מוהרנ"ת ואת אנשיו הרבה הרבה, לשבר ולהרוס אותם ואת פרנסתם עד קצה האחרון – כי רק חמשה אנשים בברסלב עמדו בניסיון ונשארו בעבודתם את השם יתברך כמקדם, אבל רובם ככולם מהקיבוץ שבברסלב – לא היה ביכולת להחזירם לעבודתם; וגם אחרי שעזר השם יתברך למוהרנ"ת והניח לו מכל אויביו מסביב על ידי פקודתם.
"ובתוקף מצוקת מוהרנ"ת ז"ל בפרנסתו אז על ידי הרב הנ"ל, אף על פי כן סיבב השם יתברך שנמצא איש אחד, ר' יצחק מכפר שערוויץ, שנתקרב לפני כמה שנים למוהרנ"ת ולשאר אנשי רבינו ז"ל, על ידי האיש משה חינקעס הנ"ל בעצמו…
"ואחר כך, בצאת הרוח סערה מהמחלוקת, אשר הנ"ל נהפך למתנגד, נשאר על כל פנים נקודה במשה: שלא רצה לדחות את ר' יצחק הנ"ל מפרנסתו; ובהולכתו את הקמח מהרחיים אל העיר ברסלב, השתדל בכוונה שיהיה כניסתו באמצע הלילה. ובתחילת כניסת העיר דר שם ר' לֵיבְּצֶי (הוא רבי לייבלי ראובנ'ס) שהיה מאנשי מוהרנ"ת, ודפק לו בחלון שייצא החוצה, והוריד לו ר' יצחק מחשבון הקמח שלו שק עם קמח לבית ר' לייבצ'י, שייתן למוהרנ"ת, ובבוקר נשא את השק קמח הנ"ל לבית מוהרנ"ת. והר' יצחק הנ"ל הספיק אותו ואת ביתו עם קמח בכל צרכו".
רבי יצחק היה עובד ה' מופלג בהצנע לכת וחסיד נסתר במעשיו. חתנו, רבי נחמן מטשערין, שהתגורר בביתו אחרי נישואיו, סיפר כי חותנו היה קם בחצות הלילה וחומק-יוצא אל מחוץ לעיר להתבודד עם קונו. זוגתו, שלא ירדה לסוף דעתו, היתה נועלת את הבית. בשובו מן היער, היה חתנו הרב מטשערין, שישב ולמד בבית באותן שעות, פותח לו לאט ובדומיה את הדלת – ורבי יצחק היה מכיר לו טובה על כך.
בין חסידי רבינו היה רבי ישראל שו"ב, שהיה למדן מופלג והתפרנס ממלאכת השחיטה. חמישה בנים היו לו, וכולם זכו להסתופף בצל רבינו, ביניהם: רבי ראובן יוסף ורבי אברהם אביו של רבי נחמן מטולטשין.
רבי ראובן יוסף, שהיה תלמיד חכם וירא ה', מוזכר בפר "כוכבי אור" בין "אנשי המשא ומתן" שבחסידי רבינו, ש"רובם ככולם היו אנשים כשרים ויקרים, ונפשם נכספה גם כלתה לעבודת ה' יתברך וקבעו עתים לתורה ולתפילה". (פרק אנשי מוהר"ן, ל).
הוא התגורר בעיירה הייסין, שבה גרו עוד חסידים של רבינו. רב העיירה נהג להתנכל להם בכל הזדמנות, והם היו מתאוננים לפני רבינו על כך. פעם אחת, לאחר שרבי ראובן יוסף תינה צערו וצער חבריו על הסבל שמסב להם הרב, אמר לו רבינו: "לך ועמוד ליד פתח בית הרב, ועל כל שאלה שיפסוק, אמור לשואל שיחזור לרב ויאמר לו שאמרת כי ההיפך הוא הנכון, ואל תעיין כלל אם צודק אתה אם לאו, רק תסמוך עלי".
רבי ראובן יוסף האמין ברבינו ועשה בדיוק כהוראתו, גם במקרים בהם לא זכר את פסק ההלכה בנידון. הוא היה שואל את באי בית הרב: "מה פסק הרב?" ולמשמע התשובה היה אומר להם: "הדין הנכון הוא להיפך"…
העיירה רעשה על כך, ולאחר שעיינו הלומדים בכמה מפסקי הרב, גילו כי אכן טעה בהוראותיו והכשיל את הרבים. הרב נאלץ לברוח מהעיירה מחמת הבושה (ראה בליקוטי מוהר"ן ח"א סא: "על ידי פגם אמונת חכמים, אינו יכול להוציא משפטי אמת, ואזי יוצא משפט מעוקל").
עוד מסופר, כי אחד מגדולי המתנגדים בהייסין רדף קשות את חסידי רבינו ובמיוחד את רבי ראובן יוסף, עד שגרם לו קלקול בשלום ביתו. בראש-השנה הגיע רבי ראובן יוסף כתמיד, לרבינו. לאחר ראש-השנה נאלץ להישאר ולא לנסוע לביתו, עקב הפחד מפני הצפוי לו בעירו. במשך שנה שלימה לא שב לביתו. לאחר יום-כיפור של השנה הבאה, אמר לו רבינו שהוא כבר יכול לחזור לביתו, כי אותו מתנגד כבר אינו בחיים, בהוסיפו: "אמנם כתוב 'גם ענוש לצדיק לא טוב', אולם משמיים נלחמו בעדי".
ביתו של רבי ראובן יוסף שימש כאכסניה למוהרנ"ת ולחסידי ברסלב, ובדרכם לאומן היו לנים אצלו. בספר "ימי מוהרנ"ת" חלק ב', כ' מספר מוהרנ"ת כי בטבת תקפ"ב נסע מברסלב לאומן, ועקב השלג הכבד שָבַת בהייסין: "ביום ראשון אכלתי שם באכסניא שלי אצל רבי ראובן יוסף סעודת שחרית" (בכתב היד מובא "אצל רר"י", בכל הדפוסים זה פוענח בטעות כ'רבי יונה', בעוד שהכוונה לרבי ראובן יוסף דנן).
שנה אחת, כשנסעו חסידי ברסלב לאומן לקראת ערב ראש-חודש ניסן, וכדרכם הגיעו לבית רבי ראובן יוסף, מצאוהו שוכב חולה במיטתו מבלי יכולת לטעום מאומה או לדבר, ונראה היה שהוא קרוב למיתה. ליבם דווה מאוד לראותו כך והם קיבלו על עצמם שמיד בבואם לציון רבינו, יעתירו בעדו. וכן עשו, ובחסדי שמיים נתקבלה תפילתם.
רבי נחמן מטולטשין, אחיינו של רבי ראובן יוסף – שגדל בביתו לאחר שהתייתם מהוריו (והודות לכך זכה להכיר את מוהרנ"ת ולהתקרב אליו) – סיפר, שעמד ליד מיטת דודו, ומכוון ממש בשעה שעמדו אנ"ש בבוקר על ציון רבינו בתפילה עבורו, הבחין אצלו בשינוי לטובה, ומאז ואילך שב לאיתנו.
היה מהאמידים שבחסידי ברסלב בעיר טשערין, ואף שימש כגבאי בית המדרש באומן בראש-השנה.
רבי אברהם שטרנהרץ, ששימש כחזן בקיבוץ באומן, כותב בספרו 'טובות זיכרונות': "פעם אחד היה הרב ר' פסח ז"ל – שהוא היה גם כן מאנשים שהיו מכירים ומקורבים למוהרנ"ת ז"ל, והוא היה הגבאי דהקלויז שלנו – הרים קולו בזה הלשון: 'הלא דער רבי איז זעך דא בא אונזער דאווינין, דארפין מיר זעך זייער שיימין פאר אים' (= הלא הרבי פה בתפילה שלנו, אם כן צריכים אנו מאוד להתבייש בפניו) " – – –
זכה רבי פסח לקחת חלק בהדפסה הרביעית של הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן', לאחר שלושת קודמותיה: מהדורה א' – חלק ראשון שנדפס בחיי רבינו בשנת תקס"ח, והחלק השני שנדפס בשנת תקע"א; מהדורה ב' – שהדפיס מוהרנ"ת בביתו בתקפ"א; מהדורה ג' – שנדפסה בגליציה בשנות התק"ץ.
מהדורת תרל"ד, שבדמי הוצאתה השתתף רבי פסח, נדפסה בירושלים בפאר והדר בפנימיות ובחיצוניות, דף השער הוטבע באותיות מוזהבות, ובסוף הספר צורף 'לוח התיקון', שבו תוקנו טעויות רבות ונוספו קטעים שנשמטו מהמהדורות הקודמות.
וכך נכתב בשער: "זה הספר הקדוש נדפס כבר, ואיידי דחביבי אזדי להו (= ועקב חביבותם אזלו העותקים). על כן הדפסנו אותו כעת בתכלית היופי, פה עיר הקודש ירושלים ת"ו, בשנת 'כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם' לפ"ק, בדפוס המשובח של הרב המדפיס המפורסם מוהר"ר ישראל ב"ק הי"ו".
המשגיח על ההדפסה היה רבי אפרים בן רבי נפתלי, מבחירי תלמידי מוהרנ"ת, שהתגורר אז בירושלים. בהוצאות ההדפסה השתתפו עוד חסידים מטשערין, ביניהם: רבי אברהם בער ורבי אבא'לה.
עם כל עשירותו, לא שבע רבי פסח נחת בעולם הזה. אשתו היתה מצערת אותו רבות, והוא בצדקותו סבל הכל באהבה. אחד החסידים שעבד אצל רבי פסח, הסב עמו פעם בליל הסדר, והתפעם מה'אריכות אפיים' שלו.
וכך כותב רבי נחמן בורשטיין בספרו החדש 'אוצר נחמני':
"בעיר טשעהרין היה גר אחד מאנ"ש, שמו רבי פסח זסלבסקי ז"ל (מכונה 'ר' פֵּייסִי'). הוא היה נגיד ונשוא פנים ונכבד אצל אנ"ש, וגם שימש גבאי דקלויז באומן בראש-השנה. אבל איתרע מזליה באשה רעה, כעסנית וקנטרנית יתר על המידה, והיא הגדישה הסאה לבייש אותו ברבים גם באמצע הרחוב והטיחה בו עלבונות מחפירים שאין הדעת סובלתם. ואף פעם לא היה יכול לצאת ידי חובתה, כי כל מה שעשה למענה לא היה ניחא לה, ואפילו המתנות היקרות שהיה מביא לה לא מצאו חן בעיניה וזרקה לו על פניו.
"פעם אחת לפני פסח קנה בעבורה יין משובח מאד, מיוחד לליל הסדר לד' כוסות. אחרי קידוש, כשטעמה היין ולא ערב כל כך לחיכה, צרחה לעומתו: 'הזהו היין הטוב שהבאת לי?!' ומרוב רגזנותה חטפה הבקבוק יין מהשולחן וזרקה לו על פניו, והשברי זכוכית פצעו אותו עד זוב דם. והוא במידת טובו וצדקתו לא אמר לה דבר והבליג על זה, רק קינח את פניו מדמו הנוטף והמשיך בעריכת הסדר כדרכו ומנהגו, כאילו לא אירע דבר. ואמר בבדיחותא להמסובין שנדהמו מהמקרה המביש הזה, לבל ידאגו מזה כלל, כי כעת נתקיים בו הכתוב שיאמרו עוד מעט בהגדה: 'ואראך מתבוססת בדמיך ואומר לך בדמיך חיי' וכו'. וזהו אחת מני רבות שסבל מאד ממנה, אבל קיבלם באהבה מרוב צדקתו וטוב לבו. והיה רגיל לומר כדרך אנ"ש: 'דאס איז מיין ביין' (זה עצם מעצמי), ואין ברירה אחרת, כי זהו חלקי וגורלי מן השמים, בפרט שיש מתן שכרה בצידה שאין רואים פני גיהינום כמאמר חז"ל".
ברבות הזמן, כשבאו מים עד נפש – בעצת הרב מטשערין, נתן רבי פסח לאשתו גט פיטורין, ובטוב לבו קיבל עליו לפרנסה ולכלכלה בכבוד כל ימי חייה, כמאמר הכתוב: "ומבשרך לא תתעלם".
בתיאור קורות התעסקותו של מוהרנ"ת בשנת תק"פ להקמת בית-דפוס להפצת אורו של רבינו בעולם – תוך כדי כיסופים עצומים לחון את עפרה הקדוש של ארץ ישראל – כותב מוהרנ"ת:
"ונסעתי מאומאן לניקולאיב דרך טיראוויצע, ובאתי על שבת-חזון לקהילת קודש באפאליע, ושם נתקרבו אלי בני הנעורים חדשים, ונתעוררו להשם יתברך בהתעוררות גדול, כדרך אנשי שלומנו הנקראים על שם רבינו זכרונו לברכה" (ימי מוהרנ"ת ח"ב, יג).
בין מקורבי מוהרנ"ת ומגדולי תלמידיו מהעיר באפוליה, היה רבי ישראל לייב, עובד ה' נלהב שהיה מתפלל ביראה ובהתלהבות עצומה.
החסיד ר' יצחק מאיר קורמן סיפר, שכשהתקרב בבחרותו בפולין לברסלב, נסע בשנת תרס"ז ראשונה לאומן ונשאר שם כמה שנים עד שחזר לפולין והתחתן שם. וכה שח: "בהיותי באומן שמעתי מהזקנים את אמירת התהלים שלהם וכן אמירת תיקון חצות ו'ליקוטי תפילות', אשר אי אפשר לצייר ולתאר כלל את הנעימות והמתיקות וההשתפכות הלב והנפש שלהם, בערגה כזאת שלא ראיתי ולא שמעתי כזאת מימי. כל אחד עם הניגון המיוחד שלו, עם ה'תנועות' המתוקות שלו, עם האנחה והגניחה שלו, עם הבכיה שלו. היו כאלו ששפכו נהרות דמעות בכל מלה, הפנים שלהם היו אדומות ושטופות בדמעות, לא רואים כאלה בעולם!" הוא הזכיר כמה תנועות נעימות ונוסחאות אשר שמע מאותם זקנים, בהשתוקקותם וגעגועיהם והתלהבותם באמירתם קטעים שונים בתפילה או בתהילים.
ואותם זקנים סיפרו על תפילתם של גדולי החסידים בדור שלפניהם, היו שחים בערגה וחרדת קודש, היאך היה עומד רבי ישראל לייב מבאפוליה תלמיד מוהרנ"ת בהיכל הקלויז הקדוש, מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין, וכולו דביקות בבורא יתברך; ובהגיעו ב'פסוקי דזמרה' למילים: "אל תבטחו בנדיבים, בבן אדם שאין לו תשועה. תצא רוחו ישוב לאדמתו" – או אז היה זועק בהתעוררות עצומה: "ביום ההוא אבדו עשתונותיו!" – – –
שוב ושוב היה רבי ישראל לייב חוזר בזעקה ובכוונה גדולה על המילים הללו: "ביום ההוא… ביום ההוא… אבדו עשתונותיו", וכל מי שעמד בקרבתו, חיל ורעדה אחזו בו, והרגיש כי אכן "ביום ההוא" – ביום פקודת האדם, כשמגיעה שעתו להשיב את נשמתו לבוראו – אזי "אבדו עשתונותיו" ומתגלה אפסיות כוחו. והיו השומעים מזדעזעים ונחרדים מאימת יום הדין.
נוהג היה לבוא מפקידה לפקידה לאומן, לשהות על ציון רבינו לילה שלם; ולמחרת, לאחר תפילת שחרית בקלויז, לא טעם מאומה, אלא שם פעמיו שנית אל ציון רבינו, שם שהה שוב כמה שעות. כה נהג כל אימת שנכספה נפשו לשפוך לבבו בתפילה ושיחה במקום גניזת רבינו הקדוש.
לעת זקנתו רצה רבי ישראל לייב להעתיק את מושבו לאומן ולבנות לו בסמוך לקלויז דירה למגורים, כדי שיוכל להקדיש את ימיו עד עת פקודתו ב'יום ההוא' אך ורק לעבודתו יתברך, וכך יוכל גם לבלות זמן רב באוהל ציון רבינו הקדוש בכל עת מצוא. לאחר פטירתו התכוון להוריש את אותו בית-דירה נדבה לקלויז. ואמנם כך עשה. כעבור תקופה קצרה מבואו לאומן, נסתלק לגנזי מרומים.
זכה רבי ישראל לייב להעמיד דורות ישרים ודבקים בצדיק; בנו רבי אשר מבאפוליה היה אף הוא מתלמידי מוהרנ"ת. בנו של רבי אשר, רבי פנחס המכונה ר' פיניע, חתנו של רבי אייזיק אייזנשטיין, היה מיקירי החסידים וזכה לבנים חסידים ויראי ה'.
התקרב לדרך רבינו על ידי רבי שׁוֹאֵל מטפליק, מתלמידי מוהרנ"ת. מוהרנ"ת העלה בהדרגה את רבי מאיר בעבודת ה' ולימדו את דרכי הבקיאות ב'רצוא ושוב'. כלומר, כיצד להתגבר בעת עליה, לעלות הלאה; וכיצד להתחזק בעת ירידה, שלא ליפול יותר.
פעם, כשהגיע אליו מוהרנ"ת, שאלו על מצבו הרוחני של איש אחד מטפליק שהיה כרוך אחריו מעט. השיב רבי מאיר כלאחר-יד, כאומר שאין עם מי לדבר. ענה מוהרנ"ת ואמר לו: "אם תרצה להסתכל כך על אנשים – תחייב את כל אנשי העיר… תתחיל מן היושב בקצה העיר, תתבונן בו היטב – ובוודאי תחייבו. כך תלך מבית לבית, עד שתגיע לביתך-אתה; האם אתה איש כשר יותר מכל בני העיר?!…"
נענה רבי מאיר: "גם אני איני איש כשר!" השיב לו מוהרנ"ת: "האמנם גם אתה אינך איש כשר? אם כן מיהו איש כשר?! שמע בקולי, הבט בעין יפה על אנשים, ואז גם כשתתבונן בגרוע שבגרועים, תמצא בו איזה דבר טוב, ומכל-שכן במי שאינו גרוע כל כך. כך בכל אחד ואחד, וכך בך בעצמך תמצא טוב. בדרך זו תוכל לְזַכּוֹת את כל העולם".
באחד ממכתביו, בעת תוקף המחלוקת והיסורים, כותב מוהרנ"ת: "והנה אנשי טפליק, הלא הם ידידי רבי מאיר ורבי נחמן חתן רבי נתנאל, נשארו פה על שבת העבר, ונתעכבו עד אתמול, ומן הסתם דיברנו הרבה. ורבי מאיר אמר שנתעורר מאוד להשם יתברך על ידי המחלוקת הזאת. וכך הוא האמת, כי תהילה לא-ל נתחדש לטובה בכמה בחינות. ותהילה לא-ל החייתיו בדבורי, וגם הוא וחבריו החיו אותי מאוד. ובזה אנו רואים נפלאות ה' כי נרו לא תכבה לעולם ועד".
רבי מאיר שימש כמוהל. פעם כובד הצדיק רבי פנחס שפירא מזיטומיר נכד הרה"ק רבי פנחס מקוריץ בסנדקאות בברית-מילה שבה היה הוא המוהל. נהנה רבי פנחס מאוד מברכתו על המילה שנאמרה בדביקות גדולה. לאחר מכן דיבר בשבח חסידי ברסלב (יש אומרים כי היה זה רבי שמואל אבא שפירא אב"ד טפליק, שהיה גם הוא נכד רבי פנחס מקוריץ).
רבי מאיר עלה לארץ ישראל, והיה מראשוני חסידי ברסלב שהתיישבו בצפת. בשנת תרכ"ח, כשעלה רבי יצחק בן מוהרנ"ת מחו"ל לצפת, התארח בביתו, כפי שהוא כותב לבניו: "לעת עתה מתאכסן אנכי אצל ידידנו האהוב הרב מאיר נ"י. ושכרתי דירה לפי שעה לישון שמה. והחלונות שלי פתוחים נגד ציון הקדוש של הצדיק התנא הקדוש הרב שמעון בן יוחאי, אשר רואה אנכי כעת גם כן הציון הקדוש שלו זכותו יגן עלינו".
בקיץ תרכ"ט הגיעו לביקור בארץ ישראל כמה מגדולי תלמידי מוהרנ"ת, בראשם רבי נחמן אב"ד טשערין, ועמו רבי אבא'לה מטשערין. בהיותם בצפת, ביקרו בבית רבי יצחק בן מוהרנ"ת. ביקורם הותיר רושם חזק בעיר. החבורה הקדושה ניצלה את הביקור גם כדי לעורר נפשות למען ה'קיבוץ' של רבינו הקדוש בראש השנה באומן.
אחת התוצאות של ביקור הרב מטשערין בארץ ישראל היתה, שזמן קצר לאחר שובו לחו"ל, כחודשיים לפני ראש השנה, יצא גם רבי מאיר לאוקראינה, כדי להשתתף בקיבוץ הקדוש באומן. רבי יצחק בן מוהרנ"ת שנאלץ להשאר בארץ, התמלא שמחה גדולה בראותו את חברו זוכה ונוסע לקיבוץ במסירות-נפש, למרות קשיי הדרך; וכך כתב במכתבו לרבי אבא'לה:
"בנסיעתם הטובה לפה הצליחו וגם עשו פרי, אשר כבוד ידידינו היקר הרב מאיר נ"י נתעורר מזה, ואזר כגבור חלציו ושם נפשו בכפיו לבוא לאומאן, לזכות להיות נמנה בין הקיבוץ שלנו המתאספים לשם על ראש השנה הקדוש הבא עלינו לטובה, להסתופף בצל כבוד הנחל נובע מקור חכמה זצוק"ל זכותו יגן עלינו השוכן בשם. יהי ה' עמו ויצליחו בדרכו לשלום, ויזכה לבוא למבוקשו הטוב ככל אשר עם לבבו ולשוב לביתו בחיים ושלום, לעמוד על משמרתו בתורה ותפילה ומעשים טובים ביתר שאת ובחיות נפלא, כרצונו הטוב".
רבי מאיר קירב רבים לאורו בחו"ל ובארץ ישראל. בין אלו שקיבלו ממנו, היה החסיד רבי משה קליין מצפת, אשר אף הוא זכה לימים לנסוע מארץ ישראל לאומן לראש-השנה.
רבי בעריש לינטשיצר (על שם עיר מוצאו לינטשיץ) וחברו רבי זושא צרטנר, היו מחסידי ברסלב בלודז' שבפולין. שניהם נהגו בשנים שלאחר סגירת הגבול בין פולין ורוסיה, לצאת יחד מדי שנה לקראת ראש-השנה לעבר הגבול, כדי לזכות להיות בקיבוץ הקדוש באומן. ואכן, פעמים רבות הצליחו להגיע לאומן.
רבי שמואל הורביץ, בנסיעתו המפורסמת בשנת תרפ"ט מארץ ישראל לאומן, דרך פולין, הגיע לעיר לודז' לקראת חנוכה, ושם פגש ברבי בעריש דנן וחברו. על כך הוא כותב בספרו 'ימי שמואל' (קצב): "ושם התחיל אז צמיחת הישועה לנסיעה לאומן, כי שם נפגשתי בהיחבא עם רבי בעריש ורבי זושא נ"י, והתחלתי לטכס עצה על הנסיעה לאומן". על ידי רבי בעריש נודעו לו כל פרטי הדרך לאומן, שמות הערים, התחנות וכו'.
עם רבי שמואל הורביץ בדרך לאומן
בתחילה ניסה רבי שמואל להבריח את הגבול בלוויית מבריח מקצועי, אך הוא נתפס והוחזר ללובלין. לאחר מכן בא בדברים עם רבי בעריש, וסיכם איתו לנסוע יחדיו לאחר חג השבועות לעבר הגבול. את חג השבועות עשה רבי שמואל בלובלין, ובערב החג הלך יחד עם החסיד רבי יצחק אייזיק אויסשפטר, לציון ה'חוזה' מלובלין, אז הוא שיתף אותו בתכניתו, והם עשו קשר ביניהם להתפלל האחד על רעהו, כשרבי יצחק אייזיק מקבל על עצמו לסייע לו בכל יכלתו.
רבי שמואל הורביץ המשיך במסעו בערי פולין, עד שהגיע לעיר קאבֶל, שם כבר המתין לו רבי בעריש. הם שבתו בשבת אצל רבי אברהם אבא זמל, מחסידי ברסלב. לאחר מכן נסעו השניים בכיוון הגבול, עד שהגיעו לעיר אליק, משם המשיכו לרובנה ומשם לקוריץ, שם שהו ארבעה שבועות בניסיון למצוא מבריח מנוסה, אך לא מצאו. הם נסעו משם למזריטש הסמוכה אל הגבול, ושהו שם עד לאחר תשעה באב, כשהימים חולפים עליהם בגעגועים עזים לציון רבינו ובבכיות ותפילות מעומק הלב.
ביום ראשון, י"ט באב, יצאו השניים לדרך. המבריח שמצאו הסכים רק ללוות אותם עד קרוב לגבול, ואת ההמשך היו צריכים לעשות לבדם. בהגיעם לצומת דרכים, עצר אותם קצין פולני, הוא בדק את דרכוניהם וגילה שהאחד קיבל דרכונו בלודז' והשני קיבל דרכון בפלסטינה שכבר פג תוקפו… הוא רצה לאסרם, אך בחמלת ה' הסתפק בכך ששלח את דרכוניהם בידי העגלון אל משמר החיילים הקרוב. אלא שבהשגחה פרטית מופלאה, כל החיילים היו נתונים בתרדמה עמוקה ולא התעוררו מקריאותיו הרמות של העגלון.
באותו לילה הצליחו באורח נס לעבור לצד הרוסי. בערב ראש-חודש אלול הגיעו לסלאוויטה. הם המשיכו במסעם דרך שפיטובקא-סדילקוב-פולנאה. בפולנאה שבתו, כשר' שמואל סועד אצל השוחט המקומי, ור' בעריש בבית יהודי אחר. לאחר שבת נסעו לברדיטשוב. חסידי ברסלב תושבי העיר קיבלו אותם באהבה ובשמחה גדולה, את ר' בעריש הכירו מנסיעותיו הקודמות לאומן, אלה נתנו להם את מלוא הסכום הדרוש לנסיעתם עד אומן.
וכך, מתוך תלאות אין ספור ומניעות עצומות, הגיעו ר' בעריש ור' שמואל למחוז חפצם ותשוקתם, "ובכמה שעות על היום באנו לאומן, והלכנו רגלי עד שבאנו אל הקלויז, וכבר גמרו כל המניינים את התפילה, ובאנו בעת הקריאה, כי היה יום חמישי, ותיכף קראו אותנו לתורה וברכנו ברכת 'הגומל'. ואת רבי בעריש הכירו מקודם, ומעט מאנשי-שלומנו שיערו עלי שאני מארץ ישראל, ואמרו: זה בוודאי שמואל, המצפה זה כמה לבוא על הציון הקדוש, וכמה רחמים ביקשו עלי תמיד והיה להם בטחון שכפי הכיסופין שלי בוודאי אבוא" (ימי שמואל, קצז).
רבי בעריש זכה שוב להגיע מפולין לאומן, לראש-השנה של שנת תר"צ, ולהימנות עם הקיבוץ הקדוש. מיד לאחר ראש-השנה, יצא רבי בעריש בחזרה לעבר הגבול, כדי לשוב לביתו שבפולין. אליו הצטרפו רבי לייבל צרטנר, אחיו של חברו רבי זושא, ורבי משה שמואל לוין. גם הם, כתושבי פולין, חפצו לשוב לבתיהם ומשפחותיהם. אך מכיון שניסו לחצות את הגבול ללא מבריח, הם נתפסו. כשהתברר שחסידי ברסלב הם, שוחררו שלושתם לחופשי.
רבי אליעזר ביאליסטוצקי היה 'בעל שחרית' בקיבוץ של ראש-השנה באומן, בזמנו של רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת. (ברם, היו כמה פעמים שרבי משה ברסלבר תלמיד מוהרנ"ת התפלל לפני העמוד תפילת שחרית של ראש-השנה).
רבי נחמן בורשטיין שיחי', כותב בספרו 'אוצר נחמני' העומד בעזהי"ת לראות אור בקרוב: "שמעתי מרבי לוי יצחק בנדר, שבראש-השנה הראשון שלו, שנת תרע"ה, כששמע בפעם הראשון את מורנו רבי אברהם שטרנהרץ ז"ל קול צעקתו הראשונה לפני צעקת 'המלך' ואחר כך צועק 'המלך' – מיד אחזו בגופו כמין צמרמורת, וכלשונו: 'האט מיר אנגעכאפט א מין צאפל', כי לא שמע כזאת מעודו. רק כשהתחיל הקהל במחיאת כפיים כנהוג, אז פג במקצת פחדו. ואמר, כשאחר כך שמע את השיחה בשם מוהרנ"ת ז"ל שאמר: 'דיא גאנצע וועלט שרייט המלך, אבער די קרינאציע איז אין אומן (כל העולם צועק 'המלך' אבל ההכתרה היא באומן)', אז הבין משמעות הדברים של מוהרנ"ת ז"ל.
"ואחר כך שאלתי אותו מהו מקור המנהג הזה של מחיאת כפים, שאינו נהוג כלל בעולם. השיב לי: 'דא פרעגט מען קשיות; אין אומן האט מען נישט גיפרעגט קיין קשיות, מ'פאטשט – פאטשט מען (כאן מקשים קושיות, באומן לא שאלו קושיות; מוחאים כפים – מוחאים כפים). שאלתי אותו אם היה נהוג זאת אצל רבינו ז"ל או מוהרנ"ת ז"ל, ומתי התחילו במנהג הזה. והשיב לי שאינו יודע, אבל הוא חושב שבתקופת רבי נחמן טולטשינער, כשרבי אליעזר ביאליסטוצקער היה הבעל שחרית והוא התחיל צעקת 'המלך' בקול אימים (שממנו קיבל מורנו רבי אברהם שטרנהרץ), אזי מרוב התלהבות והתעוררות היו כמה מאנשי-שלומנו שמחאו כפים, עד שבמשך כמה שנים פשט הדבר ברוב הקהל".
רבי אליעזר השתוקק לחון את ארץ הקודש. באחד ממכתביו של רבי נתן בן רבי יהודה מטבריה (נתיב צדיק, עה), מוזכר רבי לייזר כמי שביקר בשנת תרמ"א בארץ-ישראל; ויש אומרים כי זהו רבי אליעזר ביאלסטוצקי דנן.
בשנת תרמ"ד, לאחר פטירת רבי נחמן מטולטשין, זכה רבי אליעזר להוציא כיסופיו לפועל, בהיותו כבר בא בימים, כאשר עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים עיר הקודש, בה התגורר ב'מושב זקנים' בעיר העתיקה.
עקב זקנותו, נבצר ממנו לבוא מארץ-ישראל לאומן, ובמקומו החל לעבור לפני התפילה בתפילת שחרית באומן, החסיד המובהק רבי אברהם שטרנהרץ, שהיה אז אברך בן עשרים ושתיים.
החסיד רבי יצחק-מאיר קורמן כותב, כי רבי אליעזר ביאליסטוצקי היה מראשוני חסידי ברסלב שקבעו מושבם בירושלים עיר הקודש; אחריו עלו ארצה והתיישבו בירושלים רבי נתן בן רבי פנחס יהושע מטשערין, רבי נחמן בן רבי ברוך אפרים, רבי שמואל העשל פרידמן, רבי שמעון סליטינסקי, רבי יעקב יוסף מסטווצש, רבי נתן בן רבי נחמן נכד מוהרנ"ת, רבי משה אקסיל, רבי משה בגמולגי, רבי יודל מלודז׳, ועוד.
עוד כותב רבי יצחק-מאיר, כי רבי זלמן ליוברסקי נכד רבינו הקדוש, היה גבאי הצדקה באומן בכל ערב ראש-השנה עבור אנשי-שלומנו שבארץ ישראל וירושלים, והכסף שנאסף על ידו, נשלח למחותנו רבי אליעזר ביאלסטוצקי וחולק על ידו לחסידי ברסלב בארץ הקודש. (את בתו השיא רבי אליעזר ביאליסטוצקי לרבי הרשל ליוברסקי בנו של רבי זלמן, שאצלו היה כסאו של רבינו אשר הועלה ארצה).
החסיד רבי אליעזר ביאליסטוצקי נסתלק ונטמן בירושלים עיר הקודש.
מגאוני צפת היה הגאון החסיד רבי דב מוורשה. לפנים, שימש מורה-הוראה בבית דינו של ה'אבני נזר' מסוכטשוב במשך שלשים שנה ואף לימד בבית מדרשו של ה'חידושי הרי"ם'. אחרי עלותו ארצה, התיישב בצפת והיה רבם של כל הרבנים בגליל, וגם רבי ישעיה הורביץ, אביו של החסיד רבי שמואל הורביץ, נמנה עם תלמידיו.
חריפותו ובקיאותו היו עצומים, יומם ולילה התמיד בלימודו, ומדי חודש סיים את הש"ס. היה בקי בכל ספרי הראשונים ולא נזדקק להביט בספרי האחרונים ותמיד מצאו את קושיותיו ותירוציו בספרי המהרש"א, המהר"ם שיף, הפני יהושע ועוד. סיפר תלמידו רבי שמואל הורביץ שלמד אצלו בבחרותו, שהיה מפלפל עם תלמידיו כמה ימים ב'תוספות' קטן בחריפות על גבי חריפות, עד שפניו היו מאדימות וחששו שמא ייטוף דם מפניו.
רבי ישראל בער אודסר, שמע מפי רבי דב על התקרבותו לרבינו: היה זה כשביקר פעם בבית רבי נתן טרוביץ, הוא הבחין בארון בספר 'סיפורי מעשיות', עיין במעשיה הראשונה; ולפי שהיה בקי בספרי האריז"ל על בוריים יצא מגדרו וקרא בהתפעלות: "במעשה זה כלולים ארבעים דף מהספר 'עץ חיים'!" הוא דבק בכל נפשו ברבינו ובספריו; ופעם אמר לרבי ישראל בער: "שום לימוד אינו קשה לי, אך בלמדי 'ליקוטי מוהר"ן', אני מוכרח לקשור ראשי בחגורת-בד שלא אנזק חלילה".
בשל ההתנגדות העצומה על חסידות ברסלב, יגע בספרי רבינו בצנעה, ועל פיהם עבד את בוראו בכל לבו ונפשו.
סיפר רבי שמואל הורביץ על עצמו, שבתחילת התקרבותו לספרי רבינו, שאב מהם חיות ומתיקות עצומים בלימוד התורה ובתפילה ובכל מצוה; וכשכמה אנשים מצפת ראו אותו עוסק בספרים אלו, החלו לדבר על לבו דברי בלע והתנגדות ובלבלו את דעתו בכל מיני ספורים וכזבים. הוא לא ידע לשית עצה בנפשו והתעוררו אצלו מחשבות, אולי המתנגדים צודקים בדבריהם. אך מאחר וראה שאת החיוּת וההתעוררות שמקבל מספרים אלו לכל דבר שבקדושה אינו מקבל במקום אחר, החליט להמשיך לדבוק בהם, אך הסתיר זאת ממורו רבי דב, שמא יביע אף הוא התנגדות, כיון שלא ידע עדיין שהוא עצמו חסיד ברסלב.
יום אחד, חברו שלמד אתו יחד אצל רבי דב פונה לרבו: "הידעתם כי רבי שמואל הפך לברסלבר חסיד ולומד בספריהם?" קם רבי דב בהתרגשות גדולה והכריז: "איזו זכות! איזו זכות!", תוך שהוא משבח את חסידי ברסלב. מאותו יום, היה יושב עם תלמידו במשך שעות ומדבר עמו מגדולת רבינו, ספריו הקדושים, ואנשיו. אף סיפר לו על גדולת נוראות ציון רבינו באומן והשתוקקותו העצומה להיות שם. וממנו קיבל רבי שמואל את החיזוק להישאר על עמדו חרף ההתנגדות.
פעם שח לו רבי דב על הליקוטי מוהר"ן, כי אין ספר חריף כמוהו בעולם, וכי למד בו על פי הקבלה חמש פעמים, בעמקות לפנים מעמקות, עד שמרוב אימוץ מוחו, התעוור בעיניו למשך שבע שנים.
רבי דב נדר את בית מדרשו בצפת, על ספריו וכל אשר בו, לחסידי ברסלב. בין מתפללי בית מדרש זה היה רבי ישראל קרדונר. רבי דב נהג לקום מלוא קומתו אפילו בפני הנערים הצעירים שבחסידי ברסלב.
לפני שנסע רבי שמואל ירושלימה, בא להיפרד ממורו וביקש ממנו שימכור לו את ה'סיפורי מעשיות'. רבי דב סרב ואמר שלא ימכור אותו בעד כל הון שבעולם. וכך אמר גם על ה'ליקוטי תפילות' בהוסיפו: "הלא כל התורה וספרי המוסר מונחים בתפילות אלו".
היה השלישי מבין חמשת בניו של מוהרנ"ת, ונקרא על שם סבו רבי דוד צבי אוירבך אב"ד שאריגרוד, קרמיניץ ועוד.
דמה לאביו יותר מכל אחיו; בעל מוח רחב ומעמיק. אמרו עליו כי ירש את למדנותו של אביו הגדול.
חייו היו רצופי תלאות ומכאובים. בהיותו ילד, נפל ושבר את רגליו, ומאז סבל מכך. למרות למדנותו, בהגיעו לפרקו, היה למוהרנ"ת קשה עד מאד למצוא עבורו את זיווגו ההגון לו, עקב מגבלותיו השונות, וכן, בשל ההתנגדות הגדולה שהיתה אז בשיאה.
היה זה בשבת חנוכה תקצ"ה, בעיצומה של הסעודה השלישית, כשאך החל מוהרנ"ת לומר דברי תורה בפני אנשי שלומנו, קראו המתנגדים לשוטרים שהקיפו את ביתו המלא בחסידים, והללו לקחו למעצר כמה מאנשיו, והחרימו הרבה מספריו. מוהרנ"ת עצמו נאלץ לברוח לאומן, ולאחר מכן לטשערין. משם כתב לבנו רבי דוד-צבי (בתרגום ללשוה"ק): "אל תדאג! ה' עמנו, אם ירצה ה' הכל יבוא על מקומו בשלום, הרבה יהודים כבר סבלו צרות כאלה וניצלו מהם, סוף כל סוף ינחלו השונאים מפלה גדולה, ועלינו ירחם ה' יתברך בזכותו הגדולה [של רבינו] ז"ל, עוד יהיה לנו מקום היכן לשבת, ובברסלב דווקא".
זמן קצר לאחר מכן, שידכו מוהרנ"ת לבתו החורגת מרת חנה, בת אשתו בזיווג שני, מרת דישל. אותה שנה, תקצ"ה, היתה הקשה ביותר שידעו חסידי ברסלב. בשל המחלוקת והרדיפות, התקשה מוהרנ"ת מאוד להשיג את הכספים הנדרשים עבור הוצאות החתונה, אפילו כדי קניית 'זופיצע' (מעיל) חדש עבור החתן, לא היה לו. יומיים לפני החתונה, הריץ מכתב בהול לבנו רבי יצחק, שיזרז את החסידים בטולטשין שישלחו את תרומתם עבור נישואי בנו.
ביום החופה, עדיין לא היה לו כל הדרוש עבור החתן. אך אף על פי כן, חיזק מוהרנ"ת את עצמו ואת הנלווים אליו; וכה כתב: "אני מוקף חבילי טרדות ובלבולים הרבה, ויום כזה בוודאי לא עבר עלי מעולם, שאהיה מוכרח לעשות נישואין לבני שיחיה באופן כזה וברעש כזה, בעניות ובדחקות כזה, במחלוקת כזה, בספקות כאלו. מלבד מה שיש בלבי מה שאי אפשר לבאר. אך גם ריבוי ההרחבות הנפלאות שבכל זה – אי אפשר לבאר, ומידה טובה מרובה, ועל כולם – מה שזכינו לשמוע על כל פרט ופרט מכל הנ"ל. ואף על פי כן אשרינו, אשרינו!"
החתונה התקיימה ביום שישי, ערב-שבת-קודש פרשת בלק שנת תקצ"ה. עבור מוהרנ"ת ואנשיו הנאנחים והנדכאים, היתה זו קרן אור בתוך ים של סבל בל יתואר. במיוחד רבתה השמחה במוצאי שבת, כשהריקודים נמשכו עד לשעות הקטנות של הלילה.
בעל ייסורים, עני וידוע חולי היה רבי דוד צבי. אביו מוהרנ"ת החזיקו על חשבונו, ובמכתביו הוא מרבה לבקש כי יתפללו לרפואתו. בחורף תר"ד, נפטר לעולמו בנו הקטן של רבי דוד צבי, ומוהרנ"ת, בתוקף צערו הגדול על פטירת נכדו, מנחמו וכותב לו: "ובכל צרתך – לי צר, כי היה בני, כי בני-בנים הם כבנים. ומה אומר לך בני חביבי לנחם אותך? גלוי לכל, כי אין אתה הראשון, חס ושלום. כי מידה היא המהלכת על כל הארץ, וכמו שאמר דוד המלך עליו השלום: 'ועתה למה אבכה אני הולך אליו' וכו' (שמואל-ב) ובפרט כי גם זה שנעדר בעוונותינו הרבים הוא לך לבן בעלמא דאתי, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (סוטה מח:) שמוציא את האדם, היינו אביהם מעונש גיהינום…"
נולד לאביו ר' משה זיסקינד, מיקירי העיירה אוסטרובצה שבפולין, שעבד לפרנסתו כאופה, והיה מוקיר תורה, בעל-צדקה וגומל חסד שידו פתוחה לעני ודל.
בנעוריו, למד רבי מרדכי (מוטל) קריינדל אצל הגאון רבי אברהם יצחק ווייסזאנד מאוסטרובצה, מגדולי חסידי ברסלב בפולין, וכמו עוד רבים מתלמידיו, גם הוא התקרב לאורו של רבינו, למרות העובדה שרבי אברהם יצחק לא דיבר עם תלמידיו מאומה בענייני חסידות; וכפי שכותב החסיד רבי בירך רובינזון, שלמד באותה תקופה אצל רבי אברהם יצחק והתקרב אף הוא דרכו לברסלב:
"כך היה המנהג של מורי ורבי רבי אברהם יצחק, אשר כל עבודתו הייתה בהצנע, בפרט עם התלמידים הצעירים היה מתנהג בהצנע יותר; לא דיבר בשום פעם מהתבודדות, רק עם הבחורים הגדולים והאברכים היה מדבר, אבל לא עמנו התלמידים.
"היה נהוג, שבזמן שעשינו סיום על פרק אחד בגמרא ותוספות, הלכנו כל התלמידים ליער. לפי שהיה בינינו חבר שלי, אוהב יקר שלי, בשמו: מרדכי קריינדל, והחבר שלי היה חלש, היה נצרך לרחמים, והיה זקוק לאוויר, בכן ביקש אביו ממורי רבי אברהם יצחק שילך בכל פעם ליער לשאוף אוויר. ונתן לנו חלות ומיני מתיקה לעשות סעודה ביער, וכן עשינו. לאחר הסעודה היה אומר רבי אברהם יצחק שהולך לנוח קצת, כיוון שהוא עייף. אבל אחר כך, אחר איזה שעה, בעת שבא בחזרה, ראינו שהיו עיניו אדומות מבכיות. זה היה לו התבודדות, ולא היה מפרסם כלום".
ר' משה, אביו של ר' מרדכי, השתוקק בכל מאודו שבנו יגדל לתלמיד חכם ויקבל היתר-הוראה וישמש כמו"ץ (מורה-צדק) באחת הערים או העיירות בפולין.
אשר על כן, שכר עבור בנו מלמד מיוחד שילמד אתו רק פוסקים; 'יורה-דעה' ו'חושן-משפט' ביסודיות, אשר נצרכים ללימוד הוראה. המלמד היה רבי מאיר, בנו של הגאון רבי יוֹשֶׁע, ששימש כמו"ץ באוסטרובצה. ואמנם, נבחן ר' מרדכי בהצלחה אצל ר' יושע, וקיבל ממנו היתר-הוראה.
וכך כותב רבי בירך רובינזון על חבר נעוריו רבי מרדכי: "היה לו ׳היתר הוראה׳ ממורה-צדק של אוסטרובצה הצדיק רבי יושע מלמד, שהיה זקן מופלג ולא הסתכל עם משקפיים, התפלל מנחה בשבת-קודש ב'בית המדרש הישן', והיה קורא בתורה בלי אור הדלוק, רק קצת מה שהאיר על ידי החלון. רבי יושע היה למדן גדול, ידע ש"ס בעל-פה ושאר ספרים. אחרי המלחמה הראשונה (= מלחמת העולם הראשונה) היו הספרים העתיקים של בית המדרש הישן קרועים על ידי החיילים. היה גבאי של הספרים הישנים, ואני הייתי גבאי אחראי לקנות ספרים חדשים. על הספרים הישנים שנקרעו לא היה שום שער, ורבי יושע היה יודע כל ספר וספר איזה שם יש לו, ועשה לו השער. ומאותו רבי יושע השיג החבר שלי מרדכי היתר הוראה".
בהגיעו לפרקו, נלקח ר' מוטל לחתן על ידי ר' משה ווייסדורף מהעיירה 'איוואנצק', שהעניק לו נדוניה מכובדת, כי בתו הייתה בת יחידה. ר' בירך מציין כי גם בנו של ר' משה ווייסדורף, יחיאל אלטר, היה מקורב מעט לברסלב, והוא היה נוכח בחתונתו, שהיתה שמחה מאוד, יחד עם עוד מחסידי ברסלב.
למרות שלר' מוטל היה היתר-הוראה ויכול היה לקבל משרת רבנות, לא רצה ליהנות מכתרה של תורה; הוא בחר לקיים "טוב תורה עם דרך ארץ", ולאחר חתונתו, פתח עסק וממנו התפרנס.
את זיכרונותיו על חברו אוהב-נפשו ר' מרדכי, אשר נספה על קידוש ה' בשואה האיומה, חותם רבי בירך רובינזון בכאב:
"היינו שנינו אוהבים גדולים, וכמעט שווים בשנים, ונתקרבנו לברסלב ביחד. חבל! חבל שהרשעים הארורים חטפו אותו וכילו אותו ומשפחתו. השם ינקום דמו!"
הוא ואחיו רבי יקותיאל נולדו בברכתו של ה'מגיד מטירוביצה' תלמיד רבינו. כאשר גדלו, דבקו במוהרנ"ת והיו לעובדי ה' עצומים.
רבי אלטר מטפליק, בהוספותיו ל'כוכבי אור', כותב: "כל האנשים שנתקרבו להמקורבים של אדמו"ר ז"ל, בפרט אותם שנתקרבו למוהרנ"ת ז"ל וקיימו ועשו כפי מה שהורה אותם מוהרנ"ת ז"ל בדרכי אדמו"ר זצ"ל ובעצותיו הקדושות – כולם בערו לבבם לעבודת השם יתברך והיו צדיקים גמורים, כמו רבי יצחק דב מטפליק אשר בתחילה ישב בטירוציבה, אשר אפילו כל המתנגדים העידו והגידו שהיה צדיק תמים".
עבודת התפילה שלו היתה נוראה; כאשר עמד להתפלל, היה דבוק כל כולו בה' יתברך ברשפי שלהבת, עד שלא הרגיש בשום אדם הנמצא בסביבתו. מוהרנ"ת העיד בשבחו: "רבי יצחק בער מתפלל במסירות נפש". פעם אחת, כשסיים את ברכת 'הבוחר בעמו ישראל באהבה' ורצה לומר 'שמע ישראל', התעלף מרוב דביקותו וביטול עצמיותו.
באחת הפעמים, כשהזדמן מוהרנ"ת לטירוביצה, ישב עם חסידי ברסלב ודיבר עמם בעבודת ה'. תוך כדי השיחה הפליג אחד הנוכחים בעבודתו הנלהבת של הצדיק רבי לוי יצחק מברדיטשוב, אשר מוהרנ"ת היה כידוע מגדולי מקורביו לפני התקרבותו לרבינו. באותה שעה התפלל רבי יצחק דב בחדר סמוך, בהתלהבות ובמסירת נפש כדרכו. נענה מוהרנ"ת כשהוא מצביע לעברו: "גם כיום יש לנו 'בארדיטשעווער רב' (רב מברדיטשוב)".
אפילו מתנגדים מושבעים אהבוהו וכיבדוהו. הוא ניחן בפקחות רבה וידע כיצד לנהוג עם הבריות; כשהיה מתוועד עם מתנגדים, היה אומר להם: "אמור לי דבר תורה מרבך – ואומר לך דבר מרבי". לא אחד מהמתנגדים אמר לו: "למה לך להיות מחסידי ברסלב הנרדפים? תהיה רבי ותשב בכבודו של עולם"…
בזכות ההערצה שרחשו לו בעיר, לא נמצאה בטירוביצה התנגדות בפומבי לחסידי ברסלב כמו בשאר מקומות. ראו חסידי ברסלב בטפליק הסמוכה כי נוכחותו טובה, וחילו פניו שיבוא לדור בעירם, בתקוה שתדעך ההתנגדות בטפליק.
בערוב ימיו נעתר להם ועבר להתגורר בטפליק. כשנפרד מידידיו וקרוביו בטירוביצה, נתן עיניו באחיו הצעיר רבי יקותיאל שהביט בו בצער ובגעגוע פרידה, וכה אמר לו: "אתה קנה לך ספר 'שערי ציון' וקום בחצות לילה, וי–א–י–ר ל–ך!!!" (את המילים האחרונות אמר בהמשכה, כמפליג).
ואמנם, ראה זה פלא, מאז הגיע רבי יצחק-בער לטפליק, עלתה קרנם של חסידי ברסלב, וההתנגדות בעיר שקטה.
רבי מאיר מטפליק, אף הוא מתלמידי מוהרנ"ת, נהג לעשות בכל חודש סעודת ראש חודש. פעם פנה לחתנו ר' יעקב יוסף ואמר לו: "לך והזמן את ר' יצחק– בער לסעודה. אולם לך אליו לפנות בוקר, כי כשמתחיל להתפלל, שוב אי אפשר לדבר איתו כל היום"…
בחצות לילה הלך ר' יעקב יוסף והזמינו. תוך כדי שיחתם אמר לו רבי יצחק–בער: "הבה נלמד 'תורה' של רבינו". שאלו רבי יעקב יוסף "איזו תורה?" נענה: "תהילה לא-ל, בכל מקום שאני פותח את ספרו של הרבי, דבריו מאירים לי".
כותב רבי אלטר מטפליק: "שמעתי מאבי הרב רבי זעליג ז"ל, ששמע מרבי יצחק דב, אשר חודש ימים קודם הסתלקותו, כששכב על מיטתו לישון, בא אליו אחד ואמר לו בזו הלשון: 'קום, הגיע קצך!' והקיץ משנתו בבהלה ופחד גדול, עד שמחמת הפחד נפל למשכב ושכב בחליו איזה ימים וחזר לאיתנו. ואז סיפר זאת. ואמר, שביקש מאת ה' יתברך שיאריך לו עוד איזה זמן, כדי שיוכל לעשות תשובה שלמה. ואחר כך, ככלות חודש ימים מזמן המראה, נגווע ויאסף אל עמיו בשם טוב".
מ"אנשי המשא ומתן" שבתלמידי רבינו, עליהם כותב רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין ש"רובם ככולם היו אנשים כשרים ויקרים, ונפשם נכספה גם כלתה לעבודת ה' יתברך וקבעו עיתים לתורה ולתפילה, כל אחד כפי יכלתו ואפשרותו. ולבאר על הכתב המעלות והעבודות של כל אחד – יקצרו המון יריעות לספר. אשרי להם!" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן).
רבי ישראל היה מחותנו של מוהרנ"ת; בתו נישאה לרבי נחמן בן מוהרנ"ת. החתונה התקיימה בליפוביץ בשנת תר"ד. במכתבו מאותה עת, כותב מוהרנ"ת: "עתה הייתי בליפוויץ והגבלתי זמן נישואי בני נחמן שיחיה, בראש חודש ניסן, ובאתי לביתי על שבת פרשת זכור והייתי רוצה להכין עצמי על החתונה". על מה שארע לפני אותה חתונה, מסופר בקרב חסידי ברסלב:
כשהגיע מוהרנ"ת בעגלה לליפוביץ, יחד עם בנו החתן ועוד מחסידי ברסלב, חכתה להם 'קבלת פנים' שונה לגמרי מהנהוג בקהילות ישראל; חוץ מבני משפחת הכלה שאצו לקבל את פניהם בשורה ובזמרה, המתינו המתנגדים למוהרנ"ת עם מקלות ואבנים בידיהם, וכשאך התקרבה העגלה, התנפלו עליה והחלו מכים את יושביה ומשליכים עליהם אבנים כבדות.
המחותן רבי ישראל, שנבעת ממראה עיניו, רץ להזעיק את שוטרי העיר, וכשהגיעו, שככה המהומה. אך אז הבחין רבי נחמן מטלטשין כי מוהרנ"ת איננו; הוא הבין כי פנה אל היער הסמוך, ויצא לחפש את עקבותיו. לאחר חיפושים, גילה את מוהרנ"ת יושב בתוך היער, עיניו למרומים, וכה הוא טוען לפני ה' יתברך: "ריבונו של עולם! למי יש קבלת פנים כמו שלי? הלא אפילו שואב מים פשוט אין לו קבלת פנים כזאת! וכל זה הרי רק מפני שאני מדבר מהרבי הקדוש ומגלה ומפרסם גדולתו ותפארתו בעולם" – – – ואז שמע רבי נחמן מטולטשין כיצד הוא פותח בשירה בניגון הדביקות שזימרו אצל רבינו על המזמור 'אשת חיל': "אונזער גרויסקייט און אונזער שיינקייט, וועט מען זעהן ווען משיח וועט קומען" (= את גדולתנו ואת תפארתנו יראו כשיבוא משיח). לאחר מכן חזר מוהרנ"ת לעגלה והם נסעו לחתונה.
מוהרנ"ת מזכיר את רבי ישראל במכתביו: "תהילה לא-ל, בשבת העבר היה פה רבי ישראל מליפיוויץ ועוד היו שלשה או ארבעה אורחים, ותהילה לא-ל דיברנו דברי אמת מענין התורה 'כי תצא' (ליקוטי מוהר"ן ח"ב, פב) מענין 'כסדר' ו'שלא כסדר'". וכן במכתבו מט"ו בשבט תר"ב, הוא מספר: "ותהילה לא-ל יש קצת אורחים אצלנו עתה; רבי ישראל מליפיוויץ נ"י וקצת נשארו משבת העבר". גם שני בניו של רבי ישראל מוזכרים במכתב מוהרנ"ת משנת ת"ר: "ותהילה לא-ל בא ביום ו' ר' אייזיק בן ר' ישראל מליפיוויץ וכו' והביא לי מעות בעזרת ה' יתברך… גם אחיו ר' נחמן בא עמו, ותהילה לא-ל היינו שבת בשמחה".
בערוב ימיו עלה רבי ישראל לארץ ישראל והתיישב בצפת. במכתב של רבי נתן ב"ר יהודה תלמיד מוהרנ"ת לאנ"ש בצפת שסבלו ממתנגדיהם שלא נתנו להם להתפלל בביהכנ"ס שעל שם האר"י ז"ל – הוא מחזק אותם, ובין השאר כותב להם: "ומה עשה אבי זללה"ה ורבי ישראל מליפוויץ ז"ל וגם רבי נחום זלמן זצ"ל עם הצדיק רבי ישעיה שלום ז"ל שלא התפללו בבית הכנסת זה – לא היו אנשים כשרים ח"ו?! יהי חלקי עמהם!"
בין נכדי רבינו הקדוש, ידוע החסיד הגדול רבי נחמן חיה'לעס – על שם אמו מרת חיה בת רבינו. הוא היה חתנו של רבי בער בן הרה"ק רבי שלמה מקרלין, והתגורר בעיר מגורי חותנו, טולטשין. רבי בער עצמו התגורר בעיר זו, משום שהיתה אחת מערי כהונתו של חמיו הרה"ק רבי ברוך ממזי'בוז'.
לרבי נחמן חיה'לעס היו שני בנים: רבי זלמן, שנקרא על שם אבי אביו, ורבי יעקב יוסף שנקרא על שם סב אביו מתלמידי רבינו. אכן, במכתבי מוהרנ"ת, אנו מוצאים שפעמיים הוא מברכו במזל טוב – על שני הבנים שנולדו לו.
פעם אחת במכתבו מפרשת וישב תקצ"ד: "ומה מאד שמחתני על ידי הבשורה הטובה שנולד לנו בן זכר מגזע קדוש. יהי רצון שיהיה להם ולנו ולכל ישראל לסימן טוב ולמזל טוב, ועל ידו יצמח צדיק. ילכו יונקותיו, צדיק כתמר יפרח. ותאמר למעני מזל טוב לידידי ר' נחמן נרו יאיר בפה מלא, בשמחה וחדוה… ויגדלו לתורה ולחופה ולמעשים טובים לאורך ימים ושנים". (מסתבר מאד כי מדובר בלידת ר' זלמן דנן, משום שהוא נקרא על שם אבי אביו חתן רבינו שנפטר בצעירותו, לפני לידתו. אגב, ברכת מוהרנ"ת שיזכה לאריכות ימים, התקיימה בו).
ופעם שניה במכתבו מפרשת בלק תר"ב: "מכתבך קיבלתי ושם נאמר מענין הברית מילה, שזכינו שנולד בן למזל טוב לנכד אדמו"ר ז"ל, מו"ה נחמן נ"י, ושמחנו בזה ביום ה' לעת ערב. ה' יתברך יעזור שיהיה לו למזל טוב ולכולנו, שנזכה שיצמח על ידי זה ישועתו וישועתנו בתוך כלל ישראל הקדושים".
על רבי זלמן ליובארסקי אמרו, שמכל נכדי רבינו, דומה הוא ביותר לזקנו הקדוש, ותואר פניו כדמות דיוקנו של רבינו. רבי זלמן היה חסיד גדול ונלהב, הוא חיבר חיבור על ספרו של סבו "ליקוטי מוהר"ן", שהכיל פירושים נאים ומאירי עיניים על תורותיו של רבינו, שאת חלקם שמע מפי רבינו הקדוש בחלום. ללמדך על קדושתו העצומה ודביקותו המופלאה בזקנו–רבינו הקדוש ובתורתו. זקני חסידי ברסלב שראו את החיבור הזה, אמרו שהיו בו פירושים וביאורים שעל ידם יכולים גם נערים ואנשים פשוטים להבין בנקל את תורותיו של רבינו. הוא התכוון להוציא את חיבורו לאור, אלא שהדבר לא יצא לפועל.
רבי זלמן נפטר זקן ושבע ימים בעיר מגוריו טשערין, בשנת תרע"ח לערך, כשהוא משאיר אחריו בנים יראי ה', ביניהם ר' הרשל ליובארסקי, שכסאו של רבינו הועבר לידיו ולאחר מכן הועלה ארצה.
כתב היד של חיבורו של רבי זלמן עבר לבנו בשנת תרצ"ה. כשהשיג רבי משה בער רוזנפלד אשרת יציאה מרוסיה, פנה רבי לוי יצחק בנדר אל בנו של רבי זלמן וביקש ממנו שיתן לרבי משה בער את חיבורו של אביו, שיעלה אותו לארץ הקודש, אך הבן סרב.
שנה לאחר מכן, כשרבי אברהם שטרנהרץ התכונן לעלות ארצה, נמסר כתב היד לידיו, כדי שיודפס בארץ ישראל. אך רבי אברהם, ברוב חפזונו, שכח לקחתו עמו.
הספר אבד בצוק העתים, וכמו עוד חיבורי קודש רבים, נגזר עליו על פי רצון ההשגחה שלא יתפרסם בעולם.
למד בצעירותו בישיבת 'הלכתא כנחמני' דחסידי ברסלב, שבעיירה 'אוסטרובצה' שבפולין.
ישיבה זו הוקמה בשנת תר"פ על ידי רבי משה רויזנברג, רבי אברהם יצחק ווייסזאנד, רבי יצחק ברייטר, רבי אהרן לייב ציגלמן, ורבי משה אהרן ציטרינבוים מרדומסק, כולם קדושי השואה, ה' יקום דמם.
הישיבה מנתה כששים תלמידים, רובם מהעיר לודז', ומהראשונים שבהם היה רבי שמחה בארנשטיין. יחד אתו למד גם בנו של רבי פנחס'ל העילוי מפשדבורז', כך זכו לשמוע מפי גדולי החסידים שיעורים ערבים ונפלאים בש"ס ופוסקים, וכן שיחות יקרות מפי רבי יצחק ברייטר בספרי רבינו, כשמפעם לפעם הם יוצאים אתו ליער, להתבודדות.
בהגיעו לפרקו, נלקח רבי שמחה לחתן על ידי רבי משה מידנר, מחשובי חסידי סלונים.
מיום עמדו על דעתו, יקד בקרבו ענין הפצת דעת רבינו בעולם; הוא הצטרף לרבי אהרן לייב ציגלמן שעסק בעבודת ההדפסה במסירות נפש, ותמך בו בכל כוחו ומרצו. הקים בעירו לודז' את ה"סניף לועד מפיצי ספרי מוהר"ן" יחד עם אחיו ר' משה חיים ועוד חסידים, כדי להחיות את עסק ההדפסה, ויצא בכרוז לחסידי ברסלב בכל רחבי פולין; וזו לשונו:
"ידוֹע ידענו כי כל מגמתו של רבינו ז"ל היה להפיץ מעינותיו חוצה! כל ספרי רבינו ותלמידו מוהרנ"ת ז"ל מלאים המה מזה. גם צוואתו האחרונה של מוהרנ"ת ז"ל ביום פטירתו י' טבת התר"ה היתה, כי חזק נתחזק לעסוק בטרחא, ברצון ובממון בעסק הגדול הזה, הוא הדפסת ספרי רבינו ז"ל והפצתם בעולם.
"בכל הימים והזמנים היו אנ"ש מוסרים נפשם בעד הדפסת ספרי רבינו ז"ל. אם אמרנו לספר אחד מני אלף מן היגיעות, טרחות, מסירות נפש שהיה לאנ"ש בכל דור ודור להוציא לאור ספרי רבינו ז"ל, לא יספיקו כל אילי נביות. כמה שנים היו מיטלטלים בדרך, נעים ונדים מביתם, עד שזכו להוציא לאור איזה ספר. וכל זה מרוב אמונתם בדברי רבינו ז"ל שבזה תלוי תיקון כל העולם".
בהמשך הוא קורא לכל אנ"ש להניח בקופסא 'מס שבועי' ולשלחו לוורשה לרבי אהרן לייב (הכרוז בשלמותו נדפס בספר נעימות נצח, לט).
כן הדפיס רבי שמחה סדרת קונטרסים בשם "אור זורח" ובהם מאמרים "שנתחדשו ונאמרו ע"י חסידי ברסלב הנקראים על שם אדמו"ר האור הגנוז והצפון מוה"ר רבי נחמן זצוק"ל מברסלב". אף כתב עשרה מאמרים על קדושת ארץ ישראל שנדפסו בקובץ "דרכנו".
מדי שנה לקראת ראש השנה היה נוטל על כתפיו את ארגון השכרת האוטובוסים מלודז' ללובלין עבור משתתפי הקיבוץ הקדוש, וכן בכ"א באדר לציון רבי אלימלך מליזנסק.
יחד עם קבוצה מחסידי ברסלב עלה רבי שמחה לארץ ישראל כאשר חלק ממסעם – ממצרים ועד עזה שבארץ ישראל – הם עושים רגלי. בראש ובראשונה שמו פעמיהם למירון, לציון רשב"י זיע"א, שם שהו שבועיים בעבודת ה'. לאחר מכן התישבו בירושלים. כמה מהם נותרו בארץ, אך הוא שב כעבור תקופה למשפחתו שבפולין.
בשנות הזעם, בגטו לודז', בלט רבי שמחה באצילות נפשו ובאמונתו. במכתב לאחיו הוא מספר כי הוא זוכה לקום בכל יום קודם אור היום ולהתפלל כוותיקין; "ואם הייתי בכוחי, הייתי יכול להרבות בתורה ותפילה. אבל תודה לה' על זה המעט. זכור שהמסירות נפש שמגלים יהודי הגטו לחזק התורה והחינוך – אין לשער כלל. זהו שביב האש היחידי אשר אולי בזכותו נזכה לאורך ימים".
רבי שמחה איש האמונה ומסירות הנפש, נפטר בגטו לודז' מספר חודשים לפני חיסולו על ידי הנאצים ימ"ש. חולה היה ונתון במצוקת רעב. אך כעדות השרידים, רוחו היתה איתנה עד הרגע האחרון ממש. במכתב מרטיט לב שנמצא בין חורבות הגטו על ידי אחותו, כתב רבי שמחה:
"היום, ל"ג בעומר, למדתי בזוהר הקודש ונרדמתי, וראיתי את התנא האלוקי יושב ועוטרים סביבו אנשים גדולים, ובתוכם רבינו נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה. והתחלתי לצעוק בקול: 'רבי! שכחונו? היהודים הם בצרה גדולה!' הרגשתי כי הרבי לקחני כאשר ישא האומן את היונק, והתחיל מרקד, והכל החלו להשתתף בריקוד. והנה, חלום! פתחתי את ספרו של הרבי, ומצאתי שהרבי אומר כי ריקודים ממתיקים הדינים. השי"ת ירחם עלינו. שמחה".
מוצאו מהעיירה ריאיריד המצויה לא הרחק מברסלב, שבה התגוררו חסידי ברסלב, תלמידיו של רבי נתן.
כשתינה פעם את צרותיו ומכאוביו בפני מוהרנ"ת, כתב לו מוהרנ"ת מכתב תשובה ארוך וגדוש בדיבורים קדושים, יוקדים כגחלי אש:
"מכתבך קיבלתי… ומעוצם אהבתכם ותשוקתי החזקה להשתדל בטובתכם בפקודתו ורצוני הקדוש ז"ל להיטיב מטובו האמיתי גם לכם, לכל אחד ואחד כפי תשוקתו ויגיעתו וטרחו לקבל טובתו האמיתית והנצחית – שמתי אל לבי היום קודם אור היום – בעוצם ריבוי טרדותיי ומעוף מצוקותי בכלל ובפרט אשר אי אפשר לבאר, ה' יתברך ירחם מהרה – לעיין במכתבו, ואמרתי להשיבו גם פה, כי ידעתי שיש כמה דיבורים שאי אפשר לפרטם בפה…"
"וכלל הדבר, לך ולכל כיוצא בך, שאין בידי להשיבכם כלל, רק כל אחד ואחד כפי מה שיחתור ויבקש אחר הבארות מים חיים קדושים הנ"ל, בודאי ימצא באמתחתי – אמתחת העני והאביון הנרדף מאד מאד מכל צד, אשר מחמת זה אמתחתו מלאה עפר וצרורות ובלואי הסחבות אשר מילאוה זרים להסתיר ולהעלים פניני גנזיו, עם כל זה מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה ונהרות לא ישטפוה, וכל מיני חושך והסתרות שבעולם לא יוכל להעלים אורות מטמוני אוצרות חיים כאלה, אשר כבר נתגלה מהם מה שנתגלה בספריו הקדושים ז"ל, ועדיין עדיין אתם צריכים יגיעות לחפור אצלי העני והאביון, ובודאי תמצאו אם תתייגעו…"
בסיום המכתב הארוך, כותב מוהרנ"ת לרבי יצחק מה הביאו בכל זאת להקדיש שעה ארוכה מזמנו היקר, כדי לכתוב לו כל זאת: "ידיד נפשי, לא היה עולה על לבי ליקח פנאי להשיבך עתה, אך אני יודע ומאמין שמה שזיכיתי אותך ברחמיו המרובים שתהיה על ראש השנה העבר באומן עמנו יחד, זה עורר לבי לאהבתך גם בימי ראש השנה באומן וגם עתה… על כן אמרתי, כדאי לבלות שעה לכתוב לך דברי אלה, אולי אוכל לעורר אותך. והעיקר שתאמין בך, על כל פנים כמו שאני מאמין בך…"
ואם באנ"ש דריאריד עסקינן, מסופר, ששנה אחת, כשהגיע יום השוק האחרון בערב פסח, עדיין היה ביתו של מוהרנ"ת ריק מכל, אך לבו היה חזק בביטחון בה'.
באותו יום הגיעו כמה מתלמידיו מריאיריד לשוק של ברסלב, ושלחו כסף עבור מוהרנ"ת. כשהגיע השליח, דיבר עמו מוהרנ"ת דיבורים נלהבים על קדושת חג הפסח עד שהשליח שכח לשם מה הגיע והלך מביתו בלי למסור לו את צרור הכסף. כשראה מוהרנ"ת שתלמידו רבי נחמן מטולטשין עצב ומודאג ממצבו, הסביר לו שהשפע יורד לכל אדם דרך צינורות, באופן שמגיע בדיוק ברגע הנכון, כמו שכתוב "ואתה נותן להם את אכלם בעתו" – בעתו דווקא. עודו מדבר, והשליח מריאיריד הגיע ובידו הכסף…
והעיד רבי נחמן מטולטשין, שלא ניכר על פני מוהרנ"ת שום שינוי באותה העת, מגודל בטחוני בה' יתברך שבודאי בלי ספק ישלח לו את צרכי החג (מפי ר' יצחק מאיר קורמן ז"ל).
רבי יצחק הותיר אחריו בנים יראי ה' המקושרים לרבינו, הלא הם רבי נתן חנה'ס ואחיו רבי יואל צבי מיקירי אנ"ש בצפת.
שנתיים התגורר רבינו בעיר זלאטיפולי, שם התעוררה מחלוקת גדולה נגדו, ממנה סבל מאד, עד שהתבטא: "בזלטיפולי סבלתי תרתי גיהינום, כי משפט רשעים בגיהינום שנים–עשר חודש, ואני סבלתי יסורים כאן שתי שנים" (חיי מוהר"ן קטו).
אך חרף ההתנגדות, התקרבו באותה תקופה אנשים מבקשי ה' לרבינו, והפכו לעובדי ה' נוראים. ביניהם היה רבי יצחק אייזיק מטירוביצה, אשר רבי נתן מכנהו 'הצדיק רבי יצחק אייזיק'.
הוא היה מקודם מאנשיו של ה'מגיד' רבי יקותיאל מטירוביצה, לפרנסתו עסק כחלפן מטבעות, וכרבים מאנשי המגיד, התקרב גם הוא לרבינו. בבואו אליו, הלהיב הרבי את לבבו לעבודת ה' כלבת אש, הוא נתן לו הנהגות מיוחדות לפי שורש נשמתו, אחת מהן היתה קשה מכולם – שבמשך שנה תמימה לא ידבר עם שום אדם אפילו מילה אחת, חוץ מהמגיד, שאתו יוכל לדבר.
רבי יצחק אייזיק שב לביתו, ומיד בבואו פרש לגמרי מענייני העולם הזה, נטש את מקצוע החלפנות ולא דיבר מאומה עם שום אדם מרגע קומו ועד שכבו לישון, עסק רק בלימוד ובתפילה, בהתמדה עצומה, ובדביקות עילאית.
בני משפחתו, בפרט חותנו ואשתו, לא הבינו מה פשר המהפך שחל בו, ובמקום שיעריכו אותו על עבודתו את בוראו כאחד הקדושים, החלו להציק לו, וכינו אותו 'יוצא מדעתו'.
רבינו ראה ברוח קדשו את צערו ובזיונו, וחשש שימנעו ממנו לסיים את ההנהגה שהורה לו לשנה הקרובה. קרא לאחד מתלמידיו ואמר לו לשכור עגלה עבורו לטירוביצה.
רבינו נחפז לדרך והגיע בלילה לבית חותנו של רבי יצחק אייזיק, שם התגורר חתנו. באותה שעה היה רבי יצחק אייזיק בחדר הסמוך וקרא קריאת שמע שלפני השינה, בכוח גדול ובדביקות עצומה ונפלאה. קולו הגיע לאוזני רבינו והוא לא רצה להכנס לחדרו לבל יופרע באמצע קריאתו הנלהבת.
בינתיים שוחח רבינו עם החותן והוכיח אותו על התנהגותו כלפי חתנו. בין השאר אמר לו: "הרי בבוקר כשאתה מניח תפילין וכורך על ידך וראשך רצועות של עור בהמה, ושותק מדיבור – אם יעמוד מולך גוי שלא ראה כזאת מימיו, האם לא היה אומר עליך שיצאת מדעתך?!" הוא הוסיף לשוחח עם החותן, עד שהלה הבין כי ההנהגה שנתן רבינו לחתנו, נשגבה לגמרי מדעתו. הוא התחרט על יחסו כלפי חתנו וקיבל על עצמו שמהיום והלאה לא יעצור אותו יותר.
לאחר מכן, עודד רבינו את רבי יצחק אייזיק והפיח בו חיות ושמחה.
מעשה ורבינו ראה מחזה עליון: אגודות אגודות נדחקים לשמוע תורה, ואומרים לאחד 'אמור אתה לנו תורה', ואמר להם. רבינו שמע את אמירת התורה והוטבה בעיניו מאד. לאחר זמן שמע גם רבי יצחק אייזיק בחלומו את כל התורה ששמע אז רבינו, בא אל רבינו וסיפר לו ברתת ובזיע את התורה הזאת מתחילתה לסופה (חיי מוהר"ן שיג).
הצדיק המופלא רבי יצחק אייזיק, שהיה אחד השרפים שבתלמידי רבינו, לא האריך ימים ונסתלק לעולמו בעודו צעיר. כשהיה מוטל על ערש דוי, הגיע רבינו לבקרו, לקח מעט רוטב והאכיל אותו, לאחר מכן אמר רבינו: "היום שימשתי תלמיד חכם אמיתי".
בטרם עלה הכורת על יהדות אירופה, היה קיים בעיירה הפולנית "אוסטרובצה" (אוסטרוביץ – שוויטוקשיסקי) אשר במחוז ראדום, קיבוץ נפלא של חסידי ברסלב תמימים וישרים, אשר היו דבוקים ברבינו הקדוש ובעצותיו עד נשימותיהם האחרונות.
כמו בעוד ערים ועיירות רבות בפולין, די היה בחסיד ברסלב אחד, כדי להבעיר את אשו של רבינו בסביבתו, כשעוד ועוד נפשות מתקרבים אל ה'נחל נובע'.
ראשוני המוקרבים לברסלב באוסטרובצה היו: החסיד הגאון רבי אברהם יצחק ווייסזאנד הי"ד, קרוב משפחתו וחביבו של הגה"ק רבי מאיר יחיאל הלשטוק האב"ד והאדמו"ר מאוסטרובצה, וכן החסיד המופלא רבי דוד, שהיה עובד כחרט מצבות וזכה לארח בביתו את החסיד הגדול רבי ישראל קרדונר. בביתו של רבי דוד זה היו חסידי ברסלב באוסטרובצה מתוועדים יחד בכל שבת בסעודה השלישית, וכן בימי ההילולא של רבינו ומוהרנ"ת זיע"א.
בכל שנה, בכל סעודת הילולא, היו באים משתתפים חדשים ובעקבות כך מתקרבים לרבינו הקדוש. כך גם היתה התקרבותו של הרב החסיד ר' ישעיה סארעדניווער. קודם לכן נמנה על חסידי אמשינוב וכן היה נוסע אל עוד אדמורי"ם מפורסמים, שהיו מחבבים אותו, שמו יצא לפניו כחסיד וירא שמים.
אחד מיקירי חסידי ברסלב באוסטרובצה, אשר זכה להינצל מאימי השואה הנוראה ולהנציח את שם חבריו הקדושים, היה רבי בֵירַך רובינזון, מתלמידי רבי אברהם יצחק ווייסזנאד. שנה אחת, כשאירגן ר' בירך יחד עם חבריו בליל עשרה בטבת סעודת הילולא למוהרנ"ת, נענה ר' ישעיה להצעה ובא להשתתף בסעודה, ומרגע שטעם מן האור כי טוב, כבר נשאר מקושר לרבינו עד מותו. ר' בירך עצמו היה זה שקרבו.
מיום התקרבותו, סילק את כל ידיעותיו והרגליו הקודמים, וקיבל בתמימות ובפשיטות את כל דברי רבינו. הוא הפך לחסיד ברסלב נלהב. קודם לכן, היה רגיל להתפלל שחרית קרוב לחצות היום; משראה שדעת רבינו אינה מסכימה לכך, שבר את הרגלו והחל מתפלל תפילה בזמנה.
ר' בירך מציין ברישומי זיכרונותיו, כי ר' ישעיה היה כל כך חזק בדעתו בהתקרבותו לרבינו, עד שבראש השנה ת"ש, לאחר שכבר פרצה השואה הנוראה וסדרי עולם השתבשו – חסידי ברסלב לא באו ל'קיבוץ' בלובלין, כדרכם מדי שנה, חוץ מהחסידים שדרו בלובלין ועוד מתי מעט – ר' ישעיה לא התחשב בתנאי הזמן ובגייסות הנאצים ימ"ש הממלאים את הדרכים, ונסע במסירות נפש מאוסטרובצה ללובלין לראש השנה.
ר' בירך עצמו נמלט מביתו לאחר שבת 'בראשית', אחרי שהנאצים ימ"ש החרימו את טחנת הקמח שהיתה בבעלותו. הוא שם את פעמיו ללובלין, שם, בבית החסידים של חסידי ברסלב, ברחוב לוברטובסקה 34, פגש בחברו ר' ישעיה, ששח לו בכאב על הקיבוץ הקדוש שלא התקיים השנה. מאז, יותר לא ראה אותו.
ר' ישעיה סארעדניווער נהרג על קידוש ה' יחד עם ששת המליונים, ובהיכל נשמות הקדושים והמקושרים לצדיק האמת צרורה נשמתו. השם יקום דמו.
יום-כיפור היה יומו הגדול של מורנו רבי נתן. פעם אף התבטא לאמור: "העניין שלי הוא יום-כיפור". בסעודת ערב היום הקדוש היה יושב עם תלמידיו וכל מבקש ה' אשר הגיע אל שולחנו, ושח שיחת התעוררות יוקדת, אשר כל מי שהיה שומעה היה מתמלא הרהורי תשובה. לתלמידו רבי אבא'לה אמר מוהרנ"ת פעם: "אף-על-פי שבביתך אתה אוכל דגים גדולים, ואצלי תאכל דגים קטנים, כדאי לך לבוא אצלי ליום-כיפור".
בסעודת ערב-יום-כיפור היו שומעים מפי קדשו של מוהרנ"ת דיבורים שהיו ממיסים אפילו לב-אבן. לא מעטים מתלמידיו התקרבו מסעודה זו, ביניהם רבי עקיבא זאב דנן, אשר היה למדן מופלג.
היה זה כשהתפלפל פעם עם מוהרנ"ת בפירוש דברי ה'מגן אברהם'. נענה לו מוהרנ"ת: "אתה מתווכח עמי?! פעם כשהתקשתי בפשט במגן-אברהם, הגיע אלי הוא בעצמו וגילה לי את הפירוש!"
רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין כותב בהקדמת הספר 'ימי התלאות': "ידידנו המופלא ה"ר עקיבא זאב מנעמירוב היה רגיל לספר מעוצם ההתעוררות שראה ממורנו מוהרנ"ת בערב יום-כיפור האחרון. כי דיבר אז בעת סעודת ערב יום כיפר מענין הד' יסודות – דומם, צומח, חי, מדבר, ואמר: 'הלא אנחנו רואים, כל מה שהמדרגה נמוכה יותר, נמצא בו טוב יותר. כי יסוד המדבר הוא האדם, ומקח האדם במכירתו לא יעלה כמקח הסוס שהוא מיסוד ה'חי' הנמוך מה'מדבר', כנודע, שנמצא סוס שנותנים במחירו כמה אלפים רובל-כסף. ומקח הצומח יעלה עוד יותר, כי נמצאים שושנים ופרחים שמביאים ממדינות רחוקות שאין ערך כלל למחירים לשוויים. וביסוד הדומם נמצאים אבנים טובות ויקרות העולים עוד יותר. ורואים אנו את הטוב והאלוקות שנמצא בהם, מפקודות התורה על הכהן גדול, שבכל עת כניסתו לבית המקדש יהיה לבוש בחושן ואפוד, שיהיה נתונים בהם כמה אבנים טובות.
"ואחר הדברים האלה נכנס מוהרנ"ת ז"ל בדרכו הקדושה מעניין לעניין, עד שהתחיל לדבר בהתעוררות גדול בשלהבת-אש נוראה, וצעק בקולו הקדוש בזה הלשון: 'ואף-על-פי כן נמצא גבוה מעל גבוה, קדושה נעלמה ונסתרה, קודש-הקדשים, שהכהן הגדול, שהיה צריך לכנס לשם, היה צריך להפשיט כל הבגדים היקרים, רק 'כתונת בד קודש ילבש ומכנסי בד יהיו על בשרו'! ואמר את הפסוק הזה בניגון של הקורא ביום-כיפור. ורבי מאיר יהודה ז"ל מברסלב היה רגיל גם כן לספר, כי גם הוא נכנס אז אל בית מורנו מוהרנ"ת, ובבואו על הפתח והיה נשמע מרחוק את הדברים האלה יוצאים מפיו הקדוש כלפיד-אש, ונשאר עומד על עמדו ומקומו, וירא ללכת יותר להתקרב אל השולחן…
"והנה, על שבת שלפני פטירתו בא אליו שנית רבי עקיבא זאב, ובליל שבת אחר הסעודה דיבר עוד הפעם מעבודת הכהן הגדול ביום-כיפור בהתלהבות גדול ונורא, והזכיר כמה תיבות מהפיוט שבסדר העבודה: 'נכנס למקום שנכנס' ועמד במקום שעמד' ועוד כמה תיבות…"
שיחה קדושה זו שנאמרה בליל שבת האחרון לחיי מוהרנ"ת, מוזכרת גם במכתב שכתבו אנשי ברסלב לטשערין, לאחר הסתלקותו, כדלהלן:
"בליל שבת פרשת מקץ אמר תורה על המנורה, ורקד בעצמו. ואחר שהלך מהשולחן סיפר מענין העבודה של יום-הכיפורים, והוציא מפיו הקדוש אש-שלהבת, ואמר העבודה ממש כמו הכהן-גדול שנכנס לפני ולפנים: 'עמד במקום שעמד, נכנס במקום שנכנס… ראה לפני מי אתה נכנס… אחת ואחת'".
לאחר שאמר מוהרנ"ת את סדר העבודה ביקוד-אש, נענה: "והתלמיד חכם גדול מכהן-גדול, כמו שכתוב 'יקרה היא מפנינים' (ודרשו חז"ל בסוטה ד ע"ב: 'מכהן גדול שנכנס לפני ולפנים') – – –
הקשר המובהק בין מוהרנ"ת לעניין הכפרה והסליחה מתבטא בכך, שבשבוע שלאחר מכן, עשרה בטבת תר"ה, הוא נסתלק לעדן העליון כשעל שפתיו המילים 'חנון המרבה לסלוח'. רבי אברהם ב"ר נחמן מציין כי מילים אלו הם הגימטריא המדוייקת של שמו של מוהרנ"ת; "כי הרבה הרבה בעלי תשובה, שבודאי נתכפר להם עוונותיהם, נעשו על ידי דיבוריו וספריו הקדושים שהשאיר אחריו".
מנעוריו היה מתמיד גדול בתורה. לחברותא לקח לו את ר' נתן ר' נחמנ'ס. (האב ר' נחמן היה בן מוהרנ"ת, עלה בסוף ימיו לארץ הקודש ונפטר בה, נטמן בהר הזיתים) ויחד עסקו בתורה ועבודה. בגיל שש עשרה כבר הוסמך רבי זאב (וועלוול) להוראה.
למד במשך תקופה אצל דיין מעיר טפליק שהיה מחסידי ברשאד. אותו דיין היה נוהג להגות בספר הקדוש ליקוטי מוהר"ן. "פעם אחת", סיפר ר' זאב, "ראה אותו מתנגד לומד בספר זה ושאל אותו כיצד הוא לומד בו, כשבסוף הספר 'מדרש פנחס' מובאים דברים שמהם משמע לכאורה שרבי רפאל מברשאד התנגד לרבינו.
"החל הדיין מורט שערותיו כשהוא נסער כולו: 'געוואלד, הרי אני הייתי נוכח שם בשעת מעשה – וההיפך הוא הנכון! ר' רפאל שמע אנשים מדברים נגד מוהר"ן, וגער בהם מאד: 'היתכן לבזות תלמיד חכם צדיק וקדוש כמוהו?!' אלא שכותב הסיפור שגה בכתיבתו, באופן שיכול להשתמע ההיפך" (הסיפור התגולל באריכות במכתבו של רבי מרדכי הלברשטאט, שנדפס בספר 'שבחו של צדיק).
מלבד התמדתו הגדולה, כאשר בכל שנה הוא מסיים את הש"ס כולו, היה ר' זאב עובד ה' נלהב, מרבה להשתטח על ציון רבינו ולהתבודד ביערות.
בצעירותו זכה להכיר את רבי משה ברסלבר, תלמידו המובהק של מוהרנ"ת. "בהיותי נער" סיפר ר' זאב, "ראיתיו פעם כשהוא מהלך בבית המדרש כשספר ליקוטי הלכות בידיו והוא מתייפח בבכי עז… השתוממתי על המחזה, והצצתי לראות איזו 'הלכה' לומד הוא עתה, לקחתי כרך דומה ועיינתי באותו עמוד, אך לא הבנתי איזה דבר מיוחד ראה שם שהביאו לידי בכי.
"כששאלתי אותו לפשר בכיו, אמר לי רבי משה: "אם היית שומע את היהודי הזה (מוהרנ"ת) אומר את ה'הלכה' הזו, גם אתה היית מתרגש עד לכדי בכי" – – –
ר' זאב היה רגיל לספר זאת בהתרגשות גדולה. ללמדך איך למדו אנשי מוהרנ"ת 'ליקוטי הלכות'.
ר' זאב היה ידיד קרוב ותלמיד-חבר של רבי אברהם ב"ר נחמן, ופעמים רבות התלווה אליו בלכתו לציון רבינו בחצות לילה.
כותב רבי משה גלידמאן מצ'נסטחוב, גיסו של רבי לוי יצחק בנדר, כי שמע מר' זאב ש"בנערותו (של ר' אברהם ב"ר נחמן) היה מנהגו בכל לילה לקום בחצות, אפילו בחורף, בקור גדול, ולילך בהמקוה. והמקוה היה קר מאד, כידוע במדינת רוסיא, ואף על פי כן לא נמנע מזה, והיה לו זריזות גדול מאד מאד. ואחר כך הלך להציון הקדוש, והיה שם כל הלילה, עד אור הבוקר. והתפלל שם בהתעוררות ובהתלהבות גדול מאד. כך שמעתי מרבי זאב מאומן ז"ל, שסיפר לי שהיה דרכו לילך עמו ביחד למקוה ואחר כך על הציון הקדוש.
"וגם סיפר לי, שכמה פעמים אמר לו ר' אברהם ז"ל שילך לביתו תיכף כשבא על הציון הקדוש בחצות, כי נתלהב לבו לדבר דיבורים לפני ה' יתברך ולא היה רוצה שישמע מה שהוא מתפלל".
ר' זאב, שברבות השנים נקרא באומן 'ר' וועלוול הזקן', היה כאמור עובד ה' מופלא, תפילתו היתה במתינות גדולה, בנגינה, בנעימה ובדביקות. רבי הירש לייב ליפל, שהגיע לאומן כנער צעיר, היה שוהה רבות במחיצת ר' וועלוול ומקבל ממנו התעוררות בעבודת ה'.
רבי נחמן מנמירוב נולד לאביו רבי דוד צבי שטרנהרץ, בן רבי שכנא, בן מוהרנ"ת. הלא הוא אותו רבי דוד צבי אשר טמון ליד סבו הגדול – רבי נתן.
בצעירותו גויס רבי נחמן מנמירוב לצבא הרוסי בעל כרחו. בהגיע חג הפסח, קיבל חופשה זמנית והתארח בליל הסדר בבית אחד מעשירי זיטומיר. בעת אמירת ה'הגדה' התלהב מאד והחל קוראה בקול רם כשפניו לוהטות מרוב דביקות. בעל הבית כה התפעל ממנו, עד שלאחר הפסח דאג להביא לו ארוחות כשרות למחנה הצבאי.
רבי נחמן שטרנהרץ היה איש תפילה ודביקות בכל נשמתו, ובנוסף בעל קול ערב ונעים. בשנת תרמ"ט, כאשר נסתלק לעולמו רבי לייב'ל קונסטנטינר ששימש כבעל תפילה באומן בראש השנה, ביקשוהו למלא את מקומו, ומאז התפלל רבי נחמן כשליח ציבור במוספים של שני ימי ראש השנה. היה לו קול של דבקות בה', מלא מתיקות, כל תיבה מן התפילה יצאה מפיו בחיות ובהשתפכות הנפש.
נפלא היה לראות, איך אדם כמוהו, המועסק כמנהל חשבונות בבית-חרושת לעצים, מונח כולו בתורה ועבודת ה'. הוא היה מהדר במצוות ומקיימן בכל לב. כך למשל סיפר שאר בשרו רבי נאשקע טולטשינר, כי פעם כשהתארח אצלו בראש-חודש, ראה כיצד ניגש רבי נחמן מנמירוב לסעודת ר"ח כשהוא לבוש בבגדי שבת, על השולחן חלות גדולות, וכל הבית נראה כמו בשבת.
ר' אבא לישינסקי סיפר, שפעם התארח אצלו בליל שבת, וראה אותו מזמר את הזמר 'אזמר בשבחין' בהתעוררות ובהתלהבות עד שזלגו עיניו דמעות רבות. לאחר מכן אמר ר' אבא: "כשראיתי זאת, הבנתי מהיכן שואב הוא את העריבות הזו בתפילתו מלאת הרגש בראש השנה". הוא נוכח לדעת כי בכל השנה כולה הוא חי בדבקות בה' יתברך, ועל כן אין פלא שתפילתו לפני התיבה ממיסה את לבבות.
על טוב לבו וזהירותו בכבוד הבריות, תעיד העובדא הבאה: בטפליק היה איש תם שעבד ככורך ספרים. בראש השנה היה יושב סמוך לרבי נחמן מנמירוב ומרבה להתאנח בתפילתו. האיש חשב שהוא מסייע לרבי נחמן בכך בתפילתו, בעת שלמעשה הדבר הפריע לו, וכשכמה מהחסידים מטשערין רצו למונעו מכך, לא נתן להם רבי נחמן לעשות זאת בשום אופן, ביודעו שכוונתו לשמים.
כשהגיע רבי לוי יצחק בנדר לאומן, התפעל מתפילתו, וביקש ממנו שילמד אותו את נוסח התפילה. השיב לו רבי נחמן מנמירוב בתמיהה: נוסח?! בציון רבינו לומדים נוסח? כאומר: אין כאן ענין של דקדוק בתווי הנגינה, תפילה צריכה לצאת מן הלב, ואת זאת מקבלים אצל הרבי.
נוהג היה להשאר באומן עד ליום כיפור, שגם בו שימש כבעל תפילה. בעשרת ימי תשובה היה עולה בכל יום לאחר התפילה לציון רבינו ושוהה שם באמירת 'תיקון הכללי', תהלים, 'שערי ציון' ואף ערך התבודדות בנעימות שאין לתארה.
היו לו שני בנים ושתי בנות. אחד מבניו נפטר תוך כדי ניתוח. אחרי כן, בראש השנה, כשהחל במילים 'צדיק ה' בכל דרכיו' שלפני מוסף, פרץ בבכיות נוראות שהמסו את לבבותיהם של כל המתפללים, כולם בכו יחד עמו.
הסתלקותו בקיץ תרע"ט בגיל ששים ושבע, היתה באופן מפליא. באותה עת התנהלו פרעות קשות על ידי האיכרים האוקראיניים. כאשר שמעו ראשי הקהל בנמירוב כי הפורעים מתקרבים לעירם ומתכוונים לטבוח ולשדוד את היהודים, גזרו על יום תפילה ותענית, כדי להעביר את רוע הגזרה. לשליח ציבור בתפילת מנחה שלחו לפני התיבה את רבי נחמן מנמירוב שעורר מאד את הקהל.
בלילה שלאחר מכן הבחינה זוגתו כי אינו קם בחצות כהרגלו. ניגשה אליו להעירו ונוכחה לראות כי כבר אינו בעולם. נשמתו עלתה על מקום עדן הנשמות.
עם בוקר, נחרדו אנשי נמירוב למשמע הבשורה על פטירתו ואמרו: "כבר בתפילתו הבחנו כי נפרד הוא מאיתנו, הוא התפלל בהתעוררות מיוחדת שלא היתה כדוגמתה".
מלפידי האש שהאירו באורו של רבינו והציתו סביבותיהם שלהבת של אמונה טהורה, היה החסיד הנלהב, הקדוש רבי יצחק ברייטר ה' יקום דמו, מגדולי חסידי ברסלב בפולין. טרם עלה הכורת הנאצי ימ"ש על יהדות פולין, קרב רבי יצחק מאות יהודים למעיינו של רבינו, מכל שכבות הציבור, מאברכים מבקשי ה', ועד יהודים חילוניים, שהתעוררו בזכות דיבוריו הנפלאים והבוערים ומלאי האמונה ברבינו, ושבו בזכותו בתשובה שלמה.
אחד מבעלי התשובה הנפלאים שנזקפו לזכותו, היה אותו יהודי ורשאי ור' שכנא שמו. את סיפורו, סיפר החסיד ר' מרדכי יגלניק, משרידי חסידי ברסלב בפולין ומתלמידיו של רבי יצחק ברייטר. ומעשה שהיה כך היה:
באותה תקופה, פעלו בוורשה מספר תנועות חופשיות, שסחפו בני נוער רבים. אחת מהן היתה תנועת "ועד פועלי ציון" שהכינוי של העומד בראשה היה "זרובבל". אחד מחברי התנועה הזו היה שכנא'לה, "נמוך קומה, בעל עיניים יוקדות ופני גזלן", כפי שתיאר ר' מוט'ל יגלניק.
באחד הימים שמעו חברי התנועה כי בעיר ישנו בית–חסידים מיוחד ויוצא דופן, האנשים המתפללים בו נראים כתמהוניים, הכינוי שלהם הוא "די טויטע חסידים" – החסידים המתים, יען כי דבקים הם באדמו"ר שנסתלק לפני יותר ממאה שנה. הם מוסרים נפשם לנסוע לציונו, גם הליכותיהם שונות ומשונות, הם מרבים בריקודים ובעת התפילה מתלהבים ומוחאים כף אל כף.
"אנו חייבים לבקר בבית ה'טויטע חסידים', כפי שזה נשמע, יהיה מאד מעניין שם", אמרו איש לרעהו.
בליל שבת נראתה החבורה, כשהיא פוסעת בזחיחות הדעת ברחובות ורשה, הם היו גלויי ראש, גלוחי זקן, וכמו להתריס, צעדו כשמקלות מהודרים בידיהם, כמו מכריזים בריש גלי "מבחינתנו, היום הוא יום ככל ימות החול".
כשהגיעו לבית החסידים ברחוב נוולופיה 28, היה הציבור שקוע בשירה נלהבת של "לכה דודי", כשהרגליים נישאות אל–על ועמן הלבבות היוקדים ביקוד אש. שירה של דביקות וכיסופין לה' יתברך.
שכנא'לה עמד על עמדו בקרן זוית, הוא הביט בחסידים המזמרים ומשהו זז בלבו. הוא טרם פגש יהודים מן הזן הזה. היה שם משהו שהוא לא ראה מימיו. הוא הבין שמביקור קצר לא יספיק לעמוד על טיבם ובתוכו גמלה החלטה לחזור לכאן שוב לבדו, ללא חבריו.
במשך השבוע החולף, הספיק לשמוע כי הזמן המתאים ביותר לכך הוא סעודה שלישית של שבת. ואכן, כעבור שבוע הוא הגיע שוב, בגפו, בעת שרבי יצחק ברייטר לימד את ספרו של רבינו הקדוש.
שכנא'לה התיישב בפאתי בית המדרש והחל מאזין לדברים הנאמרים, וראה זה פלא, לראשונה מזה שנים ארוכות הצליח מישהו לבקוע את חומת הקרח שהקיפה את נשמתו, הוא עצמו לא ידע כיצד זה קורה לו, אבל האיש הזה שדיבר בפני הקהל, לקח אותו אל מחוזות אחרים לגמרי, אל עולמות של אמונה בהירה במציאות ה', ועוד יתירה מכך: הוא תיאר את ה' יתברך כאבא רחמן ואוהב, שאינו חפץ להעניש את החוטאים, אלא ידיו פשוטות לקבל את בניו האהובים אם רק יגלו רצון פעוט ביותר לשוב אליו באמת. דיבורי התקוה והאמונה האלו היו חדשים לגמרי עבורו.
אחרי שרבי יצחק סיים את לימודו, הוא ניגש אליו ושאל אותו האם גם אדם כמוהו, שכבר שנים ארוכות נמצא היכן שנמצא, יכול לזכות לתשובה.
רבי יצחק השיב את נפשו בדיבורים מתוקים ומחיים וכעבור תקופה נדהמו חברי "ועד פועלי ציון" לגלות כי חברם שכנא'לה מצוי עמוק בתהליך חזרה בתשובה. לא עזרו הלעג ודברי הלצון שהפנו לעברו, הוא שב – כעדותו של מספר הסיפור ר' מוט'ל יגלניק ז"ל – בתשובה שלמה. סיפור שהביא לקידוש ה' גדול, והראה לדעת כמה גדול אותו רבי שנסתלק לפני יותר ממאה שנה.
ברשימת ה"פערנומעראנטן" שהדפיס רבי אהרן לייב ציגלמן בסוף הספר 'ליקוטי תפילות', אנו מוצאים בין שמותיהם של אנ"ש בוורשה את השם "שכנא חיים בן ניסל קארקוליאטור". יתכן וזהו ר' שכנא דנן אשר נמנה עם המוני חסידי ברסלב בפולין טרם שואה, שעלו על המוקד. ה' יקום דמם.
היה מקורב לרבינו כבר בימי שבתו בעיר זלאטיפולי; הוא האיש שאותו הזכיר רבינו בסיפור הבא שבשיחות הר"ן קסג:
"סיפר לי איש אחד מזלאטיפולי שבהיותו יושב רבינו ז"ל בזלאטיפולי, פעם אחת בקיץ התפלל רבינו ז"ל בבוקר השכם, ואחר כך שלח את בתו הילדה שרה תחיה וקראה אותו ובא לרבינו ז"ל ואמר לו רבינו: 'לך עמי לטייל'. והלך עמו חוץ לעיר והלך בין העשבים, ענה רבינו ז"ל ואמר: 'אם היית זוכה לשמוע את קול השירות והתשבחות של העשבים, איך כל עשב ועשב אומר שירה לה' יתברך בלי פניה ובלי שום מחשבות זרות ואינם מצפים לשום תשלום גמול! כמה יפה ונאה כששומעין השירה שלהם; וטוב מאד בעיניהם לעבוד את ה' ביראה'…
"אחר כך הלכו יותר ובאו סמוך להר אחד שקורין 'מאגילא' (= הר געש כבוי) שהיה שם סמוך להעיר, ושאל אותו: 'מה זאת?' והשיב לו וסיפר לו ענין אותו ה'מאגילא' ואמר לו שילך עמו לשם, ונכנסו לשם.
"וכשנכנסו לשם, לא נראו לחוץ כלל, כי ההר הנ"ל היה חלול בתוכו ועמוק קצת בתוכו. ונכנס לשם רבינו ז"ל עם אותו האיש הנ"ל וישב רבינו ז"ל שם על הארץ, ולקח מבית יד (= שרוול) שלו ספר 'שערי ציון' והתחיל לומר, ובכה מאד מאד. והיה אומר להלן מדף לדף ובכה הרבה מאד מאד בלי הפסק. והאיש עמד אצלו והחזיק הצוביך (= בית קיבול המקטרת) שלו ועמד משתומם וראה בכייתו הגדולה מאד. ושהה זמן הרבה בזה.
"וכאשר פסק לבכות, ציוה על האיש הנ"ל שילך ויסתכל בחוץ היכן היום עומד, ויצא וראה שכבר פנה היום והשמש נוטה לשקוע – וכל כך התמהמה בבכייתו, קרוב ליום שלם בקיץ בלי הפסק. אחר כך ציוה לו להוציא אש ועישן הלולקע (= המקטרת) וישב מעט ויצאו לחוץ.
"ואמר לו: שיהיה זמן שיהיה קשה מאד להתקרב אליו, אך עכשיו אני בידכם; ואתם ורבי יעקב יוסף, אם תרצו, אני יכול לעשות מכם צדיקים כמוני בעצמי".
רבינו אמר פעם לרבי יעקב יוסף עוד בהיותו דר בזלטיפולי: "אנחנו נהיה מחותנים". ברם, הדבר התקיים רק אחרי פטירת רבינו הקדוש, כפי שכותב מוהרנ"ת: "פעם אחת אמר בפירוש לר' יעקב יוסף בזלאטיפאליע זה כמה שנים, שיהיה מחותן עמו. אף על פי כן עכשיו עשה עצמו כאינו יודע ולא נגמר השידוך כנ"ל. גם דיברו לו כמה שידוכים לפני בתו הנ"ל (= חיה ע"ה) והיה מקבל דברי השדכנים ועסק לדבר עמהם, אך לא נגמר שום אחד מהם, עד שנסתלק בשלום והניח לפניו צוואה ליתן לבתו הנ"ל שלש מאות אדומים כנ"ל.
"והנה אחרי הסתלקותו התחלנו כולנו לבקש אחר שידוך, ונמצאו גבירים גדולים שרצו להשתדך עמה, אך לא הוטבו בעינינו. ורבי יעקב יוסף הנ"ל התחיל תיכף לבקש ולהתחנן במכתבו שהוא רוצה להשתדך עמה, אך לא היה במעמד גדול שיהיה ראוי לפזר כראוי לשידוך כזה, ומחמת זה נתעכב הדבר עד אחר הסתלקותו ז"ל, יותר משנה.
"ובשנת תקע"ב הנ"ל סמוך לפורים נגמר השידוך לפני בתו הנ"ל עם בן רבי יעקב יוסף" (ימי מוהרנ"ת א, פד).
וכך נתקיימו דברי רבינו, כאשר רבי זלמן בנו של רבי יעקב יוסף היה לחתנו של רבינו.
רבי יעקב יוסף היה בקשרי ידידות עם מוהרנ"ת, וכל אימת שהגיע מוהרנ"ת לטשערין, היתה אכסנייתו הקבועה בביתו. בשנת תקע"ט אף נתן רבי יעקב יוסף סכום נכבד למוהרנ"ת לצורך הדפסת ספרי רבינו, כעדות מוהרנ"ת: "ביום רביעי חמשה עשר בשבט ( – ביום הולדתו) עשה ר' יעקב יוסף סעודה בביתו, וסיפרנו קצת מרבינו זכרונו לברכה ונמשך עד הערב".
האחים רבי שמערל מברדיטשוב ורבי מנדל מטשרנוביץ, היו מיקירי אנשי שלומנו בברדיטשוב, חסידים נלהבים המקושרים מאד לרבינו. שניהם קיבלו הרבה חסידות מרבי אברהם בן רבי נחמן טולטשינער והיו ממעתיקי כתביו. בדף השער של ספרו 'ביאור הליקוטים' נכתב: "נעתק על ידי הרה"ח וכו' ר' משה יהושע מטעפליק, ועל ידי הרה"ח ירא אלוקים מוה"ר ר' שמערל בן ר' אברהם אליהו ז"ל מברדיטשוב".
רבי מנדל העתיק את הספר 'כוכבי אור' מכתב ידו של רבי אברהם ב"ר נחמן. עליו ידוע אך מעט, כיון שבצעירותו עבר להתגורר בטשרנוביץ שעל גבול רומניה, כדי להינצל מחובת הגיוס לצבא הרוסי, משם היה בא לאומן לראש השנה.
רבי שמערל מברדיטשוב פעל הרבה להפיץ דעת רבינו ולקרב נפשות לאורו, ואמנם היה לו חלק בהתקרבותם של רבים וטובים, כרבי מרדכי סוקולובר, רבי נחום שוסטר ועוד.
רבי שמואל העשל פרידמן, אשר גם הוא התקרב, הרבה בזכות דיבוריו הנלהבים של ר' שמערל ברדיטשובר, מזכירו ביומנו 'תולדות שמואל': "ונשארתי שם על סעודה שלישית, למדנו את ספר רבינו הקדוש, ר' שמערל למד ואנחנו שמענו, וגודל החיות והשמחה וההתלהבות שהרגשתי אז, אי אפשר לבאר בכתב".
הוא גם מתאר ביומנו שכאשר שנפל למשכב והיה מוטל בחולי קשה עד שנלאו הרופאים מלעזור לו, עורר רבי שמערל את כל החברים בברדיטשוב להתפלל בעדו, והם אף עשו את הדרך ברגל מברדיטשוב עד לז'ז'ליב עיירת מגוריו כדי לבקרו ולעודד את רוחו – "לא אוכל לתאר את גודל השמחה שהיה לי אז", כותב ר' שמואל העשל, "והרגשתי תיכף שכמעט נלקחה לי החולאת. והיו אצלי כל הלילה ולמדו את ספרי רבינו הקדוש, והיו שמחים מאד ורקדו… ביום א' בעזרת ה' יתברך שבתי לאיתני ומיום ליום נלקחה ממני החולאת".
גם לאחר שעלה רבי שמואל העשל לארץ ישראל, בשנת תר”ס, המשיך לעמוד בקשר מכתבי ידידות עם רבי שמערל, וכשלקראת ראש השנה תרס"ח זכה להוציא לפועל את כיסופיו ולנסוע לאומן, סעד בראש השנה יחד עם רבי שמערל ועוד מאנ"ש – "וברוך ה' היינו מאד בשמחה בראש השנה, ורקדנו הרבה על כמה מקומות שעומדים שמה אנשי שלומנו באכסניות אשר אי אפשר לשער כלל" (תולדות שמואל).
לאחר ראש השנה התאכסן בברדיטשוב בבית רבי שמערל, ומשם המשיך יחד עם אחיו ר' מנדל לטשרנוביץ, משם הועיד פניו בחזרה לביתו שבארץ ישראל.
בערב ראש השנה תרס"ז נסע החסיד רבי יצחק ברייטר מפולין לאומן, יחד עם עוד שבעה מקרובים חדשים: ר' יודל ור' שלמה זילברמן, ר' שמואל אליהו ור' יחזקאל מנדלאיל, ר' אהרן לייב ציגלמאן, ר' יצחק מאיר קורמן ור' לייבל צרטנר.
כשהגיעו לברדיטשוב אזלה הפרוטה האחרונה מכיסם, והם שמו פעמיהם לבית רבי שמערל . כשראה רבי שמערל את רבי יצחק ברייטר, נפל על צוואריו בחיבה ואהבה גדולה וברך בשמחה עצומה 'שהחיינו' בשם ומלכות. בראותו את שאר הנוסעים, גדלה שמחתו שבעתים ונתן שבח והדיה לה' יתברך על שזכו אנשי פולין להתקרב לאורו של רבינו, כשהוא מברכם מעומק לבו שיזכו להפיץ את אורו של רבינו בכל רחבי פולין.
ברוחב לבו דאג רבי שמערל מברדיטשוב להוצאות המשך נסיעתם לאומן. הם נשארו ללון אצלו, ולמחרת המשיכו בדרכם.
בברדיטשוב ייסד רבי שמערל ברדיטשובר, יחד עם חבריו, מנין לחסידי ברסלב, בבית הכנסת של הנגרים. הוא אף ייסד 'חברת משניות 'שבפנקסה נכתב: "נתייסד מחדש בין החבורה הקדושה אנשי נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה הנקראים בשמם ברסלבער חסידים דפה קהילת קודש ברדיטשעוו, שנת ית'גדל ויתקדש שמה ר'בא בעלמא די ברא כרע'ותיה לפ"ק (תר"ע) על ידי הכותב הקטן שמריה בן לאדוני אבי אברהם אליהו זלל"ה. לכן אנשים נכבדים נתוועדו יחד באהבה ואחוה ורעות לתורה ולתפילה בביה"כ דחסידי ברוסלב, ויקוים מהרה בימינו הכתוב 'והסירותי מכם את לב האבן ונתתי לכם ל'ב' ב'ש'ר' ".
בעיירה חארשיוואטע שליד ברסלב, דרו שני אחים ששמם יצא לפניהם כלמדנים ומתמידים ויראי ה', האחד נקרא ר' יצחק ואחיו – ר' מאיר.
ביום מן הימים הגיעה שמועה לעיירה כי לברסלב הסמוכה בא לגור הצדיק הקדוש רבי נחמן, נין הבעש"ט.
ר' יצחק החליט לנסוע לברסלב ובבואו אל הקודש פנימה נרעש מגדולותו של רבינו והיה לחסידו הנאמן. רבי אברהם ב"ר נחמן בספרו 'כוכבי אור', בהזכירו את שמות תלמידי רבינו, הוא מציין את ר' יצחק זה כאחד מן התלמידים המובהקים אשר לבם בער לבוראם מכוח קדושתו של רבינו.
אחיו ר' מאיר, בטרם התקרב לרבינו, נלקח לחתן על ידי פונדקאי אחד מכפר סמוך. חותנו, שהוקירו מאד, הבטיח לדאוג לכל מחסורו ובלבד שיוכל להמשיך לשקוד על התורה והעבודה. ואמנם, בתחילת ימי אברכותו, התמיד ר' מאיר בתורה, אלא שהרחבות הגשמית לא היטיבה עמו, ואט אט זנח את ספרי לימודו; היה יוצא אל פאתי העיר, מביט על עבודתו של נפח העיירה, לאחר מכן ממשיך אל שפת הנהר וצועד לאורכו הלוך ושוב, ללא מלבוש עליון, ומביט בסקרנות במלאכת הדייגים, כיצד מניחים הם פתיונות בתוך הרשת וממתינים לדגים שייצודו בתוכה. הוא לא ידע עד כמה דומה מצבו לזה של הדגים, גם הוא הולך שבי אחר הבלים ונלכד ברשת היצר…
יום אחד, בעודו משוטט על שפת הנהר, הבחין בעגלה נוסעת ובתוכה רבי עם חסידים. הוא התבייש בשוטטותו חסרת המעש והחל פוסע במהירות כדי להסתלק משם. אלא שרבינו שישב בתוך העגלה, ידע את כל אשר נעשה… עיניו הטהורות נחו על האברך, והוא קרא לו אליו. ר' מאיר התקרב אל העגלה, היה זה על פרשת דרכים, ורבינו שאל אותו כאילו באקראי, היכן היא הדרך כדי להגיע ליעדו, ובדרך אגב שאלו מי הוא, וכשהשיב לו, נענה רבינו: "כך?! האם ראוי שאחיו של יצחק'ל שלי, ינהג כך??" והוסיף להוכיחו: "הלא חותנך לקח אותך לחתן כדי שתלמד – ואתה מתבטל ויוצא להסתכל על הנפח ועל הדגים…"
ר' מאיר נאחז בושה אמיתית, הרהורי תשובה תקפוהו, ורבינו הוסיף ואמר לו: "דע לך שהעניין שלי הוא ראש השנה" – – –
הדברים פעלו את פעולתם ואחרי שהמשיך רבינו לדרכו חזר ר' מאיר להתמדתו כמקודם.
בראש השנה הגיע לרבינו יחד עם אחיו ר' יצחק שהיה מקור מכבר לרבינו.
בערב ראש השנה ראה את כל החסידים יוצאים מחדרו של הרבי בעיניים אדומות מבכי, ושאל: מה זאת? השיבו לו שהם עושים 'וידוי דברים' לפני רבינו. כששמע זאת, ניסה להשתמט, אך בלית ברירה נכנס לרבינו עם עוד אחד בתקווה שיעבור את העניין בשלום… אך רבינו סימן לשני שייצא, וכשנשאר לבדו אמר לו רבינו: "ובכן, אמור" – – – אך הוא עשה עצמו כמי שאין לו על מה להתוודות. גם כשחזר רבינו שלש פעמים על דבריו, המשיך להעמיד פני מי שאין בידו עוון…
זכתה העיר ברסלב, ובמשך דורות התהלכו על אדמתה אנשי ה"נחל נובע". בבית מדרשו של רבינו עסקו בלימוד התורה ובתפילה בדביקות, וביערות אשר מסביב שפכו את לבם נוכח פני ה', וזעקותיהם הדהדו במרחבים שעל גדות נהר הבוג.
אחד המיוחדים שבעיר ברסלב, היה החסיד המופלג רבי הרשל חוימעלעס, תלמיד חכם עצום, חריף ובקי בכל חלקי התורה. בקיאותו בתורה היתה מפליאה, הש"ס והשולחן ערוך על נושאי כליו היו מונחים אצלו כבקופסא וחקוקים בזכרונו, הוא לא נזקק לספרים כדי ללמוד מתוכם.
וכגודל ידיעותיו המופלגות של רבי הרשל בתורה, כן היתה דבקותו ותבערת לבו לנותן התורה, יראתו קדמה לחכמתו, ועבודתו את ה' בכל לב ונפש.
הוא שימש כמלמד לנערים, וכל מי שהיה לו בן זריז וממולח, היה שולח אותו אליו, כדי שידריכו בנתיבות התורה, היראה והחסידות. כשהיה החסיד רבי אברהם שטרנהרץ נער כבן עשר שנים, וכבר הכירוהו כבעל כשרון, שלחו אביו החסיד רבי נפתלי הערץ ללמוד אצל רבי הרשל, ממנו קיבל הרבה מדרך לימודו.
רבי אברהם סיפר כי רבו זה היה עני מרוד באופן שאינו ניתן לתיאור כלל. חצות לילה לא עבר עליו בשינה, ומרוב עניותו המופלגת היה עורך את ה"תיקון חצות" בחושך, כי כסף לקנות נר למאור לא היה לו. את התיקון היה אומר בבכיות עצומות ובלב נשבר מאד, עד שכל מי ששמע את בכייתו היה ליבו נשבר בקרבו ומהרהר בתשובה.
כשכילה רבי הערשל לומר את התיקון חצות, היה יושב בביתו השרוי באפלה ושונה דפי גמרא ושולחן ערוך בעל-פה. רבי אברהם תלמידו היה נוהג לבוא אליו בכל לילה, בשעה השלישית אחרי חצות, עם נר בידו, וכבר ממרחק רב היה שומע אותו גורס את תלמודו.
כך, לאור הנר היו יושבים ביחד ומתענגים על לימוד התורה הקדושה, בשעות מסוגלות אלו.
החסיד רבי גדליה קניג, תלמידו של רבי אברהם, כותב באחד ממכתביו: "וראיתי אשר טוב לכתוב לך את הרשום במוחי, עד כמה שהעצבות והמרה שחורה היה כדבר טריפה פסול, גרוע מאכילת חזיר, אצל זקני אנ"ש חסידי ברסלב האמיתיים תלמידי מוהרנ"ת זיע"א; והוא מה שסיפר לי מורי ורבי וכו' הרב ר' אברהם שטרנהארץ, איך שפעם אמר לו זקנו הרב ר' נחמן זצוק"ל הרב ואב"ד דקהילת קודש טשערין בזה הלשון: 'אברהם, הביטה נא וראה מה שהרבי כותב', והראה לו באצבעו על התורה 'ציוית צדק' שכתוב שם שהעצבות והמרה שחורה הוא בחינת שמד ועבודה זרה…
"ופעם אחת בזקנותו אמר לו הרב ז"ל באחד השיחות: 'תיתי לי, שמימי לא הייתי בעצבות ומרה שחורה בכל מה שעבר עלי, הן לטוב הן למוטב'.
"על פי הנ"ל הבנתי אל נכון דבר מתוך דבר, גם מה שאמר לי מו"ר וכו' בשם אחד ממלמדיו, שמו הרב ר' הערשיל חוימעלעס, שהיה מרגלא בפומיה לומר תמיד לתלמידיו: 'אפילו אם הייתי יודע שעצבות ומרה שחורה הוא אמצעי מועיל, אף על פי כן אנוכי לא הייתי מזדקק לזה כלל, מרוב הכיעור שבה, אלא היתי שוכר במקומי גוי, שיהיה הוא בעצבות עבורי…'
"והבנתי שזה מטעם הנ"ל, שהעצבות ומרה שחורה הוא בחינת שמד ועבודה זרה רחמנא ליצלן שהיא טומאה חמורה, ולכן לא אמר שישכור ישראל אחר במקומו, כי אסור לגרום טומאה לשום בר ישראל, רק אמר שישכור גוי, כי הוא ממילא אינו שייך לטומאה וטהרה".
רבי יצחק אייזיק התייתם בילדותו וגדל בביתו של הרה"ק רבי זושא מאניפולי זצוק"ל. מנעוריו יקדה בו אהבת התורה והוא התמיד בלימודו כאחד הגדולים. יצחק'ל הנער זכה לחזות מקרוב בעבודתו הנשגבה של רבי זושא, ב'קריאת שמע' שלו ובלימודו ותפילתו שהיו ברשפי שלהבת דבקות הבורא. כן זכה לקבל ממנו את דרך החסידות כפי שקיבל רבי זושא מהמגיד ממזריטש זצוק"ל .
בהגיע לפרקו, השיאו רבי זושא שידוך הראוי לו – בתו של הרה"ק רבי יקותיאל לנדא הידוע בכינויו 'המגיד מטרוביצה', אשר אף הוא היה מתלמידי המגיד ממזריטש.
בשנת תק"ס פשטה בעיר אניפולי הידיעה, כי הצדיק רבי זושא מוטל על ערש דווי, הכל נעצבו אל ליבם, אך תלמידיו המובהקים חרדו שבעתיים, הם נמנו וגמרו לשהות במחיצתו ככל היותר, בטרם נר אלוקים יכבה.
הימים נקפו ורבי זושא החל רומז למקורביו כי עומד הוא להיפרד מן העולם. תלמידו החביב לו כבנו, רבי יצחק סג"ל, ניגש אליו בדחילו ורחימו ושאלו: "רבי, מה אעשה לאחר שתלכו מן העולם, מי יורני דרכי בעבודת ה'?"
הביט בו רבי זושא בעיניים רחמניות והשיב לו: " יצחק'ל, אתן לך שני סימנים: האחד: כשתגיע לצדיק שמצווה למקורביו להתוודות לפניו על חטאותיהם ונותן להם תיקונים לכל חטא ופגם; והסימן השני: כשתשאל אותו מהי העצה להינצל מגאווה, והוא ישיב לך כי אין שום עצה לכך כי אם תפילה. כשתראה אצלו אלו הב' סימנים, תדע שבו עליך לדבוק".
לאחר הסתלקות רבי זושא, נסע רבי יצחק אל צדיקים רבים אך לא מצא את מבוקשו. אמנם חותנו המגיד מטרוביצה התקרב לא מכבר לרבינו הקדוש מוהר"ן זיע"א בכל ליבו ונפשו, אך חתנו עדיין לא התקרב אל רבינו.
באחד הימים שמע רבי יצחק כי רבינו עבר לדור בעיר זלטיפולי, והחליט לנסוע אליו. בבואו לזלטיפולי, היה זה לאחר שנסתיימה תפילת שחרית, רבינו סימן לו שישאר עמו ביחידות; וכאשר נשארו לבדם בבית המדרש, החל רבינו פוסע אנה ואנה אחוז שרעפי קודש, כשאינו מדבר מאומה.
באותם רגעים ארע דבר מופלא: כל קורות חייו של רבי יצחק החלו עוברים לנגד עיני בזה אחר זה, באופן חי וברור, משל מתרחשים הם עכשיו ממש – למן ילדותו עד עתה, הכל עלה פתאום בזכרונו. ואז אמר לו רבנו: " היינט זאג" (עתה, אמור)… רבי יצחק החל משתף את רבינו במאורעות חייו, ורבינו הורה לו מה לעשות בעבודת הבורא. לאחר מכן שמע מפי רבינו כי העצה להינצל מגאווה הינה רק תפילה. לרבי יצחק היה כבר ברור ללא ספק כי רבינו הוא הרבי שלו, אליו התכוון רבי זושא! ואמנם מהיום ההוא והלאה התקרב אל רבינו בהתקרבות נפלאה.
מסופר עליו, שגם החל לקיים את ציווי רבינו לעשות תפילות מתורותיו, הוא כתב שתי תפילות על תורות א' וב'. אך כשהגיע לתורה ג' לא ידע מה שייך לבקש שם?
הלך אפוא והביט בכתב היד של תפילות מוהרנ"ת, וראה איך הוא התחיל את התפילה במילים "הבוחר בשירי זמרה", הכריז רבי יצחק: "רבי נתן, הוא ראוי לכתוב תפילות על התורות של הרבי!".
בתקופת התקרבותו, אמר לו הרבי: "המשנה אומרת (אבות ו א) 'כל העוסק בתורה לשמה – זוכה לדברים הרבה', מאי משמע? שזוכה "לדבר" הרבה בינו לבין קונו ולשפוט עצמו על כל דרכיו!"
מסופר עוד, כי פעם ראה הרה"ק רבי לוי יצחק מברדיטשוב זצוק"ל את רבי יצחק והתפעל עד מאד ממאור פניו. "מי הוא אברך זה?" שאל את מקורביו, וכשהשיבוהו כי זהו אחד מתלמידי רבי נחמן נין הבעש"ט, נענה הרב מברדיטשוב בהתפעמות : "נוסע אני להרבה מקומות, וזאת רואה אני: היכן שמצוי טוב אמיתי – רבי נחמן כבר תפס אותו!"…
נולד לאביו הרב הקדוש רבי אברהם דב אוירבך, חתנו של בעל ה'תולדות יעקב יוסף'; בת יחדה היתה לרבי יעקב יוסף מפולנאה, מגדולי תלמידי הבעל-שם-טוב. בתו זו נפטרה על פניו בעודה צעירה והותירה אחריה נערה קטנה, שגדלה בבית סבה הגדול הזה. בהגיעה לפרקה אמר הבעל שם טוב לתלמידו רבי יעקב יוסף שישיא את נכדתו היתומה לרבי אברהם דב, מי שהתפרסם לימים כ"הרב מחמלניק".
גאון עצום וצדיק מופלג היה רבי אברהם דב, הבעל-שם-טוב העריכו מאוד וחדשים ארוכים לאחר נישואיו היה סמוך עם זוגתו על שולחנו של אור שבעת הימים. באותם ימים הקפיד הבעש"ט שלא להסב אל השולחן לסעודה בטרם יסב גם רבי אברהם דב. לא פעם ארע שהבעש"ט כבר היה מוכן לסעוד, אך כיון שרבי אברהם דב טרם הגיע, המתין עד לבואו.
הבעש"ט אף הורה לבני הבית שלא יקראו לרבי אברהם דב לסעוד לפני שהוא, הבעש"ט, יטול ידיו לסעודה, בהסבירו: "לימודו של רבי אברהם דב יקר מאד בעיני, מכיון שהוא לומד תורה לשמה, ואסור לבטלו מלימודו אפילו רגע קט!"
מלבד היותו חותנו של בעל ה'תולדות' ומבאי ביתו של הבעש"ט, קיבל רבי אברהם דב הרבה מדרך החסידות מאת רבי דוב-בער ה'מגיד' ממזריטש.
ברבות הזמן התקבל כרב העיר חמלניק, ולאחר פטירת זקנו-חותנו, מילא את מקומו בפולנאה.
רבי אברהם דב אף הוציא לאור יחד עם גיסו רבי אברהם שמשון מרשקוב, את הספר "תולדות יעקב יוסף" בעיר קוריץ, בשנת תק"מ.
זכה רבי אברהם דב לבוא שלש פעמים בקשרי שידוכין עם צאצאי הבעש"ט הקדוש: בנו רבי משה זאב היה חתן רבי צבי בן הבעש"ט; בנו רבי יעקב פנחס היה חתנו של רבי ברוך ממז'בוז'; ובנו רבי יוסף-יוסק'ה נשא לאשה את הצדקת אדל, בתו הראשונה של רבינו הקדוש, שנולדה בשנת תקמ"ז בעיירה 'הוסיאטין' בהיות רבינו בן חמש עשרה שנים. היא נקראה על שם סבתה הצדקת מרת אדל בת הבעש"ט, עליה אמר אביה: "לקחתי את נשמתה ממקום גבוה מאד; מן הפסוק א'ש ד'ת ל'מו". רבינו החשיב מאד את דעתה ונהג להתייעץ עמה לעתים. גם מוהרנ"ת החשיבה מאד כמובא במכתביו.
רבי יוסף-יוסק'ה בן הרב מחמלניק נקרא על שם סבו בעל ה'תולדות'.
בשנת תקנ"ט, כששב רבינו מארץ ישראל, התקיימו האירוסין בין בתו אדל שהיתה בת שתים עשרה, לבין רבי יוסק'ה שהיה מופלג בתורה וביראת שמיים. בראש חודש אלול תק"ס התקיימו נישואיהם; "והחתונה היתה בחמלניק, והיה שם (רבינו) על החתונה עם כל בני ביתו כנהוג. ועל החתונה היתה אמו הצדקת מרת פייגא זכרונה לברכה, וראתה בעת החופה את הבעל שם טוב זכרונו לברכה, כי היא היתה צדקת בעלת רוח הקודש" (חיי מוהר"ן קי"ד).
רבי יוסק'ה וזוגתו סבלו רבות מצער גידול בנים; ילדיהם נסתלקו לעולמם בזה אחר זה. פעם אחת, בישבם 'שבעה' על אחד מילדיהם, שפכו לפני רבינו את צערם העמוק מני ים. השיבם רבינו: "האמינו לי, עוד יקנאו בכם – בגין ילדיכם". תוך כדי דיבור פנה אל חתנו רבי יוסק'ה: "אתה עוד תזכה לבנים". ובפנותו אל בתו, המשיך: "ואת עוד תראי בני בנים" – – –
דבר אחד מדבריו הקדושים לא נפל; הם זכו לבן ובת צדיקים וקדושים: רבי אברהם בער (שנקרא ע"ש סבו הרב מחמלניק), ואחותו מרת רבקה מרים שנישאה לבן דודה רבי שמחה ברוך, בנם של רבי יצחק אייזיק ומרת שרה בת רבינו הקודש. רבי יוסק'ה נפטר צעיר לימים. זוגתו מרת אדל האריכה ימים יחסית. נפטרה בשנת תרי"ד, בגיל שישים ושבע.
מיקירי אנשי שלומנו בפולין, התגורר בעיירה אוטבוצק, ומאוחר יותר עבר לגור בוורשה, שם היה בית כנסת של חסידי ברסלב ברחוב נובוליפיה 28.
היה עני ואביון, ובמשך ימות השבוע עמל קשה לפרנסת ביתו ושמונת ילדיו. אולם, תדיר היה שמח בחלקו, ובצהלתו שעל פניו הרנין לב כל סובביו.
על דבקותו הגדולה ברבינו הקדוש, יעיד המעשה הבא, שאותו סיפר בעל המעשה, החסיד ר' אהרן לייב ציגלמן הי"ד, באחד ממכתביו:
"בליל שבת קודש, ט"ו בשבט, אחר אכילת סעודת ליל שבת בשמחה ובשלמות ב"ה, בשעה 10:15 שהכנתי את עצמי לילך לישון, והנה פתע פתאום דפק בפתחי ובא לביתי ידידי ר' שלמה יהודא נ"י. והיה לי לפלא ביאתו, כי מעודו לא היה אצלי בליל שבת קודש, מחמת הרגלו לילך לישון תיכף אחר סעודתו כדי לקום השכם. ושאלתי אותו, מה זאת? והשיב לי בפנים שוחקות, כי מחמת שנתכבה אצלו המאשינקע (=פתיליית הנפט) שהכין לתה על שבת קודש עבור הילדים, בא אלי עם טערמוס ליקח אצלי תה. וישב מעט עד שעה 10:30 ודיברנו יחד.
"והנה פתאום הטיתי את צווארי בעקמימות מעט, ופתאום הרגשתי כי ניתק מה בצווארי, ואמרתי אוי! והראתי באצבע על צווארי, ובתוך זה הרגע – והנה ניצוצות שחורות לפני עיני, ונפלתי תיכף חלשות (=התעלפתי), והתחילו לעורר אותי ע"י זריקת מים וכיוצא, ולא נתעוררתי. והתחילו לעשות קול צווחה עד שנאספו כל השכנים של כל החצר, וכל אחד עשה פעולות שונות באופנים שונים. אבל אהה, כי נגוועתי ממש ונתקררתי ואפס רוחי, וכל זאת היה במשך רבע שעה ויותר, ומיהרו אחר הרופא אבל לא בא תיכף, עד שריחם ה' עלי ועל הצער של בני ביתי, והחזיר בי נשמתי בזכות רבינו הקדוש, אשר שמע ה' לתפילות של ידידנו ר' שלמה יהודא, שלא פסק פיו מלצעוק: 'בזכות פון רבי'ן' (בזכות רבינו). ובעת שנתעוררתי שמעתי את קולו של ר' שלמה יהודא: 'בזכות פון רבי'ן'.
"ואני מאמין באמונה שלמה, כי כל סיבת בואו לביתי באופן פלא בזה, הוא סוף מעשה במחשבה תחילה, כי אם הייתי הולך לישון והיה ח"ו המאורע הזה בשנתי, הייתי נגווע ח"ו. מה רבו מעשיך ה'!"
* * *
עם סגירת הגבולות בין פולין ורוסיה, כאשר נבצר מחסידי ברסלב בפולין לנסוע לאומן, נהגו להתקבץ בראש השנה בהיכל ישיבת "חכמי לובלין".
בין בעלי התפילה בקיבוץ זה היה ר' שלמה יהודא, שעבר לפני התיבה בסליחות ליל 'זכור ברית', ואף בתפילת שחרית של ראש השנה.
את תפילתו הנלהבת והנרגשת מתאר הסופר ר' דוד הלחמי, מתלמידי ישיבת "חכמי לובלין":
"כשר' שלמה יהודה עובר לפני התיבה, מצית הוא את הלבבות, ואינו זז ממנה עד שנהפכים ללפיד אש. קולו האדיר הולך ורועם, הציבור הגדול נסחף בזרם האדיר של תפילות ותשבחות היוצא מאלפי פיות. וכשמגיע ל'שלש עשרה מידות' משתפך במלוא הערגון ופורש את ידיו כלפי מעלה. אחת אחת הוא שולח את המידות לפני בוראו ומפציר בהן באבהיות" – – –
ר' שלמה יהודה, כרוב מנינם ובנינם של חסידי ברסלב בפולין, נעקד על קידוש ה', בשנות העברה והזעם.
בחצר קדשו של בעל ה"צמח צדק" זי"ע נהי ומספד. הרבי הקדוש נסתלק, גדול הוא החלל שנפער. שניים מגדולי התלמידים חשים צורך עז למלאו, והם יוצאים לחפש רבי, שיאיר להם את הדרך אשר ילכו בה. האחד הוא ר' מנדל ליטוואק, וחברו הוא ר' ברוך אפרים.
לאחר תקופת חיפושים ממושכת, ניגש באקראי אדם אל ר' מנדל ובידו ספר: "ראה מה כתוב!" קרא אליו בהלצה. היה זה סימן מ"ח בספר "ליקוטי מוהר"ן" חלק שני, קטע שבו מובא משל להתחזקות מעץ הנקרא "מאה שנה" שבמשך חייו עוברים עליו תלאות רבות.
ר' מנדלי ליטוואק, שניחן בנפש צמאה לקרבת ה', העמיק עיונו בנאמר, והשתומם, הדברים נכתבו כאילו במיוחד עבורו! הוא אימץ את הספר לעצמו, ובמשך הזמן גמלה בליבו ההחלטה: אל הרבי הקדוש הזה ברצוני להתקרב!
על עמוד השער התנוסס שם העיר 'ברסלב', ר' מנדלי ליטוואק וחברו, יוצאים מעיירת מגוריהם 'הומל' שבליטא למסע אל מחוז חפצם, אולם תחת שיגיעו ל'ברסלב' האוקראינית, הגיעו ל'ברסלאו' הגרמנית. לאחר שהתבררה להם טעותם החלו עושים דרכם רגלית, מפאת עניותם, עד שעמדו רגליהם בעיר ברסלב, שם כיוונו את השניים לאומן, אל הקלויז של חסידי ברסלב.
לאומן הם הגיעו עם דמדומי ערב, ימי הספירה היו אלו, ולאחר תפילת מעריב נלהבת, החלו חסידי ברסלב סופרים ספירת העומר בכוונה עצומה, כאשר כל מילה נאמרת על ידם בתחינה עמוקה. ר' מנדל ור' ברוך אפרים מתפעמים עד עמקי נפשם ממראה עיניהם, "אם הם מסוגלים לעשות 'ענין' כזה מספירת העומר", אומרים הם איש לרעהו, "בוודאי יש כאן משהו".
לא חלפו ימים רבים ואשו של רבינו הקדוש רבי נחמן מברסלב ליהטה בלבם של השניים, וברבות הזמן אף קירבו אחרים לאורו של רבינו הקדוש.
תיכף בבואו לאומן, נקשרה נפשו של ר' מנדלי ליטוואק בחסיד הגדול ר' נחמן מטולטשין, תלמידו הנאמן של מורנו רבי נתן. לאחר שהייה ממושכת באומן, שב לליטא, כשהאש הקדושה שספג באומן אצורה בקרבו, נפשות רבות עשה מקרב בני עירו לדרך רבינו הקדוש. מדי שנה היו הללו באים לאומן לימי ראש השנה, ובעת סעודות החג הסבו סביב שולחן אחד, שזכה לכינוי "דער ליטווישער טיש" (=השולחן הליטאי). מאוחר יותר קבע את משכנו באומן.
אמרו עליו על ר' מנדלי ליטוואק, שחצי היום הוא אצלו "יום כיפור" והחצי השני – "שמחת תורה"; לאחר קימת חצות לילה, לימוד תורה ושפיכת לב כמים עד לשעות יום, היה אומר לעצמו: "מנדל'ה! הרבי הרי ציוה להיות בשמחה!" ולאחר מכן המשיך בעבודתו הקדושה, הפעם מתוך שמחה, כאשר שירתו מתנגנת בפיו ומרוממת את כל סביבתו.
מספרים, שכאשר ביקר פעם ר' מנדל בעיר טפליק, היו ריקודיו הנפלאים ושמחתו לשיחת היום.
תקופה מסוימת היתה פרנסתו מאפיית עוגות. שאר האופים התפלאו לראות כיצד בכל פעם מחדש, כאשר שוטח ר' מנדל את מעשה ידיו למכירה – נחטפות הללו חיש מהר. כשביקשו שיגלה להם את סודו, ענה להם: "מה הפלא? עוגיות אלו נילושות עם דמעות (- בעת אמירת תיקון חצות) ונאפות עם שמחה (-בשמחה שלאחר מכן)"…
בימי בחרותו של רבי נחום שכטר, כשהתגורר בעיר הקודש צפת, זכה להכיר את החסיד המופלא רבי ישראל קַרדוּנֶר שאף הוא התגורר באותה עיר. הוא חזה בעבודותיו הקדושות, בדביקותו העצומה בבוראו ובשאר מידותיו הנאצלות, ונמשך כבחבלי קסם לדרך רבינו הקדוש.
במכתבו מאותה תקופה, מספר רבי ישראל קרדונר לחסיד ר' יצחק מאיר קורמן מפולין, שהיה אף הוא באותם ימים בחור צעיר בראשית ההתקרבות:
"גם פה, תהילה לא-ל, התקרב בחור אחד מופלג במעלות טובות, ושמו נחום בן אסתר שיינדל, ואביו הוא השוחט ובודק של העיר, והולך עמי כל יום על פני השדה, להשתפך נפשו לפני השומע כל בכיות, לזכות לעבודתו יתברך באמת. ורצוף פה מכתבו אשר ביקש ממני לשלוח לך בתוך מכתבי, ומן הראוי אשר גם תשיב לו מכתב ידידות, ואז יופיע עליכם דעת רבינו הקדוש ביותר ותזכו לקבל דין מן דין (=זה מזה)".
בעידודו של רבי ישראל, מתפתח בין שני המקורבים הצעירים – יצחק מאיר קורמן מלובלין, ונחום שכטר מצפת – קשר מכתבים הדוק. באחד מהם, משנת תרס"ט, כותב הבחור נחום שכטר לחברו:
"כאשר קראתי במכתבך הנעים, מאד שמחתי בראותי כי אתה זכית להתקרב לאנשיו המסתופפים בצלו של האילן הגדול אשר מוצב ארצה וראשו מגיע עד צית שמיא (=לב השמים)… ורואים בחוש, כמה קדושים דברי רבינו שאמר 'מיין פייערל וועט שוין טלוען ביז משיח וועט קומען' (=האש שלי כבר תוקד עד ביאת המשיח). וזה כמה פעמים אשר עיינתי בדברי רבינו, ובכל עת נתחדשים אצלי לגמרי, ורואים ומרגישים כל אחד לפום (=לפי) מעלתו קצת האור הגנוז בו… וצריכים אנו להודות לה' שגמלנו כל טוב ושלח לנו רבינו באחרית הימים האלה, בהתגברות החושך הנורא, לחזקנו ולהחיותנו ולהשיב את נפשותינו".
עם התקרבותו, ניעורו בלבו של רבי נחום שכטר געגועים להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן. על כיסופיו אלה הוא מספר לחברו יצחק מאיר:
"ותדע, כי מאד שפכתי שיחי לפני קוני, שאזכה להיות על ציון הנ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה. ועתה שימי ראש השנה ממשמשין ובאין, לכן אבקש מאיתך, אם תהיה על ציון רבינו הקדוש, תבקש זאת, שאזכה להיות על ציונו הקדוש, ושאזכה לקיים עצותיו, כי פלא יועץ הוא. גם מאד אשתוקק, שתבוא לארץ ישראל ונוכל לדבר מהתכלית, כי כאן שופע אור רבינו ז"ל".
על אף תנאי הדרך הקשים ששררו באותם ימים, בים וביבשה, הבין רבי נחום שכטר כי ההשתטחות על ציון רבינו הקדוש הינה יסוד גדול בהתקרבות לדרכו הקדושה, ולפיכך יצא למסע הארוך, לאומן. עדות לכך אנו מוציאים במכתבו של רבי ישראל קרדונר, הנושא את התאריך: יום א' וישב שנת תע"ר… "והנה, ידידנו הבחור נחום בן ר' שמואל שוחט ובודק, נסע לחוץ לארץ, וכל כוונתו בנסיעה זאת, בכדי להיות על ציון רבינו הקדוש, ולעת עתה הוא במדינת וואליחיי (=רומניה) בעיר בוהוש".
חוץ מחליפת המכתבים האלה שהשתמרו עד היום, אין בידינו פרטים נוספים על אותו בחור מופלא, שהיה אחד מחבורתו הנפלאה של רבי ישראל קרדונר אשר קירב רבים לעבודת ה'.
ר' חייקל חזן היה מראשוני תלמידי רבינו הקדוש. ניחן בכוח נגינה מופלא ובקול ערב ונעים. רבינו גילה לו כי שורש נשמתו – בעולם הנגינה, ואף מינה אותו ל'בעל תפילה' שלו.
בימי נעוריו של רבינו, בטרם התפרסם בעולם, זכה ר' חייקל לשמשו לעיתים. בהזדמנות אחת כזאת נגלה פעם לעיניו טפח מעבודותיו הנוראות של רבינו, אשר אותן התאמץ להסתיר מעין כל חי.
וכך היה מעשה: מנהגו של רבינו בצעירותו היה להתענות שמונה עשרה פעמים בשנה משבת לשבת; ביום שישי, בגמר התענית הארוכה, היה הולך אל בית הטבילה, ושוהה במים הקפואים כמעט, שעתיים תמימות, שם תיקן תיקונים נשגבים עבור כלל ישראל.
פעם, בעיצומו של שבוע כזה, נחלש לבו והוא נפל על מיטתו כאשר אפו ואוזניו שותתים דם – – – ר' חייקל ששהה אצלו באותה עת, נכנס לחדרו ונחרד עד עומק נשמתו ממראה עיניו. "רבי!" התחנן לפניו "אנא, איכלו משהו!" אך רבינו, חרף מצבו, סרב לשבור את תעניתו.
ראה ר' חייקל שתחנוניו אינם מועילים, פנה אליו ואמר: "באם לא תשיבו את נפשכם בדבר מאכל, אפרסם ברבים את דבר התעניות!" דבריו של ר' חייקל פעלו את פעולתם, ורבינו הורה לו להכין עבורו מרק עוף.
ר' חייקל אץ אל השוחט, ובדרכו חזרה מרט את הנוצות תוך כדי ריצה, על מנת להקדים את הכנת העוף. לאחר הכשרתו ובישולו, נכנס אל רבינו. בראותו את פניו נבהל עד מאד, הצבע אזל מהן לגמרי – – – 'שמא איחרתי חלילה את המועד?' הרהר בבעתה.
רבינו הביט במרק וביקש מר' חייקל חזן שיזמר לפניו את ה "פרומער ניגון" (=ניגון היראה). הוא מילא את רצונו ופתח בניגון. מרגע לרגע ניכר שינוי הדרגתי לטובה בפניו הקדושות של רבינו. כאשר סיים את הניגון, סימן לו רבינו שיחזור על הניגון. וכך שב ר' חייקל וניגן שוב ושוב כל אותו הלילה.
בהאיר השחר, כוחו של רבינו שב אליו, הוא כבר לא טעם מן המרק, וסיים את שבוע התענית עד גמירא.
***
היה זה ככלות שנה להסתלקות רבינו הקדוש. ר' חייקל חזן הזדמן אל שולחנו הטהור של הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל. בראותו את הצדיק יושב ופניו כפני מלאך אלוקים, וסביבו תלמידים צדיקים ויראי ה', נזכר בשולחנו הקדוש של רבינו, בתורותיו הקדושות, בזמירותיו הנפלאות שהביאו לידי התפשטות הגשמיות, ובנעימות העצומה ששררה שם – נפלטה מפיו אנחת צער.
אנחתו לא נעלמה מאזניו של רבי מרדכי, והוא שאל אותו לסיבת צערו.
"נזכרתי בשולחן רבי הקדוש שנסתלק לשמי מרומים", השיב ר' חייקל.
"אם כן", פנה אליו הצדיק ואמר, "זמר נא ניגון מניגוני רבך".
פתח ר' חייקל חזן את פיו וזימר את ניגון "אשת חיל" שנהג רבינו לנגן על שולחנו בליל שבת קודש.
הקהל עצר את נשימתו נוכח נגינתו הנפלאה החודרת למעמקי הלב.
כאשר סיים, נענה רבי מרדכי ואמר: "בניגון זה רואה אני את רוח הקודש של רבי נחמן".
לאחר הסתלקות רבינו, היה ר' חייקל נוסע לפרקים אל מוהרנ"ת, שאצלו התקבצו רבים מתלמידי רבינו הקדוש להשיב את נפשם בהשארתו הנצחית.
אברך צעיר היה רבי יצחק ברייטר בבית מדרשו של הגה"ק רבי צדוק הכהן מלובלין, כאשר הגיע לידיו הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן'. המאמרים הקדושים שבספר הקדוש הזה האירו את חדרי לבו באור יקרות, והוא השתוקק להכיר את חסידי ברסלב ההולכים בדרכו של צדיק נורא זה.
הוא שיגר מכתב לאומן, בו הוא ביקש מהחסידים שם, שישלחו לו את שאר ספרי רבינו, ויטעימוהו עוד מאור האורות.
הכתובת היחידה באומן שהגיעה לידיו, הייתה של חנות ספרים. בימי ערב פסח קיבל מוכר הספרים את האיגרת, אך לא ידע מה לעשות בה, והניחה בקרן זווית.
בפלאי ההשגחה הגיע אל החנות החסיד רבי געצל, מעובדי ה' המופלאים שבחסידי ברסלב. המוכר נזכר במכתב ומסרו לו. למקרא הדברים התפעם רבי געצל, הראה את המכתב לחבריו, וכולם כתבו מכתבים גדושים בדעת רבינו לאברך הנמצא בפולין הרחוקה. את המכתבים צירפו לחבילת ספרים ושלחו אותם אל הכתובת בלובלין.
רבי יצחק ברייטר התרגש למקרא המכתבים ולקבלת הספרים. לימים סיפר, שיותר מכל השפיעו עליו דברי החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי, שבין השאר כתב לו: "אם יזכה לבוא למחננו – יבחין בין האמת לשקר". ואכן, דרך חסיד מובהק זה התוודע אל פנימיות דעת רבינו ודרכו הטהורה, ומאוחר יותר הפיצה ברחבי פולין.
בשנה השניה להתקרבותו, לקראת ראש השנה תרס"ז, נסע לאומן, יחד עם עוד שבעה מקורבים חדשים. מאז, כל עוד התאפשר הדבר, היה נוסע לקראת כל ראש השנה לאומן, גם כאשר מניעות כבדות עמדו בדרכו.
רבי יצחק ברייטר ניחן בפה מפיק מרגליות ובדברי חן, וקירב רבים בפולין לחסידות ברסלב. יהודים רבים שנתפסו ברשת ההשכלה והתרחקו מיהדותם, שבו בתשובה שלמה לאחר ששמעו את דברי רבינו מפיו.
בכתביו הוא מרבה לדבר על חשיבות ההתבודדות, "כי עיקר התקרבות לרבינו ז"ל ולדרכיו הקדושים – להתבודד בכל יום, חוק ולא יעבור; ובלי זה, תדע שההתקרבות הוא מהשפה ולחוץ".
מידות האמונה והביטחון היו קבועות כיתדות בלבו. פעם, כאשר נשפט למאסר באשמת שווא, קם וברך בשמחה "ברוך דיין האמת". בהיותו במאסר ראה שמגלחים לכל האסירים את זקנם, התפלל לה' לבל ישחיתו את זקנו. והנה קרה הפלא, כשגילחו את האסיר שלפניו, נשברו המספריים ונמנע מהם לגלח גם אותו. ימים ספורים לאחר מאסרו כבשו הרוסים חלק גדול מפולין ושיחררו את כל האסירים מכלאם, והוא ביניהם.
רבי יצחק ברייטר השתוקק מאד לעלות לארץ ישראל ואף עודד רבים לעשות כן. כאשר נוסדה העיר בני ברק, יצר קשר עם מייסדה ר' יצחק גרשטנקורן, על ידי גיסו ר' יוסף ארליך מחסידי ברסלב, והגה תוכנית ליישב חסידים מפולין בעיר זו, אולם הדבר יצא לפועל באופן חלקי בלבד.
כשעלה הצורר הנאצי לשלטון, הביע חשש רב מכוונותיו. לדאבון לב, עלתה נשמתו הקדושה בסערה השמיימה במחנה 'טרבלינקה'.
דברי תורתו וה'שיר-ידידות' שחיבר לכבוד רבינו, התקבלו באהדה על ידי חסידי ברסלב, וזכרו נותר בקרבם לדורות עולם.
את ילדותו עשה רבי שמשון מהיער בעיר ברסלב, כאשר דמותו הקדושה של מורנו רבי נתן שבתה את לבו הרך. הוא נהג לבוא אל ביתו בסעודה שלישית לשמוע דבריו הקדושים.
ברם, כמה מידידי אביו שנמנו על מתנגדי מוהרנ"ת, סיפרו לו על גיחותיו התכופות של בנו אל בית רבי נתן – והאב גזר על בנו להימנע מכך.
רבי שמשון הצעיר, שידע כי התנגדות אביו נובעת מכך שאינו יודע את התועלת העצומה שגורמות שיחותיו הקדושות של מוהרנ"ת, המשיך בדרכו.
ראה אביו שכך, ובשבת הבאה בעלותו על יצועו החביא את בגדיו וכשקם הנער ולא מצא אותם הצטער צער רב, אך מצא עצה, בארון מונחים היו בגדי איכרים, הוא לבשם, וכך, עטוף במעיל גדול ממידותיו נכנס אל בית מוהרנ"ת…
כל הנוכחים פרצו בצחוק, אך רק רבי נתן, שידע את כל אשר נעשה, אמר לו: "מעשה זה עוד יעמוד לך לטובה!"
חלפו שנים, שמשון העלם היה לאיש; וכיון שהיה ירא ה' מרבים, בחר בו רבי אברהם בער נכד רבינו להיות שומר ומפקח ביערותיו. עבודה זו חביבה היתה על רבים מחסידי ברסלב, שכן איפשרה להם לעסוק בעבודת בוראם באין מפריע.
ר' שמשון נעתר בשמחה להצעה, ותנאי התנה עמו ר' אברהם בער: בכל פעם שתזדקק, טול מקופת הכנסות היער כפי צרכיך.
ר' שמשון מהיער ניהל את מסחר העצים שנחטבו ביער, כשרוב היום הוא עוסק בעבודת בוראו, עד שדבק בו הכינוי "ר' שמשון מהיער". גם על גויי הסביבה התחבב, והללו נמנעו מלגנוב מעצי היער. באותה עת השיא את בנו – ואכן את ההוצאות נטל מקופת היער.
כעבור תקופה קצרה נפטר לפתע ר' שמשון בביתו ביער. לר' אברהם נודע הדבר על ידי חלום פלאי:
בחלומו, בא ר' שמשון מהיער לקראתו ואומר לו: "דע ידידי שכבר איני בעולם-הזה, ובאתי בשליחות סבך הקדוש, לבקש ממך מחילה שנהניתי מממונך יותר מכפי המגיע לי, כי לא הספקתי לעבוד ביערותך תקופה ניכרת" – כשהוא מוסיף לספר לו על קורותיו בעולם האמת: "לאחר פטירתי פגשתי ברבי נפתלי. ביקשתי ממנו: 'הביאני לרבי!' והוא השיב לי: 'זאת יכול רק רבי נתן'. ואכן רבי נתן הביאני לרבינו. ראיתי את רבינו לוקח פנקס ומביט בו ואומר: 'אכן מאנשיי אתה, אולם לפני שתבוא להיכלי, עליך לטבול בנהר-דינור' – – –
"רבי נתן ליווה אותי, ובדרכנו, כל פעם שנתקלנו בכיתת מלאכי חבלה קרא לעברם: 'מוהר"ן שלח אותנו!' ומיד נמוגו כלא היו. כך נשנה הדבר מספר פעמים. הטבילה בנהר דינור הסבה לי יסורים נוראים, אולם העונג שחשתי לאחריה – לא ניתן לתיאור.
"כששבנו לרבינו, אמר: 'עדיין מרגישים בך משהו מן העולם הזה, לך וטבול שנית'. בבואי מהטבילה השניה אמר לי: 'אכן כבר נטהרת, אך לך ובקש מחילה מנכדי על חובך'".
זקני תלמידי מוהרנ"ת ששמעו על החלום המופלא, לא יכולים היו שלא להיזכר בדברי מוהרנ"ת באותה שבת: "מעשה זה עוד יעמוד לך לטובה".
רבי נחמן מריבוצק היה בנו של רבי זלמן "הקטן" תלמידו של רבינו.
בימי נעוריו זכה להתקרב למוהרנ"ת ולהסתופף במחיצת גדולי תלמידיו. התגורר בעיירה רִיבוּצְק הסמוכה לאומן ומכאן כינויו.
לימים, כאשר הבין מתוך דברי רבינו הקדוש את גודל מעלת ישיבת ארץ ישראל, עלה לדור בה, והיה מראשוני חסידי ברסלב שהתיישבו באותה תקופה בצפת.
כשחלה רבי יצחק בנו של מוהרנ"ת, בפרוס הימים הנוראים של שנת תר"ל, סעד אותו ר' נחמן במסירות מופלאה, ולא מש ממנו ימים רבים. במכתבו לבניו, מספר להם רבי יצחק על כך: "שַבחו והודו לה' קל עליון, אשר הגדיל חסדו יתברך עלי והשאיר אותי לכם ממות לחיים. כי תדעו אשר קודם ראש השנה, ביום ב' דסליחות, נפלתי למשכב רח"ל, ולא ירדתי מהמיטה עד יום שבת קודש 'בראשית' העבר… וכל המביני מדע דפה, הייתי בעיניהם לאחר ייאוש… מיום עמדי על דעתי לא ראיתי חולה כזה, אשר יהיה מסובל ביסורים ארסיים כמוני, וצעקתי רק מכאב לב, במחשבה לה' קל עליון… והתשועה היתה על ידי אמירת תהילים, כי ביום שלש עשרה מידות אמרתי לידידנו רבי נחמן ריוואצקער – אשר הוא גמל עמי חסד כזה אשר לא האמנתי אם לא ראיתי, לא פנה לביתו בלתי בעת אכילתו, וכל היום והלילה עמד אצלי ושירת אותי בכל מילי, ואפילו ליל 'כל נדרי' לן אצלי, עד ליל יום א' דסוכות… יהי ה' עמו ויזכה לכל טוב אמיתי כאשר עם לבבו, ואצלי הוא בלתי ספק אשר זאת המצוה תלך לפניו בראשונה – ואמרתי לו אז בכל כוחי: 'קחו מזוגתי עשרים טאליר [-שם מטבע] ותקבצו מנין מאוהבי נפשי, והמעות תחלקו לעניים, והמנין ילכו לומר תהילים על מקום קדשו של כבוד האר"י זצוק"ל…' וכפי הנראה מאז התחילה הישועה" ('עלים לתרופה').
ר' נחמן היה ידידו הקרוב של רבי מאיר מטֶפליק תלמיד מוהרנ"ת, שעלה אף הוא באותה תקופה לארץ ישראל ודר בצפת. באותם ימים נולד לאחד מתושבי העיר בן, אולם הוריו חשבוהו ל"נפל" ונמנעו מלהכניסו בברית. ראו רבי נחמן ורבי מאיר שכך, פנו להורי הילד ואמרו להם שיתנוהו להם, והם ידאגו למול אותו; וכה הבטיחו באוזניהם: 'בעזרת ה' עוד יאריך בנכם ימים ושנים'! ההורים נעתרו לדבריהם, והילד נכנס בברית. כאשר גדל, דבק בשני חסידים מופלגים אלה והפך לחסיד ברסלב נלהב, וכפי שהבטיחו זכה לאריכות ימים, יותר משאר אחיו. הלא הוא החסיד המובהק ר' משה קליין.
נוהג היה רבי נחמן ריוואצקער לומר, שמדברי רבינו הקדוש "אני רוצה להשאר ביניכם" (חיי מוהר"ן קצ"ז) משמע גם, על פי רמז, שראוי שכל אחד מחסידי ברסלב יקרא לאחד מבניו על שמו של רבינו – "שכל אחד יהיה נחמן בביתו," כלשונו.
נפטר בשם טוב, כשהוא מותיר אחריו דור ישרים וכשרים, בנים ההולכים בדרך רבינו הקדוש
רבי מרדכי הדיין מטפליק התמנה על ידי רבינו לאב בית דין בעיר טפליק; כשנסע רבינו לברסלב לקבוע משכנו באומן, עבר בטפליק, וכשליווהו חסידיו אנשי העיר אל מחוץ לעיר, פנה אליהם ואמר להם: "הבאתי לכם דיין כשר".
פעם הובאה לפני רבי מרדכי שאלה חמורה בעניין עגונה. לאחר שעיין בפרטיה, התכוון לפסוק להיתר, אולם, כיון שהגאון הקדוש בעל ה"תניא" עמד לבקר בעיר, המתין עד בואו כדי לדון עמו בשאלה זו.
בבוא בעל התניא לטפליק, ישבו השניים ודנו במקרה, והרב הסכים לדעתו. כאשר נפרד מאנשי העיר, פנה הרב מלאדי אליהם ואמר: "בטפליק יש שני רבנים, אשר שניהם יחד שווים הון רב ועוד קוֹפִיקֶה (מטבע פעוטה)" ודבריו הובנו מאליהם.
עוד מסופר, כי פעם אחת בהיותו בעיר ברסלב, נצטווה רבי מרדכי על ידי רבינו ללכת לשמחת נישואי חתן שהיה למדן מופלג, ממשפחת למדנים ידועה שנמנתה על מתנגדי דרך החסידות. אף כי לא הבין טעמו של דבר, ציית רבי מרדכי לרבו והלך.
בעלי השמחה לא הכירו אותו והוא התיישב אל השולחן. באמצע הסעודה התעורר דיון הלכתי סוער בין בעלי השמחה, והחתן אף הוא לא טמן ידו וצידד לדין כלשהו. רבי מרדכי, שידע כי דין זה בטעות יסודו, קם וסתר את דבריו, וּויכוח עז ניטש ביניהם שעה ארוכה, עד שאבי החתן הודה ברבים כי הצדק עימו, ואף קרא לבנו החתן: "בני, הצדק אינו איתך, אלא עם יהודי זה".
הנוכחים התפעלו מגדולתו בתורה של האורח, והתעניינו בקרב אנשי העיר על זהותו, עד שנודע להם כי הינו מתלמידי מוהר"ן מברסלב היושב בעירם.
עקב קדושתו היתירה זכה להיות שותף ועד למעשה נורא הוד.
היה זה בליל מוצאי שבת אחד, חורפי ומושלג, כאשר הבריות ספונות בבתיהן. רבי מרדכי הופתע לשמוע נקישות על דלת ביתו. פליאתו גדלה שבעתיים כשגילה שמדובר ברבי שמואל אייזיק, משרפי מעלה שבתלמידי רבינו.
עודו משתומם על בואו שלא כדרך הטבע מדאשיב הרחוקה מרחק רב, ורבי שמואל אייזיק מבקש ממנו להתלוות אליו וללכת עמו ל…בית הקברות.
דוממים פוסעים שניהם אל עבר בית החיים העטוי מרבד לבן עז, ולפתע נעצרים. רבי שמואל אייזיק מוציא מאמתחתו בקבוק יין וכוס, עורך 'הבדלה', ולגודל הפתעתו שומע רבי מרדכי מכיוון אחד הקברים קול העונה "אמן" על ברכתו – – –
רבי שלמה ראובן זלאטעס ממקורבי רבי שמואל אייזיק תלמיד רבינו.
על גודל אמונתו ברבו מסופר, כי תקופה ניכרת היה ר' שלמה חשׂוּך בנים. לאחר זמן, ברכו רבי שמואל אייזיק כי יזכה להיפקד.
סמוך לאותה עת הגיע לעיר ברסלב, בה התגורר ר' שלמה ראובן, הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל. רבי מרדכי שימש כמגיד מישרים ונהג לנסוע מעיר לעיר ולעורר לבם של ישראל לאביהם שבשמים. בכל מקום בואו התקבל הצדיק בכבוד ויקר, נגידי העיר היו יוצאים לקראתו לכיכר העיר ומתמקחים על הזכות לארחו, כאשר המרבה במחיר זוכה שהצדיק יתאכסן במעונו.
את הכסף הועיד רבי מרדכי למצוות פדיון שבויים בה עסק.
אך הפעם, בשונה מתמיד, כאשר הגיע הצדיק לעיר ברסלב, לא יצאו גבירי המקום כהרגלם לקבל פניו.
ההצלחה לא האירה פניה בעסקיהם לאחרונה, והם נמנעו לערוך את המכירה.
כששמע ר' שלמה ראובן על כך, התמלא צער: הייתכן שהצדיק יישאר ללא אכסניה!? אלמלא היה עני ואביון, היה קונה בעצמו את המצווה הגדולה. התעשת ומיהר אל ביתו של אחד מעשירי ברסלב והחל משדלו ברברים כי יאות להזיל ממון מכיסו כדי לארח את האורח רם המעלה ואף לערוך סעודה לכבודו. דבריו פעלו את פעולתם וגרמו לעשיר לפתוח את ליבו ואת כיסו.
בשעת הסעודה, פנה הצדיק אל ר' שלמה ראובן זלאטעס ואמר לו: "מה תבקש בתור 'דמי תיווך"?' חסידיו של רבי מרדכי שהכירו את ר' שלמה וידעו כי מנעו ה' מבנים, לחשו על אוזן רבם כי יברכו בזרע של קיימא. באותו רגע נזדעק ר' שלמה וקרא: "לא! אל תברכני בבנים! כבר ברכני רבי ר' שמואל אייזיק בדבר זה, וכאשר איוושע יסברו הכול כי נפקדתי בזכות ברכתכם…"
כששמע רבי מרדכי את דבריו, הגיב בהתפעלות: "אה! זוהי אמונת חכמים!"
כעבור זמן, אכן נפקד ר' שלמה ראובן זלאטעס בדבר ישועה ורחמים.
בטרם עזב רבי מרדכי מטשרנוביל את העיר, עשה מעשה שלימד עד כמה העריך את רבי נתן, גדול תלמידי רבינו הקדוש, שסבל באותה עת מרדיפות רבות מצד מתנגדיו ולא השיב דבר.
לפני שעזב רבי מרדכי את העיר ברסלב, ענה ואמר: "חכמינו הקדושים אמרו (שבת פח ע"ב) 'הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים – עליהם הכתוב אומר 'ואוהביו כצאת השמש בגבורתו.' אך מה אעשה שבכל מקום בואי מכבדים אותי הכול, כיצד אזכה להימנות עם אוהבי ה?'
"אולם, בעיר זו דר יהודי שכתוב זה מתקיים בו בהידור, סופג הוא עלבונות למכביר ואינו משיב למחרפיו דבר, רצוני איפה לקנות חלקי עימו."
ותוך כדי דיבור הוציא מכיסו רובל כסף וביקש מר' שלמה ראובן זלאטעס כי יקנה עבורו את ספרו של רבי נתן 'ליקוטי תפילות', וזאת על אף ששוויו של הספר היה נמוך בהרבה מרובל.
כשחזר ר' שלמה עם הספר, קרא רבי מרדכי: "עתה קניתי חלק ביהודי שהכול מבזים אותו והוא שותק"
בעיירה דאשיב השוכנת לא הרחק מנמירוב, יושבת חבורת קדושה של חסידים שעובדים את ה' באש שלהבת.
בראשם עומדים, החסיד המקובל רבי יודל, תלמידו המובהק של הצדיק רבי פנחס מקוריץ, והחסיד הדגול רבי שמואל אייזיק, שעבודתו בקודש הינה במסירות-נפש, כאחד משרפי מעלה.
השניים מכוונים את דרכה של החבורה בצומות, סיגופים, קימת חצות ושאר עבודות קדושות.
אחד מבני החבורה הוא רבי דוב בער מטשערין. לתבערת לבו אין גבול, נפשו כמהה להתעלות עוד ועוד תוך שבירת החומריות, אך דבר אחד מיסב לו צער רב: שנתו כבדה ביותר ואיננו מצליח להתגבר ולקום בחצות לילה לעבודת הבורא. אלא שלא איש כמוהו יוותר, שוכר הוא גוי שינקוש על חלונו מדי לילה בחצות ויעירו משנתו.
הנכרי עשה מלאכתו נאמנה, בשעת חצות נקש והעיר בקולי קולות את רבי דב בער מטשרין, אולם ברגע שעזב את המקום, שקע שוב רבי דוב בשינה עמוקה…
לאחר שעות מספר, כאשר התעורר, נשבר לבו בקרבו: 'עד מתי תכריעני השינה'? אך אינו אומר נואש, תנאי חדש עורך הוא עם הגוי-של-חצות: "אל תזוז מביתי בטרם תראה אותי לבוש במעילי!"
ברם, גם עצה זו אינה מועילה. בקומו תוקף אותו כאב ראש עז – והוא אינו יודע מה חפצים ממנו משמיים: 'מדוע יגרע חלקו מחבריו הזוכים לקום בחצות'?
שנות ישיבתו של רבי דב בער מטשערין סמוך על שולחן חותנו הגיעו לקיצן, עליו לשוב ולהיות סמוך על שולחן אביו המתגורר בכפר קרוב למדבדיבקה, כפי שנדברו ביניהם המחותנים בטרם חתונה.
לא קלה היא עבורו הפרידה מהחבורה הקדושה ומרבותיו, נכנס הוא לביתו של רבי יודל, שם שוהה גם רבי שמואל אייזיק, כדי ליטול ברכת-פרידה.
השניים מעוררים אותו בדבריהם, שלא ליטוש את דרך העבודה אשר החל בה, אף בהיותו רחוק מבני החבורה. לפני צאתו פונה אליו רבי יודל ואומר לו כי שמע לאחרונה שנכד הבעל-שם-טוב קבע את משכנו במדבדיבקה, "טרם עמדנו על טיבו של צדיק זה, וכדאי שלא תתקרב אליו בטרם תתברר לנו דרכו הקדושה, כדי שלא תתבלבל בדרכים חדשות".
תקופה חלפה מאז שעקר מגוריו, ניסיונות שונים החלו עוברים עליו, ולא פעם התגבר בקרבו רצון לפקוד את ביתו של הרבי הצעיר במדבדיבקה, אך חזקה עליו פקודתו של רבי יודל.
באחד הימים, כשחש כי באו מים עד נפש, פנה אל בית רבינו, רבי נחמן מברסלב, וסיפר לו את העובר עליו. רבינו השיב את נפשו בדברי עידוד וחיזוק, והדריכו בעבודת ה' לפי ערכו. בנוגע לשבירת השינה אמר לו: "תישן ותאכל, רק תשמור את הזמן, וכעבור תקופה איעצך כיצד לנהוג בקימת חצות."
כעבור תקופה אכן שב ורבינו אמר לו: "ה'חצות' שלך יהיה בשעה שלש."
מאז ידעו אנשי העיירה, שכשרבי דוב יוצא את ביתו לעבודת בוראו, משמע שעכשיו השעה שלש…
ביום מן הימים נסע לבקר את חותנו בדאשיב. בבואו קיבלוהו בני החבורה בשמחה, ישבו ושחו עמו בענייני חסידות, כשלפתע נשאלה השאלה: 'מה בדבר בקשתנו בקשר לרבי ממדבדיבקה?…"
החל רבי דוב בער מטשערין מתחמק, וחבריו הבינו שדברים בגו. "כאחד מהחבורה," פנו אליו, "אל לך להסתיר דבר, אמור נא את האמת".
ראה רבי דב שאין מנוס, מסר להם דברים כהווייתם: "את האמת חפצים הנכם לשמוע? מצאתי את האמת!"
לא חלפו ימים רבים, ורבי יודל ורבי שמואל אייזיק צעדו רגלית עד למדבדיבקה המרוחקת, והפכו לגדולי תלמידי רבינו.
בשבחו של רבי דוב הפליג פעם רבינו: "הוא ירא מה' כל כך, כמו שירא הנידון למלקות אצל הרוסים…"
חבורתו הקדושה של החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי בעיר אומן, מורכבת הייתה מחסידים נלהבים, ביניהם אף בעלי-מלאכה, שעבודתם הנלהבת את בוראם הפליאה את כל רואיה.
מידי יום יושבים היו בצוותא ולומדים בספרי רבינו ושאר לימודים. ביאוריו של רבי שמשון שנאמרו בחן של אמת ובנעימות שובת-לב, הציתו שלהבת אמונה בלבם.
חסידים אלו התייחדו בתפילתם המתונה והנעימה, וכן במידת ביטחונם בה' וישוב דעתם התמידי.
החסיד המופלג רבי שמואל הורביץ, שביקר באומן בשנת תרפ"ט, כתב ביומנו על חבורת-קודש זו: "כל אחד הולך כל יום על ציון רבינו ובוכה את כל ליבו, ומתפלל בכוונה וכוחות בכל לב, ומרגיש חיות בעבודת ה;' והם באהבה זה לזה ובשמחה ובאמונת השגחה-פרטית וישוב הדעת. רבי שמשון מדבר מאמונה בהשגחה פרטית, שזה מגמתו תמיד להכניס באנשים שלא לפחד משום איש ושלא לבקש משום איש, רק מה' יתברך."
מאותם חסידים טהורי לב, היה ר' מרדכי פאלסקי, או כפי שכונה: ר' מוטל. יום יום היה לומד בחברותא עם רבי שמשון בספרי רבינו, ממנה שאב חיות רבה. כשביקש החסיד ר' יצחק מאיר קורמן מרבי שמשון ברסקי כי יבוא ללובלין להשפיע לרבים מתורת רבינו, כתב לו ר' שמשון: "החברים ר' אבא ור' מרדכי ור' עקיבא כלל לא מרוצים שאסע, ובפרט החבר ר' מרדכי פאלסקי – משאינו יכול לחיות במנוחה אפילו יום אחד אם אינו מתוועד עמי לעסוק ביחד בלימוד ספרי רבינו ז"ל".
במכתב אחר הוא מספר: "ביום א' שבוע זה למדנו ביחד חומש עם פירוש רש"י בצוותא חדא עם ר' מרדכי פאלסקי והרגיש שאלה נכונה בעניין הוספת ה-ו' ליתרו, כמבואר שם ברש"י… ומהו הטעם שהוסיפו לו ו' ולא אות אחרת? עד שבא על דעתו, כי מסתמא סבל יתרו שפיכות דמים ובזיונות עבור התקרבותו אל הקדושה, כידוע מדברי חז"ל כי מעת שפרש מהעבודה זרה החרימו אותו, ובודאי היה לו מזה שפיכות דמים ובזיונות הרבה, ובפרט אחר-כך כשרצה לגייר עצמו ממש ולהתקרב לקדושת ישראל באמת, הפקיר את כל כבודו וגדולתו שהיה לו מקודם והלך לו אל המדבר, מקום ציה ושממה, להתקרב שם אל ה' יתברך באמת על ידי משה, בחינת הצדיק האמת, ובודאי סבל מזה שפיכות דמים ובזיונות עוד יותר ויותר, ועל-ידי-זה נעשה ה-ו' בתוך ה-א' המבואר בתורה 'קרא את יהושע', עיין שם. (ליקוטי מוהר"ן ו) ולכן כשנתגייר וזכה שיוסיפו לו אות על שמו, הוסיפו לו ו.' והוא ביאור נכון ואמיתי".
בעל רגש רב היה ר' מרדכי פולסקי, ותפילתו הייתה בהשתפכות הלב והנפש, כן נודע במידת שמחתו שהדביקה את כל מי שבא במגע עמו. במצוות הכנסת-אורחים הידר ביותר, וגם בשנות הרעב הכבד שפקד את אוקראינה, אירח בביתו אנשים רעבים והאכילם במסירות. כה שש ושמח במצווה זו, עד שברוב שמחתו עם אורחיו היה עורך עמם בין מנה למנה ריקוד נלהב.
עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית, כשראה ר' מרדכי פאלסקי כי יהודים רבים נאסרים ונשלחים לארץ גזירה ב'עוון' שמירת יהדות, עבר עם משפחתו להתגורר בקווקאז הרחוקה, שם התאפשרו חיי יהדות באין מפריע. על דבר אחד לא ויתר בכל מחיר – על הנסיעה לאומן לראש השנה; מידי שנה בשנה היה עושה את הדרך הארוכה יחד עם בנו ר' ראובן, כדי להימנות על ה'קיבוץ' הקדוש באומן.
מנעוריו יקדה בלבו אש אהבת התורה. הגיעו הדברים לידי כך, שהיה הוגה בתורה במשך שמונה עשרה שעות ביום, עד שרבותיו הכריחוהו להפסיק מעט ולצאת לשאוף אויר צח למען בריאותו, אך הוא לא שמע לדבריהם, כי לא הבין כיצד ניתן להיפרד מן התורה הקדושה, מקור החיים.
בהגיעו לפרקו ונשא אישה תלה בו חמיו תקוות גדולות, שיתמנה לראש-ישיבה וכדומה. אולם רבי מתתיהו, שכגודל גאונותו כך ענוותנותו, לא אבה ליהנות מכתרה של תורה.
תחת זאת, היה אוסף את כל בני העניים בעיירה שאין מי שילמדם תורה, יושב עמם מבוקר עד ערב ומשנן באוזניהם תורת ה' – כמעשה רבי חייא.
ראה חותנו שאינו חפץ לעשות תורתו קרדום לחפור בה, שכר חנות והושיבו בה כדי שישמש כמוכר…
ישב רבי מתתיהו בחנות, אולם שמר על עיניו מכל משמר. בכל פעם שראה אישה קרבה ובאה, סובב פניו אל הקיר, הורה לה לקחת את חפצה, ולהניח את הכסף על השולחן.
פעם אחת נדמה היה לו שאישה נכנסת, הפך ראשו אחורנית והמתין. שעה ארוכה חלפה והוא עדיין שומע חיטוטים בשקים, אך לא החזיר פניו.
לפתע נכנסה אשתו למקום, ומה רואות עיניה? עז עומדת ואוכלת באין מפריע, ובעלה יושב כשפניו אל הקיר…
מאז, פטרוהו בני משפחתו מחובת הפרנסה, והוא התמסר כולו לעבודת בוראו.
רבי מתתיהו נמנה מלפנים על חסידי רדזימין. למרות גילו הצעיר, נהג רבו שלא להתיר עגונה בטרם התייעץ עימו.
באחד הימים נקלע לידיו ספר. פתחו, ולנגד עיניו עמדו המילים: "אהובי בני חביבי, אתמול באתי לפה ברסלב לשלום, ובודאי כבר שמעת מה שעבר עלי בלאדיזין…" וכאן מעיר 'המעתיק,' כי כשביקר כותב המכתב בלאדיזין, הקיפו המתנגדים את הבית, השליכו עליו אבנים רבות, ומאוחר יותר לקחוהו למאסר.
כותב המכתב מציין כי תוך כדי הכתיבה הגיעה אליו פקודה שהוא חייב לעזוב את העיר, והוא מוסיף כי "בודאי הכל חסדי ה' ונפלאותיו". תוך כדי כך הוא מעתיר על בנו שאליו יועד המכתב, חיזוקים מאין דוגמתם בעבודת ה'.
רבי מתתיהו התפעל עד עמקי נפשו מתעצומות הנפש של הכותב ומדבקותו בבוראו, ולאחר בירורים נודע לו, כי זהו ספר מכתביו של רבי נתן מברסלב.
בהמשך התיידד עם אחד מגדולי חסידי ברסלב בפולין רבי יצחק ברייטר הי"ד, ובעקבותיה התקרב רבי מתתיהו, יחד עם אחיו ר' יצחק גרשון, לחסידות ברסלב.
חיבה רבה רחשו לו רבים מגדולי דורו, וביניהם ה'חפץ חיים'. רבי מתתיהו יכול היה לשבת בכבודו של עולם, אך הוא בחר להצניע לכת עם ה' אלוקיו. הוא נסע לאומן, התיישב בה והיה ספון כל ימות השבוע בין כותלי ה'קלויז' כשהוא דבוק בבוראו ובתורתו.
ר' מאטעס, כפי שכונה באומן, יושב היה כשלפניו גמרא, לומד בדביקות, ומידי פעם נושא עיניו כלפי מעלה: "ריבונו של עולם, רחם עלי בזכות אביי ורבא, שאהיה כרצונך באמת" ומעיניו זולגות דמעות.
טוב לבו וענוותנותו היו ללא גבול. לפני קריאת התורה, כשהיה רואה שמלבדו יש כהן נוסף בבית הכנסת, היה ממהר לצאת, כדי שיזכה הלה בעלייה לתורה.
לא פעם, כשהתקשה אחד מצעירי החסידים בהבנת סוגיה כלשהי, היה שואל את ר' מאטעס, שהיה מאיר עיניו בו במקום; וכשהלה הביע התפעלותו, הניע ר' מאטעס ידו בביטול: "מה מתפעל הנך? העיקר הוא יראת שמים וקיום התורה".
דבקותו ברבינו הקדוש הייתה לפלא, לילות שלמים היה שוהה באוהל ציונו, מתעמק במאמריו, ושופך לבו כמים לפני ה'. שיזכה ללכת באורחותיו.
בשנות השלטון הקומוניסטי, נשלח יחד עם קבוצה של חסידי ברסלב לסיביר, ועקבותיהם לא נודעו, ה' יקום דמם.
בילדותו עוד זכה לחזות בפני קדשו של אבי אביו רבי נתן.
בהגיעו לפרקו, נשא לאישה את בתו של החסיד הגדול 'רבי שמשון מהיער,' מתלמידי רבי נתן.
דבוק בבוראו בדביקות מופלאה היה רבי מיכל, ובקי עצום בש"ס בבלי וירושלמי. אף נהג להגות רבות בספר הזוהר הקדוש, עד שהיה שגור על פיו.
נודע כבעל מנגן מופלא, וחיבר מספר ניגונים, אך למרות זאת, סרב להפצרותיהם החוזרות והנשנות של החסידים, לשמש כחזן ב'קיבוץ' ראש-השנה, כי ירא היה מפני פרסום וכבוד.
דבקותו ברבינו הקדוש ובעצותיו היתה לאות ולמופת. נוהג היה להפריש צדקה לפני עשיית כל מצוה, לימוד תורה, ברכת-המזון, אמירת תיקון-חצות וכדומה – על פי דברי רבינו (ליקוטי-מוהר"ן ח"ב ד) שהצדקה פותחת ומרחיבה פתחים לכל דבר בעבודת ה'.
ככל נכדי מוהרנ"ת , היתה מצוות הכנסת-אורחים נר לרגליו. עד זקנה ושיבה נהג להציע במו-ידיו את המיטה לאורחו.
מסורת זו במשפחתם, תחילתה בסב הקדוש רבי נתן, שראה בחיבורו של רבינו הנקרא 'ספר הנשרף' דברים נוראים על מעלת הכנסת-אורחים ובפרט על הצעת המיטה לאורח, שמכל פסיעה הנעשית לשם כך, נברא מלאך.
מנהג של קבע עשה לו רבי מיכל: לאפות חלות גדולות מימדים, כדי שהאורח הסועד על שולחנו יוכל לאכול לשובעה מבלי שתיגרם לו אי-נעימות.
כל אימת שבנו של אחד החסידים נכנס לעול מצוות, היה רבי מיכל עורך עם נער בר המצוה שיחה לבבית, ומעוררו להתבונן בקדושת התפילין: "היֵה זהיר שלא לדבר בהן, כי אם דיבורי תורה ותפילה. אם תנהג כך, מברך אני אותך שתזכה לאריכות ימים ויראת שמיים".
לאחר שמלאו לו שבעים שנה, נסע לארץ-ישראל. בצאתו לדרכו, ליווהו רבים מאנשי עירו טולטשין, באהבה ובחיבה, עד ליציאתו מהעיר.
בארץ הקודש פקד רבים מהמקומות- הקדושים, וכן את קבר אביו שעלה ארצה שנים רבות קודם לכן, בשנת תרכ"ח, התיישב בצפת ונטמן בה.
באותה הזדמנות, עלה רבי מיכל בגיל וברעדה אל מרומי הר מירון, כדי להשתטח על מקום קבורת התנא האלוקי רבי שמעון בר-יוחאי, שספר הזוהר שלו היה רגיל על לשונו.
בבואו אל מערת ציונו, למד בהתעוררות עצומה בספר הזוהר, ולאחר מכן אמר: "כשם שכאשר שותים שכר הישר מן החבית, טעמו ערב הרבה יותר – כך כשלומדים זוהר על ציון רשב"י, הטעם שמרגישים בלימוד הוא אחר לגמרי".
על דבקותו בזוהר, מסופר: ארע פעם ואחד החסידים התמוטט בפתחה של חנות – ונפטר. כששמע על כך רבי מיכל, אמר: "בזוהר הקדוש מובא שהמילה 'מזוזות' היא אותיות "זז-מות". אם כן, כיצד יתכן שליד המזוזה יארע אסון שכזה; מוכרחים לבודקה" ואכן מצאוה פסולה.
מארץ-ישראל שב רבי מיכל לטולטשין עירו, כדי להימנות על הקיבוץ בראש-השנה באומן. שכן, מאז עומדו על דעתו, לא החסיר אף שנה אחת מלקיים את צו רבינו להיות אצלו בראש השנה.
פעם, כשסיפרו לו על פלוני העשיר שהונו נאמד בסכום עתק, נענה : "עשירותי עולה על שלו, שכן ברשותי כך וכך עשרות ראשי-שנה שזכיתי להיות באומן, ששוויים עולה לאין ערוך על כל הון גשמי".
בנו של החסיד המופלג רבי צבי פסח וייסלייב, שקירב מאות אנשים לדרך רבינו ועסק במסירות בהדפסת ספריו הקדושים יחד עם החסיד הנודע רבי ישראל קרדונר.
כאביו, דבק ר' עזריאל בדרכי רבינו הקדוש. בהגיעו לפרקו נשא לאשה את בת אחיו ר' יחיאל, מגדולי עובדי ה' באומן ומי שהיה חתנו של רבי נחמן מטולטשין.
לאחר נישואיו, ביקש ר' עזריאל לישב בשלוה על התורה והעבודה, אלא שיום אחד עוצרת עגלת הדואר ליד ביתו, דוור לבוש מדים מזנק מתוכה כשידו מחזיקה במעטפה חתומה. הוא מסר אותה לתעודתה, והסתלק – – –
מפני הרגע הזה חשש ר' עזריאל במשך כל התקופה האחרונה; על המעטפה התנוסס חותם השעווה המעוטר של הצבא הרוסי.
הוא פתח בידיים רועדות את שולי הנייר, ועיניו ריצדו על פני השורות: "הנך קרוא בזאת, להתייצב בלשכת הגיוס המקומית, לשם בדיקת כושר שירותך בצבא."
פניו של ר' עזריאל חוורו, אותות בהלה נראו על פני זוגתו. רק עכשיו נישאו, וכבר יאלץ בעלה הטרי לעזוב את הבית ולשהות הרחק, בכפיפה אחת עם חיילים גויים, שאין לדעת מה מסוכן יותר – שנאתם או שמא אהבתם…
אותה גזירה נוראה של גיוס יהודים לצבא, שעל המתקתה ודחייתה הזילו רבינו ותלמידו רבי נתן אין ספור דמע ודיו, היתה בימים ההם אימתו של כל אברך צעיר שיהדותו יקרה לו.
כשעמד מול המפקדים, מצאוהו כשיר לשרת בצבא ה'מולדת', והוא קיבל צו גיוס לתקופה בת חמש שנים, במחנה צבאי סמוך לעיירה ז'יטומיר.
בלב הולם ארז ר' עזריאל את תרמילו ובו הטלית והתפילין, מעט ספרים וציוד אישי – ויצא יחד עם מגויסים רבים, אל המחנה שבו אמור הוא לבלות את חמשת השנים הבאות.
ומה עושה חסיד ברסלב המצוי בין המוני נכרים? נושא עיניו וליבו השמימה ושופך תחינה לפני בוראו, לבל תיפגם קדושת יהדותו כהוא זה – – – מדובר היה במסירות נפש יומיומית על שמירת מצוות התורה.
בתקופת שירותו הצבאי, נולד לו בנו הבכור. ר' עזריאל נמלא דאגה לשלום זוגתו והתינוק, ובהזדמנות הראשונה שהתראה עם אביו, תינה לפניו את צערו: "מי ידאג להם ולפרנסתם"?
"הסר דאגה מלבך, אעשה כל שביכולתי למלא מחסורם," הייתה תשובתו של רבי צבי פסח.
הלך האב, השכיר עצמו למלמד לילדיו של אחד מבעלי הבתים, ובדמי המלמדות פירנס את משפחת בנו.
אמרו, שבאותה תקופה ראה אותו בעל הבית ברכה מרובה וישועות נפלאות, בעטיו של ה'מלמד' ששהה בביתו.
בזכות דביקותו בעצות הצדיק, שרד ר' עזריאל את אותן שנים נוראות ונותר שלם בנפשו ושלם ביראתו.
ר' עזריאל ואחיו ר' נפתלי, ניספו על קידוש ה', בשנות הזעם של מלחמת העולם השניה. ה' יקום דמם.
היה זה בעת שהתכונן הרב הקדוש רבי לייב מטרוסטינץ, תלמיד המגיד ממזריטש, לעלות לארץ ישראל.
בטרם יצא לדרכו, הצטערו בניו שיותר לא יהיה להם קשר קרוב עם צדיק גדול כמותו: "בצילו של איזה צדיק נחסה"? השיב להם אביהם: "כאשר תשמעו על צדיק שמורה לאנשיו לעשות בפניו 'וידוי דברים' – תדעו שאליו עליכם להתקרב".
בהיותו בספינה בדרכו לארץ הקודש, נסתלק רבי לייב לשמי רום. לפני פטירתו אמר בצער: "אם היה מצוי עימי כאן חתני רבי יודל, היה מונע את הסתלקותי!"
רבי יודל, חתנו של רבי לייב, תלמיד חכם מופלג היה, יד ושם היו לו אף בתורת הנסתר שאת רזיה למד מפי חותנו הגדול. מלבד גדולתו בתורה, נודע כצדיק נשגב.
בנעוריו גדל בבית הרב הקדוש רבי פנחס מקוריץ, ולימים נמנה על גדולי תלמידיו. הוא עמד בראש חבורת חסידים מבקשי ה' בעיירה דאשיב והתווה את דרכם בקודש, בהנהגות נשגבות, תעניות וסיגופים, קימת חצות וכדומה.
באחד הימים, ביקר אחד ממקורביו, רבי דוב, בעיירה מדבדיבקה, שם התוודע לרבי צעיר, כבן עשרים, מצאצאי הבעל שם טוב – רבי נחמן שמו…
יסורי נפש רבים עברו על רבי דוב בעת ההיא, והוא מצא בצלו של רבינו נחמה ועידוד, עצה והכוונה בעבודת ה', ועד מהרה הפך לחסידו.
השינוי העצום שחל בו לטובה, לא נעלם מעיני רבו רבי יודל.
ומכיוון שדורש אמת היה, לא שת לבו לכך שהוא עצמו מנהיג לחסידים, והחליט לשחר פתחו של הרבי החדש, הצעיר ממנו בשנים רבות – שמא יזכה אף הוא לשתות ממעיינו ולהתחדש בעבודת הבורא.
באותם ימים, שח רבינו למקורביו, כי רבי לייב מטרוסטינץ הופיע אליו מעולם האמת, וביקש ממנו לקרב את צאצאיו לדרך הקודש – – –
יוצא רבי יודל לדרך, יחד עם רבי שמואל אייזיק, מבכירי חבורתו.
מפאת עניותם, עושים הם את המרחק העצום עד למדבדיבקה, כמאתיים קילומטרים, ברגל – – –
רבי יודל נכנס אל הקודש פנימה, ומבקש בדרך כבוד: "יורנו רבינו דרך לעבודת הבורא." לתדהמתו הרבה, משיבו רבינו בתמיהה: "לדעת בארץ דרכך"!? רבי יודל מבין את תוכחתו הנסתרת: "כשמונחים בארציות, כיצד ניתן לדעת את דרך ה'?!…"
מורא גדול נופל עליו, והוא נסוג לאחור עד לפתח החדר.
ואז משנה רבינו את ארשת פניו ומראה לו אותות התקרבות. רבי יודל מתעודד, וניגש שוב אל רבינו. אלא שהדבר חוזר על עצמו: יראה גדולה תוקפת אותו והוא צועד לאחוריו – – –
המחזה נשנה שוב ושוב, עד שלבסוף מורה לו רבינו להתוודות…
באותו רגע נזכר רבי יודל בדברי חמיו הקדוש, ומבין כי הגיע אל הצדיק שאליו התכוון.
עד מהרה מסיר רבי יודל את עטרת המנהיגות מראשו, ומתבטל כליל בפני רבינו. בעקבותיו הופכים בני חבורתו בדאשיב לחסידי רבינו בלב ובנפש, כשביניהם בניו של רבי לייב מטרוסטינץ.
באותה תקופה, אמר רבינו לרבי יודל: "כשרוצים להתקרב לאמת – מתגבר השקר. אולם, כשמתגברים על המניעות, הופך השקר ל'קשר', אתה כבר תהיה מקושר אלי כל ימי חייך!"
רק לאחר שהות של ששה שבועות במחיצת רבינו, שב רבי יודל לדאשיב ואמר לבני ביתו: "איך אפשר להיות רחוק כל כך מרבי כזה"!? ועבר לדור במדבדיבקה, שם שימש ברבות הזמן ברבנות.
מדי שנה, בדרכו לאומן, לציון רבינו, היה עובר בעיר ברסלב, נכנס לבקר את רב העיר רבי צבי אריה, מתלמידי רבינו, ומספר לו ברטט וערגה את סיפור התקרבותו לרבינו, כשהוא מסיים: "שמא אצלכם הסיפור ישן – אצלי הוא חדש לגמרי!"
בעת המחלוקת הגדולה על חסידי ברסלב, נענה פעם רבי נתן, בהתכוונו לרבי יודל: "מה מפחדים אנו מדברי הריב והמחלוקת, כשיושב עמנו פה בשולחן יהודי ששומע את הכרוז היוצא בכל מוצאי שבת: 'ישובו רשעים לשאולה'?!" – – –
התפרסם כבר בגיל צעיר בכישרונותיו הנדירים ובבקיאותו העצומה בש"ס ובמפרשיו, וגדולי תורה אהבו להשתעשע עמו בדברי תורה.
בן חמש עשרה שנים היה, כשאישו הקדושה של רבינו נאחזה בנפשו, והלהיבה את לבו לבוראו.
בחורף של שנת תרע"ד נסע לאומן, חודש ימים שהה סמוך ונראה למקום קודש הקדשים, היטה אוזנו לתורות, לשיחות ולסיפורי הקודש הנשמעים מפי החסידים, והם הרוו את צימאון לבבו.
כשכולו אחוז רגשות קודש, שב לפולין, ללודז' עירו.
בקיץ של אותה שנה נכנס ללמוד בישיבה שבעיירה מאקוב, אליה התקבל, למרות גילו הצעיר ביחס לשאר הבחורים.
עד מהרה עמדו ראשי הישיבה נדהמים מהיקף ידיעותיו בתורה, ונפעמים מיראתו הגדולה הקודמת לחוכמתו. גם תלמידי הישיבה העריצוהו ואהבוהו ללא גבול.
כתוצאה מהשפעתו העצומה, התקרבו על ידו למעלה ממאה מתלמידי הישיבה לחסידות ברסלב, ודבקו בקיום עצותיו של רבינו.
הידועים שבהם, הם החסידים הגדולים: רבי ישראל כהן, רבי לוי יצחק בנדר, ורבי משה גלידמן המכונה 'ר' משה טשענסטכאווער'.
ראשי הישיבה חששו בתחילה מהשפעתו הכבירה על התלמידים; ולפי שנהגו לעיתים קרובות להתייעץ עם האדמו"ר מרדזימין בקשר להנהגת הישיבה, שאלוהו כיצד לנהוג בתלמיד החדש, ש"הופך את הישיבה ל'שטיבל ברסלבי'…"
תשובת האדמו"ר הייתה: "הניחוהו, ואל תעמדו בדרכו".
משגיח הישיבה שניסה בכל זאת להעיר ל'יצחק'ל אטוואצקער', מצא אותו יושב בעזרת הנשים הריקנית ושופך את נפשו באמירת תהילים בבכייה עצומה. מאז, שוב לא ניסה להפריע לו בדרכו.
דבקותו בתורה הקדושה הייתה לפלא. כל הוויות העולם לא מצאו שום מקום בלבו, שהיה מלא וגדוש בש"ס, פוסקים, זוהר הקדוש, כתבי האר"י וספרי רבינו הקדוש.
'בעל מחדש' עצום היה; כל סוגיא בגמרא או מאמר ב'עץ חיים', ביאר בעמקות מפליאה, לאור דברי רבינו ומוהרנ"ת, ובדברים המביאים לידי מעשה.
בטרם פתח פיו לדבר בציבור, שאל אם הנוכחים ערכו היום 'התבודדות,' ורק לאחר שנענה בחיוב, פתח בדבריו.
כשהשתתף פעם בסעודת ברית מילה, למד מתוך ה'סיפורי מעשיות' את ה'מעשה מאבידת בת מלך'. הוא קרא שתי שורות מהספר, ולאחר מכן עבר לבאר את המעשה על פי תורה ס"ג בליקוטי מוהר"ן – 'סוד כוונת המילה'.
כך במשך כמה שעות; וכשסיים אמר: "עם שתי שורות מ'סיפורי מעשיות' עברנו על שלושים דף מ'עץ חיים'. לכן נקרא רבינו הקדוש נ'חל נ'ובע מ'קור ח'כמה, כי כל דיבור שלו הוא מעיין הנובע מים חיים שאינם פוסקים!"
לאחר הלימוד קמו כל החסידים לריקוד נלהב, שהלך והתעצם שעה ארוכה.
פעם, כשלמד ברבים בליקוטי מוהר"ן בתורה קכ"א, שם דורש רבינו את הפסוק "אז אמרתי הנה באתי בִמְגִלַת ספר כתוב עלי לעשות רצונך אלוקי חפצתי" (תהילים מ) – "כשאדם רואה ולומד בספר, ובכל מקום שהוא רואה ולומד מוצא את עצמו – זה סימן שחפץ לעשות רצונו יתברך" – שאל אחד הנוכחים: "אם כן יאמר לי מר, כיצד מרומז בפסוק זה עצמו, מהי עבודת ה' הראויה לי?"
ענה רבי יצחק על אתר: "הלא 'במגלת' – ראשי תיבות: מ'צוה ג'דולה ל'היות ב'שמחה ת'מיד (ליקוטי מוהר"ן ח"ב כד) שזוהי הנהגה לכל אדם".
עני מרוד היה, ופעם אחת, כשלא היה באפשרותו לשלם שכר דירה במשך תקופה ארוכה, והתעורר חשש שיאלץ לפנות את דירתו, נסע לאחד מקיבוצי החסידים כדי לבקש את עזרתם.
בבואו החל לדבר עמם בהתלהבות בדברי רבינו, עד ששכח כליל לשם מה בא – – –
רק בשובו נזכר שהעניין פרח מראשו, וכתב לחבריו איגרת בה תיאר את מצבו.
החסידים נחלצו מיד לעזרתו, כשהם שמחים לסייע לתלמיד חכם וחסיד ירא ה' כמותו.
בעלות הכורת על יהדות אירופה, עלתה נשמתו של רבי יצחק'ל, עולה תמימה לה'. ה' יקום דמו.
נכדו של החסיד רבי אשר זליג בזשיליאנסקי, מתלמידי מוהרנ"ת, שהיה אביו של רבי אלתר מטפליק מחבר הספרים הנפלאים 'השתפכות הנפש' ו'משיבת נפש'.
בימי נעוריו, זכה להכיר רבים מתלמידיו של רבי נתן, במחיצתם ספג אל נשמתו אמונה עזה ברבינו הקדוש, והתלהבות קדושה בעבודת הבורא.
'מתפלל' עצום היה; בשנת פטירת אמו, אחות רבי אלטר טפליקר, עבר לפני התיבה במניין של חסידי ברסלב בטפליק. תפילתו היתה בנעימות ומתיקות בלתי מצויה, והמסה את לב שומעיה, עד שהיו אומרים הכל בערגה: 'איך זוכים לאחר אריכות ימים ושנים להשאיר בן כזה, שיתפלל תפילה כזו ויאמר קדיש כזה' – – –
בראש השנה תר"פ, כאשר אימתן של כנופיות פורעים הייתה מוטלת על הכל ברחבי אוקראינה, לא משך ה'קיבוץ' באומן משתתפים רבים. אולם רבי יצחק, שכיסופיו לראש-השנה של רבינו לא ידעו גבולות, חרף נפשו יחד עם עוד חסידים בני עירו, והגיע לאומן.
בטרם צאתו לדרך, ניסו בני ביתו להניאו מהנסיעה: 'הרי הרוצחים משוטטים בדרכים; מסכן אתה את חייך!'
"אני אסע לאומן, יהיה מה שיהיה", השיב רבי יצחק, "ואם חלילה וחס אמות בדרך – זכיתי על כל פנים להיות באומן בראש-השנה אשתקד. אולם, להישאר בביתי ולא לנסוע – גרוע מבחינתי יותר ממוות!"
הוא יצא יחד עם חבריו, לתור אחר עגלון נכרי שיסכים לקחת אותם לאומן. אך בימים טרופים אלה, איש לא היה רוצה לסכן את עצמו. רק לאחר הפצרות רבות, ומשהבטיחו סכום עתק למי שיסיעם, נעתר אחד העגלונים לעשות זאת.
יחד עם רבי יצחק, נסעו שישה חסידים נוספים. בהם החסיד רבי אהרן קיבליטשער וחתנו רבי לוי יצחק בנדר.
העגלון הדהיר את סוסיו, ולבם של החסידים עלה על גדותיו. בתיה האחרונים של טפליק נעלמו באופק, והעגלה גמאה מספר קילומטרים, כשלפתע נחרדו החסידים לשמוע צווחות פרא; כנופיית רוצחים וכלי משחית בידיהם, התנפלה על יושבי העגלה.
עד מהרה היו השבעה עקודים בידיהם ורגליהם.
"הבו לנו את כספכם!" שאגו הפראים, כשהם מנופפים בחרבותיהם. אלא שהנוסעים, שנתנו את אחרוני פרוטותיהם בשכר הנסיעה, הבינו כי כלתה אליהם הרעה, והחלו לוחשים 'וידוי' ברתת ובזיע, מוכנים ומזומנים למסור נפשם על קידוש שמו יתברך – – –
ברם, הרוצחים לא מיהרו להוציא את זממם לפועל; שעות ארוכות התמהמהו ושוחחו ביניהם. לפתע, בניגוד לכל היגיון, ניגשו אליהם, התירו את כבליהם ושיחררום לנפשם.
בני החבורה התקשו להאמין כי חייהם ניתנו להם במתנה.
אולם, גודל הנס שארע להם בעטיו של אותו עיכוב שסחט מהם את תמצית רוחם – התברר להם רק מאוחר יותר.
כשהגיעו לעיירה הסמוכה, נפערו עיניהם בתדהמה: העיירה כולה על בתיה עולה באש!
המקומיים סיפרו להם, כי כנופיית רוצחים פשטה על המקום, וכיון ששמעו שעגלה קרבה ובאה, המתינו כדי להתנפל על נוסעיה. אולם לבסוף פקעה סבלנותם; העלו באש את בתי העיירה והמשיכו בדרכם.
זכה רבי יצחק להימנות באותה שנה עם משתתפי הקיבוץ הקדוש באומן, אף לשמש כ'בעל תוקע', ולשוב לביתו בריא ושלם.
לפני התקרבותו, נמנה עם חסידי אלכסנדר. בהשפעת החסיד ר' דוד קליינמן 'חוקק המציבות' התקרב לאורו של רבינו הקדוש, וברבות הזמן התקרבו גם אביו רבי חיים יהושע, ואחיו רבי ישראל יהודה, לברסלב.
לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, זכה רבי משה מנחם לנסוע לאומן, לפקוד את ציון רבינו ולומר שם את ה'תיקון הכללי'.
למדן ובקי עצום בש"ס ופוסקים היה, ותקופה מסוימת עמד בראש ישיבת אלכסנדר. בקיאותו העצומה בכל חדרי התורה, היתה מפורסמת באוסטרובצה, עיירת מגוריו, ורבים פנו אליו בשאלות בהלכה, לכולם השיב במאור פנים. מרבה היה ללמוד עם אברכים ובחורים, ולהאיר עיניהם בסוגיות קשות, ועקב כך, אהוב היה על הכל.
לאחר שנוסדה ישיבת ברסלב באוסטרובצה – 'הלכתא כנחמני,' שימש בה כמגיד שיעור, והשקה מתורתו לצעירי הצאן. עתים, לומד היה ברבים 'ליקוטי מוהר"ן' בבית-המדרש של חסידי ברסלב, והיו השומעים מתענגים על דבריו הישרים והמתוקים מדבש.
מנהג היה באוסטרובצה, שבכל שבת דורש אחד מתלמידי החכמים בעיירה, בבית-המדרש המרכזי, בענייני פרשת השבוע. לעתים תכופות הפצירו ברבי משה מנחם, שידרוש, אך לא תמיד נענו. אך כשהיו תושבי העיירה רואים, שמופיע במודעות בערב-שבת, שרבי משה מנחם ידרוש – היו מתמלאים שמחה ובאים בהמוניהם. את דבריו על פרשת שבוע, היה מתבל בדברי רבינו הקדוש ומוהרנ"ת, שהחיו את לב שומעיהם.
זהירותו בהלכה, היו מופלאים. כך למשל, שמר תמיד בשמירה יתירה על ידיים נקיות, כדי שיהיה מוכן תדיר לתורה ולתפילה.
מלבד דקדוקו בהלכה, בורח מן הכבוד היה. כיוון שכך, לא רצה לעשות את תורתו קרדום לחפור בו, ולמרות יכולתו לקבל משרת רב וכדומה, העדיף ליהנות מיגיע כפיו. הוא העמיד לזוגתו הצדקנית דוכן מכירה בשוק העיירה, וכשהיה מסיים את חוק לימודיו היומי, היה בא אל השוק ועוזר לה בפרנסת הבית.
החסיד היקר, אוד מוצל מאש, ר' בירך רובינזון, בן העיירה אוסטרובצה, העלה על הכתב זיכרונות מופלאים אלו, כשהוא מוסיף ומספר על רבי משה מנחם, כי "גם היה בעל-תפילה; היה מתפלל הרבה פעמים לפני העמוד בבית-המדרש דברסלב, והיה מנגן יפה. הגם שהיה בעל בכי, כי היה מקיים העצה של התבודדות, אבל כשהתפלל לפני העמוד או בסעודה-שלישית, היה מזמר היטב…"
בקונטרס 'אור זורח' שיצא לאור בלודז', על ידי החסיד רבי שמחה בוֹרנשטיין, הובאו דברים שכתב רבי משה מנחם.
נביא מקצתם ויהיו נא לזיכרו:
" 'כל הלומד תורה בלילה, חוט של חסד משוך עליו ביום' – היינו שאם מתחזק האדם לעסוק בתורה ועבודה, אף כשהוא בחינת לילה אצלו – אז יזכה שהקדוש ברוך הוא ימשיך עליו חוט של חסד, הוא הופעת אורו יתברך, לידע ולהבין, אשר כל הניסיונות וההעלמות הבאים על האדם מלמעלה, אין הכוונה לרחקו חס ושלום, כמו שנדמה לו בעצת היצר, רק הוא ירידה לצורך עליה, אשר אם האדם יתגבר גם בעת החושך לעסוק בתורה ועבודה ולצעוק ולהתחנן לפניו יתברך – בבחינת 'מבטן שאול' – אפילו אם מונח בבטן שאול תחתית, גם כן יקיים – 'שיוועתי' – אזי יזכה שימשיך עליו הקדוש ברוך הוא חוט של חסד ביום, בבחינת אם ב'ערב' שהוא בחינת חושך, יקיים 'ילין בכי,' אז יזכה 'ולבוקר רינה' ."
נהרג על קידוש ה', בשנות השואה. נקום ה' נקמה, ה' איש מלחמה.
נולד בשנת תקפ"ט, לאביו הגדול מורנו רבי נתן, והיה הצעיר מבין בניו.
בהיותו תינוק, חלה ב'מָאזְלֶין' (= חצבת) מחלה שהייתה נפוצה בימים ההם, והיוותה סכנה גדולה, בעיקר עבור ילדים. יוסף יונה הקטן הגיע למצב קשה ביותר, ובזכות תפילותיו של אביו, שב לאיתנו.
במכתב מאותו שבוע לבנו רבי יצחק, מספר לו רבי נתן על החלמתו הניסית של יוסף יונה:
"ביום שבת קודש, וביום א' בשבוע זאת, היה מסוכן מאוד מאוד, וזה סמוך החלימהו והחיהו השם יתברך ברחמיו הגדולים, בלי שום רפואות, ובלי שום עשייה ותחבולה כלל, כדרכנו, כידוע לך".
יחד עם כל פעולותיו הכבירים והנשגבים של רבי נתן, היה מקדיש מדי ערב זמן, כדי לשבת עם ילדיו, לברך עמם ולקרוא עמם 'קריאת שמע'.
כשהיה יוסף יונה עדיין ילד רך בשנים, נאלץ אביו להיעדר לעתים לפרקי זמן ארוכים מן הבית. אולם גם אז, המשיך האב לקיים מצוות 'ושננתם לבניך', באמצעות מכתבים לילדיו.
באחד מהם, הוא כותב לשני בניו הצעירים: נחמן ויוסף יונה: "למען השם, לימדו והתפללו בכוונה. אימרו קריאת שמע וברכת-המזון ברצינות. אזי יהיה לכם טוב בעזרת ה' יתברך בעולם הזה ובעולם הבא. אתם יכולים כבר להבין, ילדים אהובים, שאין תכלית אחרת, אלא רק: תפילה, תורה ומעשים טובים. ה' יתברך יחזק לבבכם בזה, אמן" (תרגום מאידיש).
במכתב נוסף, לאחר שביקשו ממנו שיקנה להם חליפות, הוא משיב להם: "מה שאתם תצטרכו, אעזור לכם בעזרת ה' יתברך; וגדולות אין צריכים. המלבושים היקרים ממררים לאנשים את חייהם, בפרט אנשים פשוטים ונרדפים כמותנו, שכל זהוב מגיע אלי בנס גדול, שאי אפשר לספר ומכל שכן לכתוב" (תרגום כנ"ל).
לאחר הסתלקות אביו, נשא רבי יוסף יונה לאשה את אסתר שיינדל, בת אחותו מרת חנה צירל. היא התינוקת המוזכרת במכתבו של רבי נתן משנת תקצ"ה.
ומעשה שהיה כך היה: באותה שנה גברה המחלוקת נגד רבי נתן והגיעה לשיאים שלא יתוארו. הגיעו הדברים לידי כך, שדמו הותר, ופוחזים וריקים היו משליכים אבנים אל חלונות ביתו.
בני הבית הורגלו להגיף את התריסים מדי יום לפנות ערב, שכן בשעות הלילה, נהגו מתנגדי רבי נתן לרגום את ביתו באבנים.
ערב אחד, שכחו להגיף את התריס באחד החדרים. אותה שעה שהתה בחדר חנה צירל, עם בתה התינוקת אסתר שיינדל, ששכבה בעריסה.
לפתע פרצה התינוקת בבכי, ואימה הרימה אותה מן העריסה. לא חלפו מספר רגעים – ואבן גדולה התעופפה מן החלון ונחתה היישר לתוך העריסה הריקה – – –
באותה עת שהה רבי נתן בטשערין. לאחר שנודע לו הנס שהתרחש לנכדתו, כתב באיגרת לבתו וחתנו:
"…והנה גם לה זורקין אבנים… ה' יתברך יזכנו שייצאו ממנה דורות ודורי דורות, שיהיו יראי השם ואנשי אמת, כי זה כל מגמתנו".
על רבי יוסף יונה אמרו, שירש מאביו את מידת התמימות דקדושה; הוא ישב כל ימיו על התורה והעבודה, ותפילתו הייתה במתיקות עצומה.
'מתבודד' מופלג היה, ודבוק בבוראו; לא פעם ראוהו פורש לעת דמדומי ערב אל חצר בית-המדרש, ועורך את חשבון נפשו על היום שחלף.
רבי יוסף יונה נפטר בשנת תרמ"ט, בהיותו בן שישים שנה. הוא נטמן באומן, סמוך לכניסה הישנה לבית-החיים, ליד קבריהם של רבי נחמן מטולטשין ורבי נחמן חיה'לעס.
מוצאו של ר' ישראל דוד גרינהויז מהעיירה צוזמיר (סנדומייז') הפולנית. כרבים מאנשי מדינתו, זכה לטעום מאורו של רבינו הקדוש ולדבוק בו בכל לב ונפש. בתחילת התקרבותו לדרך רבינו, קיבל הדרכה על ידי החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי, שנהג לבקר לפרקים בערי פולין ולהרוות נפשות צמאות במימי ה'נחל נובע'.
איש תם וישר היה, ובורח מן הכבוד. בתקופת התקרבותו, השתוקק בכל מאודו לנסוע לציון רבינו שבאומן, אלא שכיון שעני ואביון היה, לא היה בידו כסף לנסיעה. מה עשה? הלך והציע עצמו לאחד הכפריים, בתור רועה לצאנו… הלה ניאות לכך, ומדי יום היה ר' ישראל דוד יוצא עם עדר הצאן אל השדות, ובאותה עת שופך ליבו בשיחה נוכח פני ה'.
כשנאסף בידו הסכום הדרוש לנסיעה הקדושה, לא היה מאושר ממנו. הוא נסע לאומן ושהה בה תקופה ניכרת, כשהוא סופג אל קרבו את רוחו החיה של הרבי.
לאחר מלחמת העולם הראשונה, משנסגרו הגבולות בין פולין ואוקראינה, אירגנו חסידי ברסלב בפולין את הקיבוץ של ראש-השנה בעיר לובלין, בהיכל ישיבתו של הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל.
ר' ישראל דוד, שהיה בעל לב יוקד, ובעמדו בתפילה, נמס כמים מפני ה' והדר גאונו – נתמנה על ידי חבריו ל'בעל-תפילה' בתפילות המוספין.
תיאור חי של תפילתו הנלבבת, העלה על הכתב הסופר ר' דוד הלחמי, מתלמידי ישיבת חכמי לובלין, שנהג להישאר בראש-השנה בישיבה, יחד עם רבו מהר"ם שפירא וחסידי ברסלב. וכה הוא כותב:
"לרבי ישראל דוד גרינהויז היו כל הסימנים הטובים שחז"ל סימנו בהם את שליח הציבור: זקנו מגודל, פרקו נאה, מטופל בילדים, וביתו ריק מכל. מעלה יתירה הייתה לקולו, שכן חדר ישר לליבותיהם של השומעים ונפח רוח חיים במלות התפילה. מי ששמע את רבי ישראל דוד מתפלל, הרגיש את המילה על כל כוונותיה, והתעלה לדרגות הגבוהות של תפילה בכוונה.
"כשפתח ר' ישראל דוד ב'הנני העני ממעש' בניגונו המקובל של רבי פנחס'ל מקוריץ, נקוו מעיינות של דמעות על ריצפת בית-הכנסת… עולמות שלמים מעביר לפניך ר' ישראל דוד. כל פיוט – עולם חדש, וכל ניגון – מותאם לתפילה. תפילותיו מוגשות בצורה כה מובנת, כמו 'אשרי' הנאמר שלוש פעמים ביום. גדול כוחו בשיבוץ ובפיסוק טעמים. הציבור מופשט לגמרי מהבלי העולם, הידיים פרושות כלפי מעלה, והעיניים בולטות, כאילו יצאו מחוריהן. נפשם יוצאת בדברם לפני בוראם, כל כך רעננות, כל כך התלהבות, כאילו זה עתה התחילו להתפלל.
"לשיא ההתלהבות מגיעים כשר' ישראל דוד שר 'ויאתיו' במנגינה הברסלבית, שהרב אמר שנלקחה משירי גן העדן. פנים משולהבים, ורגליים מורמות, עורגים אל על… וכי דבר זה קל בעיניך? הלא כאן אומרים להכתיר את בורא כל למלך כל, למען יראו כל עמי הארץ את מלכות שמיים. הסערה הולכת וגוברת, מקהלת אלפים מלווה את ר' ישראל דוד בקצב אחיד. ללא כל מלחין מכוון, מסיימים כולם בקול אדיר: 'ויתנו לך כתר מלוכה' – – – אחרי שהוכתר מלכו של עולם, מורגש בעליל כי קרובה מלכותו להתפשט ולהתגלות, כי הוא מלך על כל הארץ – – –
"ארבע שעות נמשכה תפילת המוסף של רבי ישראל דוד. רעננות המתפללים העידה כי הצליח להעלות את כולם ולהפיח בהם רוח חיים של אהבת השם ועבודת הבורא. לכולם היה הרושם, שאם ר' ישראל דוד היה רוצה לחזור על תפילת המוסף ולהאריך בה כהנה וכהנה – ברצון רב היו מסכימים לו"…
ר' ישראל דוד גרינהויז עלה על המוקד בשואה, יחד עם מיליוני אחינו בני ישראל, ה' יקום דמם!
בשנה הראשונה שלאחר הסתלקות רבינו הקדוש, היא שנת תקע"א, חש מוהרנ"ת חובה בנפשו להודיע לכלל חסידי ברסלב, כי דבריו הגדולים של רבינו בשבח ההתקבצות אליו בראש השנה, שנאמרו בראש השנה האחרון לחייו – מכוונים היו גם על לאחר הסתלקותו.
בהתקרב ראש חודש שבט, שכר עגלון ונסע לאומן עם חבריו: רבי נפתלי, רבי אהרן רבה של ברסלב, בנו רבי צבי אריה ורבי יוסק'ה חתן רבינו, כשבכוונתו לצרף לנסיעה גם את שאר תלמידי רבינו, כדי להרגילם לנסוע לציון רבינו, על מנת שיבואו לראש השנה לאומן.
כשהתרחקו מרחק פרסה מהעיר, ביקש מוהרנ"ת מהעגלון, שלא יסע בדרך הרגילה העוברת בעיר הייסין, אלא דרך הכפר סידקוביץ' הנמצא צפונה משם.
איש לא ידע את כוונתו בכך.
לפני זמן מנחה הגיעו לסידקוביץ', ומוהרנ"ת הורה לעגלון לנסוע אל ביתו של החסיד רבי יעקב מסידקוביץ', שהיה ממקורביו של השרף רבי שמואל אייזיק מדאשיב תלמידו של רבינו. בבואם לביתו, אורו פניו של רבי יעקב משמחה; הוא מיהר לפרוס מפה על השולחן, הדליק נרות בפמוטים, והעמיד בקבוק משקה ומיני תרגימא לכבוד האורחים הנעלים.
החבריא קדישא התפללה מנחה בכוונה, ולאחר מכן פתח רבי נתן: "יש לנו כאן שותף ב'מסחר' של הירושה שלנו. אם כן, עלינו לשוחח עמו על מעלתה של הסחורה"…
ביקש רבי יעקב מאורחיו שיטעמו מן התקרובת, אך בינתיים הגיעה עת תפילת ערבית. "לא נאכל בטרם נתפלל", אמר רבי נתן, והחבורה פתחה בתפילה נלהבת, בקול רם ובמחיאות כף…
בעל הבית טרם הבין את סיבת בואם אליו, אך בשומעו את תפילתם היוקדת, הרהר: 'אילו לא באו הנה אלא כדי שאראה ואשמע כיצד מתפללים הם בכוונה גדולה כזאת, תוך כדי טלטול בדרכים – דיי".
כשסיימו את תפילתם, הסבו ליד השולחן. רבי יעקב ביקש ממוהרנ"ת שיטעם מן הכיבוד, אולם רבי נתן השיב: "לא אוכל עד אם דיברתי דברי".
ואז התרומם מוהרנ"ת מכסאו, ואמר בקול חוצב להבות: "רבי יעקב! הרי זכית להיות בראש השנה האחרון במחיצת רבינו הקדוש באומן. שמענו מפי קודשו שאמר, שרצונו שכל אחד מאנשיו יחזור למקום מגוריו ויכריז בקול גדול, שכל מי שרוצה להיות איש כשר באמת, יבוא אליו לראש השנה" והוסיף ואמר: 'העיקר אצלי הוא ראש השנה. מה אומר לכם – אין דבר גדול מזה!' ומדברי קודשו הובן, שכוונתו הייתה על אחרי הסתלקותו – שעד ביאת הגואל, יבואו אל ציונו בראש השנה!
"על כן תדע ידידי וחברי, שעל כן באנו הנה, כדי שנתקשר יחדיו בקשר אמיץ וחזק לכל ימי חיינו, בירושה הטובה הזו שנשארה לנו".
כאן פנה מוהרנ"ת אל הנוכחים וביקש מהם לשיר: "אשרינו מה טוב חלקנו ומה יפה ירושתנו", והחבורה החלה לשיר ולרקד בשמחה עצומה.
מזג בעל הבית יין שרף לתוך גביע קטן, והגישו לרבי נתן. הגביה מוהרנ"ת את כוסו ואמר: "לחיים! זה יהיה ה'תקיעת כף' שלך, שכל ימיך תיסע לציון רבינו לראש השנה!"
"אמן כן יהי רצון!" נענה רבי יעקב.
החסיד המופלג רבי אברהם שטרנהרץ עוד הכיר את נכדו של רבי יעקב מסידקוביץ' שנהג לנסוע מדי ראש השנה לאומן. אותו נכד סיפר לו, כי סבו השאיר לאביו צוואה, שיסע תמיד עם בניו לאומן לראש השנה.
התקרב לדרך רבינו הקדוש בעקבות סיפורי מופתים ששמע משאר בשרו הנגיד משה חינק'ס אשר היה עד להם, על ידם נוכח לראות את גדולתו ורוח קודשו של רבינו.
רבי יצחק עבד בהובלת קמח בתחנותיו של משה, בעיר מגוריו צ'רוביץ.
באותן שנות תלאה וסבל שעברו מוהרנ"ת וחסידי ברסלב מצד המתנגדים, נושלו רבים מהם מפרנסתם.
רבי יצחק, לעומת זאת, היה בין היחידים שלא פוטרו ממשרתם, וכיוון שלא סבל חרפת רעב כחבריו, נחלץ בכל לבו לעזרתם.
אחת לכמה ימים, היה עליו להוביל בעגלתו שקי קמח אל העיר ברסלב, והוא נהג בכוונה תחילה לעשות זאת בשעות הלילה המאוחרות.
בהגיעו לברסלב, היה עוצר ליד ביתו של החסיד רבי לייבל'ה ראובנ'ס ששכן בקצה העיר, ושניהם היו פורקים שק קמח, על חשבונו של רבי יצחק, אותו נשא למחרת היום רבי לייבל'ה אל בית מוהרנ"ת.
כמו כן, נהג לתמוך גם בשאר החסידים בברסלב, והם היו מכירים לו תודה על כך.
לאחר נישואיו, היה רבי נחמן סמוך על שולחן חותנו, ובהזדמנות זאת חזה בעבודתו הנסתרת של חמיו.
פעמים רבות היה רבי יצחק קם בחצות הלילה ויוצא אל היער – לקיים את דברי רבינו הקדוש בתורה 'הניעור בלילה' (ליקוטי מוהר"ן נב) להתבודד עם הבורא ולשפוך לפניו את הלב.
זוגתו שלא הסכינה לדרכו הנשגבה, הייתה סוגרת אחריו את דלת הבית, וכאשר שב מן היער מצא דלת נעולה…
חתנו רבי נחמן מטשערין, שבאותן שעות היה יושב והוגה בתורה, נהג בכל פעם לפתוח לו את הדלת – ורבי יצחק הכיר לו טובה על כך.
בסדר הייחוס שצורף לצוואה הנפלאה של רבי נחמן אב"ד טשערין בספר 'כוכבי אור' – מוזכר אביו של רבי יצחק, הלא הוא רבי אברהם מוויניצה, שהיה "איש כשר וכבד ולמדן".
אימו של רבי יצחק היתה "מגזע בעל מחבר ספר תבואות שור".
"ואל יעלה בדעתכם", מוסיף הרב מטשערין לסדר ייחוסו, "כי רשמתי קצת ייחוס משפחתנו – להתפאר ולהתגאות בזה ח"ו, כי מה אני ומה חיי, כי כיסתה כלימה פני בזכרי איך רחוקים מעשי ממעשי אבותי הקדושים… אך זה בעצמו… למען נזכור זאת בכל עת כי ממקור קודש נחצבנו ולא יאות לנו לעזוב קדושת דרכי אבותינו" – – –
אמרו עליהם, על חסידי ברסלב בטירהוביצה, שיש להם לב פתוח בעבודת הבורא, וכיס פתוח למתן צדקה.
היה זה החסיד היוקד ביקוד אש רבי סנדר טירהאוויצער, שהבעיר את לבם באישו של רבינו. יוצאים היו בעלי לבבות אל היערות, ושוהים בהם זמנים ממושכים, תוך התבודדות ושפיכת לב כמים לפני ה'.
ניגונים מופלאים חוברו על ידם בעת התבודדותם, מלאי ערגה וכיסופין לבורא. אלה מכונים עד היום 'ניגוני טירהוביצה'.
וכיס פתוח כיצד? קופה אחת משותפת עשו להם, וכל מי שהתברך בשפע, שלשל לתוכה חלק גדול מרווחיו לטובת חבריו הנזקקים.
אחווה מופלאה זו עוררה התפעלות בלב כל רואיה, כמאמר רבינו הקדוש: "העולם ראוי שיתמהו על האהבה שבינינו".
אך לא לעניי חבורתם בלבד דאגו; מפעם לפעם הפרישו מכספם לטובת החזקת ה'קלויז' באומן. מעות אלו הופקדו בידי גבאי החבורה ר' שמואל פיקסל, שדאג להעבירן לידי החסיד הגדול רבי נחמן מטולטשין, שַמָש הקלויז.
בעל אמצעים כספיים היה ר' שמואל. זכה והתקיים בו מאמר חכמינו "יהי ביתך בית ועד לחכמים". פתוח היה ביתו לעני ודל, והוא קיים באֶחיו חסידי ברסלב מצוות הכנסת-אורחים בהידור.
נוהג היה כל ערב חג היה לשלוח מעות צדקה לכתובותיהם של רבים מהחסידים. בגמילות חסדים זו החזיק במשך שנים רבות.
לאחר שעלו החסיד רבי צבי מטירהוביצה ובניו לארץ הקודש, ביניהם רבי נתן שהיה חתנו של רבי שמואל, נכספה נפשם של רבי שמואל ובני ביתו להשתקע אף הם בארץ-ישראל.
במשך ארבע שנים לא חדלו להתפלל על כך, עד שבשנת תרל"ט הוציאו את כיסופיהם אל הפועל, עלו ארצה והתיישבו בצפת, מקום מושבם של בתם וחתנם ושאר חסידי ברסלב.
גם בצפת המשיך ר' שמואל במעשי הצדקה והחסד. בביתו אף נהגו החסידים להתאסף ולהתחזק יחד בשיחת-חברים בדרכי רבינו הקדוש.
בקיץ של שנת תר"מ נסע ר' שמואל לחוץ לארץ. בדרך ארע לו מאורע מצער: סכום כסף גדול שהיה ברשותו נלקח ממנו. הוא שב מדוכדך ושבור כולו לביתו בצפת.
הידיעה המעציבה הגיעה לרבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, על ידי מכתב מאת ר' נתן מטירהוביצה חתנו של ר' שמואל. למקרא הדברים נשבר לבו בקרבו, ודמעות חמות החלו שוטפות את פניו.
במשך כל הלילה לא הצליח רבי נתן לעצום עין מרוב צער. כשראה ששנתו נודדת ממנו, קם והגה ב'ליקוטי מוהר"ן'. לאחר מכן כתב דברים היוצאים מן הלב אל ר' שמואל:
"אחי אהובי! אחי הנלבב עם זוגתו תחי' ועם כל המשתתפים בצרתם. למען ה', קַבלו באהבה ותשמרו על שכלכם. מי יודע תמורת מה זה הוחלף, מי יודע מאיזו צרה התפטרתם על ידי זה?! 'כי מפי עליון לא תצא הרעות' חס ושלום. אולי הייתם צריכים לטבוע בים עם המעות? תודה לא-ל שהניחו לכם.
"ה' יתברך עשה לכם את החיסרון הזה – והוא יכול למלאותו, איך? איננו יודעים, אבל אנחנו מאמינים שה' יתברך משפיל ומרומם, זן ומפרנס לכל אחד ואחד בהשגחה אחרת. אתם רגילים תמיד לומר 'ה' מבורך', תאמרו גם עכשיו כך, שתמיד ה' יתברך מבורך. חזקו עצמכם באמונה בה', שערו בנפשכם שחס ושלום היו צריכים לקחת מכם את בנכם משה נ"י ורק אם תתנו את ממונכם יניחו לכם – אז בודאי הייתם נותנים את ממונכם" – – –
כאן הוא פונה אל שאר חסידי ברסלב: "ומבקש אני מאת כל אוהבינו באמת, שכולם יחזקו את אוהבנו באמת ר' שמואל נ"י ובני ביתו, כי הרבה דברי מצוה נגמרו על שולחנו, ואסור לנו להיות כפויי טובה חס ושלום. וכל המחזק אותו וישמח אותו, יהיה שכרו כפול מן השמים".
נולד למשפחת חסידי טולנה. מנעוריו בער לבו בעבודת ה'. גדול בתורה ועבודה היה. לעיתים קרובות נהג לנסוע לצדיקי הדור ולהתאבק בעפר רגליהם.
בהגיעו לפרקו לקחו אחד מחשובי העיר אומן לחתן, ולאחר נישואיו התגורר בעיר הזאת, כשלפרנסתו הוא עוסק ביצור נרות.
האדמו"ר מטולנה שהכיר ברום ערכו, מינהו לדבר בפני האברכים הצעירים ולהדריכם בעבודת ה'.
חמיו שהיה מתנגד חריף לחסידי ברסלב, ידע היטב כי חתנו מבקש ה' וחשש פן יתוודע אל חסידי ברסלב בעיר וירצה להתקרב אליהם. כיוון שכך, הירבה לדבר בגנותם באוזני חתנו, והיה מזהירו לבל ידרוך על מפתן בית מדרשם.
במשך הזמן החל רבי פינחס לתמוה על כך, ושאל את חותנו: "הרי אינני הולך לשם, ומדוע מזהירים אתם אותי שוב ושוב מפניהם?!" אולם החותן לא חדל מלהזהירו בכל יום, עד שבליבו של רבי פינחס עלתה המחשבה: 'אם כה מרבה הוא להזהירני מפני חסידי ברסלב, מוכרח אני ללכת אל בית מדרשם, לראות במו עיניי במה המדובר'…
בשעה שנכנס רבי פינחס אל הקלויז של חסידי ברסלב, נח עליו מבטו של רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין שהיה אז אברך צעיר; הוא הרגיש בכיסופי לבו הטהורים של הנכנס, ופנה אליו במאור פנים: "אברך, עלה עימי לעזרת הנשים"…
רבי פינחס עלה עמו לעלייה הריקה, ורבי אברהם החל לומד איתו את התורה 'ט תיקונין' שבליקוטי מוהר"ן (ח"א כ), כשהוא מספר לו על ה'מראה' שעליו מסופר בספר 'חיי מוהר"ן' (פג) והקשורה לתורה זו.
במשך כמה שעות למד איתו, ובעקבות כך החל רבי פינחס להימשך לחסידי ברסלב. במוחו הכתה ההכרה, כי כל ההתנגדות אליהם – בטעות מקורה. הוא עלה אל ציון רבינו והשתטח שם בתפילה מעומק הלב, מתוך רצון לזכות להתקרב אל הצדיק השוכן פה.
בעקבות התקרבותו, קמה נגדו התנגדות עצומה, ורבי נחמן מטולטשין יעץ לו לנסוע לכפר סטאפאצ'יק, שם התגורר החסיד הנלהב רבי ישראל, מתלמידי רבי נתן. הוא מסר בידו מכתב לרבי ישראל, ובו בקשה לתת לו אכסניה בביתו לתקופת-מה.
רבי פינחס נסע לסטאפאצ'יק, וכשהתקרב אל ביתו של רבי ישראל הייתה זו שעת המנחה, ועוד ממרחק שמע את קולו של רבי ישראל הקורא את פרשת הקטורת בהתעוררות גדולה, כשהוא כופל שוב ושוב, בהטעמה עמוקה, את המילים: "מפני שהתורה אמרה"…
כשמסר לו את האיגרת, שמח בו רבי ישראל וביקש ממנו ללמד את נכדיו תורה.
כעבור תקופה שב לביתו באומן, ומאוחר יותר עבר לגור בקיבליטש, שם שימש כמלמד, וקרב נערים רבים לדרכו של רבינו, כשהוא מלמדם את דרך ההתבודדות והשיחה בינו לבין קונו.
פעם למד בפני חסידי ברסלב בקיבליטש את התורה 'חיים נצחיים' שבליקוטי מוהר"ן (ח"א כא), שם מבאר רבינו את מעלת הצעקה בתורה ובתפילה שבכוחה 'להוליד' את ה'מוחין' הנעלמים.
לאחר הלימוד נעלמו עקבותיו… לבסוף מצאוהו בעליית גג מרוחקת, עומד בדד וצועק מנהמת לבו לבוראו, שיזכה לקיים בתמימות את אשר למד זה עתה.
על אם הדרך בין קייב לאומן, בתחומה של העיירה קיבליטש, משתרע 'יער זטקוביץ'. יער זה היה בבעלותה של קבוצת שותפים יהודים, ביניהם כמה מחסידי ברסלב.
בלב היער שכנה בקתה, ובה התגורר רבי יעקב, חסיד ברסלב נלהב ששימש כשומר היער ומפקח על מלאכת חטיבת העצים ומכירתם.
עבודה זו לא הייתה אלא אמצעי ל'עבודה' האמיתית שלו… כך יכול היה לבלות את ימיו בתורה, בתפילה ובהתבודדות – באוויר הזך שמחוץ ליישוב.
'ר' יעקב פון וואלד' (= מהיער) כך כינוהו הכל; הוא והיער היו כשני רעים שאינם נפרדים.
בעלי היער סמכו עליו בעיניים עצומות, הם ידעו כי ישר וירא שמיים הוא, ואין צורך לבדוק את פנקסי חשבונותיו.
גם את חשבונותיו כלפי שמיים ניהל בתום וביושר; חתנו רבי שכנא שטרנהרץ סיפר, כי חמיו היה מפריש מהכנסותיו מדי חודש מעשר שהסתכם בכשני רובלים – ובערב ראש השנה, כשהיה פוגש באומן את רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין שהגיע מארץ הקודש, היה מעניק לו את מעשרותיו מכל השנה, ביודעו שעובד הוא את בוראו מתוך עניות רבה.
רבי שכנא אף סיפר, מה הביא להתקשרות השידוכין בינו ובין רבי יעקב מהיער:
אביו של רבי שכנא, רבי נפתלי הירץ, שימש כסופר מומחה. כשהתקרב בנו של רבי יעקב לגיל שלש עשרה, פנה אביו אל רבי נפתלי הירץ, כדי להזמין אצלו פרשיות לתפילין עבור בנו. כששאל אותו למחיר הפרשיות, נקב בסכום של ששה רובלים.
על אתר הוציא רבי יעקב מאמתחתו ששה רובלים ומסרן לו.
באותו רגע נענה רבי נפתלי הירץ בהתפעלות: "אומר לך את האמת, נקבתי בסכום האמור, כי סבור הייתי שתעמוד על המקח – והתפשר על חמשה רובל, שזהו לאמיתו של דבר מחירן של הפרשיות. אולם עתה, לאחר שראיתי את יושרך, שהסכמת מיד לשלם את מלוא הסכום עבור המצווה, בלי להתמקח, הנני נותן לך את בני שכנא לחתן".
רבי יעקב היה מתפלל ביער בדביקות גדולה ובהשתפכות הלב – והגויים שהתגוררו בסביבה, היו יראים מפניו ומכבדים אותו, ולא ניסו לגזול מעצי היער. גם הסוחרים הנכרים שבאו לקנות עצים אצלו, אהבו לשמוע את תפילותיו הנלבבות.
את מצוות הכנסת אורחים קיים רבי יעקב בכל לב; חסידי ברסלב שנאלצו להמתין בתחנת הרכבת שבקרבת מגוריו, ידעו שיכולים הם להיכנס למעבה היער, להתבודד ולהשיח את לבם לפני בוראם – ולאחר מכן לבקר בבקתה של רבי יעקב, להתקבל אצלו בכל החמימות והאהבה, ואף לזכות במאכל ומשקה חם להשיב את הנפש.
החסיד רבי לוי יצחק בנדר סיפר, כי פעם אחת בא לבקר בבקתתו של רבי יעקב. אותה שעה היה 'שומר היער' שקוע כל כולו בתפילה בדביקות גדולה, והוא לא רצה להפריעו.
המתין עד שיסיים רבי יעקב את תפילתו, כשבינתיים זכה להתענג על תפילה נלבבת, שכולה השתפכות-נפש, היוצאת מפיו של חסיד ברסלב אמיתי.
רבי יעקב נסתלק לבית עולמו, לאחר אריכות ימים, בשנות התר"צ.
נולד לאביו רבי ישעיה שלום, בנו של רבי יוד'ל תלמיד רבינו. בהגיעו לפרקו נשא לאשה את בתו של רבי לייב מוואטשקע, מתלמידי רבינו.
גדול בתורה וביראה היה רבי זלמן, וכשעלה אביו לארץ הקודש, מילא את מקומו על כס ההוראה. בכך היה דור שלישי למורי הוראה במדבדיבקה, אחרי אביו רבי ישעיה שלום וסבו רבי יוד'ל.
נוהג היה בכל ערב ראש השנה, בבואו לאומן, לערוך סיום על ארבעת חלקי השולחן ערוך ומפרשיו, ולאחר מכן היה עולה ביראת-קודש להשתטח על ציון רבינו הקדוש.
רבי זלמן דבוק היה מאד במוהרנ"ת, ועקב כך סבל מרדיפות מצד אנשי עירו. פעם, כששהה בבית-המדרש, נעלו המתנגדים את הדלת בעדו, והחלו משמיעים דברי חירופין על רבי נתן, כשהוא נאלץ לשמוע את דברי הבלע.
לאחר אותו מעשה, נסע לרבי נתן לשבת. כשנכנס לחדרו של מוהרנ"ת ראהו יושב בדביקות לפני קונו כשפניו מאירות באור שלא מעלמא הדין. לפתע הבחין בו מוהרנ"ת, םנה אליו בחביבות: "אה, זה זלמן?" ומיד נראה כאדם רגיל – – –
לאחר מכן שח רבי זלמן: "התפעלתי מהפשטות שלבשו פניו ברגע אחד – יותר מן האור שקרן מהן קודם לכן!"
הוא סיפר בכאב למוהרנ"ת על הסבל שנוחל הוא בעירו, ורבי נתן שוחח עמו שיחה נלהבת במעלת השתיקה וההבלגה על ביזיונות. דבריו הקדושים היו לו למשיב נפש.
פגש פעם רבי זלמן במתנגד הנודע עקיבא מאירצ'ס, שהתפרסם כלמדן גדול, ושאל אותו: "כיצד מלאך לבך להעליל בפני הרב מסווראן על מוהרנ"ת שראית אותו אוכל בשר בתשעה באב?"
"האמן לי", השיב לו אותו בעל-מחלוקת, "כי אמת דיברתי. באותה שנה חל תשעה באב בשבת – וכי שאל אותי הרב מסווראן באיזה יום בשבוע היה זה?!"
עקב הרדיפות שעבר במדבדיבקה, עקר רבי זלמן בימי זקנותו לבבריניץ, שם תמכו בו חסידי ברסלב שדרו בעיר וסייעו לו בפרנסת ביתו. בכל פעם שהיו נותנים לו צדקה, היה מעודד אותם ואומר: "בנתינתכם זו זכיתם לשבר חלק מן האכזריות שבלב (ע"פ דברי רבינו בליקוטי מוהר"ן ח"ב ד) ובכל פעם שתתנו, תזכו לשבר עוד ועוד מן האכזריות ולהפכה לרחמנות".
לבנים משלו לא זכה רבי זלמן, וכיון שהשתוקק להבעיר את אורו של רבינו בלבם של אחרים, היה מרבה לשבות בעיירות שונות, בהן עורר והלהיב את חסידי ברסלב לעבודת ה' בדרך רבינו. כן היה מקרב נפשות, שטרם טעמו מן האור כי טוב, אל ה'נחל נובע'.
החסיד רבי נחמן ממרייאנובקה, כותב באחד ממכתביו לאביו רבי צבי טרוביצר מצפת: "אמרתי עם עט הסופר לכתוב את אשר שמעתי מפי הרב ר' זלמן נרו יאיר דקהילת קודש מדבדיבקה, בראש השנה, חידוש נפלא שהעלה בשכלו הזך, על מאמר רבינו ז"ל בסימן כ"א, התורה הנקרא 'עתיקא טמיר וסתים'…" (הדברים הנפלאים במלואם, מובאים בספר 'שארית ישראל' עמ' כט).
אומר היה רבי זלמן – על משקל דברי רבינו בשבח פיוט ה'אקדמות' – 'איזה רכוש נפלא יש לנו – השיר 'אזמר בשבחין', עם המילים של האר"י הקדוש, והניגון של רבינו הקדוש!"
בברדיטשוב חיו חסידים נלהבים הדבוקים בכל לבם ברבינו הקדוש. ביניהם היה רבי בנימין שכונה 'פארבער' (=הצַבָּע) על שם מלאכתו – מלאכת צביעת בגדים.
רבי בנימין עובד ה' בהסתר היה, ונמנה עם תלמידיו של החסיד הגדול רבי אברהם בן רבי נחמן.
תמיד דבוק היה בבוראו, גם כשעסק במלאכתו היה מוחו משוטט בתורתו של רבינו, תוך כדי עבודתו, בהבערת היורה ובתוכה הצבע, היה מוציא מאמתחתו דפי 'ליקוטי מוהר"ן' ו'ליקוטי הלכות' שנמצאו בכיסו, והוגה בהם בתום לב.
לא פעם, כשנכנס אדם אל בית המלאכה של רבי בנימין, גילה את ה'צבע' יושב בין דודי הצבע, חגור בסינר עבודתו, ומזיל דמעות כמים לפני ה'.
כשהיה מסיים את שעות עבודתו, היה רץ אל בית המדרש, נוטל מארון הספרים משניות, זוהר, שולחן ערוך ותהילים, מתיישב בקרן זווית, ושוקע כולו בעבודת בוראו.
בלילה היה קם מיצועו ומחיש פעמיו אל ציונו של סניגורן של ישראל רבי לוי יצחק מברדיטשוב, הטמון בעירו, ושם, לאורו של נר קלוש, שופך לבבו באמירת תיקון חצות וב'התבודדות'.
לעתים מצטרף אליו חברו החסיד רבי יעקב פילמר, ושניהם יושבים באוהל הציון והוגים יחד בתורה. תקופה ארוכה נמשכה חברותא מופלאה זו, כשכל פעם, בעת שחששו שתרדמה תיפול עליהם – תחבו נר דולק בין אצבעותיהם והמשיכו ללמוד…
חסיד תם וישר זה זכה לקרב את אותו עובד ה' נלהב, רבי ברוך גלנט, לאורו של רבינו. היה זה כשראה פעם את רבי ברוך עומד בתפילה לפני קונו כשכולו צימאון לדבקות וקרבת ה', לחש רבי בנימין לעצמו, על פי הלשון המובאת במעשה משבעה בעטלערס ב'סיפורי מעשיות': "דאס הארץ געהערט צו דעם קוואל!" (= "הלב הזה, שייך למעין!").
הוא חיכה שרבי ברוך יסיים את תפילתו, ופתח עמו בשיחה לבבית, כשהוא דולה ומשקה אותו ממעיינו הנצחי של רבינו הקדוש.
מאזין רבי ברוך לדברי איש שיחו, הנראה כיהודי פשוט, 'בעל מלאכה' – ואינו יודע את נפשו: 'אילו דיבורים קדושים! איזו דעת של אמת ואמונה! אין זאת אלא שכה עצום ונשגב כוחו של הרבי הקדוש מוהר"ן מברסלב להבעיר שלהבת טהורה שכזו בלב מקורביו!'
המגיד מטרוביץ זכה להסתופף עוד בצלו של הבעל שם טוב הקדוש ולשתות מבאר תורתו. לאחר הסתלקות הבעש"ט, קיבל עליו את מרותו של תלמידו הגדול המגיד ממזריטש, והיה מבחירי חבורתו הקדושה.
קשר חברות מופלא היה לו עם הרה"ק רבי נחום מטשרנוביל.
רבי יקותיאל מטרוביץ התפרסם כאחד מגדולי דורו, הוא שימש כ'מגיד מישרים' בשמונים וארבע ערים ועיירות, בהן ביקר מפעם לפעם, כשהוא מחזק חומת היהדות ומלמד דרכי ה' לרבים. גדולי דורו כינוהו: 'שומר הגבול' היות ועיר מגוריו שכנה בין שני המחוזות קייב וחרסון, "בקדושתו הגדולה", אמרו הצדיקים, "מונע הוא את התפשטות ההשכלה מפלך חרסון, לקייב וגלילותיה".
צדיקי הדור העריצוהו, ורבי שניאור זלמן מלאדי נטל ממנו הסכמה כאשר התכונן להדפיס את סידורו.
ישיש כבן שבעים היה המגיד ומנהיג לאלפים כאשר הגיע אליו שמעו של רבינו הקדוש שטרם מלאו לו עשרים שנה…
הוא נסע אליו לבקרו, ונבהל מגדלותו וקדושתו העצומה. שנים ארוכות ניקרה בלב המגיד מטרוביץ קושיה מסוימת; הוא הציע אותה בפני רבים מצדיקי הדור, אך עדיין לא קיבל תשובה שתניח את דעתו. בבואו אל רבינו לשבת פרשת יתרו, כשישב ליד שולחנו הטהור, נדהם לשמוע את רבינו מעלה לפתע את קושייתו הישנה, ותוך כדי דיבור מיישב אותה בפשטות מופלאה ומאירת עיניים.
התלהבות עצומה אחזה במגיד; הנה, עוד בטרם שטח קושייתו לפני הרבי הצעיר, חזה אותה ברוח קדשו, ובתבונתו האלוקית – אף תירצה!
כשכילה רבינו את אמירת תורתו, ניגש אליו המגיד מטרוביץ בהתרגשות, נישקו וקרא בקול: "רבי! אתם 'חידוש'!!!"
לאחר שבת, כששב לטירהוביצה, עבר דרך מקום מגורי חתנו רבי יצחק. החתן קיבל בשמחה את פניו והתעניין בשלום משפחתו.
"לשלום המשפחה הנך שואלני?!" נענה המגיד בהתלהבות. "אינך מתעניין מהיכן אני בא?! דע לך כי זה עתה הייתי בברסלב, אצל הרבי הקדוש רבי נחמן – איני יכול לתאר את אשר ראיתי שם; קושיה שהציקה לי שנים ארוכות נפתרה בין רגע! להבות אש חזיתי בוקעים מפיו הקדוש! ולמחרת, רואה אני את התורות הקדושות רשומות על גבי הנייר, אש שחורה על גבי לבנה" – – –
היו מבין מתנגדי רבינו, שניסו להניא את המגיד מטרוביץ מצעדו, אך ללא הועיל. באחת הפעמים, כשבא המגיד לרבינו, פנה אליו מעומק לבבו: "מסתתרים אתם מכל העולם, וכל שכן ממני, אך ממני לא תוכלו להסתתר! יורים בי ופוצעים אותי, אולם מן האמת לא אסוג!"
כה עצומה היתה דבקותו ברבינו, שכאשר שב רבינו מארץ ישראל ונודע למגיד מטרוביץ שהוא נמצא קרוב לעירו, לא המתין לעגלון שירתום את העגלה; ללא אבנט וכובע עליון רץ בהתלהבות ברגל להקביל פני רבו, מרחק של כחצי פרסה – – –
המגיד הסתלק זמן קצר לאחר הסתלקות רבינו, ונטמן בטירהוביצה עירו.
התגורר בעיר נמירוב ועסק במסחר, כשהוא קובע עתים לתורה. באחד הימים הוצעה לו עיסקה גדולה: אספקת תבואה לצבא הרוסי. אחת לתקופה מסויימת נבחר אדם למטרה זו – והפעם, מן המחוז כולו נבחרה העיר נמירוב, ומכל תושבי העיר – דווקא הוא.
היתה זו עסקה מבטיחה, העשויה להופכו לעשיר גדול. ר' ישראל התקשה לעמוד בפני הפיתוי, למרות שלשם כך יהיה עליו לשהות תקופה ניכרת במוסקבה הבירה. אלא שכחסיד אין הוא עושה ולוּ צעד קטן מבלי לשאול את רבו. הלך ר' ישראל אל רבינו ושאל אותו, האם הוא מסכים לנסיעתו למוסקבה.
רבינו לא ענה לו תשובה מפורשת, אך מהבעת פניו ומתנועות ידיו הבין, כי דעתו אינה נוחה מן העניין. כך היתה דרכו הנעלמת של רבינו, שלא ליטול מן האדם את בחירתו החופשית, אלא לרמוז לו מהי דעתו ולהשאיר בידי השואל את הבחירה.
בלבו של ר' ישראל יקד רצון עז לזכות בעיסקה המעשירה, והוא שאל שוב את רבינו: "אולי בכל זאת אסע למוסקבה?"…
כשראה רבינו את עקשנותו, השיב לו כדברים האלה: "הכנס לחדר, השווה מול עיניך את ה'כן' וה'לאו' כששניהם שקולים [כלומר, הנח בצד את הנגיעות האישיות], לאחר מכן אמור חמישה פרקי תהילים, על מנת לזכות לעצה אמיתית מלפני ה' – ואז, ההחלטה הראשונה שתעלה בדעתך, אותה תבצע".
עשה ר' ישראל כדברי רבינו, אחר יצא מן החדר ואמר: "רבי, החלטתי להיענות לעיסקה"…
על פני רבינו ניכרה אי שביעות רצון; הוא ידע כי ה'הן' וה'לאו' לא היו בדיוק שקולים בעיניו. אולם, כדרכו הקדושה, לא התערב בהחלטתו; מה גם שנסתרות דרכי ה', ולעיתים, בעטיה של נסיעה העלולה לגרום ליהודי התרחקות מבוראו, עשוי להתקרב יהודי אחר…
ר' ישראל לא הבין את משמעות הדברים, אך היה מרוצה מכך שיכול הוא לנסוע ולבצע את העיסקה הריווחית.
בהגיעו למוסקבה התאכסן באכסניה כלשהי, ואגב כך נוצרו קשרי מסחר בינו ובין יהודי מקומי, ששם משפחתו היה… העכט.
אותו אדם, רחוק היה לגמרי משמירת תורה ומצוות, ואף הורגל בעבירות. הוא כבר היה מבוגר בשנים, ועדיין לא התחתן. אך כתוצאה מהכרותו עם החסיד ר' ישראל פלטינסקי, נבקע משהו בלב האבן שלו; הוא הושפע עמוקות מיראת השמיים שלו, ואט אט החל מתקרב ליהדות.
ברבות הזמן נטש את הרגליו הלא–טובים, הקפיד להתפלל שלש תפילות ביום, ועל שאר מצוות. ר' ישראל שידך לו בת ישראל כשרה מנמירוב עירו, וכעבור תקופה הפך העכט לאיש אחר; איש לא הכיר בירא שמים הלזה את הסוחר ההולל לשעבר. יש אומרים שאף הגיע לקראת ראש השנה לאומן.
התקיימו בו דברי רבינו הקדוש: "מי שרק ייגע באחד מאנשיי – בוודאי יהיה איש כשר!"
לאחר כל זאת, נזכר ר' ישראל בדברי רבינו שנאמרו ברוח הקודש: "על ידי דג קטן [פלאטציקל – פלטינסקי] ניתן לצוד דג גדול [העכט]…"
התייתם בילדותו, וגדל בבית רבי נפתלי תלמיד רבינו הקדוש. כן זכה להסתופף במחיצתו של רבי שמואל אייזיק תלמיד רבינו. אולם יותר מכל, דבק במורנו רבי נתן והיה מגדולי תלמידיו.
עבד כפַחָח לפרנסתו, ומכאן כינוי משפחתו 'בלעכער'. אך כל זאת – למראית עין בלבד; תלמיד חכם עצום ועובד ה' היה, וכמו כן בעל ביטחון מופלג; מעולם לא דאג על הוצאות יום המחר, נוהג היה לעבוד בכל יום בשביל פרנסת אותו היום – ולאחר מכן סגר את הפחחיה, והלך לעסוק בעבודת בוראו.
זיכרון ה'תכלית' לא מש מלבו. פעם ביום פורים, כשהתוועדו יחד אנשי שלומנו בעיר ברסלב וקיימו את מצוות "מחייב איניש לבסומי", פנה רב העיר רבי צבי אריה, מתלמידי רבינו, אל רבי מאיר לייב מתוך שכרות: "חברי, אמור נא את ה'ספירה' שלך!" מיד התעורר רבי מאיר לייב שאף הוא היה שרוי בגילופין, ומנה אחת לאחת את מספר שנותיו, ימיו ואפילו שעותיו, כשהוא מוסיף שהנהגה זו של 'ספירה פרטית' למד מרבי שמואל אייזיק.
רבי מאיר לייב היה רבו בנגלה של רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין שהיה נוהג לכנותו 'מורי ורבי'. על ה'הרגש' הגדול במקום מנוחת רבינו, סיפר רבי אברהם, שכאשר היה רבי מאיר לייב בא לאומן, היה שוהה שלשה ימים, כשהוא מכין עצמו היטב היטב – ורק לאחר מכן הלך להשתטח על ציון רבינו ולשוח שם את כל אשר עם לבבו.
מתבודד גדול ו'בעל מנגן' היה; חיבר ניגונים נפלאים מתוך התבודדותו ודבקותו בבוראו. מתוכם הלחין ניגונים על השירים: 'מעוז צור', 'שושנת יעקב', 'מה ידידות', 'יום ליבשה', והידוע שבהם – על הפסוק 'עוז והדר'.
סיפור נפלא קשור בניגון זה האחרון: היה זה כשעמד להשיא את בתו, ומרוב עניות לא היה בידו כדי הוצאות החתונה, ואפילו בשביל בגד לבתו הכלה. בערב החתונה, כששב מהתבודדותו, אמר לבתו: "כסף אין לי כדי לקנות לך מלבושי כלה, אך אתן לך במתנה ניגון ששלח לי ה': 'עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון' " – – –
מראש השנה תר"ו, הראשון לאחר הסתלקות מוהרנ"ת, ועד סוף ימיו שימש רבי מאיר יהודה לייב כ'בעל תוקע' בקיבוץ הקדוש באומן, כשהוא משתמש בשופר שהיה ברשותו של רבינו, אותו ירש רבי נתן (כשעלה רבי יצחק בן מוהרנ"ת לארץ הקודש, נטל עמו שופר זה).
כל ימיו היה רבי מאיר לייב חוזר בערגה ובגעגועים על קטעי שיחות חוצבים להבות ששמע מפי רבי נתן.
אף זכה שבשבוע האחרון לחייו הקדושים של מוהרנ"ת, נכנס כמה פעמים לבקרו ולהתחמם לאורו. באחד הלילות, לאחר חצות, כשהגיע אליו, פנה אליו רבי נתן ואמר לו: "אפילו אם יהיה אדם בעל העברה הגדול ביותר – העיקר שיאחז ברבינו, ואז בודאי יהיה לו תיקון!" – – –
בערב שבת קודש פרשת ויגש, עשרה בטבת תר"ה, עלה לשמי מרומים איש האלוקים, התלמיד הנאמן רבי נתן. כיוון ששמעוהו תלמידיו אומר פעם, כי רצונו לשכב מעט אחרי פטירתו כדי ליישב דעתו עוד מעט בזה העולם – השאירוהו עד לאחר שבת בעליית גג ביתו, במקום שבו נהג בחייו הקדושים לערוך את עבודותיו הקדושות ולכתוב את כתביו הנוראים.
כשעברו בשוק קבוצה מתלמידיו, נשאו עיניהם אל עליית הגג הסמוכה, שם שכב גופו הטהור, הוציא כל אחד מהם ממעמקי לבו מילים ספורות על נוראות גדולת מוהרנ"ת, נענה רבי מאיר לייב ואמר: "מה אומר לכם? זה היה יהודי אמיתי; כך צריך להיראות יהודי" – – –
היה עובד ה' מופלא. ניהל חנות גדולה שהיתה בבעלותו של עשיר מפורסם בשם זיידמן, אך בהגיעו לגיל שישים וחמש, החל מהרהר לעצמו: 'עד מתי אבלה את ימיי בהבל שכזה? וכי לכך נוצרתי, לרדוף אחר הגשמיות?!'
רבי חיים מחליט לפרש צערו לפני רבו מוהרנ"ת, הוא ניגש אליו ואומר לו: "חפץ אני לזנוח כליל את עסקי העולם הזה, אהיה מחזר על הפתחים ואתפרנס מנדבתם של הבריות – וכך אוכל לעבוד את ה' כאשר נכסוף נכספתי זה מכבר!" רבי חיים תלה עיניים שואלות ברבו, מצפה להסכמתו וברכתו לצעד זה.
אך מוהרנ"ת לא רצה לפסוק לו את פסוקו, וכה ענה לו: "עכשיו ברוך השם בוער לבך לעבודתו יתברך ואוחז אתה במדרגה זאת. אולם אחר כך, אם תיפול מהתלהבותך, ומאידך גם תישאר ללא פרנסה – מה תעשה אז?!"
ורבי נתן המשיך: "קבע לך שיעורים בתורה לפני לכתך לעבודתך בחנות, וגם לחנות תיקח איתך ספרים, ובזמן שיהיה המקום ריק מקונים, תהגה בהם, ותשתוקק ותכסוף שהשם יתברך יגלגל עמך סיבות לטובה שתזכה להפטר לגמרי מטרדות העולם הזה ולקבל על עצמך אך ורק עול עבודתו יתברך".
רבי חיים עשה כדברי רבו, עבד את בוראו לפי מקומו ודרגתו – והשתוקק והתפלל לזכות למדרגה עליונה יותר, עד שעזרו ה' יתברך והוא עזב את עבודתו והתמסר כליל לתורה ועבודת ה'.
רבי אברהם בן רבי נחמן שסיפר עובדה זו, היה מדגיש את הנהגתו המיוחדת של מוהרנ"ת, שלמרות גילו המבוגר יחסית של השואל, ועל אף שידע את תבערת לבו לה' – לא ציוה עליו מפורשות שיקום ויעזוב את עבודתו, אלא השאיר בידו את הבחירה, והמליץ לו להרבות בתפילה על העניין, עד שיוושע מן השמיים ויזכה להוציא לפועל כיסופיו, כפי שאכן זכה לבסוף.
רבי חיים (שנקרא 'הזקן' להבדילו מנכדו רבי חיים יהודה שנקרא על שמו) זכה לבן בשם רבי משה שהיה עובד ה' גדול, מתלמידי רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין. הוא נשא לאשה את בתו של רבי אהרן ליפוביצקר.
גם בנו של רבי משה, רבי חיים יהודה, היה עובד ה' נלהב שקיבל הרבה מרבי אברהם בן רבי נחמן. הוא לא האריך ימים ונפטר בחודש חשוון שנת תרע"ה.
רבי חיים ליריסמן הזקן נטמן בבית החיים החדש באומן, לצדו של רבי נפתלי תלמיד רבינו ועוד מגדולי אנשי שלומנו.
היה בנו של החסיד ר' מרדכי מבבריניץ. כמוהו כאביו היה ירא ה' מרבים ויחד עם זאת עוסק במשא ומתן באמונה. בבבריניץ עיר מגוריהם היה להם בית-חרושת גדול לייצור סבון, וכיון שהיו בעלי אמצעים, הרבו במתן צדקה.
על האמונה הגדולה ברבינו שפעימה בלב 'בעלי בתים' אלו, יעיד הסיפור הבא:
ערב ראש השנה אחד, בעת ההתקבצות הגדולה באוהל ציון רבינו, כאשר כל חסיד עורך את חשבון נפשו, ומספר לפני רבינו את אשר עובר עליו – ניגש ר' ישראל איש בבריניץ אל הציון, ובעודו משיח את אשר עם לבבו, אמר: "רבי קדוש! חפץ אני לקחת אתכם לשותף לעסקיי!" כלומר, שמכל הרווחים שירוויחו הוא ואביו, יתנו מחצית לצדקה עבור ענייניו הקודשים של רבינו ואנשיו.
'שותפות' זו היתה גם על דעת אביו ר' מרדכי, והשניים לא גילו לאיש את סודם. אולם כיון שרצו למצוא איש נאמן שיהיה אחראי על חלוקת הכסף לצדקה, נמנו וגמרו לבחור בחסיד ר' לוי יצחק בנדר, שהוא יהיה גבאי הצדקה.
הם שלחו לו אפוא מברק והזמינו אותו לבוא לעירם, לשם דבר חשוב. בבואו לבבריניץ סיפרו לו על ה'שותפות' שעשו, וכי הם בחרו בו לממונה על חלוקת הצדקה. בו במקום מסרו לו סכום גדול המספיק לפרנסת כעשרים וחמש משפחות, לתקופה של שלושה חודשים! המעות הגיעו אל בתיהם של החסידים העניים והאביונים באומן, וכלכלו אותם בכבוד.
ואמנם, 'השותף הגדול' לא איכזב; ברכת ה' היתה בנכסיהם, והם התעשרו עושר רב, ממנו הפרישו מדי שלשה חודשים, מחצית – ושלחו לעניי אומן.
באחד מביקוריו של רבי לוי יצחק בבבריניץ, הוליכו ר' ישראל אל מרתף ביתו, הסיט מספר קורות עץ וחשף שורות על גבי שורות של מטילי זהב, פרי השותפות עם הרבי ואנשיו…
ראה רבי לוי יצחק את כמות הזהב הגדולה, ויעץ לר' ישראל כי כדאי לו לפצל את הונו למקום נוסף, כי מי יודע מה ילד יום? הוא אף הציע לו להטמין את המטילים עמוק בחצר ביתו שבאומן. ר' מרדכי ובנו ר' ישראל הסכימו מיד לרעיון, ואכן בחצר ביתו של ר' לוי יצחק נחפרו בחשאי כמה בורות, בתוכם הוטמנו מטילי הזהב.
לא ארכו הימים, וצו בהול הגיע אל האב ובנו מאת השלטונות הקומוניסטיים, לאמור: "עליכם לעזוב תיכף ומיד את העיר, כשרק בגדיכם לגופכם; מאומה מרכושכם אל תקחו איתכם!"
ההודעה נפלה עליהם כרעם ביום בהיר; הם נאלצו לנטוש את בתיהם המפוארים בערום ובחוסר כל. בתוך כיממה הולאם רכושם לטובת השילטון ה'שוויוני' שכביכול דאג לעניים…
רק אז הבין ר' ישראל את גודל הנס שארע לו, כאשר נותר לו 'המחנה הנשאר' של ממונו לפליטה – באומן, בזכותו של השותף הקדוש והנורא הטמון שם, שאמר פעם: "אצלי – איש לא הפסיד"…
שניהם מיקירי חסידי ברסלב בעיירה אוסטרובצה שבפולין. חברים טובים היו ועל אף שם המשפחה הזהה לא היו אחים.
עוד בהיותם נערים, בין השנים תר"פ-תרפ"ו, היו מקושרים האחד לרעהו כשני אחים, לומדים יחד, מתפללים בצוותא בשטיבל אחד, וחברים נאמנים לכל דבר שבעבודת ה'.
ר' צדוק מנחם היה בנו של רבי שמעון מרדכי הי"ד, מחשובי חסידיו של רבי שמח'לה איגר מלובלין זצ"ל. רבי שמעון מרדכי שימש כמגיד-שיעור לבחורים בביתו, כמנהג פולין בימים ההם. הוא נחשב לבעל הסברה טובה, ותלמידים רבים שיחרו לפתחו כדי ללמוד אצלו.
אביו של ר' אריה גאלדוואסער היה סוחר הקובע עתים לתורה, ואף הוא נמנה על חסידי לובלין.
באותה תקופה ליהטה אישו של רבינו ברחבי פולין, כשאלפים נמשכים לדרכו הקדושה ודבקים בעצותיו. גם בעיירה אוסטרובצה היה קיים קיבוץ של מקורבים ותיקים וחדשים. בין השנים תרפ"א-ב התקרבו ר' צדוק ור' אריה יחדיו לחסידות ברסלב, הם היו אז נערים.
החסיד רבי בֵּירַך רובינזון, אוד מוצל מאש, בן העיירה אוסטרובצה ובן גילם של השניים, כותב אודותיהם: "שני החברים הנ"ל היו חביבים עלי כנפשי". הוא מספר ברגש רב על עבודת ה' שלהם, כיצד היו קמים בחצות הלילה ויוצאים אל היער הסמוך לעיירה כדי להתבודד ולשפוך שיח לפני בוראם, כדברי רבינו בתורה ה'ניעור בלילה' (ליקוטי מוהר"ן נב). פעמים רבות הצטרף גם הוא עצמו אליהם יחד עם בחורים נוספים, בלכתם להתבודד ביער.
כיוון שאבותיהם נמנו על חסידי לובלין, התפללו בראש השנה תפילה אחת בבית מדרשו של רבי שלמה איגר, ואילו בשאר התפילות השתתפו ב'קיבוץ' של חסידי ברסלב שהתקיים בהיכל ישיבת 'חכמי לובלין'.
על גודל אהבת החברים ששררה בין הבחורים המקורבים באוסטרובצה, יעיד הסיפור הבא שאותו מספר רבי בֵּירַך:
פעם אחת חלה הבחור צדוק מנחם בטיפוס ל"ע; הוא היה מרותק למיטתו כשהוא קודח מחום רב. הרופאים המקומיים בעיירה הרימו ידיים ולא נתנו תקוות רבות לחייו.
חבריו, לעומת זאת, לא אמרו נואש ולא חדלו מלומר תהילים ולהעתיר בעדו. הם אף קיימו את עצתו של רבינו הקדוש, שכאשר שורים 'דינים' חלילה – ניתן להמתיקם על ידי ריקודים ומחיאות כפיים (ליקוטי מוהר"ן י); הם הירבו בריקודים כדי להמתיק את הדין מעל חברם.
באותה עת היו כמה מהם בחורים מאורסים, ולכל אחד מהם היה שעון זהב שקיבל מצד הכלה. הם מישכנו את שעוניהם היקרים ולוו כסף בו הזמינו רופא מומחה מהעיירה ראדום.
הרופא בדק את הנער ואף הוא לא נתן תקווה לחיים. למשמע דבריו פרצו הנערים בבכי רב. באותה שעה היה בבית אדם אחד שאמר כי ישנה סגולה, לשדך את הבחור החולה – וזה יועיל לרפואתו.
זה מכבר הציעו שידוך מסויים לצדוק מנחם, אולם הדבר לא הגיע לידי גמר. עתה כששמעו הוריו את הדברים, נתנו הסמכתם לשידוך, נטלו כלי חרס, שברוהו וקראו "מזל טוב! מזל טוב!"
וראה זה פלא, לא חלפה שעה קלה, ומצבו של החולה השתפר; חומו ירד, וכעבור זמן הבריא לחלוטין, לשמחת חבריו.
שני הרֵעים נישאו בסביבות שנת תרפ"ו, ושנים מספר לאחר מכן, כשפרש צר ידו על יהדות פולין, עלו על המוקד. ה' יקום דמם.
אחות צדקת ויראת שמיים היתה לרבי יצחק מדרוהוביץ', מבני היכלו של הבעל שם טוב, בנו של רבי יוסף ספורבידלובר ('איש אמת'). לאחר שהתאלמנה מבעלה הוצעו לה שידוכים שונים, אולם היא לא חפצה בהם. באחד הימים הגיעה אל הבעש"ט וביקשה ממנו שישדך לה אחד מבני חבורתו.
באותם ימים התאלמן גם הרה"ק רבי נחמן מהורדנקא, נאמן ביתו של הבעש"ט, ורבו הציע לו לשאת אותה לאשה, ואכן קם השידוך והיה. לאחר מכן שאל רבי נחמן את רבו: "מה אתן לכם בשכר דמי שדכנות?" השיבו הבעש"ט: "שכר השדכנות יהיה, שכאשר יוולד לך בן – נשתדך יחדיו"…
העיר רבי נחמן לרבו, כי מתייחס הוא עד למהר"ל מפראג, ולמעלה בקודש, רב האי גאון, מגזע דוד המלך. כמו כן – למהרש"ל, מצאצאי רש"י הקדוש שהיה דור השלושים ושלושה לרבי יוחנן הסנדלר, אף הוא מזרע דוד המלך. הוציא הבעש"ט מגילת יוחסין והראה לתלמידו כי אף הוא נמנה על צאצאי דוד מלכא משיחא.
לאחר הנישואין נעלם רבי נחמן ולא נודעו עקבותיו. כשזוגתו באה לפני הבעש"ט ותינתה צערה על כך, הבטיח לה שישאל את תלמידו על כך בהזדמנות הראשונה. ואכן, כעבור זמן התראה רבי נחמן לפני רבו. לשאלתו מדוע אינו שב לביתו, ענה, כי רואה הוא שכאשר תלד זוגתו בן – תסתלק מן העולם, על כן דוחה הוא את בואו הביתה.
מסר הבעש"ט את הדברים לזוגתו של רבי נחמן, והיא השיבה: "יודעת אני שדבריו אמיתיים, אך מוכנה אני לקבל את גזר הדין!"
כשהגיעה שעתה ללדת, בכתה לפני ה' שייתן לה לפחות חודש ימים כדי להשתעשע עם בנה. כשנולד הבן נקרא שמו בישראל 'שמחה'. חודש לאחר לידתו, נפטרה אמו לעולמה.
רבי נחמן, אבי הילד, נהג לצאת רבות בדרכים בשליחות רבו, והבעש"ט נטל את בנו הקטן שמחה תחת חסותו. באחד הימים התבטא הבעש"ט באוזני בתו הצדקת אדל, כי ילד נחמד הוא… אדל הבינה כי יש דברים בגו, וברבות הימים השיאה אותו לבתה הצדקת פייגא.
בכך נתקיימו דברי הבעש"ט כי רצונו להשתדך עם ילד זה.
כשגדל רבי שמחה, היה לצדיק נסתר. את מרבית חייו עשה ביערות, בהתבודדות ממושכת ודביקות גדולה בה' יתברך. בד בבד שימש כחזן במניינם של החבריא קדישא – תלמידי הבעש"ט.
לשלשה בנים זכו רבי שמחה ופייגא. הבכור רבי ישראל, השני רבי יחיאל, והשלישי רבינו הקדוש שנולד בראש חודש ניסן שנת תקל"ב. רבינו הוקיר והעריך מאד את אביו, ופעם אמר לו: "אילו היה לי בן כמוך – הייתי שר ומנגן בכלי זמר מרוב שמחה".
צדיק נסתר בחייו ובמותו היה רבי שמחה. יום פטירתו ומקום קבורתו לא נודעו, ואך זאת ידוע כי הוא טמון במז'יבוז' בקרבת ציונו של הבעש"ט הקדוש.
על התקרבותו של רבי ברוך אפרים, מספרים אנ"ש: היה זה כשהשליכו פעם מתנגדים אבנים על חלונות ה'קלויז' של חסידי ברסלב באומן. רבי נפתלי תלמיד רבינו שכאב על הדבר, נענה: "אם כן, תיקח המלכות עוד ועוד מבחורי ישראל לצבא!" כלומר, שמעשיהם של אותם עזי פנים, הם הגורמים לגזרה הנוראה 'נעקריטין' – לקיחת בני ישראל לצבא הצאר.
רבי נחמן מטולטשין ששמע את הדברים, אמר: "רבי נפתלי! הלא גזירה זו יכולה להזיק גם לצאצאיכם, אלא אדרבא, כיון שהושלכו עתה לעברנו שתי אבנים – יתקרבו שתי נפשות חדשות לרבינו הקדוש!"
ואמנם, באותה תקופה הסתלק לעולמו הרה"ק ה'צמח צדק' מליובאוויטש זצ"ל, שניים מגדולי תלמידיו היו רבי ברוך אפרים שהיה ה'חוזר' על תורות רבו למעלה מעשרים שנה, ורבי מנדל ליטוואק. השניים הרגישו מיותמים לאחר פטירת רבם, ויצאו לחפש אחר רבי שיאיר את נתיבתם.
באחד הימים מצאו את הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן'. הם עיינו בו והרגישו באור הגדול הזורח בין שורותיו. כיון שהיה כתוב על הכריכה שם העיר 'ברסלב', החליטו לנסוע לעיר זו כדי להתחקות אחר דרכם של חסידי המחבר, אך בטעות הגיעו לברסלאו שבגרמניה, ומשעמדו על טעותם סבו על עקבותיהם והמשיכו לנדוד רגלית, מפאת עניותם, עד שבסופו של דבר הגיעו לאומן.
השניים שחזו באש היוקדת בלב החסידים באומן, דבקו בכל נפשם בדרכו של רבינו. רבי מנדל הירבה לשהות במחיצתו של רבי נחמן מטולטשין ולשמוע מפיו דיבורי אמת ואמונה; וחברו רבי ברוך אפרים היה לתלמידו של החסיד הגאון רבי נחמן מטשערין, וברבות הזמן עסק בשליחותו בהדפסת ספרי רבינו בעיר לעמברג, כיוון שברוסיה הדבר נאסר ע"פ החוק.
בשנת תרל"ד הדפיס רבי ברוך אפרים בלמברג את הספר 'ליקוטי עצות חדש' (כיום 'אוצר היראה') של רבו הרב מטשערין. בהקדמה כותב רבי ברוך אפרים: "במה אקדם ה' אכף לאלוקי מרום, אשר זיכני וקרבני אל המלאכה מלאכת הקודש, להוציא לאור ספרים קדושים האלו, שהם זכות הרבים לדורות עולם".
הוא עצמו גם חידש חידושים נפלאים בספרו של רבינו וכתבם בקונטרס שנקרא 'באבי הנחל'. מעט מזעיר מקונטרס זה הודפס על ידו בשנת תרל"ו, כשהוא מצורף לספר 'פרפראות לחכמה' של הרב מטשערין, ואילו רובו הגדול אבד בצוק העתים.
רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין העיד שדברים רבים מספרו 'ביאור הליקוטים' לקח מחברו זה. כן בספרו 'כוכבי אור' חלק 'חכמה ובינה', כותב הוא רמז על גדולת רבינו ששמע מרבי ברוך אפרים.
מסופר, כי באחת מנסיעותיו של ר' ברוך אפרים בעסקי ההדפסה, נתפס, וכל הספרים נלקחו ממנו ודינם נחתם שיעשו מהם כריכות לספרי חולין. הלך רבי ברוך אפרים והשתדל אצל הכורך שהיה אדם מישראל, שייקח נייר אחר לצורך כך, ובדרך זו פדה את הספרים. ברם, לא ארכו הימים והוא עצמו נאסר בבית האסורים, שם שהה תקופה ניכרת. יום אחד פרצה שריפה בבית הסוהר, אך זו היתה לו לישועה, שכן בחסותה נמלטו כל האסירים, והוא בתוכם, לחפשי.
רבי ברוך אפרים היה מתפלל בדבקות עצומה, כשקולו כמעט אינו נשמע; לא פעם נראו אדים עולים מטליתו, מרוב חמימותו ותבערתו בעת התפלה.
מחסידי ברסלב הנלהבים שבעיר טפליק היה רבי חיים לייב, הוא היה תלמיד חכם גדול ו'עובד השם' במסירות נפש.
הרחבות הגשמית היתה ממנו והלאה, ועניות מופלגת שררה בביתו. לפרנסתו, נהג לנסוע ביום היריד אל השוק שבעיר הסמוכה, עם חבית של 'הרינג' (= דגים מלוחים) ולמכור את תכולתה לבאי השוק. רבי חיים לייב התפרנס בצמצום מכך – ובשאר הזמן עבד את בוראו בהתלהבות.
פעם אחת התקיים יריד ביום חורפי סוער וקר במיוחד. רבי חיים לייב כדרכו, העמיס את חבית הדגים על גבי עגלה הרתומה לסוס, ויצא, חרף מזג האוויר הקשה, אל היריד שבעיר הסמוכה.
באותו היום היה השוק מדולדל מקונים; כמעט נפש חיה לא נראתה בין הדוכנים, שמאחוריהם ניצבו סוחרים עטופים מכף רגל ועד ראש כשהם משפשפים את כפות ידיהם שלא יקפאו.
רבי חיים לייב עמד מהבוקר עד הערב לצד חביתו, והשהייה הממושכת בקור מקפיא העצמות לא הטיבה עם בריאותו כלל ועיקר. לעת ערב שב אל ביתו כשהוא בקושי פוסע על רגליו, וחבריו תומכים בו, עד אשר נפל תחתיו מתעלף.
ידידיו הכניסוהו לביתו והשכיבוהו על מיטתו, כשהם משיבים את רוחו אליו. בני משפחתו מיהרו להבעיר אש בתנור, כדי לחמם את גופו הקפוא, ובינתיים שלחו שליח להבהיל את רופא העיר – בתקווה שעדיין לא אפסה התקווה.
הרופא הגיע, בדק את רבי חיים לייב ששכב כשפניו חיוורות כשלג, והניד ראשו בצער: "לדאבוני, כבר איחרנו את המועד, קצרה ידי מלהושיע" – – –
מול ביתו של רבי חיים לייב, התגורר חברו רבי אהרן יוסף גרשונוב, מחסידי ברסלב, סוחר שאף הוא עושה מלאכתו עראי שבעראי ותורתו ועבודתו את בוראו עיקר שבעיקרים. כששמע על מצבו הקשה של חברו, הגיע אל מיטתו וניסה לעשות פעולות שונות כדי להטיב עימו.
למשמע דברי הרופא, נפלה רוחו בקרבו. בלב שבור יצא מן הבית, כדי שלא יראה בכאבם העצום של בני המשפחה ובמותו של ידיד נפשו.
ויהי בחצי הלילה. רבי אהרן יוסף, שבקושי הצליח לתת תנומה לעפעפיו, קם ממיטתו ומחליט ללכת אל בית חברו – אולי אוכל לסייע מעט לבני ביתו.
אור קלוש של נר בקע מתוך הבית… 'איי איי, אלו הם כנראה הנרות שהודלקו לעילוי נשמתו, ירחם ה'… מה יהיה עם היתומים הרכים? מי ידאג להם?' הירהר נוגות. כשמחשבות מעציבות אלו בראשו, נקש בעדינות על הדלת. ופתאום, שומע הוא קולו של ידידו: "יכנס!"
הוא חשב שאוזניו מטעות אותו, אך כשנכנס פנימה, הוכה בתדהמה שבעתיים: יושב לו רבי חיים לייב ליד השולחן, מולו פתוח כרך גדול של "שולחן-ערוך" והוא לומד בשקיקה מתוכו לאור הנר, לאחר שסיים את אמירת "תיקון חצות"…
כל ימיו היה רבי אהרן יוסף מספר בהתרגשות את אשר ראו עיניו.
מוצאו היה מברדיטשוב. לפני התקרבות מורנו רבי נתן לרבינו, היה רבי אברהם כותב התורות מפי רבינו, והן המובאות בספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן' תחת הציון "לשון החברים".
בסביבות שנת תקס"ז עבר לדור בעיר פטרבורג, שם עסק במסחר. כיוון שהיה לו יד במלאכת הכתיבה, פנו אליו רבים כדי שיינסח עברום מכתבי בקשה לממשלה וכדומה.
על נדידתו לפטרבורג הרחוקה בגשמיות וברוחניות, כותב מוהרנ"ת כי אותה שנה, תקס"ז, היתה סוערת ומלאת הרפתקאות עבור רבינו ואנשיו. ביום הכיפורים, בעיצומה של תפילת 'כל נדרי' פרצה שרפה בעיר, ויחד עם שאר בתי העיר נשרף גם ביתו של רבינו.
כשהגיעה השמועה על כך לבית הכנסת, מיהרו תלמידי רבינו להציל את הניתן להציל מרכושו. הדבר גרם לבילבול התפילה, ומאוחר יותר אמר רבינו כי באותו יום כיפור רצה לפעול איזה דבר אצל ה' יתברך, וכבר היו לו טענות רבות על כך, אולם השריפה שפרצה בילבלה את הדבר.
רבי נתן מוסיף בספר 'חיי מוהר"ן', כי באותה שנה היה רבינו נע ונד בדרכים, וגם הוא – רבי נתן – עצמו הוכרח לנדוד מנמירוב עיר מולדתו למוהליב, ואילו רבי אברהם דנן גלה לפטרבורג.
זאת מלבד התלאות הנוספות שעברו על רבינו בעת ההיא.
"והמשכילים המעיינים בדברינו בעין האמת", כותב מוהרנ"ת, "יבינו מעט גדולת הבורא יתברך על ידי כל זה, וגדולת הצדיקים, וכמה יסורים וצרות הם סובלים בשביל תיקון נפשותינו. אולי נתעורר על ידי כל זה, לילך בדרכיהם הקדושים אשר הורה אותנו בספריו הקדושים, ונשוב אל ה' באמת" (שם, קנא).
בתקופת מגוריו בפטרבורג, שהיתה עיר נכרית מובהקת, חש רבי אברהם בסכנה תמידית ליהדותו, ואת צערו על כך תינה בפני רבינו, כמובא בחיי מוהר"ן (פרק עבודת ה'): "איש אחד מאנ"ש היה בפטרבורג והיה כותב לו [לרבינו] ז"ל משם מכתבים הרבה, באשר שיש לו צער גדול מזה שנזרק לשם, כי כמה פעמים שמעו מרבינו ז"ל ששם קשה מאוד להתחזק בעבודתו יתברך, כי הוא מקום מסוכן מאד. ופעם אחת סיפר רבינו ז"ל מזה, ואמר: 'דבר זה בעצמו – שהוא מתיירא וחרד כל כך שמא מחמת זוהמת המקום לא יוכל לעמוד במדריגתו – דבר זה בעצמו מעמיד ומחזק אותו לעמוד על עמדו ולבלי ליפול ממדריגתו'…"
בשנה האחרונה לחיי רבינו, כשהיה חולה מאד, נהג רבינו לנסוע מדי יום אל מחוץ לעיר לשאוף אויר צח, ואנשיו דאגו לו לעגלה רתומה לסוס לשם כך. פעם אחת לא עלה בידם למצוא אלא סוס לרכיבה בלבד. רבי אברהם שהתלווה אל רבינו באותו יום, סיפר מאוחר יותר בהתפעלות: "אני שסוחר מלומד הנני, הבחנתי כי רבינו רוכב על הסוס ללא שמץ פחד, כרַכָּב עתיר ניסיון – וכל זאת כשמחלת השחפת שלו בתוקפה" ללמדך שרבינו לא התיירא משום דבר גשמי.
מאוחר יותר סיפר על דברים נפלאים שזכה לשמוע באותה הזדמנות מפי רבינו, שקשר הדוק היה להם עם התורה 'תקעו אמונה' (ליקו"מ ח"ב ה) שהשמיע בראש השנה שקודם לכן.
רבי אברהם האריך ימים, והחסיד רבי אהרן מקיבליטש, חמיו של רבי לוי יצחק בנדר, עוד הכירו.
הכל כינוהו "הערשקע סמאָלער" (= הזַפָּת), על שם משלח ידו במכירת זפת. עומד היה בשוקה של קיבליטש – עיר מגוריו ומוכר ללקוחותיו מן הזפת שבחביתו. ברם, איש כמעט לא ידע כי הוא צדיק ועובד ה' מופלא; הוא הטיב להסתיר את גדולתו מעיני הבריות.
בדבר אחד היו כל מכריו תמימי דעים: הערשקע סמאלער עני מופלג הוא בכל ההידורים. בביתו – הפרוץ מרובה על העומד, ובימות החורף חודרים פתיתי השלג פנימה ונערמים בפינות הבית. רובלים מיותרים לעולם אינם מצויים בכיסו, ומרוב עניותו אין לו אפילו כדי לקנות "גארטל" לחגור עצמו בשעת התפילה, מה עשה? אסף לעצמו אבנט מגבעולי קש, וכך, כשהוא חגור ב"גארטל" זה עבד את בוראו בהתלהבות, והיה מרקד בשמחה. עם גארטל זה גם נראה בערב ראש השנה, כשהוא עומד בתפילה בבית ציון רבינו הקדוש באומן.
מלבד עוניו ומרוּדו, היה ר' הירש ידוע חולי, ואף לבנים משלו לא זכה. אך למרבה הפלא, שרוי היה תדיר בשמחה; אמונתו בבוראו היתה חזקה, כי על כן חסיד ברסלב היה המקושר בכל נימי נפשו ברבינו הקדוש.
נער צעיר היה ר' הירש כאשר התקרב לברסלב על ידי החסיד המופלא רבי פנחס קיבליטשר, ששימש כמלמד דרדקי בעיר והחדיר בתלמידיו אהבת תורה ויראת שמים. בשכנותו התגורר ידיד נעוריו החסיד הגדול רבי אהרן מקיבליטש, חברו לספסל הלימודים מן ה"חיידר” של רבי פנחס.
רבי אהרן ידע על גדולתו העצומה של ר' הירש ורחש לו הערצה רבה. באחד מלילות החורף הקרים, בשעת חצות, קרא רבי אהרן לחתנו רבי לוי יצחק בנדר, ואמר לו: "צא נא אל מחוץ לבית, וראה כיצד העיר כולה שרויה באפלה, ורק מביתו של ר' הערשקע בוקע אור קלוש. יושב הוא עכשיו ועורך 'תיקון חצות' ולומד תורה לאורה של פתיליית נפט, ואיש מבני העיר אינו מעלה על קצה דעתו את עבודתו הנשגבה את בוראו" – – –
כך חי לו את חייו בהצנע וכך בשקט הלך לעולמו בסוף שנות התר"ע, והוא כבן שבעים שנה.
השמועה על הסתלקותו הגיעה לאוזני ידיד נפשו רבי אהרן והוא התמלא בצער רב. היטב ידע את גודל האבידה. קרא לחתנו רבי לוי יצחק ושניהם יצאו יחד להלוויה.
כשם שנסתר היה ר' הירש בחייו כן אף במותו. להלוויתו הגיעו אנשים בודדים, ואפילו מניין לאמירת קדיש לא היה שם…
בעודם פוסעים אחר מיטתו, פנה רבי אהרן אל חתנו: "הרואה הנך איזו לוויה יש לו לר' הירש? עם שלושה אנשים בלבד… אולם שם (בעולם האמת) יש לוויה יפה וקבלת פנים מפוארת ביותר"…
והוסיף רבי אהרן: "אשרי חלקו של מי שהבריות אינן יודעות ממנו ומצדקתו כלל!"
בתקופת חייהם של תלמידי מוהרנ"ת, היה קיים "קיבוץ" של חסידי ברסלב בדרום רומניה, האזור שנקרא בימים ההם "ולאכיה" (באידיש: וואליכיי) .
בעת ההיא התפשט נגע ההשכלה גם אל מדינה זו והפיל חללים רבים. אורו של רבינו הקדוש שהחל זורח בארץ הזאת, היה בבחינת רפואה למכה.
כמה מגדולי חסידי ברסלב התגוררו בעיר יאסי הרומנית, לאחר שנמלטו אליה מאימת הגיוס לצבא הרוסי. הם השתקעו שם כשהם מקרבים אנשים רבים לדרכו רבינו. ביניהם היו: רבי אורי מיאס תלמיד רבינו; רבי נתן ב"ר יהודה לייב ראובנ'ס ורבי מיכל מיאס – תלמידי מוהרנ"ת.
לפרקים נוהגים היו חסידי ברסלב ברומניה להתאסף לכמה ימים, כשהם יושבים והוגים בצוותא באחת התורות מ"ליקוטי מוהר"ן", ולאחר מכן עוסקים בתפילה שיזכו לקיים את כל הנאמר באותה "תורה".
מפעם לפעם, היו שוכרים קרון ברכבת ונוסעים יחדיו לאומן – להתפלל בציון רבינו.
מוצאו של רבי יצחק אייזיק היה מן העיר בוקרסט בירת ולאכיה. בשנת תרל"א עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת. הוא מוזכר במכתבו של רבי נחמן מטולטשין אל חסידי ברסלב יושבי הארץ בעת ההיא.
גם לאחר עלותם לארץ הקודש, המשיכו רבי יצחק אייזיק וחבריו להפליג באוניה לאומן לקראת ראש השנה. בראש השנה תרל"ז, כששהה רבי יצחק אייזיק עם רבי נתן ב"ר יהודה באומן, כתב משם לחברו רבי נתן טירוביץ מצפת: "מהודענא למעלת כבודו שאתי ברוך ה' החיים והשלום. מה אשיב לה' כל תגמולוהי עלי, שריחם, כמו גודל רחמנותו, על עני בגשמיות ורוחניות כמוני, וזיכני להיות נמנה בתוך הקיבוץ הקדוש והיקר וכו'. מה אומר, מה אדבר, באיזה לשון אביע תהילתו, מה רבו מעשיך ה'…"
תקופה ארוכה לאחר נישואיו לא זכה רבי יצחק אייזיק להיפקד בבנים. רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה המכנהו "ידידי אוהבי באמת, איש לוחם מלחמות ה'" – מרבה לחזקו במכתביו; הוא פונה אליו: "הדאגות אין מועילין לו כלל, והוא צריך להיות בשמחה מאוד על שנברא ישראל; ולא זו אף זו – שלא נלכד חס ושלום בהכתות מבוקרעסט, וגם זו שנתקרב לרבינו ז"ל ותלמידו הקדוש; וברוך ה', שעוסק במעט מעט בדרכי הספרים האלו, וגם היה מתוך דוחק שלו כמה פעמים על ראש השנה ומתגעגע עוד להיות על ראש השנה. היש עשיר גדול ממך?!"
במכתב אחר הוא מחזקו: "הלא אתה יש לך במה להחיות עצמך; הלא קרבת כמה אנשים, והיה להם כמה הרהורי תשובה על ידך! ותדע, שעיקר תיקון לנשמת הספרדי שנפטר עליו השלום, יהיה על ידי אלו הדיבורים שדיברת עמו מרבינו ז"ל" – – –
בתקופת התקרבותו לרבינו היה רבי מאיר כבן בית אצלו, עד כדי כך, שרבינו נהג למסור לו את כל מפתחות ביתו.
אך למרות קירבתו אליו, עבר פרק זמן ניכר עד שנפקחו עיניו לראות מעט את רוממות גדולת רבינו.
היה זה כאשר נסע בצוותא עם השרף רבי יוד'ל ממדבדבקה אל רבינו. בדרך נענה רבי יוד'ל ואמר לו: "דע לך שאם הרבי הקדוש היה חי בדור של התנאים – גם אז היה 'חידוש'!"
רבי מאיר, שגם אמונתו ברבינו לא היתה קטנה, אם כי לא כמו זו של רבי יוד'ל, הפטיר לעומתו: "אני אינני סבור כך, אני חושב שרבינו הוא הגדול ביותר בדורנו".
כאשר נכנסו אל הקודש פנימה, נשא הרבי את מבטו הטהור והנוקב עד עמקי עמקים אל רבי מאיר, ואמר לו בלשון תמיהה: "כשאין מאמינים בי – מדוע נוסעים אלי?!"
רבי מאיר נדהם למשמע אוזניו, ורבינו הוסיף: "אגיד לך מה היתה המחשבה שלך בעת עלותך על העגלה!"
"אם אתם יודעים – אימרו", נענה רבי מאיר. תאר לו רבינו בדייקנות את המחשבה שעלתה בראשו כשעלה על העגלה כדי לנסוע אליו.
רבי מאיר יצא מכליו מהתפעלות, וקרא: "אם כן, אשאר אצלכם" – – –
אך רבינו ביטל את התפעלותו: "מתוך חוכמה בלבד ידעתי זאת – לפי כניסתך לבית ואמירת ה'שלום עליכם' שלך"…
קיבל רבי מאיר את ההסבר וחזר בו מכוונתו להישאר אצל רבינו לפרק זמן ארוך.
בנסיעתו חזרה, הרהר לעצמו: 'איך נתתי להטעות אותי? הרי לדעת את מחשבתי אי אפשר כי אם על ידי רוח הקודש ממש!' והיתה הטעות שהכניס בו רבינו לפלא בעיניו, יותר מן הפלא שבידיעתו את מחשבתו.
רבי מאיר זה היה עשיר מופלג, אך לפרי בטן לא זכה. פעם אחת נסעה זוגתו אל רבינו מתוך סערת נפש, ותינתה את צערה לפניו על כי עדיין לא זכתה לבן. החל רבינו מפסיע אנה ואנה כשפניו הקדושות לוהטות כשלהבת וכמעט שאחזה בה חרטה על בואה: 'כיצד יכולתי להטריח את הרבי כל כך?!'
ככלות שעה קלה, נענה רבינו: "יהיה לכם בן, אבל תצטרכו לוותר על עשירותכם. העוני שלכם יגיע לידי כך שיהיה לילד רק 'טלית קטן' אחד, וכאשר יכבסוהו יהיה עליו להמתין" – – –
הסכימה האשה בשמחה, אך רבינו אמר לה שעליה לשאול לדעתו של בעלה. ואכן, לאחר שהסכים לכך, זכו ונולד להם בן.
חלפו שנים, רבינו נוסע בדרך, ובדרכו הוא עובר במדבדבקה. הוא נכנס לבית הכנסת בעיר, שם ישב באותה עת בנו של רבי מאיר. בחן אותו הרבי בתלמודו, אחר נענה: "אהה, הפסד גדול!"
חזר הילד לביתו וסיפר לאמו את הדברים. כעבור זמן קצר שבק הילד חיים.
צערה של האם היה גדול מנשוא, והיא מאנה להינחם.
כשחזר רבינו לעיירה בפעם הבאה, התאכסן בביתם והביע את רצונו שחתונת בתו שרק'ה תהיה אצלם ושהאם השכולה תנהג כמחותנת.
לאחר שערכו את החתונה ברכם רבינו שיזכו לבן שאת שמו יקראו כשמו – 'נחמן', וכך אמנם היה.
לעוד שני בנים גדולים זכו: רבי אהרן מליפוביץ ורבי שמחה 'מהיער' – על שהיה שומר ביערותיו של רבי אברהם בער'ניו נכד רבינו, לאחר פטירתו של 'רבי שמשון מהיער' תלמיד מוהרנ"ת.
שני בנים היו לרבי אפרים בן רבי נפתלי – תלמיד מוהרנ"ת, האחד רבי שמחה דוד, והשני רבי יחיאל.
רבי שמחה דוד נשא לאשה את בתו של רבי נחמן בן מרת חיה בת רבינו הקדוש, המכונה רבי נחמן חיה'לס, ושלשה בנים נולדו להם: ר' שלמה, ר' נפתלי, ור' ישראל וויינברג דנן.
בילדותו היה ר' ישראל מרבה להשתובב כדרכם של ילדים, אך כיון שגדל בצלם של גדולי החסידים, תלמידי מוהרנ"ת ותלמידיהם הקדושים, השהות במחיצתם השפיעה עליו והוא צמח והיה לעובד ה' מופלג.
כשהיה עדיין ילד קטן, חזר באחד מימי שישי מלימודיו בחיידר, נכנס לקלויז וחיפש במה להשתעשע. עד מהרה מצא לו משחק מעניין; הוא החליט להפוך את כל ספסלי הקלויז, ובמרץ רב החל לבצע המלאכה… כשבדיוק אז הופיע במקום שמש בית הכנסת, שלא היה אלא רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת, שכל ימיו היה חותם במכתביו 'שמש דקלויז', וראה זכות לעצמו להיות גבאי בית מדרשו של הרבי הקדוש.
במקום לכעוס על הילד ולנזוף בו, הוא ניגש אליו, הניח ידו הרכה על כתפו ואמר לו בנעימות: "ישרוליק, האם רוצה אתה שאעזור לך בעבודתך הקשה?"…
הילד נשאר נבוך על עמדו. הצורה העדינה שבה פנה אליו השמש, גרמה לו להתמלא בושה ולהבין כי לא כך היא ההתנהגות הראויה. דיבורו החם והלבבי של רבי נחמן מטולטשין פעל עליו יותר מאלף תוכחות, ומאז דבק בו והשתדל לשהות במחיצתו. לימים יאמר: "לו היה מרים קולו עלי בצעקה, לא היה פועל מאומה".
עוד סיפר, כי בהיותו ילד קטן, כששהה פעם בקרבת רבי נחמן מטולטשין, פנה אליו רבי נחמן וניגן לו את הפסוק: "טוב לגבר כי ישא עול מנעוריו" בניגון טעמי הפסוק, כשהיא מוסיף ומתרגם לו זאת לאידיש, כדי שיבין את משמעות הפסוק. "דבריו כה חדרו לעמקי לבי", שח ר' ישראל כעבור שנים ארוכות, "לא אשכחם כל ימי חיי".
"פעם כשהגעתי אל ציון רבינו", סיפר, "ראיתי את רבי נחמן מטולטשין עומד נוכח הציון וחוזר שוב ושוב בהשתפכות נפש ובהתעוררות נפלאה על מילות הפסוק 'למה ניגרע' – על פי דברי מוהרנ"ת ב'ליקוטי הלכות' (ברכת הפירות, ה) על אנשי דור המדבר שהיו טמאים בפסח ושאלו את משה: 'למה ניגרע לבלתי הקריב את קרבן ה'?" – שבזכותם רשאי כל אחד ש"יודע בעצמו טומאתו ממעשיו, שיבוא וישאל: 'ואם נפשי מטומאה במעשי הרעים – אף על פי כן למה איגרע להקריב קרבן ה'?!' דהיינו להתקרב לה' יתברך".
כך עמד רבי נחמן וקיים בתמימות את דברי רבו רבי נתן, ושאל שוב ושוב מאת ה': 'למה ניגרע? למה ניגרע?'..
בהגיעו לפרקו, לקחו החסיד הנגיד רבי אייזיק אייזנשטיין לחתן. לאחר נישואיו התמיד ביתר שאת בלימוד התורה ועבודת ה', ולמרות משרתו התובענית כפקיד ממשלתי, לא משו דברי התורה מפיו, וידוע היה כתלמיד חכם מופלג.
במסגרת עבודתו צריך היה לעיתים לנסוע לערים הגדולות ולהיוועד עם גויים נכבדים, הללו היו שואלים אותו לא פעם: 'איך זה שאדם חכם ומשכיל כמוך מגדל זקן ופיאות?!' והוא בתבונתו, היה משתמט אומר להם: "סבי המנוח השאיר אחריו צוואה לכל צאצאיו שלא יגלחו את זקנם, וצוואתו חשובה בעיניי עד מאד"…
ר' ישראל היה מתפלל בהתלהבות ובכוח; ומי שראה את תפילתו הנלהבת והארוכה, לא העלה על קצה דעתו שעובד ה' נשגב זה משמש כפקיד ממשלתי.
רבי לוי יצחק בנדר סיפר, כי באחת השנים, כשהגיע קודם אור יום ראשון של סליחות אל הקלויז, היה המקום ריק מאדם, ורק ר' ישראל וינברג עמד לפני ארון הקודש עם ספר בידיו והתפלל לה' בבכי נסער מעומק הלב, בדביקות שאיננה ניתנת לתיאור.
ר' ישראל נהרג בביתו באומן, על ידי פורעים אוקראינים, בשנות התר"פ, והוא בן חמישים ומעלה. ה' ינקום דמו.
מאותם בעלי תשובה מופלאים היה ר' משה, דוגמא חיה ומוחשית לדברי רבינו הקדוש: "כמה 'צלם אלוקים' היו מונחים ברפש, שאני הוצאתים משם, ועל ידי נתקרבו אל ה' יתברך בהתקרבות גדולה כל כך, עד שאין להם להתבייש מצדיקים גדולים"!
איש יהודי היה באומן ושמו צדוק. בעל עגלה פשוט היה, את מקום תפילתו קבע ב'קלויז' של חסידי ברסלב. מדי יום, טרם עלות השחר, נהג לקום ולומר תהלים בתמימות טהורה.
ולצדוק בן ושמו משה, אשר נקרא על שם אביו: משה צדוק'ס. לצדוק לא היתה שום סיבה להתפאר בבנו; אדרבה, רק חרפה וקלון הביא עליו; הוא חָבַר לכנופיית פשע שהפילה חיתתה על כל האיזור ולא בחלה בשום אמצעי כדי להשיג את מטרותיה השפלות.
כך חי לו משה חיים שיש בהם בושה וכלימה לו ולכל משפחתו, ונדמה היה שאפסה התקווה כי ישוב אי פעם לדרך הישרה.
ויהי היום, צדוק העגלון נפטר לבית עולמו, והניצוץ היהודי שבלב בנו התעורר קמעא מתרדמתו; משה החליט שעליו לעשות את המינימום לטובת נשמת אביו ולומר אחריו קדיש.
אך להוותו התברר כי אין הדבר פשוט כלל ועיקר; בשום בית כנסת בעיר לא הותרה לו דריסת רגל; רק נראתה דמותו במקום – והמתפללים קראו לעברו בזעם: "כלך לך מכאן, צא ממחיצתנו!"
הדבר נשנה על עצמו בכל בית כנסת שאליו רצה להכנס ולומר קדיש על אביו. לבסוף החליט לנסות את מזלו בבית המדרש של חסידי ברסלב, היכן שנהג אביו להתפלל.
משה צדוק'ס נכנס לקלויז; וראה זה פלא: איש לא גרש אותו, והוא אף הצליח לומר את הקדיש עד גמירא. לאחר מכן עזב את המקום.
במשך שנת האבל על אביו פקד את הקלויז יום יום, כשמלבד אמירת קדיש אינו עושה מאומה; לא טלית ותפילין, לא קריאת שמע ותפילה.
יום אחד ניגש אליו החסיד רבי יענק'ל מזיטומיר ואמר לו בנימת חיבה: "משה, אם כבר באת לכאן, הנח גם תפילין".
משה נמס כולו מול הלבביות שהקרין ר' יענק'ל, ונעתר לבקשתו. אט אט הוסיף על הנחת התפילין עוד מצוות; הוא גם גידל זקן ופיאות וכל חזותו השתנתה ללא הכר.
לא פעם נשמעו קולות בכי מתוך אוהל ציון רבינו – בכיו של ר' משה צדוק'ס תוך כדי אמירת 'תיקון הכללי' ו'ליקוטי תפילות'.
ויהי בימי שלטון הרֶשע הקומוניסטי, כל המקוואות באומן נסגרו, דבר שהסב צער רב ליהודי העיר. והנה נחלץ ר' משה צדוק'ס לעזרת אֶחיו; הוא מסר את נפשו, פשוטו כמשמעו. חפר באורווה שבחצר ביתו חפירה בעומק של חמישים מטרים, עד שמצא מקום מים.
כך, תוך סיכון עצמי רב, בנה מקווה מחתרתי שפעל תקופה ארוכה ושימש את יהודי העיר, גם את ה'מתנגדים' שבהם, שעתה הודו בפה מלא בצדקת דרכם של חסידי ברסלב המקרבים כל יהודי באשר הוא.
ר' משה הקים דור ישרים מבורך, ההולכים בדרך התורה והיראה. בשנות השואה, עם כיבוש העיר אומן על ידי הגרמנים ימ"ש, הוצא להורג ביער שמחוץ לעיר, יחד עם עשרים וחמש אלף יהודי אומן, ה' יקום דמם.
מעשירי העיר ברסלב היה רבי משה קרסנשטיין וממקורביו של רבינו. נודע בכינויו ר' משה העניע'ס, על שם אמו מרת הניה.
רבינו מזכירו בכמה ממכתביו. באחד מהם הוא כותב: "אבקש מכם מאד, רבי משה בהרב רבי ישראל עם רבי משה בן העניע, לשלוח אלי מעות כנ"ל. אם ירצה ה', כשאבוא לביתי אתחשב איתכם החשבון כמו שתרצו".
מכתב זה שלח רבינו בשנת תקס"ז, בהיותו בעיר אוסטרו, שם נפל למשכב, הוא פונה לאנשי שלומו בדברים היוצאים מן הלב: "אהוביי אחיי ורעיי, אבקש מאד להתפלל בעד נפשי העלובה, להתפלל בכוונת הלב. הזכרו, כל אחד, באיזה מצב מצאתי אתכם כשבאתי לברסלב, וכמה כוחות ברוחניות וגשמיות השקעתי סביבכם – הרי מן היושר שגם אתם תבקשו מהשם יתברך, שהשם יתברך ירפאני בהראות ה' לי נועם זיוו" (תרגום מאידיש).
פעם אחרת, בשהותו בזסלב, שלח רבינו מכתב ובסופו הוסיף: "לפרוס בשלום ידידי מורנו הרב משה בהרב, עם שכנם ידידי מורנו הרב ישראל, עם שותפי ידידי מורנו הרב משה בן העניא".
גם במכתב שכתב רבינו בראש חודש תמוז תק"ע, האחרון לימי חייו הקדושים, בימי שהותו באומן (מכתב שהתגלה אך בתקופה האחרונה) מוזכר רבי משה בן הניה דנן.
נוהג היה רבי אפרים בן רבי נפתלי, תלמיד מוהרנ"ת, לבוא בכל שנה לקראת ימי ראש השנה הקדושים, מביתו בירושלים – לאומן. עקב היותו אפרים זקן, סבל מתלאות הדרך, ולאחר ימי ההפלגה הארוכים אחזתו "מחלת ים".
עם הגיעו לאומן היה מתארח בביתו של רבי משה קרסנשטיין, שהכין לו סגולה לריפוי ממחלת ים שמקובלת מרבינו, והיא: לקחת יין ולהרתיחו, ולאחר ההרתחה להכניס לתוכו עשב בשם פאלין, ולשתותו. בכל שנה היה רבי משה מכין בשבילו דוד שלם מהמשקה הזה ולאחר ששתה ממנו רבי אפרים אכן החלים.
שנים ארוכות מאז נישואיו לא זכה רבי משה קרסנשטיין לבנים. רבי שמואל אייזיק, תלמיד רבינו, הבטיח לו שאם יקנה בעבורו קיטל ( = מעיל לבן) לימים הנוראים, יפקד בבן זכר. ואומנם זכה רבי משה לבן, הלא הוא רבי נחמן קרסנשטיין.
נוהג היה רבי משה להכניס אורחים, אולם דרכו היתה שלא לפתוח עמם בשיחה. זאת עד למעשה שהיה, אשר בעקבותיו שינה את מנהגו:
פעם אחת הגיע אליו לשבת קודש אורח, שהכרת פניו ענתה בו כי צדיק הוא. מייד עלה על דעתו: 'אפתח עמו בשיחה בענייני תורה ועבודת השם, אולם לא עכשיו בסעודת הלילה, אלא מחר בבוקר'… בסעודת הבוקר שוב חשב: 'אדחה את שיחתי עמו לסעודה שלישית'… בסעודה שלישית הדבר חזר על עצמו, ורבי משה קיווה לדבר עם אורחו בסעודת מלוה מלכה… אלא שלסעודת מלוה מלכה כבר לא הגיע האורח.
מה הופתע לשמוע מפי רבינו לאחר זמן את הדברים הבאים: "אילו היית נוהג לדבר דברי תורה עם אורחיך, היתה לך הזכות לדבר עם אורח חשוב זה שאין כדוגמתו" – – –
ביתו של אור שבעת הימים הבעל-שם-טוב הקדוש, עבר לאחר הסתלקותו לבתו היחידה, הצדקת אדל ובעלה רבי יחיאל שהיה נקרא בפי כל 'דער דייטשל' (= הגרמני) על שום לבושו האירופאי.
זכו בתו וחתנו של הבעל שם טוב לשני בנים ובת צדיקים גדולים, הלא הם רבי ברוך ממז'יבוז', רבי משה חיים אפרים מסדילקוב מחבר הספר 'דגל מחנה אפרים', ואחותם הצדקת מרת פייגא שכונתה בפי שני אחיה 'פייגא'לה הנביאה', שכן רוח הקודש היתה מפעמת בקרבה.
מרת פייגא נישאה לרבי שמחה, בנו של רבי נחמן מהורדנקא. נאמן ביתו של הבעל-שם-טוב. הם זכו לשלושה בנים ובת אחת. בנם הבכור נקרא ישראל, על שם סבו הגדול הבעל שם טוב הקדוש, הבן השני נקרא יחיאל צבי, על שם אבי אמו רבי יחיאל, והבן השלישי, הלא הוא רבינו הקדוש, שנקרא על שם אבי אביו רבי נחמן מהורדנקא. הבת נקראה פערל.
בעת נישואי רבי שמחה ופייגא העניקה להם אדל את הבית המיוחס, ביתו של הבעל-שם-טוב, בתור נדוניה. בבית קדוש זה נולדו ילדיהם ושם גדלו, כאשר הם סופגים קדושה וטהרה במחיצת הצדיקים, תלמידי הבעש"ט והמגיד ממזריטש שנהגו להתאסף שם לפרקים, לשוחח בעבודת ה' ולספר סיפורי צדיקים.
באחיו הבכור של רבינו, רבי ישראל, דבק מנעוריו הכינוי 'רבי ישראל מת' – על שום פניו שהזכירו מראה פני אדם מת. סיפור נפלא קשור בכינוי הזה, וכך היה מעשה:
תינוק רך בשנים היה כאשר נפל למשכב. מצבו הבריאותי התדרדר עד שנראה היה כי בעוד זמן קצר תפרח נשמתו – – – ראתה אמו מרת פייגא שעומדת היא לאבד את בנה מחמדה, נטלה אותו על זרועותיה ורצה כל עוד רוחה בה אל ציון סבה הבעש"ט הקדוש.
בבואה אל הציון פתחה בזעקות שבר ובבכיות נוראות. לאחר מכן הניחה את הילד הרך על המצבה ושבה בגפה לביתה. אמונה עצומה פיעמה בה בכוחו של סבה הבעש"ט הקדוש.
כעבור שעה קלה חזרה אל הציון כדי לראות מה עלה בגורל בנה, וכבר מרחוק שמעה את יבבותיו. מה רבתה שמחתה כשגילתה כי התאושש מחוליו, פקח את עיניו והתבונן סביבו. נס נעשה לו בזכות סבו הקדוש, וחייו ניתנו לו במתנה.
היא לקחה אותו על זרועותיה ושבה נרגשת לביתה.
לאחר מכן בא אליה סבה הבעש"ט בחלום ואמר לה: "לולא באת אליי בצעקות, הייתי נותן לבנך נשמה משובחת, אולם מאחר שבאת אלי בקול רעש גדול, לא השגחתי היטב ונתתי לו נשמה של מת" – – –
מאז היו פניו של הילד כשל מת, ולפיכך קראו לו הכל 'רבי ישראל מת'.
התלמיד הראשון של רבינו היה רבי שמעון מקרמנצ'וק; הוא התקרב אליו ביום שבו נכנס רבינו לחופה, בעיר מדבדיבקה.
לפני חופתו ניגש רבינו אל כמה אברכים צעירים בני גילו וקשר עמם שיחה, כדי לתהות על קנקנם. מה נעצב לראות שאין מעייניהם נתונים כלל לעבודת השם, כי אם להבלי העולם הזה.
הבחין באברך שיראתו על פניו עומד מן הצד, ניגש אליו ופתח עמו בשיחה על ענייני העולם הזה… אך האברך, שעונה לשם שמעון, לא השיב דבר וחצי דבר, כמי שאין הדברים מעניינים אותו.
שאלו רבינו בתמיהה מעושה: "מדוע אינך מגלה עניין בדברים הללו, האם אינך בן אדם?!"
– "איש תם אנכי", השיב רבי שמעון, "וחפץ אני בדרכי התמימות".
נהרת התרגשות פשטה על פני רבינו, והוא אמר לו: "אם כן, כנראה עוד תהיה היכרות רבה בינינו…"
שיחה בעניני עבודת השם נקשרה ביניהם, כשהם מתרחקים והולכים ממקום החתונה לעבר היער הקרוב. רבינו דיבר דיבורים יוקדים שגרמו לרבי שמעון התעוררות רבה.
השיחות הקדושות הללו נמשכו ימים רבים לאחר החתונה. פעם כה התרגש רבי שמעון מדברי רבינו עד שקרא בקול: "רואה אני שבוודאי עוד תהיה צדיק מפורסם. חפץ אני אפוא להיות השמש שלך!"
חלפו זמנים, ורבי שמעון הגיע בכוח רבינו למעלות נשגבות. 'מתבודד' עצום היה, ולשם כך קבע את מושבו בקצה העיר, כדי שייקל עליו לצאת ליערות לעתים מזומנות.
כותב רבי נתן: "שמעתי מפי רבינו ז"ל בעצמו לפני כמה שנים, שרבי שמעון כבר שבר כל המידות רעות לגמרי" (חיי מוהר"ן, קו) – – – כמו כן התבטא עליו רבינו שכשמו כן הוא: שמעון – עָוֹן מש. לאמור, שכבר משו והלכו ממנו העוונות (שיחות הר"ן מד).
הרבה חידש בתורה ואף העלה את חידושיו על הכתב. פעם נסע עמו רבי נתן בדרך, הבחין בכתבים הנמצאים בידיו, עיין בהם והתפעל מאד מתוכנם. "חידושים כאלו", אמר לו רבי נתן, "ראוי להדפיס!"
רבי שמעון שתק ולא הגיב. אך לאחר שהגיעו לפונדק, נטל את תכריך כתביו, ניגש אל האח הבוער והשליכם פנימה…
זכה רבי שמעון שתתקיים בקשתו, והוא היה לשמשו של רבינו. לא פעם הפציר ברבינו כי יבטיח לו שיזכה לשמשו גם בעולם הבא – אך לא נענה. פעם אף הזכיר לרבינו שמסר את נפשו בעבורו, היה זה כשפעם תוך כדי נסיעתם נשבר אחד מאופני העגלה, והוא זינק מן העגלה ובלם אותה בגופו. נענה רבינו: "אכן, טוב עשית", אך לא הבטיחו מאומה.
אבל רבי שמעון לא התייאש; כעבור זמן פרס שוב את בקשתו בפני רבינו, והפעם לשמחתו נענה, כשרבינו מטעים זאת: "אמי עליה השלום באה אליי בטרוניה: מדוע אינך ניאות לבקשתו?!"
לימים עלה רבי שמעון לארץ הקודש והתיישב בצפת. כמנהגו מאז, קבע מושבו בקצה העיר. בין השנים תקצ"ד-צ"ח הוכה על ידי ערבים בפוגרום שנערך בעיר, הוא נפל למשכב, וכעבור זמן לא רב נסתלק לגנזי מרומים.
בערב חג השבועות שנת תקס"ז נסתלקה לעולמה הרבנית, מחברתו הקדושה של רבינו הקדוש, מרת סאסיע.
עוד באותה שנה נשא רבינו בזיווג שני אשה אחרת מן העיר ברוד, כשהוא מטעים: "התורה אומרת 'לא טוב היות האדם לבדו' ואינני רוצה להקרא 'לא טוב' ".
החתונה התקיימה בכפר וואטשעק בביתו של רבי לייב, מחסידיו הנאמנים של רבינו, שהיה אז בעל אמצעים כלכליים מרווחים.
שמחה עצומה שמח רבי לייב מכפר וואטשעק בזכות הגדולה הזו, בכך ראה עין בעין את רוח קדשו של רבינו, שכן זמן רב קודם לכן ביקר רבינו בביתו לרגל שמחת ברית המילה של בנו, והתבטא: "טוב היה להעמיד כאן חופה" – – –
מלכתחילה נקבעו נישואי רבינו להתקיים בעיר טשיקוב, אלא שבאותה עת ירדו גשמים עזים והדרכים השתבשו, ובסופו של דבר התקיימה החתונה בכפר וואטשעק, בביתו של רבי לייב, כדברי רבינו מאז.
בשבת שלאחר החתונה, כטוב לבו בשמחה, נטל רבי לייב שני כדים מלאים 'מעד' (– משקה משובח מהול בדבש) והניחם על השולחן. תוך כדי כך פנה אל רבינו וביקש: "רבי, ברכני נא כי גם בשנה הבאה אזכה לשפע כלכלי כמו בשנה זו, ואוכל לכבדכם שוב במשקה יקר זה".
אך רבינו נענה בשתי מילים: "אלוקים יודע!"
נבהל רבי לייב מכפר וואטשעק מן התשובה; הוא ידע שאם רבינו משיב כך, כפי הנראה חוזה הוא שאין הדברים פשוטים כל כך… ביקש אפוא מרבי לייבלה אפטר, ששימש כמלמד לבניו, שיגש אל הרבי וישאל אותו לפשר אמירתו.
"אמור לו שיבוא אלי בעצמו", היתה תשובתו של רבינו לרבי לייבלה אפטר.
כשעמד רבי לייב מוואטשעק לפני רבינו, אמר לו: "שוב אלי בעוד שבועיים"…
בהגיע הזמן התייצב רבי לייב לפני רבינו, ויאמר לו הרבי כדברים האלה: "ידוע תדע כי גזר דין מיתה ריחף מעל ראשך, אך אני החלפתי זאת בעניות גדולה עד שתאלץ לחזר על הפתחים" – – –
רבי לייב נותר על עמדו כהלום רעם, וכאשר חילחלה למוחו משמעות הדברים, פרץ בבכי עז מאין הפוגות.
לנוכח בכיו נכמרו רחמיו של רבינו ואמר לו שוב: "חזור אלי בעוד שבועיים"…
כחלוף השבועיים נכנס רבי לייב מכפר וואטשעק אל הקודש פנימה, ואז שח לו הרבי: "לבטל מעליך כליל את גזרת העניות – בלתי אפשרי, אך זאת פעלתי, שלא תאלץ להתדפק על פתחי בתים. תחת זאת יבואו גנבים לביתך כמה פעמים בשנה הקרובה ויטלו את רכושך. לאחר מכן יתעוררו רחמיו של הפריץ עליך ויבנה בשבילך פונדק קטן, ממנו תתפרנס בדוחק כל ימי חייך".
בהזדמנות זאת גילה לו רבינו גם את מספר שנות חייו – – –
תוך אמונה שלימה בדברי רבינו, הלך רבי לייב ופיזר את ממונו הרב לצדקה, ביודעו כי בין כה וכה לא ישאר דבר ברשותו.
ואכן, דבר אחד מדברי רבינו לא נפל; רבי לייב חי את שארית ימיו מתוך עוני רב. אך ברוב צדקותו חסך תקופה ארוכה מפרוטותיו המעטות עד שהצליח לנדב ספר תורה לבית המדרש באומן. הכנסת ספר התורה התקיימה לפני ראש השנה האחרון לחייו, כפי שידע מפי רבינו.
זכה רבי לייב לחתן תלמיד חכם ועובד ה' מופלג, והוא רבי זלמן רבה של מדבדבקה שהיה תלמידו המובהק של מוהרנ"ת ונכדו של רבי יודל מגדולי תלמידי רבינו.
רבי נחמן חיה'לעס נולד בשנת תקע"ט לאביו רבי זלמן בן רבי יעקב יוסף ליובארסקי, ולאמו הצדקת מרת חיה, בת רבינו, שעל שמה כונה בפי אנ"ש 'רבי נחמן חיה'לס' (= של חיהל'ה).
בן יחיד היה להוריו. מנעוריו דבק בתורה ובעבודת השם. בהגיעו לפרקו לקחו לחתן רבי בער בן רבי שלמה מקארלין.
לאחר נישואיו התגורר בעיר טולטשין, מקום מגורי חותנו. רבי בער עצמו דר בעיר זו, כיוון ששם היה אחד המעונות של חותנו רבי ברוך ממז'יבוז'.
אהוב מאד על צדיקי עירו היה רבי נחמן. כשערך פעם ברית-מילה לבנו, והודיע על כך לאחד מגדולי העיר שנמנה על חשובי תלמידיו של רבי ברוך ממז'יבוז', השיב לו הלה: "לשמחה שלך – לא אלך"… לתמיהת רבי נחמן, הסביר לו: "כוונתי היתה שלא אלך, אלא אזחל על ידיי ועל רגליי, כדי לזכות להשתתף בשמחת הברית של בנך"…
מאידך, בתקופת המחלוקת הנוראה שהיתה על חסידי ברסלב, סבל רבי נחמן – שהיה אברך צעיר – רבות מן המתנגדים שבעירו שהיו נהגו לבזותו ולהציק לו בכל עת מצוא על היותו חסיד ברסלב ועוד נכדו של רבינו. באותה תקופה קשה עמד חותנו הצדיק רבי בער לצדו, וחיזקו לבל ייפול ברוחו כשהוא מזכיר לו את אמרת הצדיקים על הכתוב "ומשמע ודומה ומשא" – "הערן און שווייגן און ליידן", כלומר: "לשמוע, לידום ולסבול באהבה".
רבי נחמן חיה'לעס ירש את כסאו המפורסם של רבינו. הכסא עבר לבנו רבי זלמן, וממנו לנכדו רבי הירש. לאחר פטירת רבי הירש הונח הכסא בשגגה במחסן עצים להסקה, והחסיד רבי הירש ליפל הוציאו משם ובזכותו הוא נותר למשמרת לדורות.
כמו כן היה ברשות רבי נחמן שטר הכתובה של רבינו. לימים רכש אותו בדמים מרובים חסיד ברסלב עשיר מלודז' שבפולין מידי רבי יעקב יוסף בנו של רבי נחמן.
סופר מומחה היה רבי נחמן חיה'לעס, וכל ימיו הניח תפילין שהוא בעצמו כתב את פרשיותיהן. כשביקר החסיד רבי לוי יצחק בנדר אצל בתו נתנה לו במתנה את התפילין של אביה, שהכתב שלהן מהודר להפליא, אלו שמורים עד היום.
במכתבי רבי נתן לבנו רבי יצחק המתגורר בטולטשין, הוא מרבה להתעניין בשלום רבי נחמן חיה'לעס המתגורר אף הוא בעיר זו:
"ותפרוס בשלום ידידי הותיק מורנו הרב נחמן נ"י נכד אדוננו מורנו ורבינו ז"ל, ותרבה לדבר עימו כרצונו, שהוא רצונו יתברך".
"ה' יתברך יודע שאני מתפלל עבורו שיזכה להכיר את כוח וזכות זקנו הנורא, שהוא טובתו בזה ובבא לנצח".
"ושלום לכל אנ"ש ובפרט לידיד נפשי ולבבי החקוק במוחי ולבי בכל עת, הותיק מורנו הרב נחמן נ"י נכד אדמו"ר זצ"ל. ידבר על לבו שיהיה פה בחול המועד הבא עלינו, כאשר כתבה אליו דודתו הצדקת מרת אדיל תחיה".
"מאד אני נכסף שיבוא לפה (= אומן) על ראש השנה הבא עלינו לטובה בסמוך; והוא לטובתו בזה ובבא לנצח, ואי אפשר להאריך. וה' יתברך יזכנו להכין עצמנו כראוי על ראש השנה הבעל"ט, להרגיש מעתה תוקף קדושת היום, כי הוא נורא ואיום".
לעת זקנתו עבר רבי נחמן חיה'לעס לדור באומן, ובשנת תרמ"ט נסתלק שם בגיל שבעים ונטמן בבית העלמין בעיר, סמוך לציונו של רבי נחמן מטולטשין תלמיד מוהרנ"ת.
בטרם התקרבותו לרבינו היה רבי יצחק לייב מפורסם כצדיק נשגב ובעל מופת שרבים נושעים על ידו. הוא השתמש בקבלה מעשית, כגון צירופי שמות, והשבעת מלאכים – וכך ריפא חולים, פקד עקרות והציל יהודים מצרותיהם.
כה נערץ היה על בני טפליק עירו ואף מחוצה לה, עד שהיו מי שהחשיבוהו ל…משיח, וכשהיה נוסע לערי וכפרי הסביבה היו מלווים אותו המונים, כשהם נוסעים אחריו בעגלות.
ברם, כמה מצדיקי הדור היו משפילים אותו, ובעקבות כך נגרמה לו ירידה רוחנית ביחס לדרגתו העילאית.
באותה תקופה פגש ברבינו, ותיכף בראותו את פני רבינו הקדוש ובשומעו את דבריו הבין כי איש אלוקים נורא הוא. ניגש אליו בחרדת קודש והחל מתחנן לפניו כי יקרבו אליו. רבינו נעתר לו וגילה כלפיו יחסי קירוב נלבבים, כשהוא מתבטא: "א מלאכה צו אראפווארפן א מענטשן?! א מלאכה צו דרהויבן א מענטשן!" ( – וכי חכמה היא להפיל בן אדם?! חוכמה היא לרומם בן אדם!) רבינו הורה לו לחדול מעשיית מופתים, וכאשר יגיע לעיר שבה היה ידוע ומפורסם כבעל מופת, יכריז בשער בת רבים כי כבר אינו עוסק בכך.
"רבי יצחק יהודה ז"ל מטעפליק, קודם התקרבותו לאדמו"ר ז"ל היה מפורסם וכמה אנשים מעיירות רבות היו נותנים לו פדיונות. ואחר כך, כשהכיר אמתתו של אדמו"ר ז"ל, עזב והרחיק מעל עצמו הנהגת פרסומו, וקיבל על עצמו עול עבודתו יתברך בתמימות ופשיטות. ולא הסב את פניו גם מכל החרפות והבושות שהיו לו מחמת זה, ושב אל השם בכל ליבו ונפשו, כשאר אנשי האדמו"ר ז"ל" (כוכבי אור, אנשי מוהר"ן.)
יראה גדולה ירא את רבינו, לא פעם בעת שאמר רבינו 'תורה', היה נופל ברוב פחד אל מתחת לשולחן מבלי יכולת לקום. פעם נסע רבינו עם כמה מתלמידיו, ורבי יצחק לייב ביניהם. בדרך החל גופו הטהור של רבינו לרעוד. לאחר מכן שאל את תלמידיו: "הראיתם מה עבר כאן?" כולם השיבו בשלילה, מלבד רבי יצחק לייב שאמר: "הן, ראיתי את המראה".
היתה זו נשמה מהעולם העליון, ועל כך אמר רבינו, כי הרמה הרוחנית שבה ניתן לראות נשמה, גבוהה פי שש מנבואה.
פעם הביע בפניו מוהרנ"ת את התפעלותו מן המראות אשר הוא רואה, הגיב רבי יצחק לייב: "המראות שאתה רואה בתורה, חשובים הרבה יותר מאלה שאני רואה!" – – –
כאשר התלווה פעם רבי יצחק יהודה לייב מטפליק לרבינו בנסיעה, התבטא רבינו כי לו הזדמנה לו מקווה לטבול היה רווה נחת. אמר לו רבי יצחק לייב: "רבי, אם תרשו לי, אעשה לכם מקוה". נתן לו רבינו רשות, סימן רבי יצחק לייב במקלו עיגול על הקרקע, ונעשה מקוה. ירד רבינו וטבל, ומשרצה גם הוא לטבול, אמר לו רבינו: "אתה – לא".
עם פטירתו נטמן בטפליק. אנשי העיר בנו אוהל על קברו ונהגו לבוא ולהתפלל שם לעתים תכופות.
רבי חיים מקיבליטש התקרב בילדותו לחסידות ברסלב, על ידי רבי פנחס מקיבליטש ששימש כמלמד דרדקים בעיר וקרב רבים מהם לדרכו של רבינו. כאחיינו של רבי שמואל אייזיק תלמיד רבינו נהג לספר אודותיו, כשהוא מכנהו "הדוד ר' שמואל אייזיק".
לאחר נישואיו שימש תקופה מסויימת כמלמד בעיר טשערין עבור בניו של רבי אבא'לה תלמיד מוהרנ"ת. פעם ביום חורפי ומושלג, רצה לצייר לעצמו את 'יום המיתה' כדי להיזכר בתכלית האדם עלי אדמות. יצא החוצה ונשכב על השלג, כשהוא שח בינו לבין עצמו: "הנה שוכב אתה על הארץ בעניים סגורות, מת…" וכך הוסיף לדבר אל עצמו דיבורים המזכירים לו את התכלית.
תלמיד חכם ועובד ה' היה, אך מצניע לכת עם אלוקיו. ביתו דל, והפרוטה אינה מצויה בכיסו. בחורף שורר קור עז בביתו עד כדי כך שמסרב הוא לבקר בבתי ידידים שם דולקת אש בתנור, שמא יכשל חלילה באיסור 'לא תחמוד'.
כשביקר פעם אצל חמיו בשבת, התארח שם אדם שהיה מתנגד חריף לחסידי ברסלב. בסעודת ליל שבת שילח הלה את חיצי לשונו לעברו, אך ר' חיים שתק ולא השיב מאומה. בסעודת הבוקר התיר שוב הלה את חרצובות לשונו בדברי גנאי נגדו על היותו חסיד ברסלב – וגם הפעם לא השיבו דבר.
אך כשהלה חזר על הדבר בסעודה שלישית, שוב לא יכול ר' חיים לשתוק, וקרא לעברו: "נשבע אני בשבת קודש שעברת עברה פלונית!" בו במקום עטו פניו של המתנגד חיוורון, והוא שתק שתיקה כהודאה.
ידידים בלב ובנפש היו ר' חיים ור' אהרן מקיבליטש עוד מימי ילדותם כשלמדו בחיידר של רבי פנחס. כל ימיהם שררה ביניהם אהבה גדולה. היו משוחחים ביניהם תדיר בעבודת ה' עד שרבים חשבום לשני אחים.
בשנת תר"ע החליטו לנסוע בצוותא לארץ הקודש. הם סבבו מעיירה לעיירה ואספו כסף להוצאות הדרך, אף השיגו דרכונים, אך בבואם לנמל בדקום שוטרי הגבול ולא התירו לרבי אהרן מקיבליטש להמשיך בדרכו, כך שרק ר' חיים לבדו זכה לחון את עפר ארץ ישראל. הוא שהה בה פרק זמן קצר והפליג בחזרה כדי להשתתף בקיבוץ ראש השנה באומן.
בתחילת שנות התר"פ השיא את בתו עם תושב אומן. לאחר מכן ליווה את בתו וחתנו לתחנת הרכבת. בהגיעם לתחנה ניגשו גנבים לעברם, גנבו מהם מזוודה ונמלטו מהמקום. החל ר' חיים דולק בעקבותיהם, והללו ברחו אל מעבר לפסי הרכבת. מיהר ר' חיים אחריהם, וכיוון שהיתה ראייתו חלשה לא הבחין ברכבת המתקרבת, זו פגעה בו אנושות, וכעבור זמן קצר שבק חיים כשהוא כבן שישים שנה. נטמן בעיירה דימיטרובקה שבמחוז חרסון.
חסידי ברסלב שידעו על האהבה הגדולה ששררה בינו ובין ר' אהרן, הסתירו ממנו את דבר האסון במשך מספר חודשים, וכשנודע לו על כך הגיב: "בכך כבר מתכוונים אלי"… ואכן באלול הסמוך נסתלק לעולמו.
רגיל היה רבי חיים מקיבליטש לומר: "מי שחפץ לזכות באמת לאורו שלרבינו, צריך להתמסר אליו לגמרי".
רבי אברהם יצחק למד בישיבתו של ה'חפץ חיים' בראדין במשך שמונה שנים, ושב משם מלא וגדוש בש"ס ופוסקים לעיר מולדתו לודז' שבפולין. בלודז' התקרב לדרך רבינו על ידי רבי שלמה גבריאל ורבי אלטר בן ציון קרוסקופ.
לימים נלקח רבי אברהם יצחק לחתן על ידי רבי חיים זונדל האלטשטוק, גיסו של הגאון רבי מאיר יחיאל מאוסטרובצה, ובעקבות כך עבר לדור באוסטרובצה, שם נתחבב עד מהרה על אברכי ובחורי 'בית המדרש הישן' שכן ניחן בהסברה נפלאה ובמאור פנים – והכל שתו בצמא את דבריו.
ברבות הזמן התקרבו על ידו כמעט כל אברכי ובחורי בית המדרש לאורו של רבינו. כמה עשרות מהם הפכו לחסידי ברסלב בלב ובנפש, ביניהם רבי משה דוד טעבל אייזנמן, שכונה רבי משה'לה אוסטרובצר.
ר' משה'לה היה בקי גדול בספרים, ועל פיו היו שגורים ש"ס ופוסקים. הגאון מאוסטרובצה לקחו לחברותא, ונהג לומר עליו בחיבה: "משה'לה הוא ארון הספרים שלי".
החסיד ר' בֵּירַך רובינזון שהכירו היטב, כותב בשבחו: "היה מקורב לברסלב בהתקשרות חזק – אשר אני לא ראיתי עוד אצל מקורבים חדשים שהיתה להם התלהבות כזו כמו שהיתה לרבי משה".
תקופה ארוכה ישב רבי משה דוד טעבל במרתף ועוסק בתורה ובעבודת ה', ולא יצא כי אם לדברים הכרחיים בלבד, כדי לשמור על קדושת עיניו.
לאחר נישואיו, עבר רבי משה אייזנמן לדור בעיירה שידלובצה, ומשם נהג להתכתב מדי שבוע עם חברו ר' בירך רובינזון שהתגורר בעיר סאליף. מכתביו מלאים חידושים שחידש בספרי רבינו. הוא גם שלח לו קונטרס שכתב, ובו ראשי תיבות וסופי תיבות על ספר תהילים, בו הוא מראה כי בכל מזמור מרומז שמו של רבינו הקדוש. ר' בירך שמר על קונטרס זה, אולם הוא נותר בביתו הנטוש בעת מלחמת העולם השניה ואבד לבלי שוב.
מוסיף ר' בירך ומספר אודותיו: "היה מתמיד גדול, היה יכול ללמוד על מקום אחד הרבה שעות ולא זז… כל ימי חייו היה משתוקק ודואג לזכות להיות על ציון רבינו ז"ל, ובכה מפני מה הוא לא זכה לזה. והיה מְקָרֵב לחסידי ברסלב. גם אחיו פסח מאיר שהיה איש תמים, יכול ללמוד גם כן, והתקרב לברסלב בפשיטות ובתמימות".
במכתבו לחסיד ר' יצחק מאיר קורמן, כותב רבי משה אייזנמן: "כעת ממשמש והולך ראש השנה הקדוש – ועינינו כלות לישועת ה' שנזכה לנסוע ולבוא על ציון הקדוש על ר"ה. אבל עבר קציר כלה קיץ ואנחנו לא נושענו, ומי יודע אם נזכה לזה. השי"ת ירחם על כל אנ"ש היקרים בכל מקום שהם, ובפרט עלינו, שנזכה לבוא לשלום על ציון הקדוש על ר"ה הבא עלינו. כי בודאי כל אנ"ש צריכין לישועה זאת, אבל עלינו הרחמנות גדולה מאד, כי אנחנו לא זכינו עדיין להיות אפילו פעם אחת על הציון הקדוש. וכל אחד ואחד מרגיש בעצמו שבודאי היה טוב מאוד כשהיה זוכה לבוא על ציון הקדוש, לנער מעצמו את העפרורית על ידי רוח הקודש של הצדיק הקדוש שנקרא 'איש אשר רוח בו', ובפרט לזכות לוידוי דברים לפני הצדיק, שעל ידי זה זוכין ל'פרשת דרכים' – לידע באיזה דרך להלך".
איש אחד היה מתלמידי מוהרנ"ת, ולו בן שובב מאד, שגרם נזקים לאנשים. אביו הצר מאוד על מעשי שובבותו של בנו, ובצר לו פנה אל מוהרנ"ת ושאלו מה יעשה בעניין.
באותה עת היה הבן המדובר נער צעיר. תשובת מוהרנ"ת לאביו היתה: "חפש עבורו שידוך".
עשה האב כעצת רבי נתן, ואכן עלה בידו לחתן את בנו.
וראה זה פלא: תיכף לאחר נישואיו, התחולל בו מהפך עצום. הוא השתנה מן הקצה אל הקצה והפך לעובד ה' המסור בכל לבו לדברים שבקדושה.
אותו בן, לא היה אלא רבי הירש המכונה בפי הילדים "דער ווייסער פעטער" (= הדוד הלבן). מקורב היה לחסיד הנעלה רבי נחמן מטולטשין שחיבבו עד מאוד.
לרבי הירש נולד בן, שלימים נודע כר' נחמן שמש ה"קלויז" באומן. כפי הידוע, היה סב סבו של רבי נחמן מתלמידי רבינו.
עד זקנה ושיבה היה ר' נחמן דואג בנאמנות ומסירות לענייני הקלויז כגון ניקיון וכדומה, וזאת, לצד עבודתו את בוראו בדבקות.
שנת תרע"ט היתה שנה קשה ביותר ליהודי אוקראינה וחסידי ברסלב בתוכם. באותם ימים הוצא ה"צאר" להורג ובכל מקום התחוללו מהומות, כאשר קבוצות פורעים אוקראינים עורכים פוגרומים וטובחים וגוזלים באין מפריע.
פורעים אלו שנאו את הקומוניסטים, וכיון ש"הלכה היא – בידוע שעשו שונא ליעקב", מצאו עילה להיטפל ליהודים, בטענה שהם תומכי התנועה הקומוניסטית.
באותה שנה טבחו ביהודים רבים. ביניהם הקדוש רבי אלטר מטפליק הי"ד והקדוש רבי מוט'ל שוחט מברסלב הי"ד.
באחד מימי הקיץ של אותה שנה, פרץ גדוד פורעים לבית הכנסת של חסידי ברסלב – ה"קלויז" באומן. המתפללים, שמספרם היה כחמישים נפש, נצטוו לצאת ולרוץ תחת שמירה כבדה לעבר 'גן סופיה'.
רבי נחמן שמש הקלויז דנן, שהיה כבר זקן וחלש, לא הצליח לעמוד בקצב הריצה המהירה ואחד הפורעים רצחו נפש.
שאר המתפללים, ביניהם רבי שמשון ברסקי, רבי אלחנן ספקטור ועוד רבים מגדולי חסידי ברסלב הובאו למגרש בגן סופיה, לשם הגיעו עוד קודם לכן שאר יהודי העיר. הרשעים החלו מכים בהם באכזריות וצועקים לעברם: "הודו על האמת, קומוניסטים אתם!"
ואז, במפתיע ובדרך נס, קם אחד ממפקדי הפורעים וצעק על פקודיו תוך שהוא מצביע על חבורת חסידי ברסלב: "את מי הבאתם לנו? חבורת משוגעים?!" ובפנותו אל החסידים, שאג: "ברחו מכאן, ומהר!"
כך ניצלה החבורה ממוות בטוח. מלבד רבי נחמן שמש ה"קלויז", שעלה עולה תמימה לה'.
רבי מיכל מיאסי היה מקורב למוהרנ"ת בתקופת ההתנגדות העזה כנגדו. בקונטרס 'ימי התלאות' כותב רבי אברהם בן רבי נחמן עובדה נוראה ששמע מפיו:
"באותו הזמן של המחלוקת הגדולה, היה בברסלב מתנגד אחד שהרבה מאד לקלל ולחרף את מוהרנ"ת. וישאל אותו אחד מאנשי מוהרנ"ת: 'איך לא תירא לחרף ולגדף איש דבוק בתורה ותפילה כמוהו, ומה רווח יהא לך בחרופך' ועוד דברים כאלה. אבל המתנגד הזה היקשה ערפו והחזיק בחרופיו.
"אחר קצת ימים נחלה המתנגד הנ"ל וימת. ואחר כך, תיכף נחלה ומת אחד מילדיו הקטנים. ואחר כך נחלה וימת גם הילד השני. ואחר כך מת הילד השלישי. ואחר כך נחלה הילד הרביעי, והוא האחרון, כי לא היו לו ילדים יותר מאלו הארבעה.
"וזוגתו האלמנה נכספה מאוד בכל ליבה לרוץ לבית מוהרנ"ת לפייסו, כי ראתה ממש בעיניה שלא היתה המכה הזאת – רק בגלל החרופים של בעלה. אבל לא ידעה אם יועיל לה הפיוס, כפי הרדיפות שרדף וחרף אותו בעלה עד לחייו.
"ואף על פי כן, מרוב מכאובי ליבה על מיתת בניה ועל חולשת הילד הזה האחרון, לקחה על ידה את הילד והביאה אותו לבית מוהרנ"ת, כמו שהיה בחולשתו, ואמרה למוהרנ"ת בזה הלשון: 'אני בעצמי איני חייבת בחרפות של בעלי, והוא כבר נפטר, וגם שלושה בנים, ולא נשאר לי רק הילד הזה, עין אחת שבראשי, ועתה נחלש גם הוא' – – –
"ומיד התחיל מוהרנ"ת להבטיחה שיתרפא. והשיבה לו: 'בדבר מסוכן כזה אין עוד רצוני בהבטחות, רק ישכב הילד הזה בביתכם, ואם ימות גם הוא כאחיו – ימות בביתכם. ותיכף ברחה מבית מוהרנ"ת ולא רצתה לילך עוד להילד, עד שבאו ואמרו לה שהילד התחיל לשוב לבריאותו, ואז באה לבית מוהרנ"ת שתיקח את הילד. וכן היה, שנתרפא בשלמות".
לימים עבר רבי מיכל להתגורר בעיר יַאסי שברומניה, שם קירב רבים לאורו של רבינו. כותב על כך החסיד רבי שמואל הורביץ בספרו 'ימי שמואל': "סיפר לי ידידנו מאנ"ש הר' שלמה קָאוולֶער, שהוא היה מהמקורבים מאנ"ש מיאס… שהיה אז קיבוץ גדול מאנ"ש ביאס ובשאר עיירות ברומניה, והרבה פעמים היו מתקבצין פתאום ביחד על איזה ימים אצל אחד מהם, והיו סוגרין השערים והדלתות, והיו לומדין ביחד תורה מ'ליקוטי מוהר"ן' ועושין התבודדות מהתורה שלמדו… ורבי מיכל מיאסי, שהיה שם-דבר בין אנשי שלומנו, היה אצלם הראש שלהם.
"וככה היו נוסעים כולם יחד לאומן, שהיו שוכרין וואגאן (קרון) עבורם. ונסעו ביחד כמה פעמים בשנה, ובפרט על ראש השנה. והיה לר' שלמה איזה קרוב, ונתחתן אצל ר' מיכלי, והיה נוסע איתם על ר"ה. ור' שלמה שאל אותו: 'מה ראית באומן?' והוא היה מספר לו שמה שבאין בעצמו ( – עצם זה שבאים), וה'שלום עליכם' שנותנין זה לזה – יכולים להתקרב לרבינו ז"ל. כי באים מאות מאות אנשים מכמה מדינות, ויש שאינן מכירין זה את זה כלל, והם נותנים זה לזה 'שלום עליכם' בשתי ידיים ובקול רם ואהבה וחיבה יתירה שאין כמוהו, ואחד שואל לחברו: 'אחי, היאך עבר עליך השנה? ואיך עשית בעבודת ה'?… והיה הולך לכל חבורות אנשים שמדברים שם או להזוגות שנותנים זה לזה שלום – ולא שמע שום פעם שיהיו מדברין מגשמיות, רק מהתכלית ותשובה ועבודת השם" – – –
ר' טוביה קרעמער היה מאנ"ש ומתלמידי רבינו ז"ל, ודר בעיר טיראוויצע [טרוביץ].
עניות טוב יותר ממיתה
פעם אחת בא אחד מאנ"ש, הוא ר' טוביה קריימר מטירהאווצע, לרבינו ז"ל, ודיבר עמו רבינו ז"ל כי בודאי טוב לאדם להיות עני ח"ו מלמות ח"ו (כי כשלוקחין המעות מהאדם בודאי טוב יותר, משלוקחין האדם מהמעות וכו'), כי האדם כשהוא חי יכול השי"ת ליתן לו כל טוב וכו'. והאיש הנ"ל הסכים עם רבינו ז"ל.
ורבינו ז"ל סיים אז בזה"ל: "אפילו נחמן נתן היה מרוצה להיות עני ולא להיות מונח תחת צרור עפר", ונסע האיש הנ"ל לביתו, ובדרך שמע שנשרף ביתו ורכושו, והנפשות ניצלו. וגם שמע שנחמן נתן נסע בדרך מפעטערבורג עם שק מלא זהובים, ופתאום נעשה לו לא טוב, ולא הספיק ליסע לעיר עד שנגווע בדרך ונקבר רח"ל, כי היה מסריח מאד וכו', ואז ראה האיש הנ"ל הרוח הקודש של רבינו ז"ל (סיפורים נפלאים דף י"ב).
שני דברים שאי אפשר להיות ביחד
ובשיש"ק כתב המעשה באופן הזה, באותה העת ששהה רבינו בדירתו של נחמן נתן, סיפרו לפניו שנסע נחמן נתן בענין עסקיו, והתפאר בביתו לפני נסיעתו שיחזור מנסיעתו בעשירות כזו, שיוכלו לעשות גשר ממטבעות שיביא עמו בחזרתו, מביתו עד הרחוב מרוב הצלחתו, ובלשונו: 'בריקירן מיט זילבערנע מטבעות'. ואז עמד לפני רבינו הר"ר טוביה קרעמער מטרהוויצא, נענה רבינו ואמר: שני הדברים האלו אינם יכולים להיות ביחד, או שלוקחים את המעות מהאדם או שלוקחים את האדם מהמעות", והאריך בזה.
[וכעין שיחה זו מבואר באריכות בשיחות הר"ן שיחה נ"א, עיין שם שכתב בתחילת דבריו: "העולם הזה אינו כלום רק למשוך אל התכלית הנצחי. ואין להסתכל אם יהיה לו מעות אם לאו, כי בין כך ובין כך יבלה ימיו בשוה. כי העולם הזה מטעה אותנו לגמרי, שמראה אל האדם כאילו הוא מרוויח בכל פעם ובסוף אינו כלום. כאשר נראה בחוש ברוב בני אדם שעוסקים ועובדים ימים ושנים בסחורות ומשא ומתן ולבסוף כשבאין לחשבון אין נשאר בידם כלום, ואם אפילו משיג מעות לוקחין אותו מן המעות. והכלל ששניהם אין להם קיום ביחד, דהיינו האדם עם המעות, רק או שלוקחין המעות מן האדם, או שלוקחין האדם מהמעות. ומעולם לא נמצא שיישאר אחד עם המעות, רק כנזכר לעיל. גם היכן הוא כל המעות שעושין מימות עולם? כי מעולם עושין תמיד מעות, והיכן הוא כל המעות? רק באמת אינו כלום לגמרי".]
המגיד מראשית אחרית
והמשיך רבינו ושאל את הר"ר טוביה קרעמער: ר' טוביה, אמור נא לי, מה יותר טוב? כשלוקחין את המעות מהאדם או את האדם מהמעות? ענה ר' טוביה ואמר וודאי טוב יותר כשלוקחים את המעות מהאדם, והאדם נשאר בחיים, ושתק רבינו.
אחר כך נסע ר' טוביה לביתו, ובדרך פגע את אנשים שהוא מכירם מבני מתא, ושאלם אל שלום ביתו והם לא ענו לו דבר, ושאלם שוב: מדוע שותקים הנכם לשאלתי, וסיפרו לו שלא רצו להודיעו מחמת שנשרף ביתו ונאבד כל רכושו. ואז הזכיר עצמו מה שרביז"ל שאלו מה יותר טוב וכו,' ואמר לעצמו: הרי אני בעצמי אמרתי לרבינו שטוב יותר כשלוקחין את המעות מהאדם.
לאחר זמן הגיע אנשים לאומאן וסיפרו שפגעו בנחמן נתן בנסיעתו לביתו, ופתאום באמצע הנסיעה חלה במחלה קשה מאד, שהיתה נקראת "דער שווארצער קרעצל", הפצע השחור, והיא מפורסמת למחלה מדבקת מאד אשר אין ממתינים לרפואתה כלל, כדי שלא ידבקו ויחלו על ידו אנשים אחרים, וקברו אותו בעודו חי, כי דחפו אותו במטות ארוכות לתוך הקבר כדי שלא ידבקו במחלתו, ואז נתקיים גם הדיבור השני של רבינו שאמר שלוקחים את האדם מהמעות (שיש"ק ח"ב אות קכ"ו).
נערך ע"י הרה"ח רבי נחמי' שווארטץ שליט"א בעמח"ס "אוצרות עלים לתרופה" ופורסם בעלון "קרני אור" ומתפרסם כאן ברשותם האדיבה
ר' יהודה אליעזר, היה מתלמידי רביז"ל שנתקרב אליו בסוף ימיו.
לדבר עם מוהרנ"ת
ר' יהודה אליעזר נתקרב לרבינו ז"ל בסוף ימיו, והתחיל להתוודות לפני רבינו ז"ל. ובאותו העת לא היה נוהג עוד רבינו ז"ל לשמוע 'וידוי דברים' מהטעמים הכמוסים אתו, אבל ר' יהודה אליעזר הנ"ל לא ידע מזה, והתחיל להתוודות, והפסיק אותו רבינו ז"ל, והודיעו שאין נוהג כעת בזאת ההנהגה, רק מאחר שכבר התחיל קצת להתוודות, אמר לו קצת תיקונים, ועל השאר ציווה עליו לדבר עם מוהרנ"ת ז"ל (ובצורה כללית, ולא לפרט לפניו את החטאים).
"בכל הבטה איטיב לך"
והשעה הזאת שנתוודע עם רבינו ז"ל הייתה קודם סעודתו, וצוה עליו רבינו ז"ל שיסעוד אתו יחדיו, ואמר לו רבינו ז"ל: בכל הבטה והבטה שאביט עליך איטיב עמך (וועל איך דיר א טובה טאן). ועוד יש בזה קצת דיבורים, ומאהבת הקיצור קצרתי (כוכבי אור שיחות וסיפורים אות נ"ו, ושיש"ק ח"ה אות קס"א).
עזר להדפסה
בשנת תקע"ד נכנס לעיר ברסלב לדור סמוך למוהרנ"ת ז"ל, ואז בא ר' יהודא אליעזר לעזור להדפסת והפצת ספרי רביז"ל, ובפרט הספר הק' סיפורי מעשיות, כמ"ש בימי מוהרנ"ת וז"ל: "בשנת תקע"ד בין יום כיפור לסוכות קניתי ביתי בישועתו הגדולה ית"ש לנצח וכנ"ל. ובאותה השנה נכנס להכפרים דפה אחד המיוחד מאנ"ש שהכיר קצת את רבינו ז"ל בסוף ימיו, אבל עדיין לא ידע ממנו כלל, מחמת שזה האיש היה רך בשנים מאד. וכשנכנס לאחד מהכפרים דפה כנ"ל נתקרב אלי, ונתתי לו להעתיק כמה כתבים מעסקי שיחותיו הקדושים ומהמעשיות, כי אז לא נדפסו עדיין. ודיברתי עמו הרבה ועוררתיו משנתו בעז"ה. ואחר כך אחר איזה שנים נסע עמי לארץ ישראל, וכל זה היתה צמיחת ישועה להדפסת המעשיות ולשאר עניינים, כאשר מתנוצץ בלבי בעז"ה" (ימי מוהרנ"ת ח"א אות צ"ג).
הנסיעה לארץ ישראל
ר' יהודה אליעזר היה מלווהו של מוהרנ"ת בנסיעתו לארץ ישראל, כמבואר באריכות בספר ימי מוהרנ"ת וז"ל: "ובאותה השנה היא שנת תקפ"ב נסעתי לארץ ישראל עם ר' יהודא אליעזר הנ"ל, וזכיתי להיות על אדמת הקודש, וחזרתי משם באותה השנה" (ימי מוהרנ"ת ח"א אות צ"ט) וכן מבואר הרבה בכל הספר ימי מוהרנ"ת ח"ב ממנו, עיי"ש באריכות.
תיקונו להיות בארץ ישראל
וז"ל מוהרנ"ת: "ויהי היום בשנת תק"פ סמוך לפסח קודם ראש חודש ניסן, נתיישבתי לדבר עם חברי ר' יהודה אליעזר מזה, והמתקתי עמו סוד יחדיו שיסע עמי יחד לארץ ישראל, כי מקודם ידעתי שגם לר' יהודא אליעזר יש לו כיסופין לבוא לארץ ישראל, וגם סיפר לי שפעם אחת חלם לו שהיה לפני רבינו ז"ל, ודיבר עמו מה שצריך, ואמר לו רבינו ז"ל שתיקונו הוא שיהיה בארץ ישראל, ועל כן נתרצה עמי ר' יהודה אליעזר הנ"ל ברצון שלם שיסע עמי יחד לארץ ישראל ושיתן לי עשרה אדומים על הוצאות בשבילו לפחות, וביקש אותי מאד מאד שלא אקח אחר ולא אסע בלעדו, ודבריי עם ר' יהודא אליעזר אז היה באופן זה" וכו', עיי"ש (סי' י')
[והרוצה לדעת כל הפרטים איך שנסע עם מוהרנ"ת, וזכה להיות עמו בארץ ישראל ולבוא בחזרה, יעיין שם בימי מוהרנ"ת ח"ב].
נלקט ונערך ע"י הרה"ח ר' נחמיה שווארטץ שליט"א, מחבר "אוצרות עלים לתרופה" ועוד, פורסם בעלון "קרני אור", ומובא כאן באדיבותם.
ר' ראובן מאיר נולד בשנת תרע"ח לאביו החסיד הנודע רבי אהרן לייב ציגלמן מוורשה, מגדולי חסידי ברסלב, שהקדיש את חייו להדפסת והפצת ספרי רבינו בעולם.
מנעוריו נחקקה בנפשו של ראובן מאיר האמונה ברבינו הקדוש, אותה קיבל מאביו הגדול. לעתים קרובות היו מתאספים חסידי ברסלב בבית אביו, מדברים יחדיו בענייני רבינו ולאחר מכן רוקדים ושרים בשמחה ובחדווה על חבלים שנפלו להם בנעימים להתקרב לרבינו הקדוש.
כך גדל הנער, כשהוא מתעלה בתורה ובעבודת ה' בדרכו של רבינו. בהגיעו לגיל שמונה עשרה קיבל צו התייצבות לצבא הפולני. ראובן מאיר שחשש לטהרת נפשו, כתב מכתב לחסיד ר' יצחק מאיר קורמן, שעלה קודם לכן לארץ ישראל ומשם פעל בכל מרצו לעלייתם של חבריו מפולין ארצה: "באתי בשורותיים המועטים המחזיקים הרבה, לשוח מעט עם כבודו, כדרך שהורגלתי עוד בהיותו בוורשה. אבל טרם כל אבקש שכבודו יעיין היטב במכתבי, כי הנני כותב זאת מעומקא דליבא.
"והנה, היות שברוך ה' זכיתי ע"י אדוני אבי מורי נרו יאיר, שברוך ה' ביתנו בית ועד לחכמים, ומתוך כך הרבה זכיתי להיות בין הנמנין ומקורבים להצדיק האמת, הגם שלפי מעשיי והעובדות שלי, אין אני ראוי להקרא בשם מקורב להצדיק (ברעסלווער חסיד). אבל שחורה אני במעשיי, ונאוה אני בלימוד התחזקות שמסר לנו רבינו ז"ל; ובפרט מי שטעם פעם אחת את טעם מתיקות הנחל הנובע, בודאי לא יכבה בלילה נרו. על כן אצפה שיהיה גם לי חלק בתוך תלמידי רבינו הקדוש.
"והנה, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכופלת למקום עלי, שלא די לי בזה, אלא מיום שהתחלתי להבין קצת ולטעום ממתיקות טעם של עצות רבינו ז"ל ולימודיו, היטב נחקק בלבי בחיבה יתרה לבוא לארצנו הקדושה. "והנה, פרשת וישלח תרצ"ה היה נודע לי אז ושמחתי על זה, כי הבנתי שמסתמא יהיה בעזהי"ת איזה צמיחת קרן ישועה עבורי ועבור כל אנ"ש, לא מחמת שסמכתי ח"ו על בשר ודם, אלא חשבתי שבודאי מאת ה' היתה זאת… "דברי ידידכם ואוהבכם המצפה לשמוע ולהשמיע אך טוב ולהתראות עמכם בירושלים הבנויה עם משיח צדקנו במהרה בימינו אמן. ראובן מאיר ב"ר אהרן יהודא ציגעלמאן".
כעבור שנתיים מבקש אביו רבי אהרן לייב במכתבו לר' יצחק מאיר: "להתפלל על בני ראובן מאיר בן דינה שינצל מידם בנקל… שמעתי שכמה בחורים מקבלים מכתבים מקרוביהם שבארץ ישראל שישלחו תעודות שהם לומדים באיזה ישיבה – ובדרך זה יוכלו להשתדל עבורם להביאם לארץ ישראל. ובכן, אולי תוכל להיוודע מזה הדרך כל דבר שורש, אולי יוכל להצמיח מזה אופן עלייה לארץ ישראל מבניי שיחיו".
למרבה הצער לא נשאו מאמציו של ר' יצחק מאיר פירות; רבי אהרן לייב ובני משפחתו, ובהם ר' ראובן מאיר, נותרו בפולין. בשנות השואה האיומה נספו על קידוש שמו יתברך. ה' ישיב נקם לצריו.
ר' ישראל דוד רובינזון נולד בעיירה אוסטרובצה שבמחוז ראדום בפולין, לאביו רבי פנחס רובינזון, מצאצאי ה'חוזה' מלובלין.
לפני התקרבותו לחסידות ברסלב, נהג לנסוע עם אביו לרבי אלימלך יעקב יצחק רבינוביץ, מגזע ה'יהודי הקדוש' מפשיסחא, שכיהן כאדמו"ר מסוכדניוב שבדרום-מערב פולין.
לימים התוודע לדרכו של רבינו, על ידי החסיד המופלג רבי אברהם יצחק ווייסזאנד שהתיישב באוסטרובצה וקירב שם עשרות אברכים ובחורים לאורו של רבינו.
ר' ישראל דוד רובינזון התמסר בכל ליבו להפצת מעיינות רבינו חוצה, ועסק בהדפסת ספרי רבינו. החסיד רבי אהרן לייב ציגלמן שנודע כמפיץ הגדול ביותר של ספרי ברסלב בפולין מזכירו במכתביו בהקשר לכך.
אחיו הצעיר ר' בירך רובינזון, שניצל מן השואה האיומה, כותב אודותיו: "היה קשיש ( = מבוגר) ממני בכמה שנים, חמש או שש שנים. והיה מקורב לברסלב גם כן על ידי מורי ר' אברהם יצחק. אני מוכרח להעיד, שהיה מקורב יותר ממני, בלי שום הפסקה ובלי שום ספיקות… היה עוסק בספרי רבינו ז"ל וקיום העצות של התבודדות וחצות…
"היה תמיד עוסק לגבות בשביל אנשים נצרכים, והעיקר עבוד הכנסת כלה בדרך כבוד. הרבה כסף היה נוטל מאבינו ומזכה אותו, אפילו שלא אמר לו עבור מה. כולם היו יודעים: מי שצריך איזה טובה, הוא בא לאחי ישראל דוד, ה' יקום דמו.
"היה ליבו מתלהב, ורצה לנסוע לציונו הקדוש של רבינו הנחל נובע, לומר העשרה קפיטל (= מזמורים) תהילים. ופעם אחת נסע עם אנשי שלומנו בשנת תרע"ט, אבל אבי נטלו בחזרה מהדרך. חבל על זה, אולי היה זוכה עוד להיות…
"פעם אחת הדפסנו את הספר חיי מוהר"ן על ידי רבי לייבל פראמפאלער, בשנת תרפ"א, ורוב הכסף היה גם כן מאבינו נ"ע. כאשר סידרתי עם רבי לייבל בערב שבת קודש את החיי מוהר"ן לדפוס, היינו שמחים כל השבת קודש. אחר המלחמה מצאתי חלק אחד מחיי מוהר"ן שהדפסתי."
בעלות הכורת על יהדות פולין היה ר' ישראל דוד אברך צעיר בשיא מרצו והתלהבות נפשו בדרכי רבינו הקדוש, אך נגזרה הגזרה והוא עלה על המוקד כמו רוב חבריו הקדושים באוסטרובצה.
בעיר ברשאד היה 'קיבוץ' גדול של חסידי ברסלב. היה להם בית מדרש מיוחד, שם נהגו להתפלל, להתוועד יחדיו ולעסוק בספרי רבינו הקדוש. מדי שנה היו באים כולם לאומן לראש השנה. מן הגדולים שבהם היה החסיד 'ר' אליהו בערשאדער' – ר' אליהו מברשד, עובד ה' מופלא שהתקרב לחסידות ברסלב בפולין ארץ מכורתו.
בהגיעו לפרקו נשא ר' אליהו לאשה את בתו של החסיד רבי יוק'ל בזשיליאנסקי, דודו של החסיד הנודע רבי משה יהושע בזשיליאנסקי מחבר הספרים 'השתפכות הנפש', 'משיבת נפש' ועוד. החותן רבי יוק'ל היה חתנו שלרבי אהרן בן רבי מיכל בן רבי יצחק בן מוהרנ"ת.
רבי אליהו מברשד, שהיה ירא שמים מרבים, נתמנה על ידי חסידי ברסלב ל'בעל קורא' בקיבוץ של ראש השנה באומן. החסיד רבי לוי יצחק בנדר שביקר בעיר ברשאד והתפלל שם בבית הכנסת של חסידי ברסלב, הפליא לתאר את התפילה הנלהבת שלהם, ובמיוחד את הליכותיו בקודש של רבי אליהו שהיה איש יקר עד מאוד.
במהלך המהפכה הקומוניסטית, בשנת תרע"ט, הופיעו ברחבי רוסיה ואוקראינה כנופיות כפריים נבערים שכונו 'באנדעס', שהפילו חיתתם על כל התושבים, ובפרט על היהודים. הם נהגו לפשוט על ערים ועיירות, לטבוח בכל יהודי שנקרה בדרכם, ולבזוז רכוש יהודי ביד גסה.
גם על העיר ברשאד, בה היה כאמור 'קיבוץ' גדול של חסידי ברסלב, לא פסחו הצוררים.
באחת הפשיטות שערכו רשעים אלה בעיר נרצח רבי אליהו מברשד, והוא כבן שישים שנה ויותר.
השם יקום דמו.
העיר ברשד היא עיר קטנה במחוז ויניצה, בה חיו כמה אלפי יהודים, אחד המפורסמים שביניהם הוא הרה"ק רבי רפאל מברשד. הפוגרום המדובר, בו נרצח רבי אליהו מברשד, נערך במהלך מלחמת האזרחים הרוסית, במהלכה פרעו כל הצדדים: לאומנים אוקראינים, הצבא הלבן, הצבא האדום, האנרכיסטים ושאר קבוצות פורעים, ביהודי אוקראינה. ההערכות הן כי כ-200,000 יהודים נהרגו בפרעות בשנות מלחמת האזרחים.
