רבי נחום שוסטר

רבי נחום שטרקס – שוסטר [=הסנדלר]

נער צעיר היה כשהתייתם מאביו, בני משפחתו שלחו אותו לברדיטשוב, שם התגורר דודו ר' דוד, שהיה מחסידי ברסלב, כדי שילמד שם את מקצוע הסנדלרות ויוכל לפרנס את משפחתו. נחום עזב את עיירת מולדתו 'למאזא' שבפולין, ונסע לברדיטשוב שבאוקראינה, שם התוודע אל חסידי ברסלב בני העיר שקרבוהו מאוד, השלהבת היוקדת נאחזה בנשמתו, וכשחזר ללמאזא עיירתו, זכה לקרב לאור רבינו את שני הגאונים והחסידים רבי מרדכי הלברשטט, לימים מורה-צדק בסוקולוב, וחברו רבי שלמה גבריאל הכהן, שהיו מתלמידי 'בעל התכלת' מראדזין. הם כה התפעלו מאמירת התיקון-חצות שלו ומהלהבה הקדושה היוקדת בקרבו, שהתקרבו לחסידות ברסלב.

כעבור שנים מאז, קירב ר' נחום עוד שניים מגאוני פולין לאורו של רבינו: רבי אפריימ'ל קראקובסקי מורה-הוראה דפשעדבורז', בן לשושלת צדיקי בית לעלוב, ורעהו רבי פנחס'ל עילוי, תלמידם של ה'אבני נזר' מסוכטשוב ובנו בעל ה'שם משמואל'.

נפשות רבות ויקרות קרב ר' נחום אל ה'נחל נובע', בזכות תמימותו ופשיטותו, שמחתו והתלהבותו בעבודת הבורא. בעקבותיו התקרב גם אחיו הצעיר ר' נחמן שטראקס, וגם שאר-בשרו ר' פאליק שטראקס מלמאזא.

לימים קבע ר' נחום מושבו באומן וביתו היה בית ועד לענייני רבינו הקדוש. בשבת בבוקר היו אנ"ש מתאספים בביתו ולומדים 'סיפורי מעשיות'. רבי אברהם בן ר' נחמן חזן (שיום היארצייט שלו הוא יום לפני זה של ר' נחום) היה מתוועד רבות בביתו של ר' נחום באומן עם אנ"ש ומשיח על שולחנו במעיינו של רבינו.

אחרי שהתאכסן פעם רבי אברהם שטרנהארץ ביום-כיפור בבית ר' נחום שוסטר באומן, סיפר, כי ראהו קם בחצות ועוסק בתורה בתפילה והתבודדות, בדביקות והתלהבות, וכל כך התפעל מעבודת הלילה שלו עד שהתבייש מפניו.

לאחר שהיה רבי שמואל הורביץ באומן, סיפר: ״וישנתי שם בקלויז על הספסל, ובחצות באו הר׳ משה מטשענסטחוב והר׳ נחום שיסטער והקיצו אותי ותיכף קמתי בזריזות כזה ובחשק נלהב (עד שתמיד היה ר' נחום הנ"ל מזכיר אותי: מדוע לא תקום עכשיו גם כן כמו אז) והלכנו למקוה ועלינו על הציון הקדוש…״ (ימי שמואל ב, קצז)

עסק בגמילות חסד, חילק מעות שנשלחו אליו מפולין בין אנ"ש באומן, כמו שמספר רבי מרדכי מסוקולוב במכתבו מיום ב׳ ואתחנן תרצ״ב:

"אחר דרישת שלומך הטוב, שולח לך המכתב מאנ״ש היקרים מאומן עם הקבלות וכמה חילק ידידנו ר׳ נחום נ״י, הגם שחביב עלי המכתב ולראות היאך שזכה הסנדלר לדברי תורה, מה שהדבר הפלא ופלא, מכל מקום מוכרח אני לשלוח לך כדי לראות החשבון ולשלוח זאת הסך לר׳ פאליק שטראקס לאמאזא, ולדעתי החלוקה נכונה. ובאם אין הסך העולה לערך פחות מחמישים ז׳ (=זלוטי) בידך לראות אצל אנ״ש לקבץ זאת, כי כל החותמים מכירינו ומיודעינו, כמובן, ולעשות זאת במוקדם האפשרי ולהודיע זאת גם קבלה מהישיש ר׳ פאליק נ״י שטראקס מאנ״ש, כדי שיחשב עוד" (נחלי אמונה, מב)

סיפור מיוחד בפני עצמו הוא, סיפורו של ר' נחום וגרי-הצדק. כפר אחד היה באזור אומן, בשם סיניצה, שכל תושביו הנוכרים שהיו מלומדים ועשירים, התגיירו יחד עם בני ביתם. אנ"ש באומן, מסרו נפשם למרות הסכנה מצד השלטונות, ועזרו להם להיכנס תחת כנפי השכינה.

ר' נחום שוסטר, חיבב מאד את הגרים האלו, ואף העתיק את מגוריו לכפר סיניצה, כדי להימצא במחיצתם. הוא היה מלמדם תורה ויהדות, משכים יחד עימם בחצות לילה ויוצא עמם ליער להתבודדות.

ר' נחום נסתלק לעולמו בעיצומם של ימי החנוכה הקדושים, בל' בכסלו, בשנות התר"צ.

הגרים שאהבוהו מאד, התאבלו מאוד על מותו וקברוהו בכפר מגוריהם. בנו ר' יואל שטראקס, שהתגורר בחרקוב, (עלה ארצה בשנת תשנ"א), סיפר כשנודע לו שאביו נטמן בסיניצה, רצה להעביר את קברו למקום אחר, אך כשהגיע לכפר עם אישורי ההעברה מטעם השלטונות, נזעקו הגרים במחאה: "לא ניתן בשום אופן שיוציאו צדיק כזה מתוכנו!"

רבי נתן מטרוביצה

בן ר' צבי הירש מטירוביצה. נשא לאשה את בתו של הנגיד ר' שמואל פיקסל מטירוביצה. לימים עלה ר' נתן עם אביו ואֶחיו לארץ הקודש והתיישבו בצפת, אחר כך עלה גם חותנו והתיישב בצפת.

רבים מגדולי אנ"ש עמדו עמו בקשר מכתבי ידידות, כמעט כל מכתבי רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, שנדפסו בספר 'נתיב צדיק', נשלחו אליו, ובנו סנדר העתיקם למשמרת עולם.

הירבה פעלים למען כבוד ה' יתברך וכבוד צדיק האמת, הן בגופו, הן בממונו. בשנת תרס"ט ייסד יחד עם רבי ישראל קארדונר את בית המדרש וחברת 'קימת חצות לילה'. ברשותו היתה אמתחת כתבים מגדולי אנ"ש, ורבי ישראל קארדונר הדפיסם והפיצם על פני תבל.

רבי שמואל הורביץ מצפת, כותב בספרו 'ימי שמואל' על ימי ילדותו: "וכן היה לומד איתי נכדו של חסיד ברסלבי, הנגיד רבי נתן מטראויצע זכרונו לברכה, והיה מביא את הספר 'סיפורי מעשיות' בתוך החדר, וקראנו הילדים ביחד המעשיות מהבטלערס, אבל לא ידעתי כלל כנ"ל. והמלמד רבי נח שלמה זכרונו לברכה, היה אוהב את חסידי ברסלב אהבת נפש, והיה תמיד אומר מוסר לילד הנזכר לעיל: 'תראה להיות ירא שמיים, הלא זקנך רבי נתן הולך כל יום על קבר האר״י זכרונו לברכה, וצועק ומבקש עליך שתהיה איש כשר וירא שמיים'. וכן כשנפטר רבי נתן זכרונו לברכה הנזכר לעיל, קרע לעינינו קריעה כדת, ועשה הברכה ברוך דיין אמת בשם ומלכות" (ימי שמואל, פרק י)

לימים הדפיס רבי שמואל שיחות מרבינו ומוהרנ"ת, מכתב ידו של ר' נתן מטירוביצה, בספר 'אבניה ברזל'.

חתן בנו ר' סנדר, ר' יצחק דוד אתרוג, מספר בהקדמת ספרו 'פרי עץ הדר' על זקנו רבי נתן ועל ימיו האחרונים:

"היה ממעריצי אדמו״ר הגה״ק הר׳ נחמן מברוסלוב זצוק״ל, והיה עוסק בספרו 'ליקוטי מוהר״ן' ועוד ספריו, ובספרי תלמידו הגה״ק ר׳ נתן זצוק״ל. מעולם לא עבר עליו לילה שלא קם באשמורת הבוקר ולמד משניות, ׳אורח חיים׳ וספרי חסידות, וכשהאיר היום הלך לטבול במקוה ולהתפלל. אחר התפילה ישב בטליתו ותפיליו עד שעה עשירית, אז הלך לביתו לאכול ארוחת הבקר, ואח״כ לבית מסחרו ביחד עם בנו חותני הנזכר. בשנות מלחמת העולם הראשונה כשנפסק הקשר בין הארץ וחו״ל והיה מחסור במאור ה'גז', אז היה זקני הר׳ נתן יושב בכל לילה בחצר והיה לומד שיעוריו לאור הלבנה בלי הפוגות.

"בכל שבת נתאספו לביתו חסידי ברוסלוב לאכול סעודה שלישית, ועסקו בספר הק׳ ״ליקוטי מהר״נ״, ושרו כל הזמירות עד שעה מאוחרת בערב.

"בחג הפורים היה ביתו פתוח לרווחה לעניים ואביונים, והוא ישב בראש השולחן וחילק כסף לכל אחד לפי ערכו ומצבו. לסעודה באו הרבה מנכבדי העיר והוא היה שמח מאוד בשמחת הנפש וגילת הקודש. במעט יין ששתה קיים את ה'מחייב אינש לבסומי בפוריא' והיה רוקד על השולחן והכסאות וצעק: ״להודיע שכל קוויך לא יבושו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך״, ודיבר דברי כיבושים ומוסר לכל אחד ממשפחתו ולכל המסובים, לדעת שיש בורא עולם וללכת בדרכיו, לשמור מצוותיו ולדבקה בו.

"ביומו האחרון התנהג כהרגלו תמיד, עמד באשמורת הבוקר ולמד שיעוריו, טבל במקוה והלך לביהכנ״ס האר״י והתפלל וישב בטלית ותפילין עד שעה עשירית. והלך לביתו ואכל ארוחת הבוקר. בנו – חותני היה אז בחיפה לרגלי מסחרו. זקני התחיל לאכול סעודה קלה והיה בדעתו ללכת אחר כך לחנות כרגיל, אבל באמצע סעודתו אמר שאינו מרגיש טוב, וקראו להרופא ואמר לו להיות במיטתו איזה ימים, אחר שעתיים עמד להתפלל מנחה, והתפלל בכוונה גדולה ועלה למיטתו ואחרי איזה רגעים יצתה נשמתו בקדושה. יהא זכרו ברוך"

רבי נתן מטירוביצה נסתלק במלאות השלושים להסתלקות רבי ישראל קארדונר, בט' כסלו תרע"ט; הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו.

קרוב ליובל שנים זכה להתעדן בקדושת הארץ ואף להיטמן באדמתה, בסמוך לציון הרידב"ז והאריז"ל. על מצבתו נחקק: פ"נ ר' נתן ב"ר צבי ז"ל מטרוביץ המקושר בדרכי החסידות להאדמו"ר הק' הר' נחמן מבראסליב נכד הבעש"ט זיע"א נ' ט' כסלו תרע"ט תנצב"ה.

 

רבי יחיאל מאיר צוקר

ר' יחיאל-מאיר נולד בוורשה לאביו הרה"ח ר' הלל צוקר, ששימש כשליח-ציבור וגבאי ראשי בבית מדרשו של בעל ה'שם משמואל' מסוכטשוב.

נער בן ארבע עשרה היה, כשבאחד הימים נקלע לבית המדרש של חסידי ברסלב בוורשה עיר מגוריו, היה זה לפני תפילת מעריב, וכאשר פתח החזן ב'שיר המעלות' דומה היה בעיניו כאילו זה עתה התחילו באמירת 'כל נדרי'… הוא נמשך אחר המיית התפילה שהתנגנה מפיות החסידים בביטול הישות ובדביקות עזה בבוראם. לאחר התפילה הנרגשת, עודו עומד ומשתאה החלום הוא זה או מציאות, יצאו החסידים בריקוד נלהב ובשירה מלאת געגועים לרבם ולציונו הקדוש. באותה שעה גמלה בלבו ההחלטה: פה אשב כי איויתיה.

זמן קצר לאחר התקרבותו לאורו של רבינו, נכנס ללמוד בישיבת 'בית יוסף' נובהרדוק אשר בעיר מזריטש. שם התמיד בלימוד התורה, ואת הלהבה שיקדה בקרבו הצית בלבות כמה מבחורי הישיבה, ביניהם חברו הטוב וגיסו לעתיד, ר' בערל גרינשטיין, שהתקרב בעקבותיו לברסלב.

באותה תקופה נכספה נפשו לנסוע לציון רבינו שבאומן, אלא שהגבולות היו סגורים והברחת הגבול היתה כרוכה בסיכון רב. הוא תכנן לעשות את הדרך לאומן על אף הכל, אך לבסוף לא יצאה תכניתו לפועל. את כיסופיו הגדולים הכניס בהרבצת תורה ויראת שמיים, וקירוב נפשות. (אחרי עלותו לארץ ישראל, התעטף בשתיקה ומיעט בשיחה, אך מכריו מפולין ידעו לספר על פועלו הרב בהפצת תורה ויראה).

תלמידי נובהרדוק נוהגים היו לכתת רגליהם לעיירות רחוקות, ולדרוש בבתי-כנסת בתורה ומוסר. כך נהגו גם  יחיאל-מאיר וידידו הקרוב בערל. כשנקלעו פעם לעיירה אחת, נשא ידידו ר' בערל דברים בפני המתפללים. כשסיים לדבר, ניגש אליו אחד מחשובי הקהל, רבי אברהם גוז שמו, חסיד טריסק נלהב, והציע לו לשידוך את בתו החסודה. הנער השיב כי עשה הסכם עם חברו הטוב, שאחד מהם לא יתארס בטרם ימצא חברו אף הוא שידוך. רבי אברהם התרגש מכך מאוד, ואמר כי שתי בנות לו שהגיעו לפרקן, ובנערים יראים ושלמים כאלה חפץ הוא. באותו שבוע באו ר' יחיאל-מאיר ור' בערל בברית האירוסין והפכו לגיסים.

זמן לא רב לפני כן, ביקש ר' אברהם ברכה מבעל ה'חפץ חיים' לחתנים תלמידי חכמים. החפץ חיים השיבו כי אם יירתם לאיסוף כספים למען 'ועד הישיבות', יזכה לחתנים תלמידי חכמים. הלך רבי אברהם וקיבץ סכום גדול והביאו ל'חפץ חיים'. לא ארכו הימים, וההשגחה הביאה עד לעיירתו את שני הנערים דנן, שהיו תלמידי חכמים שיראתם קודמת לחכמתם.

ר' יחיאל מאיר קרב את חמיו ר' אברהם לדעת רבינו הקדוש, וכן את אחיו ר' צבי.

חסיד נאמן היה, ומשקלט מספרי רבינו את מעלת ישיבת ארץ הקודש, עלה בתרצ"ג ארצה. לאחר מכן שלח מכתבים למשפחתו ולמשפחת חמיו שיעלו אף הם, הוא דאג להם לסרטיפיקטים והעלה אותם ואת גיסו ר' בערל ארצה. כך ניצלו מן השואה האיומה.

הם התגוררו בתל-אביב ולאחר מכן עברו לבני-ברק. לאחר המלחמה, הקים ר' יחיאל מאיר יחד עם חמיו ר' אברהם גוז את בית-המדרש ברסלב ברחוב מיימון בבני-ברק, שהיה הראשון שנבנה על ידי חסידי ברסלב בארץ הקודש. וכשעלה בדעתו של החסיד רבי שמעון ברגשטיין לייסד את ישיבת ברסלב בבני-ברק, נחלצו לעזרתו. בתקופה הראשונה התקיימו הלימודים בבית מדרשו של האדמו"ר מצאנז-ז'מיגראד, והלינה והארוחות היו בביתו של ר' אברהם, כשבתו, זוגתו של ר' יחיאל מאיר, מסייעת לקיום הישיבה.

ר' יחיאל מאיר נפטר בכ"ז בכסלו תש"ל. הותיר אחריו צאצאים ההולכים בדרך רבינו הקדוש.

רבי שמואל מנמירוב

רבי שמואל מנמירוב תלמיד מוהרנ"ת

שנים ספורות אחרי הסתלקות רבינו – מספר מוהרנ"ת – "התחילו להתקבץ אלי כמה בני-הנעורים, אשר נגע יראת השם בלבם. ותהילה לאל, דיברתי עמהם הרבה, ונעשו אנשים כשרים ויקרים מאוד, עד אשר נמצא בהם כמה שראוי לקרותם בשם צדיקים, אשר כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'" (ימי מוהרנ"ת א, פז).

מוהרנ"ת היה לוקחם אל מחוץ לישוב, ליערות, ומרגילם להתבודד עם ה', על פי דרכו ומורשתו הקדושה של רבינו. מראשוני תלמידיו אלו, היה רבי שמואל מנמירוב.

שבעה מראשוני תלמידי מוהרנ"ת, בתוכם רבי שמואל, לא האריכו ימים ונסתלקו לעולמם בין השנים תקפ"ז-תקצ"א, עוד לפני פרוץ המחלוקת הגדולה על מוהרנ"ת ותלמידיו. אמרו עליהם, על אותם תלמידים ראשונים כמלאכים, שאילו היו מאריכים ימים, הרי שבגודל קדושתם היו מבטלים את ההתנגדות עד כדי הכנעתה כליל.

באותה תקופה השתוללה מגפת ה'כולרה' והפילה חללים רבים. במכתבו מיום א' וישב תקצ"א מספר מוהרנ"ת: "אני מוכרח להודיע צערנו, היות בשבת קודש נחלש בביתי מאנ"ש הוותיק מוה"ר שמואל בן מוה"ר יעקב מנעמרוב וחליו כבד עליו מאוד, והוא מסוכן מאוד מאוד. וגם בבית ר' יונה מלמד הסמוך לביתי נפטרה ילדה אחת אתמול, והכל מהחולאת הנשמע כעת".

במכתב הבא, מיום ד' באותו שבוע, הוא כותב:

"ודע בני כי ברוך דיין האמת, שופט בצדק לוקח נפשות במשפט, כי ביום ב' בעת מנחה נפטר ר' שמואל ז"ל ושבק לו חיים. מעי מעי אוחילה, הוי אחי… הרחמן הוא יגדור פרצות עמו ישראל ויתן לנו חיים טובים וארוכים. זאת נחמתי בעניי, כי תהילה לאל, השם יתברך יודע כוונתי רצויה לשמיים בכל העסק הזה, כי לא היה לי שום עסק של משא ומתן מעסקי העולם עמו ז"ל, כי אם, מה שהיה בביתי, הכל היה בשביל התכלית האמיתי שיעמוד לו לנצח, שיזכה לשמוע אצלנו דברי עתיק יומין וכו' וכו'. וגם כל כוונתו ז"ל היה רק בשביל זה, ובודאי הוא לו לטובה נצחית כל מה שקיבל ממני דברי אמת שקיבלתי מפי הסבא דסבין נחל נובע מקור חכמה ז"ל".

בהמשך מתאר מוהרנ"ת את הצער שהיה לו לאחר שהרופא האזורי הגיע ורצה להטיל הסגר על ביתו, אך בחמלת ה' בטלה הגזרה.

"ברוך הנותן ליעף כוח אשר עד כה עזרני, ואני חזק עתה בדעתי, תהילה לאל, שכל העולם צריכים מאוד מאוד לשמוע ולקבל דברינו שקבלנו. אשרי מי שיזכה לזה. ואני כל ימי חלדי אייחל להודיע ולהשמיע לכל מי שירצה לשמוע את כל טוב גנזי אוצרי אוצרות של חיים נצחיים, אוצרי יראת שמים אשר הצפין אצלי עצם היראה עצם החיים עצם הטוב הוא אדמו"ר ז"ל, השומע ישמע וכו'. כי מלבד מה שאנו מאמינים בהאמת, אנו רואים בעינינו, שכאשר מגיע קיצו של האדם, כמה וכמה הצליח בכל שעה ובכל רגע שהלך בדרכי האמת שקיבלנו מרבינו ז"ל, ובפרט במה שזכה כל אחד שהיה לו התבודדות ובמה שהיה על ציון שלו הקדוש.

"והנה זה ר' שמואל ז"ל שנפטר, בוודאי אתה ידעת אותו היטב, ותדע שנשמתו יצאה בטהרה, ודיבר דיבורי אמונה בכל עת עד שיצתה נשמתו, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. מה גדלו חסדי ה' שזיכיתי אותו שיהיה לו כל פעם התבודדות בשדה בין הרים ומחילות עפר, והלך בדרך הישר בדרך התורה כל ימיו ונפטר בשם טוב. וקיוויתי לה' שבוודאי יקרבו שם ה'בעל השדה', כאשר אמר בעצמו קודם הסתלקותו הקדוש למעלה למעלה: 'מה לכם להתיירא, מאחר שאני הולך לפניכם, ומה אם הנשמות שלא הכירו אותי וכו' ', כאשר כבר שמעת כל זה. והשם יתברך יאריך ימיכם ושנותיכם וימי כל אנ"ש וימי כל ישראל עד שיזכו לידע ולהכיר מי היה בעולם בדורות הללו אשר הניח אחריו תורות ושיחות וסיפורים ומעשיות כאלה".

רבי שמואל מנמירוב נסתלק לעולמו בכ' בכסלו תקצ"א.

רבי חיים בנימין ברוד

רבי חיים בנימין ב"ר יחזקאל ברוד

רבי חיים בנימין ברוד נולד בפולין לאביו ר' יחזקאל. בהיותו ילד בן ארבע התייתם מאביו, ואמו עמלה קשות כדי לפרנס את ילדיה ולדאוג לחינוכם.

נער בן שמונה עשרה היה ר' חיים בנימין כשמצא דפים עם דברי חסידות ברסלב, הדברים משכו את לבו והוא התחבר לקבוצה מחסידי ברסלב שהתגוררו בעירו. מפיהם למד על החשיבות העצומה של ההשתטחות על ציון רבינו, אך הדבר היה נראה כבלתי אפשרי מכיון שבימים ההם היה הגבול בין פולין לרוסיה חסום למעבר. הוא ועוד תשעה נערים מחבריו לא ויתרו, ובסופו של דבר הצליחו להבריח את הגבול דרך היערות ולהגיע בשלום לאומן.

משם שלח מכתב לאמו, שלא תדאג לו ושבקרוב ישוב, אולם הדבר לא יצא לפועל והוא נותר באומן. כעבור זמן נשא לאשה את בתו של ר' נפתלי הירץ מכליס, בן למשפחה שהתגוררה במז'יבוז' מדורי דורות, מצאצאי הרה"ק רבי שמשון מאוסטרופולי.

ל'תנאים' הגיעו כמה מחבריו, כדי לשמוח בשמחתו. הרה”ג רבי משה ביק, רבה האחרון של מז'יבוז', שהיה מיודד מאד עם חסידי ברסלב (ולימים היגר לאמריקה), נכח אף הוא בתנאים. הוא סיפר שהחותן שאל אותו מה בדעתו לעשות לאחר החתונה בענין הפרנסה. אך בטרם הספיק החתן להשיב, החלו חבריו לשיר "הוא הזן, הוא המפרנס", והחותן קיבל את התשובה לשאלתו…

כשהתחתן רבי חיים בנימין, כבר שלטו הקומוניסטים בעוז מרחבי ברית המועצות. הוא נוכח לראות כי לפניו שתי אפשרויות, או לרעוב ללחם או, הס מלהזכיר, לעבוד בשבת. זה היה המצב ברוסיה של אז.

רבי חיים בנימין גידל את ילדיו בעיירה מז'יבוז' במסירות-נפש, לתורה ומצוות, כשהם מתקיימים על לחם צר ומים במשורה. מרבה היה לפקוד את ציון הבעש"ט, רבי ברוך ממזי'בוז', ה'דגל מחנה אפרים', הרב מאפטא ושאר הצדיקים השוכנים כבוד בבית העלמין הקדוש שבעיירה. לילדיו שימש דוגמא חיה במסירות-נפשו לשמירת שבת, כשרות ושאר המצוות.

למרות עניותו המופלגת, היה שרוי בשמחה ובחדווה. ארע פעם והוא חלה ונפל למשכב. כשאך נכנסו כמה מחבריו לבקרו, קפץ מהמיטה ויצא איתם בריקוד. לזוגתו ששאלה אותו איך הוא מסוגל לשמוח כשיש להם דאגות פרנסה שכאלה, ענה: "הרי את יודעת שאני אדם חלש ואין בכוחי לשאת אפילו עשירית מהדאגות; צריך למצוא איזה גוי בריון שיעמיס על שכמו את הדאגות…"

בנו רבי יחזקאל כותב בספרו 'אור חסידי בחושך הסובייטי': "אחד הדברים שאבא דיבר איתי עליהם היה, שכל יהודי הוא בן יחיד אצל הקב”ה, ויהודי צריך להתנהג עם ה' כפי שילד מתנהג עם הוריו. טבעו של ילד שכאשר יש לו בעיה כלשהי, הוא מיד רץ לאבא, פעם בבכי, פעם בצעקה ופעם בשקט – אבל הוא תמיד רץ אל אביו. וכל אבא שומע את שפת בנו". דבריו אלה שלא אבי נחרתו עמוק בלבי. נזדמן לי כמה פעמים, במצבים של סכנת-נפשות ממש, להשתמש בעצה-סגולה זו, ואכן ראיתי את ישועת ה'".

פעם השתתף עם בנו בהתוועדות של חסידי חב"ד (ברוסיה). במהלך ה"התוועדות", הם שוחחו בצער על ריחוקם מרבם. כשחזר לביתו, ראה בנו שהא אורז חפצים ומתכונן לנסיעה, כששאלו להיכן הוא נוסע, ענה לו ר' חיים בנימין "ראית שם איך שהם הצטערו שאינם יכולים להגיע לרבם, אבל אני כן יכול להגיע לרבי, אז אני נוסע אליו עכשיו לאומן!"

רבי חיים בנימין ברוד היה מגיבורי הרוח שעסקו בהפצת יהדות תחת אפו של הנ.ק.וו.ד, המשטרה החשאית; היה נוסע למרחקים כדי לזכות מישהו בתפילין, ציצית או סידור. כמו כן הירבה בחסד, למרות היותו עני מרוד.

בהמשך, עבר להתגורר באומן, לחסות בצילו של הרבי הקדוש, שם עבד את בוראו בתמימות ובהתלהבות. הרה”ג רבי אברהם אליהו מייזעס, שעקב אחריו פעם בלכתו ליער להתבודדות, אמר לאחר מכן: "התביישתי ממנו – אילו מחשבות ורצונות יש ליהודי זה הנראה כלפי חוץ כבעל–מלאכה פשוט!"

לא פעם הושלך רבי חיים בנימין ברוד לכלא עקב פעילותו הנמרצת למען יהדות. את ראש השנה תרצ"ה בילה בין קירות בית הסוהר. אך למרבה הנס ניצל פעם אחר פעם מידי הקומוניסטים.

בראש השנה תרצ"ט היה בין היחידים שהתפללו באומן. לאחר השואה האיומה חידש עם פליטי חרב מחסידי ברסלב את הקיבוץ הקדוש באומן, ואף נטל חלק בהקמת הבית שעמד סמוך לציון רביה"ק על מנת להצילו.

בשנת תשכ"ב הצליח לצאת מברית המועצות ולעלות לארץ ישראל. בבואו, השתטח על הארץ ונישקה, ולאחר מכן יצא בריקוד נלהב.

נסתלק לבית עולמו בכ"א כסלו תשל"א.

חתנו היה המגיד מישרים הנודע הרה"ח רבי יעקב גלינסקי זצ"ל (שמבניו ונכדיו נמנים על חשובי חסידי ברסלב)

רבי צבי אריה בנציון רוזנפלד

רבי צבי אריה בן ציון ב"ר ישראל אבא רוזנפלד

רבי צבי אריה בן ציון רוזנפלד נולד בט"ז בשבט תרפ"ב בעיר גדניה שבפולין, לאביו רבי ישראל אבא ב"ר יהודה ב"ר שמחה ב"ר שמואל יצחק רוזנפלד רבה של טשערין ומתלמידי רבינו הקדוש. רבי שמחה היה חתנו של רבי אהרן מברסלב תלמיד רבינו.

אביו רבי ישראל אבא היה חסיד נלהב, מיקירי חסידי ברסלב בטשערין, היו לו קשרים עם שרים בממשל הרוסי והוא השתדל באמצעותם להיטיב עם חבריו. בהמשך היגר לפולין ושם נולד לו בנו דנן. בברית המילה נקרא שמו 'צבי אריה' על שם דודו שנהרג על קידוש השם (דוד זה היה קרוי על שם רבי צבי אריה בן רבי אהרן מברסלב).

בהיותו תינוק בן חצי שנה התפשטה בפולין מגיפת דבר שהפילה חללים רבים, אף הוא  חלה במחלה זו וכפסע היה בינו ובין המוות. בעצת רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה'חפץ חיים', הוסיפו לו את השם בן-ציון כסגולה לאריכות ימים. ואכן, הוא שב לאיתנו.

בשנת תרפ"ד, כשהיה ר' צבי אריה רוזנפלד בן שנתיים, היגרו הוריו ליבשת אמריקה והתיישבו בברוקלין. וכך הועידה לו ההשגחה הפרטית את התפקיד הגדול, להיות שליחו של רבינו ביבשת זו ולקרב רבים לדרכו הקדושה.

כשגדל הנער צבי אריה, למד בישיבה קטנה על שם הגאון רבי חיים ברלין, ולאחר מכן ב'מתיבתא תורה ודעת'. הוא הוכר כעילוי ומתמיד עצום שלא מש מספריו. בהיותו בן שש עשרה החל לשום עיונו בספרי רבינו, ובכח התמדתו הבלתי רגילה הגה בהם שעות ארוכות, עד שהיו שגורים בפיו. כל זאת בד בבד עם התמדתו בש"ס, אותו סיים בהיותו בן עשרים ואחת.

לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת 'בית יוסף–נובהרדוק' שבראשה עמד הגאון רבי אברהם יפה'ן – לפנים ראש ישיבת נובהרדוק בביאליסטוק – שם הוסיף רבי צבי אריה רוזנפלד התמדה על התמדתו בלימוד הפוסקים לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ובגיל עשרים ושלש הוסמך להוראה על ידי רבי אברהם יפה'ן.

באותה תקופה נלקח רבי צבי אריה בן ציון רוזנפלד לחתן על ידי הגאון רבי רפאל אליעזר פייבלזון, מרבני שיקאגו.

עם פרוץ השואה האיומה פעל רבי צבי אריה רבות למען 'ועד ההצלה' שעסק בהצלת יהודים מאירופה הבוערת. כמו כן הירבה פעלים למען עניי ארץ ישראל ופליטי החרב. בנוסף , התמסר להדפסת ספרי רבינו, הפצתם ולימודם ברבים.

עמד בקשרים עם גדולי התורה באמריקה שהוקירוהו מאד. הגאון רבי משה פיינשטיין ששוחח עמו פעם בדברי תורה, התפעל מגדלותו בתורה ואמר עליו לאחר מכן: "הוא היה יכול לשבת במקום של כבוד בין גדולי הדור – תורה מונחת בקרן זויות". רבי משה נהג לצרפו לדיני תורה מורכבים.

בשנת תש"ט עלה לחונן את עפר ארץ הקודש, כאן הכיר רבי צבי אריה בן ציון רוזנפלד את החסיד הגאון רבי אברהם שטרנהרץ, שאף הוא סמך אותו להורות הוראה בישראל. מאז החשיבו לרבו ועמד עמו בקשרי מכתבים כל העת.

לאחר שובו מארץ ישראל, יקדה בקרבו ביתר שאת אשו של רבינו, והוא קרב רבים למעיינו הקדוש. בשבתות הוזמן לדרוש בישיבות שונות בפני התלמידים הצעירים והיה דולה ומשקה להם מתורתו משיבת הנפש של רבינו. רבים מהם העידו שנים רבות לאחר מכן, כי הדברים ששמעו ממנו בצעירותם, עדיין מאירים את דרכם בחייהם.

מאות התקרבו על ידו לדרכו של רבינו, ומשפחות רבות ניצלו על ידו מהתבוללות כמשמעה, או מהיטמעות בדרכי הגויים.

כל השנים השתוקק לנסוע לציון רבינו הקדוש. בזכות היותו אזרח אמריקאי, התאפשר לו הדבר ביתר קלות. בחנוכה תשכ"ד נסע לראשונה בראש חבורה בת אחד עשר איש, לאומן. מאז ועד פטירתו ערך שש עשרה נסיעות כאלו, וזיכה כמאה איש להגיע לציון רבינו, בעוד השלטון הקומוניסטי שולט ביד רמה.

חמישים ושתיים פעמים ביקר בארץ ישראל ואף נכסף להשתקע בה, אולם סרב לעזוב את שליחותו הקדושה בהפצת אורו של רבינו בארה"ב. בחודשים האחרונים לחייו זכה להשתקע בארץ הקודש, להסתלק בה ולהטמן באדמתה.

רבי צבי אריה בן ציון רוזנפלד, הגאון העצום והחסיד הנלהב, שברח מהכבוד ונהג בפשטות כשווה בין שווים, נסתלק לעולמו ביום שני, י"א בכסליו תשל"ט, ונטמן בהר הזיתים.

רבי אברהם בן רבי נחמן חזן

החסיד המופלג רבי אברהם ב"ר נחמן חזן

נער צעיר הוא אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, ולאהבת בוראו ותורתו אין קץ, בשובו לביתו אץ הוא אל ארון הספרים להשביע נפשו בלחמה של תורה, בצימאונו הגדול אינו מניח ספר שאין הוא הוגה בו לעומקו.

רבו בלימוד הנגלה הוא רבי מאיר לייב בלעכער – צדיק נסתר משרפי מעלה שבתלמידי מוהרנ"ת, מלבד זאת זוכה הנער להסתופף במחיצתם של שאר תלמידי רבי נתן, ובראשם אביו רבי נחמן מטולטשין.

לימים יכתוב רבי אברהם: "כל ימי גדלתי בין החכמים בחכמת התמימות והפשיטות, והן המה אנשי מוהרנ"ת ז"ל אשר הפקירו את כבודם בכל מיני הפקרות בעבור האמת."

עודו רך בשנים, הבין כי תענוגות העולם מסתירים מן האדם את אור התורה ולפיכך בחר לסגף עצמו בסיגופים שונים. בין השאר קיבל על עצמו את 'תשובת הקנה' – במשך שנים ארוכות לא דיבר עם איש, עד שסבורים היו שניטל ממנו כוח הדיבור.

מדי מוצאי שבת היה ממלא שק בספרים ובמספר כיכרות לחם, ויוצא אל יערות העד המכתרים את אומן, להתבודדות שנמשכה עד לערב שבת. במקום התבודדותו, על גדות נהר, צלל למעמקי תורותיו של רבינו הקדוש ושפך דמעות כמים שיפתחו בפניו שערי מאמריו הנוראים, למען יזכה לדבוק באורחותיו, עד שמרוב בכייה נעשו עיניו נפוחות.

נוהג היה רבי אברהם בן רבי נחמן מנעוריו 'ללכת' במשך חודשים ארוכים עם מאמר אחד ממאמרי רבינו ו'לחיות' אותו, וכשסיים את המאמר היה מפרש שיחתו לפני בוראו בדיבורים לוהטים כגחלי אש – התבודדות הבנויה כולה על התורה שלמד. שם, הרחק מהמון העולם כלתה נפשו בכיסופים למלכו של עולם, ולמי שגילה מאמרים קדושים אלו .

היה זה בימי ילדותו, כאשר התלווה פעם עם אביו בלכתו לאהל ציון רבינו, בדרך החלו להיזרק לעברם אבנים רבות על ידי אנשים ריקים, ראה אביו רבי נחמן שהמצב מגיע לכדי סכנת-נפשות, הוריד את מעילו ועטף עמו את בנו על-מנת לגונן עליו ממטר האבנים, כשהוא אומר לו: "אני כבר זקנתי, אולם אותך עוד יצטרכו בעולם…"

בהיותו ילד זכה לחזות בפני קדשו של רבי נפתלי תלמיד רבינו, ושנים רבות לאחר מכן היה מספר היאך התפלל רבי נפתלי בדביקות עצומה: "לך ה' הגדולה, הגבורה והתפארת…"

ספרו 'כוכבי אור' על ארבעת חלקיו הינו בבחינת "גדול שימושה יותר מלימודה." בין גוויליו מתגלה לעין-כל גדולת רבינו ותלמידיו הקדושים. החלק הראשון 'אנשי מוהר"ן' מכיל סיפורים מהימנים על רבינו ותלמידיו, ובעיקר מוהרנ"ת ואנשיו הנאמנים. בחלק השני 'אמת ואמונה' מרחיב רבי אברהם לדבר במעלת האמונה הקדושה שהיא יסוד הכול. 'חכמה ובינה' הוא חלקו השלישי של הספר, אשר כולו סובב סביב עניין אחד: גדולת רבינו. האחרון והרביעי הוא חלק 'ששון ושמחה' המדבר במעלת מצוות השמחה בה,' בתורתו ובצדיקיו.

מקור השיחות והסיפורים שבספר הוא מאביו הגדול רבי נחמן מטולטשין ושאר תלמידי מוהרנ"ת, עליהם הוא כותב: "מצווה וחובה עלי להודיע לדורות הבאים את דבריהם אשר שמעתי מפיהם, כי לא נעלם ממני עוצם אמיתת דבריהם."

בשנת תרנ"ד עלה רבי אברהם בן רבי נחמן לארץ הקודש, וממנה היה נוסע מדי שנה לאומן לראש השנה. בפעם האחרונה, נסע לאומן בראש השנה תרע"ד, אולם אז פרצה מלחמת העולם הראשונה ושוב לא יכל רבי אברהם לחזור ארצה והוא נותר באומן.

היה זה חסד השם, שכן שם פגש אותו בחור צעיר, לוי יצחק בנדר שמו, והפך להיות תלמידו המובהק. לימים הפך רבי לוי יצחק לאחד ממקימי עולה של ברסלב בארץ הקודש כאשר עלה אליה, בשנת תש"ט.

נסתלק לשמי רום ביום כ"ט בכסלו שנת תרע"ח ונטמן בבית הקברות החדש באומן

 

ביוגרפיה נרחבת של רבי אברהם ב"ר נחמן – ראו כאן

רבי אברהם משה קרוסקופ

מוצאו מן העיר לודז' שבפולין. רבי אברהם משה קרוסקופ ואחיו רבי אלטר בן ציון – שנודע כלמדן ובקי בש"ס בבלי וירושלמי – התגוררו ברובע 'באלוט' שבעיר, שניהם התקרבו לחסידות ברסלב והפכו לחסידים נלהבים הדבקים בכל נימי נפשם ברבינו הקדוש ובקיום עצותיו.

רבי אלטר בן-ציון נסע לאומן, שם שהה תקופה ניכרת ואף מסר שיעורים ב'קלויז'.

לא ידוע אם גם אחיו ר' אברהם משה היה באומן, אך במכתבו של החסיד רבי אהרן לייב ציגלמן מפרשת ראה תרפ"ה – לאחר סגירת גבול פולין-רוסיה, הוא מספר:

"והנה בעניין נסיעה [לאומן] עינינו הרואות ב"ה כי מאוד נעשה התעוררות בין אנ"ש בשנה זאת יותר מכל השנים.

והנה מאנ"ש שבלאדז' הרבה נכונים לנסיעה, ואף גם כבר באו לווארשא ר' דוד שעראצקי ור' אברהם משה אחיו של ר' אלתר בן-ציון ועוד איזהו בחורים, חוץ מאותם אשר כבר נסעו הלאה וחוץ מכמה אשר מכינים עצמן לנסיעה…

"אני מתקנא מאד בראותי על כל פנים בני גילי זוכים להתעוררות אמיתית, אולי אזכה גם אנכי לאיזה ישועה על ידם…"

ר' אברהם משה קרוסקופ נודע כ'בעל מנגן' נפלא ועובד ה' נלהב.

בהתקרב מלחמת העולם השניה, טרח החסיד ר' דוד שכטר רבות ופעל כדי להעלותו ארצה. ואכן, עלה הדבר בידו, וכך זכה רבי אברהם משה לעלות לארץ הקודש ולהצטרף לאחיו רבי אלטר בן-ציון שעלה מספר שנים קודם לכן והתיישב בירושלים.

בירושלים התגורר ר' אברהם משה קרוסקופ בדירה קטנה בחצר בית הכנסת של הרב מקאליש, בקצה רחוב היהודים.

בהקשר לכך, מספר רבי שמואל הורביץ, בספרו 'ימי שמואל': "חיפשתי עצות כל הזמן איך אזכה לאיזה פינה בשביל התבודדות, ועבר זמן זמנים רק בכיסופים והתבודדות ותפלה על זה, עד שבקיץ העבר התחלתי לדבר עם אחד מאנשי שלומנו, ידידי ר' אברהם משה, באשר שיש לו בית קטן, ובני ביתו הם בפולין, ורוב הזמן היה נוסע בתל-אביב ובהמושבות בשביל שליחות של איזה מוסד, וגם כשהוא בירושלים, רוב היום אינו בביתו, ודיברתי עמו שירשה לי לקחת את ביתו על התבודדות ועבודת ה' – ופעלתי זאת אצלו…

"והנה מאד שמחה נפשי על זה, כי ראיתי בשבילי מעין אתחלתא דגאולה מענין חדר מיוחד על התבודדות ועבודת ה', שמצינו אצל מוהרנ"ת ז"ל, שכאשר זכה לעת זקנתו לחדר מיוחד על התבודדות ועבודת ה', אחר כמה וכמה שנים של השתוקקות וכיסופן וגעגועים לזה, אמר: 'יכול להיות שמעכשיו אהיה איש כשר'".

היה זה ביום שישי כ"ח בכסלו תש"ד, התקיימה שמחת חתונה בירושלים העתיקה, ור' אברהם משה החליט ללכת להשתתף בה. מכריו וביניהם ר' דוד שכטר – שבביתו התארח רבות – ניסו להניאו מללכת. לבסוף יצא ר' אברהם משה לדרכו, ובלכתו, יחד עם עוד יהודים, עבר במקום קומנדקר של הצבא הבריטי, עלה על המדרכה והרגם.

לדאבון לב, גם בני ביתו שבפולין נטבחו על קידוש ה' בשואה. ה' יקום דם עבדיו.

(מפיר' נחמן בורשטיין ז"ל)

כתבה בעיתונות על ה"תאונה" בה נהרג רבי אברהם משה קרוסקופ

רבי שמואל העשיל פרידמן

רבי שמואל העשיל פרידמן נולד בשנת תרל"ח בכפר ז'ז'ליב הסמוך לברדיצ'ב.

לאחר נישואיו, בשנת תרנ"ח, החל ללמד כתיבה לתלמידים בברדיצ'ב, ושם הפגישה ההשגחה בינו ובין החסיד המובהק ר' שמשון ברדיצ'בר, שאף הוא לימד נערים באותו מקום.

ר' שמשון הירבה לדבר עמו על עבודת ה' והתכלית האמיתית, אולם ר' שמואל העשיל הטרוד במחייתו במשך חמש שעות בחיידר, ובשאר היום כמלמד פרטי בבתים – לא שעה לדבריו. אך ר' שמשון לא ויתר, כעבור שנה, כאשר ייסד חיידר משלו, הציע לר' שמואל העשל ללמד שם לימודי חול, שעה ביום, וזה האחרון נעתר.

החיידר התקיים בבית-כנסת הסנדלרים בעיר, שהיה גם מקום התכנסותם של חסידי ברסלב, וכך זכה להכיר מקרוב את החסידים הנלהבים: ר' שמרל ברדיצ'בר, ר' ישראל יוליס ועוד. כשכילה את מלאכתו היה יושב במחיצתם בעת לימודם בספרי רבינו ומקשיב בקשב רב. לימים יכתוב: "כשראיתי בפעם הראשונה העבודה של אנ"ש הנחמדים, איך ר' ישראל יאליס אומר 'תיקון חצות' במסירות נפש, ושאר הדברים, איך הוא מרקד… נתקשרתי אליהם באהבה גדולה והחשבתי אותם למעלה מגדר אנושי."

אט אט התוודע לעוד בעלי לבבות שבחסידי ברסלב, הוא חָבַר אליהם בתפילותיהם ולימודיהם, ב'שיחות חברים' ובסעודה שלישית – "ר' שמערל למד, ואנחנו שמענו. וגודל החיות והשמחה וההתלהבות שהרגשתי אז, אי אפשר לבאר בכתב."

והוא ממשיך לספר: "כשהלכתי כמה שבועות לאנ"ש, הרגשתי שאין זה תכלית לבלות זמן היקר מכל הון רק על גשמיות, והייתי משתוקק ומתגעגע מאד לקבוע לי זמן ללימוד. והיה לי על זה הרבה מניעות, אבל לבי היה בוער בקרבי מאד; כשעברתי דרך בית המדרש וראיתי שיושבים ולומדים, קנאתי אותם מאד ובכיתי לפני ה' יתברך שאזכה גם כן להיות מיושבי בית המדרש. ועזבתי שעה אחת עם תלמיד וקבעתי בזמן זה ללימוד גמרא, וגם בבוקר, וכמה פעמים השכמתי אחרי חצות לילה ובקשתי מהשמש של בית הכנסת דוותיקין לפתוח לי הבית המדרש, ואמרתי שם חצות ותהילים, ולמדתי עד אור הבוקר. וגודל החיות שהיה לי אז מכל דבר שבקדושה, אי אפשר לשער כלל."

עם התקרבותו לדרך רבינו, נסע לציונו הקדוש באומן.

בהיותו שם, פגש בחסיד המופלג רבי אברהם בן רבי נחמן ושמע מפיו שיחות קודש וסיפורים על רבינו ותלמידיו שהלהיבו את לבו עד מאוד. לימים התמסר להדפסת כתביו של רבי אברהם, וכן כתב-יד של הרב מטשערין שסופח מאוחר יותר לספר 'כוכבי אור'.

ר' שמואל העשל נטש את מישרתו ודבק בעבודת ה' בכל ליבו. בשובו לברדיצ'ב התחבר עם שלושה מקורבים חדשים: ר' יעקב צבי פילמר וחתנו לעתיד ר' שמואל מאיר אנשין, ור' גדליה ברגר. יחדיו עסקו בלימוד ספרי רבינו ובקיום עצותיו הקדושות.

בשנת תר"ס, לאחר ששמעו מפי רבי אברהם על חשיבות ישיבת ארץ ישראל במשנת רבינו, עלו ארבעתם ארצה.

הם ירדו בנמל יפו מחוסרי כול, אך רקדו משמחה על זכותם הגדולה לחונן את עפר ארץ הקודש. את מגוריהם קבעו בעיר זו, ולמחייתם עבדו בבית-דפוס. אולם, לאחר שגילו כי מדפיסים בו ספרי כפירה, עזבו את מישרתם, בהמלצת רבי אברהם בן רבי נחמן.

בי"ד כסלו תרע"ח נהרג ר' שמואל העשיל פרידמן בהפצצה הגרמנית על יפו, והוא בן ארבעים שנה בלבד. הוא הותיר אחריו חיבורים בענייני רבינו הקדוש. כתבי היד טרם ראו את אור הדפוס. לאחרונה הודפס יומנו "תולדות שמואל", והוא כלי ראשון נפלא לקרוא על תולדות חסידי ברסלב בתקופתו, ועל כיסופיו וגעגועיו של חסיד ברסלב לתורה, תפילה ועבודת השם.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')