חודש יום הזכרון: טבת

רבי יצחק אייזיק ב"ר נתנאל אייזנשטיין

אברך בן שש עשרה שנה היה כאשר התקרב לאורו של רבינו על ידי החסיד המופלג, מבעלי התפילה הנודעים, רבי לייב מקונסטנטין, שהיה בן עירו. 

היה זה בשנת תרי"א, שש שנים בלבד חלפו מאז הסתלקותו לשמי רום של מוהרנ"ת, צוואתו הקדושה "יפוצו מעיינותיך חוצה" הדהדה בלב תלמידו הגדול רבי נחמן מטולטשין. שִמעו של האברך יקר הערך שהתקרב לדרך רבינו הגיע לאוזניו והוא נסע עד לקוסטנטין הרחוקה על מנת להרוות צימאון נפשו במימי ה'נחל נובע'. 

בתחילה היה ר' אייזיק עני מרוד, פעם אחת, בעת השתטחותו על ציון רבינו, בכה ואמר: "אינני במדרגה כזו שאוכל לסבול עניות, מבקש אני לזכות בעשירות כדי שאוכל להעניק מממוני לאחרים". וראה זה פלא, ר' אייזיק החל רואה ברכה עצומה בנכסיו. אולם עושרו הרב מעולם לא סנוור את עיניו, הוא ידע היטב כי משמיים ייעדוהו לשליח שיחלק את כספו לעניים. 

'חידוש' מופלג היה במידת הצדקה – עד כדי כך שתשעה חלקים מהכנסותיו נהג לפזר לצדקה, כשרק את המעשר הוא משאיר לעצמו. 

בשנות הרעב הכבד ששרר באוקראינה חילק מדי יום למאות עניי אומן רבע כיכר–לחם לנפש. כשקרבו ימי הפסח הבטיח לאמור: 'אינני ניגש לעריכת ה'סדר' בטרם יהיו לכל חסידי ברסלב צרכי החג!' ואכן עמד בדיבורו ועמד בהוצאות הכבירות.  

בשנת תרס"ג, כשהתעורר הצורך בבנייתו מחדש של ה'קלויז' של חסידי ברסלב באומן, בנה מכספו את בית הכנסת העומד על תילו עד היום הזה.  

שמחה גדולה כמו זו שהייתה בעת חנוכת בית המדרש הקרוי על שמו של הצדיק, לא ידעה אומן זמן רב; שעות ארוכות רקדו החסידים בשמחה עילאית. בעיצומה של החדווה נענה ר' אייזיק בהתרגשות: "משיח בוודאי עוד יתפלל בבית כנסת זה!"  

מאוחר יותר, בשנת תרצ"ו, כשהקלויז נסגר על ידי שלטון הבולשביקים והוסב למטרות חולין, אמרו חסידי ברסלב: "הקלויז לבטח עוד ישוב לידינו; ולו רק כדי שתתקיים משאלתו של ר' אייזיק". 

רבות בשנים זכה ר' אייזיק לשתות את מימי דעת רבינו ממעיינו הטהור של רבי נחמן מטולטשין, וכבן בית היה אצלו.  

בעת הסתלקות רבי נחמן לגנזי מרומים שהה במחיצתו, ותדיר נהג לתאר בהתפעלות את פטירתו המופלאה מתוך ישוב דעת נדירה, כשתפילת "בריך שמיה" על שפתיו. 

בעל לב מלא רגש למצוות היה ר' אייזיק. באחת השנים היה מחסור גדול באתרוגים ונבצר מהחסידים באומן לקיים מצוות נטילת לולב בחג סוכות. ביום האחרון של החג עלה בידי החסיד ר' אליהו חיים רוזין להשיג אתרוג לאחר מאמצים מרובים. כשנכנס אל ר' אייזיק וארבעת המינים בידיו, חיבקם ונישקם באהבה יתירה ובירך עליהם בשמחה עצומה, ולא נחה דעתו עד שמילא את כיסיו של ר' אלי–חיים במטבעות. 

על הרגשתו העמוקה בגדולת רבינו יסופר, כי לעת זקנתו, כשתש כוחו מללכת לציון רבינו, נהג לבקש מצעירי החסידים שייקחוהו בעגלה אל הציון. 

ר' בן ציון אפטר ור' הירש לייב ליפל שהסיעוהו לפעמים סיפרו, כי כשאך החל לומר את ה'יהי רצון' שלפני אמירת תהילים, במילים "הבוחר בדוד עבדו ובזרעו אחריו" – פרץ בבכי גדול תוך שהוא מחווה בידו על הציון ואומר: "הלא רבינו הוא הוא ה'זרעו אחריו'!" 

כשראה שקרב יומו, ציווה לחלק את כל רכושו לצדקה, כשהוא אומר: "יהיה זה לי לביזיון באם יישאר ממני ממון לאחר פטירתי" – – – 

ביום י"ח בטבת שנת תרפ"ד, בהיותו בן שמונים ותשע, נפטר לבית עולמו. 

אחרי פטירתו חישבו ומצאו כי זכה להתפלל באומן בראש השנה במשך שבעים ושלש שנים רצופות (!) אשרי לו. 

ר׳ צבי אלימלך (הירשל) מטפליק

בצעירותו היה שקוע רובו ככולו במסחר, ורחוק מהתורה. לאחר שגויס לצבא הרוסי, עבר תלאות בגוף ובנפש; בהיותו חלש בגופו וחולה בריאותיו, כמעט נפח את נפשו במהלך שהותו בצבא. פעם אחת הוטל עליו ועל חבריו לשאת שקי קמח ענקיים, כברת דרך ארוכה. תוך כדי סחיבת השקים הכבדים חש כי כוחותיו הולכים ואוזלים, ועוד קט הוא מתמוטט תחתיו. במר נפשו פנה בתפילה לה' יתברך: "ריבונו של עולם! הצילני ממוות! מבטיח אני לך שאם אשאר בחיים, אשוב בתשובה שלמה לפניך ואלך בדרך הישר" – – –

תפילתו שיצאה מלב נשבר, לא שבה ריקם; באורח פלא שרד עד לשחרורו המהיר מן הצבא. הוא החל לקיים את הבטחתו ולשוב בתשובה, לקיים מצוות ולהתרחק מקריאת כתבי-עת של גויים וכדומה.

כיון שעת מלחמה היתה זו, נדד מעיר לעיר, עד שהגיע לאומן. בבואו אל העיר, נכנס אל כמה בתי-כנסת, ובכל מקום ראה חבורות אנשים עומדים ושחים בחדשות מהמלחמה העולמית, כשכל אחד מספר על מה שקרא בכתבי העת.

הוא המשיך בדרכו, עד שהגיע אל ה'קלויז' של חסידי ברסלב, וגם שם מצא חבורות אנשים יושבים ומדברים… אך כשהתקרב אליהם, התפלא לשמוע אותם מדברים על ענייני תורה ועבודת השם. בפינה אחרת בבית המדרש ישבו עוד מספר חסידים, הוא היטה אוזנו לשיחם, והנה שומע הוא כי גם הם משוחחים אך ורק על יראת ה׳ והתכלית האמיתית.

בתחילה חשב לעצמו: ׳האם אנשים אלו מן הישוב? וכי אינם יודעים מהקרבות העקובים מדם המתחוללים בעולם?!׳ אך ככל ששהה במחיצתם, ראה את דבקותם ואת עבודתם את בוראם בתמימות ובאמת, והבין כי הם מרוממים מעל הכל, וחיים חיי אמונה וקרבת ה׳. הוא התפעם עד עמקי נפשו מאשר ראו עיניו, והתקרב לרבינו הקדוש ודבק בעצותיו.

לימים עבר להתגורר בעיר פולנאה, שם הקים תלמוד-תורה מחתרתי שבו חינך את ילדי ישראל בדרך התורה והאמונה במסירות נפש, תחת אפו של הנ.ק.וו.ד.

אחר כך, עבר לגור בטפליק ושם עבד כחייט. באחד הימים הגיע לבקר בעיר הרי"צ מליובאוויטש זצוק"ל. רבים מבני העיר באו לקבל את פניו, נכנס אף הוא ומסר קוויטל. כשקרא הרי"צ את הקוויטל שלו, התמלא התפעלות ואמר: "בימים קשים כאלו, כשצרות מקיפות מכל עבר, מבקש יהודי אך ורק בקשה אחת, לזכות לאמונה ויראת שמים!…"

לימים סיפר החסיד ר' יוחנן גלנט, בשם ר' הירשל, כי הרי"צ שאל אותו: ״לאיזה חסידות אתה משתייך?״ וכשהשיב לו: ״מחסידי ברסלב אני״, אמר לו הריי״צ: "הנה, לכל אחד יש ספרים רבים בביתו, אולם כשנוסעים בדרכים – לוקחים רק את הספרים הנחוצים ביותר, שלומדים בהם בקביעות", והראה לו את הספר ׳ליקוטי מוהר״ן׳ הנמצא עמו.

בזיווג שני נשא ר' הירשל לאשה את חנה בת החסיד רבי אברהם שטרנהארץ, ועבר לגור באומן. בזכות תמימותו זכה לקרב נפשות רבות לדרכו של רבינו.

ר' הירשל הלך לעולמו באומן, בט"ז טבת תרפ"ח.

החסיד ר' אלעזר מרדכי רוזנפלד, כותב:

"ט"ז טבת תשכ"ז. היום הוא יארציי"ט של ר' הירשל מטעפליק ז"ל ושוחח ממנו (ר' אלי' חיים רוזין) וסיפר, שהי' בעל תשובה ואחר כך נעשה חתנו של ר' אברהם כוכב לב סופר נכד מוהרנ"ת וכו'. וכשנפטר והלכו לטובלו במקוה, הי' קשה מאד, כי בימי טבת כבר נקפאים המימות, והיו צריכים לשבר את הקרח ואחר כך לטובלו, ולקחוׂ ר' יענקל ז'יטמיר ז"ל על כתפו ושבר את הקרח וטבל יחד איתו. ואחר כך שאלו ר' אלי' חיים שיחי': 'איך סיכנת את חייך? ומה ראית על ככה?' – כי עובדא כזאת היא ממש סכנה. ועל זה ענה ר' יענקל: 'הלא אתה יודע מי הי' ר' הירשל!', כלומר הלא ידעת את גדולתו ז"ל".

רבי שמעון ברגשטיין וישיבת ברסלב בני ברק

הרב אברהם יצחק הלוי

כ"אדוותא דימא", כאותם גוונים שונים המשלימים זה את זה כך היא הדמות המיוחדת בה שולבו באופן נדיר כוחות וגוונים שונים של הרה״ח רבי שמעון ברגשטיין זצוק״ל, ראש הישיבה והמייסד של ישיבת ברסלב.

ר"ש ניחן ברצינות, אחריות והתמדה אותם רכש בישיבת ברנוביץ אצל הגה"ק רבי אלחנן ווסרמן הי"ד, וזאת לצד לב לוהט עד מסירות נפש לכל דבר שבקדושה כשהיא שזורה באמונה פשוטה ותמימה אותה רכש מבית הוריו החסידיים.

הוא האיש שבתמצית דמו, בדמעות וביזע בנה את 'ישיבת ברסלב' ואותה עמל לבסס רוב שנותיו.

אל הישיבה בברנוביץ

רבי שמעון נולד לאביו רבי דניאל ברגשטיין, בשנת תרי"ד לערך, והוא היה מנכבדי חסידי טריסק בעיר זאמושץ שבפולין. ממנה עבר לעיר ורשה.

בשנותיו הראשונות למד בישיבות חסידיות בוורשה, אך החיפוש אחר עמל התורה הוליכו לישיבת 'אהל תורה' בעיר ברנוביץ ובה הסתופף בצלו של הגאון המפורסם תלמידו של ה"חפץ חיים" זי"ע, הגאון רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.

ישיבה זו נוסדה בידי הסבא מנובהרדוק, וחתנו הרה"צ רבי ישראל יעקב לובצאנסקי הי"ד שימש כמנהלה הרוחני. עובדה זו יחד עם צדקותו של רבי אלחנן גרמה לכך שבישיבה שררה רוח של למדנות מהולה ביראת שמים והיא השפיעה עמוקות על תלמידי הישיבה.

בישיבה כיהנו ר"מים גדולי תורה, שהשרישו בתלמידים אהבה עצומה לתורה ביניהם הגאון הנודע הגאון רבי דוד רפפורט בעל ה"מקדש דוד" והגאון רבי שלמה היימאן.

בשל כך, היתה ישיבה זו מקום משיכה לעשרות בחורים חסידיים מפולין ביניהם גם "שמעון ורשווער" – כפי שכונה אז, על שם עיר מגוריו.

תלמיד הישיבה עמו שוחח כותב השורות, ציין את ההתמדה המופלאה ואת יראת ה' אשר חפפה עליו עוד באותם ימים. והוא התקרב במיוחד לבעל ה"מקדש דוד".

נוסף עליו היו עוד למעלה מעשרים בחורים בישיבה שנמנו על חסידי ברסלב ואלה סחפו בלהט ובאש את הבחורים מבקשי ה'.

הצלה בזכות המקוה

רבי שמעון, כדרכו כש"קנה" קנין בנפשו, היה זה עד כדי מסירות נפש. אחד מקנינים אלו היה טבילה יום-יום במקוה לפני התפילה עליה לא ויתר אף יום אחד. בזכות זו אף תלה נס הצלתו מציפורני הרוסים כפי שסיפר לנכדו ערב כניסתו למצוות:

בברנוביץ היה באותם ימים רק מקוה טהרה אחד בו יכלו לטבול בימות החול היה זה לצד בית מדרשו של כ"ק אדמו"ר מסלונים הי"ד ששכן במרחק של ארבעים דקות הליכה מהישיבה.

ר' שמעון ברגשטיין ש היה קם מוקדם מאד עם שחר והולך את כל הדרך הארוכה עד המקוה וניצל את הזמן ל"שיחה בינו לבין קונו".

בשנים הראשונות של מלחמת העולם השניה היתה ברנוביץ כבושה בידי השלטון הסובייטי. באחד הימים הגיעו נציגי המשטרה החשאית הסובייטית אל הישיבה בשעת בוקר מוקדמת בהנחה שבזמן הזה נמצאים הבחורים כולם בישיבה. בחיקם נשאו רשימה שמית של צעירים מהישיבה כולל ר"ש. הרוסים כינסו אותם וירו בהם למוות כבוגדים.

אך ר' שמעון ברגשטיין היה באותה שעה בדרכו לטבול במקוה. חברו הטוב, עליו לא נגזרה גזרת המוות רץ להודיעו שלא יעז לחזור לישיבה עד יעבור זעם. והוא התחבא בעליית גג עד שחלפה לה הסכנה ואז חזר לישיבה.

לאחר ימים ספורים הגיעה שוב המשטרה הרוסית החשאית לישיבה, חטפה אותו והעלתה אותו על רכבת היישר לגלות בסיביר.

כמה ימים אחר כך נכבשה העיר על ידי הגרמנים. הישיבה פוזרה, רבים נמלטו והגרמנים בשיתוף הגויים הליטאים טבחו והרגו את כל יהודי העיר.

בסיביר שהה ר"ש למעלה מארבע שנים, הרבה מעשים מופלאים נזקפו על שמו, במסירות נפשו שלא לחלל שבת, בזהירותו המופלגת מאכילת נבילות וטריפות ובגבורות וצדקת נפשו עמד בנסיונות שהיו מנת חלקו. סיפורי הצלה מופלאים והשגחה פרטית וניסית ליווהו בדרכו.

מגיד שיעור צעיר

באחד המקרים, בעת עבודתו במכרה פחם, נפלה עליו קורה ופגעה בראשו באופן מסוכן, באותה שעה הבטיח שאם יינצל, ויישאר בחיים יבנה בית קודש לה' ויקים ישיבה.

הבטחה זו לא נתנה לו מנוח במשך כעשרים שנה, עד שזכה ומשאת חייו, הישיבה הקדושה, קמה ואף ניצבה.

לאחר המלחמה, כשזכה להשתחרר ממחנות העבודה בסיביר נדד למחנות הפליטים בגרמניה שם הקים את ביתו עם בתו של אחד מחשובי חסידי פוריסוב הרה"ח רבי נתן לוש הי"ד. יהודי בעל מסירות נפש שהוצא להורג על ידי הרוסים בשל מסירות הנפש בה קיים והפיץ תורה ויהדות.

לאחר מכן עבר עם הפליטים לצרפת בעיירה באיי הסמוכה לפריז. באותן שנים ייסד הצדיק הנובהרדוקאי הרה"ג רבי גרשון ליבמאן זצוק"ל את ישיבת 'בית יוסף' אשר פעלה גדולות ונצורות בקרב שארית הפליטה והצילה מאות נפשות. לשם נלקח ר' שמעון ברגשטיין אחר כבוד, בהיותו אברך צעיר, ונתמנה להיות מגיד שיעור. יראת השמים שלו בצירוף אהבת התורה שבערה בו השפיעה רבות על תלמידיו.

לארץ ישראל הגיע בפירוש חודש אלול תש"ט והוא נשלח למחנה עתלית, מקום שרוחו היתה רחוקה מאד מתורת ישראל. מיד כשהגיע באו בני משפחתו ולקחוהו לכפר חב"ד בו התגורר כשלש שנים.

מיד עם בואו אף שעדיין לא הספיק להתארגן, כשהגיעו ימי ראש השנה ר"ש קם ונסע לירושלים ל"קיבוץ" של חסידי ברסלב שבראשו עמד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל.

היתה זו לו הפעם הראשונה מאז זכה להתפלל ב"קיבוץ" שבעיר לובלין בשנים שלפני השואה.

סמוך להגעתו החל בהרבצת תורה ובמשך עשר שנים מסר שיעורים בישיבת נובהרדוק בתל-אביב שבראשה עמד הגה"צ רבי הלל ויטקינד זצ"ל.

את תמצית דמו ולשד עצמותיו, חלבו ודמו השקיע באותם תלמידים. רבים מהם הגיעו מבתים חלשים או הרוסים שמסירותו הרבה ודבריו הספוגים יראת שמים גרמו להם להשאר באהלה של תורה.

בימי בין הזמנים כיתת את רגליו למושבים ולעיירות הפיתוח, והוא השתמש בכח ההשפעה האדיר בו ניחן בכדי להוציאם ממקומותיהם הנדחים ולהביאם לישיבות קדושות ביניהם נמנו רבים שגדלו להיות תלמידי חכמים ויושבי על מדין.

הרב מפוניבז' תרם כלי מטבח

את הקשר עם החסיד רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל, מנהיגם של חסידי ברסלב, התחיל עוד במחנות הפליטים בגרמניה שם שימש רבי לוי יצחק כרב ופוסק.

הקשר ניתק לזמן קצר, והתחדש ביתר שאת עם הגיעו לארץ ישראל. מאז דבק בו ר"ש בכל מאודו וראה בו את רבו המובהק בכל הקשור לעניני תורת וחסידות ברסלב, אופן קיומה והנהגתה. קשר זה לא ניתק במשך כל ימיו.

ר' לוי יצחק תמך, עודד, והמריץ אותו ללא הרף לפתוח את ישיבת ברסלב. אך חסידי ברסלב היו ברובם המוחלט אביונים מרודים. לא היה בנמצא אפילו "גביר" אחד שיוכל לסייע לו להקים את השיבה ולכן עלו בקרבו ספקות ולבטים אותם העלה בפני גדולי ישראל עמם היה לו קשר.

הראשון שבהם היה מרן הגאון בעל ה"קהילות יעקב" הסטייפלר זצוק"ל אותו הכיר מישיבת נובהרדוק ושתמך ועודד אותו בפתיחת הישיבה.

גם הרב מפוניבז' זצוק"ל, מגדולי בוני עולם התורה שלאחר השואה, עמו שוחח ר"ש ושטח בפניו את קשייו, המריץ ועודד אותו, ואמר לו, "לכל אחד יש את חבילתו, והוא אמור להסתדר עם זה. לי יש את שלי ולך יהיה את שלך. אבל אם תצטרך עזרה אעזור לך". ואכן הרב מפוניבז' סייע בידו וחלק מהכלים למטבח הישיבה היו מתרומת הרב מפוניבז'.

גם עם הגאון רבי א"י פינקל זצוק"ל שוחח והעלה את לבטיו, ואת התרומה הראשונה לבנין הישיבה בסך ח"י לירות, נתן לו רא"י פינקל.

ביום ב' פרשת שופטים כ"ז מנחם אב תשי"ט התקיימה אסיפת היסוד של חסידי ברסלב בבית הכנסת שברח' העבודה 18 (כיום רח' מימון). באסיפה זו השתתפו בין השאר זקני החסידים, אותם שזכו להכיר את החסידות במלוא פריחתה בפולין ורוסיה שלפני השואה.

ביום ראשון לחודש אני לדודי ודודי לי תשי"ט, נתקבל מכתב מזקני וחשובי אנ"ש מירושלים ובו הם מביעים שמחה על הקמת הישיבה על ידיו. על מכתב זה חתמו רבי לוי יצחק בנדר, רבי אליהו חיים רוזין, רבי אלחנן ספקטור, רבי נחום יצחק פראנק והר"ר יחיאל גרינוולד.

רבי שמעון, בהדרכת רבי לוי יצחק שהזהירו בכל תוקף לבל יטול על עצמו חובות, עמל בכל שנותיו ובכל רוחו, שלא לסור מהנהגה זו, (רבי לוי יצחק אמר פעם לכותב השורות, כי הנהגה זו היא על פי דעתו של הרבי ז"ל. וכי הורה כן לאנשים רבים אך היחיד שאימץ את ההוראה היה ר' שמעון).

את ההסכם עם הקבלן אף ניסח באופן ייחודי. לפיה הבניה לא תתבצע לפי האפשרות הממונית. אלא כשיהיה ביד רבי שמעון כסף במזומן, יבנו, באם לא, לא תתקדם הבניה.

בעת היציקה לקומה הראשונה כשביקש ר"ש מהקבלן לבצע יציקה היה זה ערב שבת. הקבלן הסכים לבצע את כל ההכנות ליציקה. אך את היציקה עצמה שהיתה אמורה להיות ביום ראשון סירב לעשות, אם לא שישולם לידו כסף במזומן במוצאי שבת.

ר' שמעון ברגשטיין, מסר שיעורים על פרשת השבוע בבית הכנסת 'אליהו הנביא' בשכונת מרכז בעלי מלאכה. לאחר מסירת השיעור, תינה ר"ש בפני המשתתפים את דאגתו. שכן הקבלן הכין וביצע את כל התשתיות, אבל כסף אין.

סמוך לקבלת שבת הגיע אחד ממשתתפי השיעור, הר"ר ד. פרטוש ובידו שקית בד. ר"ש שנהג כל ימיו לקבל שבת מוקדם הורה לו לשים את השקית ותכולתה מעל הארון בחדרו, מאחר וכבר קיבל שבת ואסור לו לגעת במוקצה.

במוצש"ק לאחר ההבדלה ניגש ר"ש לשקית ופתחה. עיניו נפתחו בפליאה שכן הסכום שתרם אותו נדיב לב היה בדיוק הסכום שנדרש ליציקת המבנה.

רבי לוי יצחק בנדר זצ"ל עמל וטרח והעביר כספים רבים במסירות נפש ובעמל וטרחה לבנין הישיבה.

ר' שמעון זהיר היה עד למאד בממון הזולת ועל אחת כמה וכמה בממון הקדש, אף את משכורתו קיבל מידי מזכיר הישיבה.

תכונה זו היתה בו עוד משחר נעוריו כשלמד בישיבה ברנוביץ, היה אז מחסור חמור במוצרי מזון וארגון הג'וינט שלח מוצרים לישיבה. אנשי הישיבה מינו בחור שיפקח על חלוקת המזון. אלא שלא היתה דעתם של הבחורים נוחה בו והם חברו והחתימו למעלה מארבעים בני ישיבה למנות את ר"ש שינהל את החלוקה ביושר ובתבונה וכך הווה.

הישיבה במשכן ארעי

למרות שבתחילת הדרך עדיין לא עמד בנין כלשהו לרשות הישיבה. לא המתין ר' שמעון ובחודש אלול תשי״ט שוכנה הישיבה בביהמ״ד של אדמו"ר מצאנז ז'מיגראד, ובביהכנ"ס דחסידי ברסלב ברח' מימון.

כמגידי שיעורים שימשו בפתיחת הישיבה האברכים המופלגים רבי נתן צבי קעניג זצ"ל ויבלחט"א הרה"ח רבי נתן ליברמנש.

בהמשך אף כיהנו כמגידי שיעורים כמה מגדולי תלמידי החכמים בבני ברק כהרה"ג רבי שמריהו גריינימן ורבי יהושע תנחום קרליץ אחייניו של ה"חזון-איש" ויבלחט"א הגאון רבי דוד מ. שמידל ורבי ישראל אליהו ויינטרוב שליט"א (זצ"ל).

כראש הישיבה הוכתר לאחר תקופה קצרה הגאון רבי פנחס שרייבר שליט"א שמשמש בכהונתו למעלה מארבעים שנה (כך היה במועד כתיבת הדברים. ר' פנחס שרייבר נפטר ממש לאחר מכן, בד' טבת תש"ע. ש.ב.).

בד בבד עסק רבי שמעון בכל כוחותיו בבנין הישיבה. בח"י סיון תש"ך התקיימה הנחת אבן הפינה. ובשנת תשכ"ה ביום י"ז שבט נחוגה חנוכת הבית.

גדולי חסידי ברסלב ראו בישיבה את משוש לבם והגה"ח רבי אלחנן ספקטור, מגדולי חסידי ברסלב מציין במכתבו מיום כ"ו תשרי תש"ך כי "בבני ברק, נתעוררו איזה אברכים מאנ"ש לייסד ישיבה ואחד מהמייסדים למד בבראנוביטש וקיבל שימוש בהנהלת ישיבה".

רבים מהם שלחו את בניהם ונכדיהם ללמוד שם. ביניהם הרה"ח רבי לוי יצחק בנדר, רבי שמואל שפירא, רבי בנימין זאב חשין, רבי גדליהו אהרן קניג, רבי נחום יצחק פרנק, רבי יצחק גלבך ורבים אחרים.

אך בעיקר היה זה רבי לוי יצחק בנדר שלא נח ולא שקט, פעל והפעיל, תרם והתרים, דיבר ביחיד וברבים ולא הפך מלדבר ומלהשפיע על הורים ותלמידים שיקבעו בישיבה את מקום לימודם.

בחמישים שנות קיומה, גידלה הישיבה, חינכה והוציאה מקרבה לגיונות של חסידים תלמידי חכמים מופלגים, עמלי תורה בטהרה ועובדי ה' ורבים מהם מכהנים כמורי הוראה בישראל וראשי ישיבות.

אצל כל בוגרי הישיבה צפה ועולה הערגה, הגעגועים, הזכרונות של "מי יתננו כירחי קדם", אותם ימים שספוגים היו באווירה עילאית של הרוח המיוחדת ששררה בישיבה, שחלק גדול מרכזי ועיקרי בה היתה דמותו של רבי שמעון ברגשטיין זצוק"ל, בתפילותיו שנבעו מעומקא דליבא ובשאגת ארי שהיה מתנשא בו בתפילתו.

ר' שמעון ברגשטיין עלה בסערה השמימה ב'זאת חנוכה' תשנ"ד, הישיבה המשיכה בעוז ללכת בדרכו וניתן לומר שלישיבה, חלק מרכזי בבנייתה המחודשת של חסידות ברסלב שלאחר השואה והיא יסוד איתן, יתד ופינה לחסידות ברסלב המעטירה.

(פורסם בעיתון המבשר, טבת תש"ע)

רבי אברהם אלחנן ב"ר דוד שלמה ספקטור

הגאון החסיד רבי אברהם אלחנן ספקטור נולד בשנת תרנ"ג, בעיירה ונגרוב הסמוכה ללובלין, לאביו רבי דוד שלמה, שהיה מחסידי טריסק (לימים סיפר לו אביו כי רבו המגיד מטריסק בעל ה'מגן אברהם', היה מורה לאברכים ללמוד בספר הקדוש 'ליקוטי עצות').

מנעוריו לא מש מאהלה של תורה והיה מסתופף בצילם של גאוני וחסידי פולין, ומעלה על הכתב דברי תורה ששמע מפיהם. הוא התברך ביחוס אבות ונמנה על צאצאי החוזה מלובלין והמגיד מריקא תלמיד הבעש"ט.

מעניין לציין כי סבתו של רבי אלחנן שעוד זכתה לראות את סבה הגדול החוזה מלובלין, העידה, כי דמות דיוקנו של רבי אלחנן דומה לזו של 'החוזה'.

בילדותו גדל רבי אלחנן בבית סבו, כיון שהתייתם מאביו ואף לא הכירו. פעם אחת הופיע אביו בחלומו ואמר לו: "היודע אתה שאני אביך?" כשסיפר את החלום לסבו עם תיאור הדמות שראה, אישר סבו כי אכן כך בדיוק היה מראה אביו המנוח.

בהיותו בן שמונה עשרה, לקחו לחתן רבי נפתלי אב”ד העיר מונקוביד. לאחר נישואיו המשיך לשקוד על תלמידו בהתמדה עצומה. חותנו, שהיה כבן בית אצל גדולי ואדמור"י פולין, אבירי התורה והחסידות, נהג לקחתו עמו בנסיעותיו אליהם, והם חיבבו מאד את חתנו העילוי.

כשנקלע פעם רבי אלחנן לבית-החסידים הברסלבי בוורשה בעת תפילת מנחה, הוא השתומם מאד מאוירת הרצינות והיראה שהיתה שם, כמו בתפילת ערב יום-כיפור, והחליט לשהות שם מעט. לאחר התפילה למד אחד מן החבורה בפני הציבור מתוך הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן'. דיבורים מסוג זה טרם שמע מעודו. המדבר היה החסיד רבי שלמה גבריאל, מתלמידי רבי אברהם ב"ר נחמן.

מאותו יום נקשרה נפשו של רבי אלחנן בחסידות ברסלב לכל ימיו. בשנת תרע"ט, בעת הפוגרומים ברוסיה, נסע במסירות-נפש לאומן וזכה להיות בראש השנה תר"פ בצל רבינו הקודש. לאחר מכן, נותר באומן עד שיירגעו הפוגרומים.

הוא זכה לחוות נס גלוי; היה זה כשהפורעים התפרצו יום אחד אל ה'קלויז' של חסידי ברסלב וגרשו את כל המתפללים לגן סופיה, כשבכוונתם לטבוח בהם. אחד המרצחים חבט בו בחרבו, ובנס ספגה התפילה של יד את אבחת החרב וידו ניצלה. בעוד שפתותיהם של אנשי הקלויז ממלמלות וידוי, החל פתאום מפקד הכנופיה לצעוק: "אילו אנשים הבאתם לכאן? חבורת משוגעים?!" ובפנותו לאנ"ש הנפחדים והרועדים שאג: "קומו והסתלקו מכאן!"

כך ניצלו רבי אלחנן וחבריו ממוות ודאי.

עקב המצב נותר באומן גם לראש השנה תרפ"א, ורק לאחר מכן הצליח לשוב בשלום לביתו שבפולין.

כשעבר חמיו לאוסטרובה השתוקק שהוא ימלא את מקומו בכס הרבנות. אך רבי אלחנן סרב להתעטר בכתר הרבנות והעדיף לעבוד את בוראו בהצנע לכת. לבסוף חזקו עליו הפצרותיו המרובות של חמיו, והוא קיבל עליו את עול הרבנות בעיר מונקוביד. לימים, כאשר היו מזכירים לו את אותה תקופה, היה אומר: "אל תזכור לנו עוונות ראשונים"…

לאחר מכן כיהן כרב גם בעיר ינדזשיב, כממלא מקום חמיו.

לימים עבר להתגורר בביאליסטוק הקרובה לגבול הליטאי. אך גם שם, חרף הצטנעותו ובריחתו מן הכבוד, הבחינו מטיבי-ראות בגדלותו. אחד מהם היה 'הסטייפלער' שבחר בו לחברותא. רבי אלחנן לימד את האברכים בביאליסטוק מהי 'התבודדות' על פי משנת רבינו הקדוש, ודבריו מצאו מקום בלבם.

בשנת תרפ"ז ביקש ממנו החסיד רבי אליהו קוטיינר הי”ד, מנהלה של ישיבת 'תורת אמת ואמונה' דחסידי ברסלב בוורשה, להשקות מתורתו לצעירי הצאן. רבי אלחנן נענה בשמחה, ומאז ועד עלותו ארצה לימד תורה לאותם בחורי חמד שאשו של רבינו ליהטה בלבם והיו אמונים על תורה ותפלה והתבודדות. רוב תלמידיו עלו לאחר מכן על המוקד בשואה על קידוש שמו יתברך. רבי אלחנן עצמו ניצל בנס מאותו גורל איום, כשבשנת תרצ"ו עלה לארץ הקודש.

בארץ עמד בקשר עם ה'חזון-איש', שמסר לו את ספריו להגהה, מכיון ששמו יצא לפניו כבקי עצום בספרי קודש.

רבי אלחנן היה גאון בנגלה ובנסתר, אבל מעולם לא החזיק טובה לעצמו ואף לא הסכים שיכנוהו בתואר 'רב'. במכתביו שנדפסו על ידי בנו רבי דוד שלמה, בספרים 'גנזי אבא', יחד עם חידושי תורתו, מתגלה גדולתו העצומה בתורה, יחד עם ענוותנותו ופשטותו וביטולו לרבינו הקדוש. זהירותו בכבוד הבריות, גם היא היתה מופלגת.

נסתלק לגנזי מרומים בכ"ב בטבת תשמ"ה.

מנעוריו, יקד בלבו צימאון לקרבת ה' אמיתית. הוא שקד על תלמודו בישיבת 'עץ חיים' בירושלים והיה תר ומחפש אחר יראי ה' וחושבי שמו, שמא על ידם יזכה לבוא למבוקשו הטוב.

באחד הימים שמע על בית מדרשם של חסידי ברסלב בעיר העתיקה, הוא שם פעמיו לשם, ומיד בהיכנסו, פגש בהחסיד רבי שמואל הורביץ, ר' שמואל, שהבחין בטביעת עינו כי אוצר כלי חמדה נכנס לכאן, קיבל פניו בחביבות יתרה והחל לשוחח עמו בגדולת רבינו ותלמידו מוהרנ"ת, ובשגב נפלאות עצותיהם הקדושות. אחרי השיחה עמו, הרגיש ר' משה כי מצא את שביקשה נפשו זה עידן ועידנים.

מיום ליום הלך ודבק באורו הזך של רבינו, וברצותו לזַכות גם אחרים, קירב נפשות יקרות מקרב גידולי ישיבת 'עץ חיים', ביניהם החסיד רבי בנימין זאב חשין, החסיד רבי יום-טוב זלוטניק, ועוד.

באותם ימים, היה חֶסֶר גדול בספרי 'ליקוטי הלכות'. והלא חסיד ברסלב בלא ליקוטי הלכות, אי אפשר. ובכן, מה עושים? בשביל להשיג את האוצר היקר שלא יסולא בפז, היו חסידים נאמנים ממשכנים את כלי ביתם, ובלבד לזכות שכרך אחד עם חידושיו הקדושים של רבי נתן, ישכון אצלם לתקופת-מה.

ראה ר' משה כי אין הקומץ משביע את הארי. גמר אומר להדפיס מחדש את כל שמונת חלקי ה'ליקוטי הלכות', ולא זו בלבד, אלא אף החליט שיוציא מתחת ידיו דבר נאה ומתוקן, מהדורה מוגהת היטב, כתב מרובע, ואף יערוך מראי-מקומות לספרו הנשגב של רבי נתן. אמר ועשה. יושב היה שעות ארוכות, עם ערימת ספרים לפניו, בבלי, ירושלמי, מדרשים, זוהר, כתבי האר"י ז"ל. וכל אימת שציין מראה-מקום, היו פניו נוהרות וזורחות משמחה עילאית.

מי שסייעו בידו בממון להדפסה, היו החסיד רבי בירך רובינזון והחסיד רבי משה ירוסלבסקי. ואחרי כל הטרחה וההשקעה העצומה, הצליחו בסייעתא דשמיא להדפיס מספר קונטרסים של ליקוטי הלכות 'אורח-חיים', ובימים ההם היה יקר דבר ה', כל קונטרס התקבל בשמחה עצומה, ויום צאתו ממכבש הדפוס, היה יום חג לאנשי שלומנו.

אמרו על ר' משה, שלא היה משיח שיחת-חולין בבית-המדרש, ושיחת חולין בכלל.

הוא התרחק מהזדקקות לרופאים, וסיפרו עליו כי פעם אחת בלבד ביקר אצל רופא, היה זה כשסר אל קליניקה של רופא-עיניים, לשאול אותו האם ישנה אפשרות להתקין עבורו משקפיים מיוחדות, שלא יוכל להביט דרכם מחוץ לארבע אמותיו…

כך המציא ר' משה את המשקפיים האטומות שהיו נראות כמשקפי-שמש, שרק רווח דק הותיר בהם, לראות את ארבע האמות שלפניו, לבל יכשלו רגליו, ובעיקר עיניו. לכולם היה נדמה שהוא זקוק למשקפיים אלו כדי להתגונן מקרני השמש, ברם, התפלאו מדוע הוא מרכיב אותם גם בימות החורף…

כל ימיו השתוקק ר' משה להשתטח בציון רבינו הקדוש, עד שזכה לכך בהשגחה מופלאה. הוא נסתלק לעולמו תקופה קצרה אחרי נפילת מסך הברזל.

בהיותו מוטל על ערש דווי, נודע לו כי אחד מאנ"ש עומד לנסוע להר-הזיתים, פנה אליו וביקשו: "עשה עמי טובה, בהר-הזיתים מונחת בתי, בחלקה פלונית, בשורה פלונית, על מצבתה כתבו לצד שמה: 'בת הרב ר' משה רוזנטל', אבקשך בכל לשון של בקשה, אנא מחוק את מילת 'הרב'…"

וכעבור זמן קצר, בעשרה בטבת תשנ"א, עלתה נשמתו לגנזי מרומים.

 

רבי אשר זעליג מטפליק – תלמיד מוהרנ"ת

נולד לאביו רבי נחום יהודה ב"ר קלונימוס קלמן, שהיה תלמיד חכם מופלג.

רבי אשר זעליג היה ידוע בעירו טפליק כגדול בתורה ואהוב על הבריות, והיו מכנים אותנו בחיבה "הרבי ר' זעליג", אך הוא מצדו לא החזיק טובה לעצמו. בנו החסיד הנודע רבי משה יהושע המכונה ר' אלטער טעפליקער כותב עליו: "אבי מורי ורבי המופלג בתורה, הגה בתורה ובתפילה יומם ולילה, העניו ושפל ברך".

זכה רבי אשר זעליג להסתופף בצלו של מוהרנ"ת, ואף בניו היו חסידים נלהבים ודבקים ברבינו ובתורתו.

בהיותו כבן ששים שנה, החליט לעלות לארץ הקודש ולחיות בה את שארית ימיו. בכ"ז באייר תרמ"ו הפליג עם זוגתו ואמו מנמל אודסה, ובט"ו בסיון הגיעו לצפת והתיישבו בה.

גם בצפת התחבב על הכל. היה יושב ולומד בבית-הכנסת האר"י, וכל מי שהתעוררה לו שאלה בלימודו, היה ניגש אליו ושואלו, והוא היה מאיר עיניו בהבנת הדברים.

בחורף תרנ"ז, נפל למשכב. קרא לשלושה מבני העיר; רבי שלום מבארטשאן, רבי נחום אתרוג ומחותנו רבי נתן מטירוביצה – מחסידי ברסלב, והורה להם לכתוב צוואה, ומינה אותם לאפוטרופסים על נכסיו, תשלום הכתובה לאשתו, הירושה לבניו, חלוקת הצדקה מממונו וכו'.

בין השאר נכתב בצוואתו: "הבית שיש לי כאן ימכרו האפטרופסים תיכף אחר מלאות ימי, ואותם הדמים שיקחו בעד הבית, וכן המעות מזומן אם ישאר אחר מלאת ימי, והן החובות שיהיה לי ביד אחרים אחר מלאות ימי, והן המעות שיהי' להם מן המטלטלין שימכרו אותם – ישלחו לבניי לחו"ל; אחד שמו משה יהושיע ונקרא בפי כל אלטער, ואחד שמו דוד, יושב בעיר לאדיזין סמוך לעיר טעפליק…

"ולמצוה גדולה יחשב להאפטרופסים בעבור זה שישלחו מעותיי ויגיע כפי לבניי, כי הם תלמידי-חכמים גדולים ואנשי מעשה וטפלי תלוים בהם, והם עניים גדולים שאין להם ממה לפרנס עצמם אפילו פרוטה אחת".

ביום ה' פרשת שמות, י"ט טבת תרנ"ח, נפטר רבי אשר זעליג לעולמו. רבי נתן מטירוביצה שלח לבנו רבי אלטר העתק מצוואתו ותיאור ימיו האחרונים:

"הנני לבאר לכבודו איך נפטר אביו המנוח הקדוש ז"ל. היינו כבר היה חולה מאחר סוכות, אך אעפ"כ היה הולך בכל פעם להתפלל בביהכ"נ בציבור, ורק כזה ערך ששה שבועות שהיה חולה מאד על ההוסט (= שיעול), וכן הרגליים שלו היו נפוחים ולא היה יכול לילך, ורק פעם בשבוע היה הולך להתפלל בצבור – בעת שהוקל עליו החולי. ונפטר בשם טוב, היינו כל העיר אומרים עליו שבחים בשוק שהיה איש כשר, ופשוט ועניו באמת, ושפל ברך, ולא נגע זבוב. והיה יושב ולומד בעצמו ועם אנשים בביהכ"נ האריז"ל – אורח חיים ומשניות, וכעת כל הביהכ"נ בוכין שאין כדוגמתו, שכל מה שאחד שאל אותו בעניין לימודיו, היה משיב כהלכה. חבל על דאבדין ולא משתכחין בעוה"ז, אבל בעוה"ב נמצאים וחיין חיים ארוכים, רק נחסר מסיטרא דילן.

"ואנכי הייתי אצלו בעת החולי, ודיברנו עמו מאדמו"ר הקדוש, מה'נחל נובע מקור חכמה'; והרבה דיבר עמנו, ואמר לנו שרואה שהוא צריך להסתלק. אף שאנכי אמרתי לו שבשנה אשתקד גם כן הייתם חולים והשי"ת עזר לכם, וגם היום לא יעזוב אתכם. ואמר לנו שיודע שמזה החולי לא יקום, ורק אמר לנו המדרש בענין משל שבכה על שהיה במקום שהיה ביכולתו ללקוט אבנים טובות ומרגליות בלי שום יגיעה – ובשם יהיו שווין הרבה. רק אנחנו אמרנו לו מאדמו"ר הקדוש שאמר, 'כשאני הולך לפניכם אל תפחדו כלל'.

"ונפטר בליל ד' סמוך לבוקר חמישי, י"ט טבת, ולא עיכב, ותיכף ומיד בא לקבורה, וכמעט כל העיר היו אצל הלוויה וכו'.

"ידידו נתן מטיראוויצע.

"מקום מנוחת אביו המנוח הק' ז"ל, בין אנשים מכובדים יקרים".

רבי אהרן יוסף גרשונוב

החסיד המופלא רבי אהרן יוסף גרשונוב, התגורר רוב ימיו בטפליק. לפרנסתו החזיק בחנות לממכר בדים. אך הוא קיים את דברי חז"ל "עשה תורתך קבע ומלאכתך עראי" (אבות א); את חנותו פתח במשך שעות בודדות ביום, כשבשאר שעות היממה הוא דבוק כולו בשיעוריו הקבועים, בתפילה ובהתבודדות, ובחצות הלילה הוא מתעורר ועוסק בעבודת הבורא. וראה זה פלא: הוא ראה ברכה גדולה בחנותו למרות חנותו הסגורה רוב היום.

ממכתביו לבנו ר' משה אריה שהתגורר במונטריאול (נדפסו בשנת תשכ"ג בקובץ 'מחניים'), אנו מתוודעים לדבקותו היוקדת ברבינו הקדוש ולמסירות נפשו עבור היהדות בתקופת הקומוניסטים. וכה הוא מספר לו במכתב מטפליק בשנת תרצ"א: "אנחנו פה 10-12 אנשים, לומדים ספרי רבינו ר' נחמן, וגם ספרי רבינו ר' נתן, ועושים ריקודים, ובשבת מזמרים הזמירות בניגונים הידועים, ובוודאי אשרינו, וברוך שהבדילנו מן התועים, וזכינו להיות בראסלעווער חסידים, כי רבותינו זי"ע השאירו לנו ספרים מלאים עצות טובות. אשרי מי שלומד בהם ומקיימם. ואם תרצה, בני, יעזרך הא-ל הטוב שתהיה גם אתה מאנשי בראסלאוו ותלמוד הספרים הנ"ל ובודאי שלא תתחרט על זה כל ימיך וייטיב לך באחריתך, כי חוץ מזה הכל הבל, הבל הבלים".

בתרצ"ב, כשמצב היהדות בטפליק החמיר, וגם המקוה נסגר על ידי השלטונות, קם רבי אהרן יוסף עם שבעים שנותיו, ועבר להתגורר בטולטשין, שם יחד עם ידיד-נפשו רבי נחמן (נאשקע) שטרנהרץ, התמסר להחזקת והפצת יהדות בצל שלטון הרשע, כשבנו ר' משה אריה שולח לו כספים ומסייע לו בפעולות הקודש.

מטולטשין כתב לבנו: "ברוך ה' על רוב חסדיו שהביאני לפה, כי פה אני עם אנשים חסידים, ופה נמצא ר' נאשקע, ויש מקוה, ולומדים ספרי רבינו ז"ל אשר הם מחיה אותנו. מקיצים ומעוררים ומחזקים אותנו, וברוך ה' אני מתפלל בבראסלעווער קלויז בין בראסלעווער חסידים. ואצל כל אחד מהחסידים נמצאים ספרי רבינו ז"ל ולומדים בהם כל יום ויום בחיוב כמו הנחת תפילין וכדומה, ומתבודד אני בכל יום. והתבודדות הוא ענין גדול, נורא ונפלא מאד. אקוה אי"ה להיות באומן על יום ג' דסליחות".

במכתב משנת תרצ"ו הוא כותב: "עוד לא שקטה הארץ, ועד עתה נמצאים הרוגים ופצועים.. ואפשר גם אצלכם נודע מהקונסטיטוציע (הממסד) החדשה, ורבים אומרים כי כבר נהרס היסוד, אבל הצופה ומביט עד סוף כל הדורות יכול להפוך הכל לטוב".

בטולטשין עבד רבי אהרן יוסף בתור כורך ספרים. אנשי העיר התפלאו לראות אותו עובד גם בימי שישי וערב חג. היו אפילו כאלו שהפטירו: 'ראו נא זקן זה, אשר לעת זקנותו נפל לתאוות הממון'…

בכ"ט בטבת תרצ"ז נאסף רבי אהרן יוסף אל עמיו, בגיל גבורות, אז, גילה ידידו ר' נאשקע את סודו: ר' אהרן יוסף צבר בתקופת מגוריו בטפליק ממון למחייתו לכל ימיו, ואילו רווחיו מכריכת הספרים יועדו במלואם לצדקה, כשלעצמו אינו נוטל פרוטה מכך מסיבה זו עבד גם בערבי שבתות וחגים. כך עסק בהפצת יהדות וגמילות חסד, תוך ויתור על כבוד ותהילה בעולם חולף.

לאחר פטירתו נתן בנו ר' משה אריה 'חמישים מיני צדקות', לפי בקשת אביו. את הכסף שלח לר' נאשקע שחילק אותו לעניי החסידים באוקראינה. גם בהמשך, תמך הבן בר' נאשקע בפעולותיו החשובות.

במכתבו כתב לו ר' נאשקע: "אם כבודו נותן צדקה לטובת נשמת אביו, הוא מכוון בזה לרצון אביו ז"ל… כי הוא היה נחשב אצלי לאוהב גדול וחפץ טובתי, ובחייו עשה לי טובות גדולות בכל פעם בידידות ובהצנע גדול. אשרי לו ואשרי חלקו, כי עסק באומנות 'משכיל אל דל' בכל לב ונפש ובהצנע גדול, ושמעו הולך על כל הסביבות, בכל מיני צדקות וטובות שעשה להרבה אנשים".

ר' נאשקע דאג שידידו ר' אהרן יוסף יקבר סמוך לבר אוריין וירא שמים, ואף שלח להזמין מהעיר טומשפיל מצבה מאבן מובחרת לחברו המנוח, ושם, בטולטשין, מנוחתו כבוד.

רבי אריה לייב שפירא נולד ביום כ"א באלול שנת תרפ"ג לאביו ר' שלמה יצחק, מנקיי הדעת שבירושלים העתיקה.

בילדותו היה מבחירי התלמידים בתלמוד-תורה 'עץ חיים'.

בהיותו בן עשר התייתם מאביו. מאוחר יותר למד בישיבת נובהרדוק, שם נודע בהתמדתו, ואף סיים את הש"ס.

בימים ההם התקרבו לחסידות ברסלב כמה צעירים מבני היישוב הישן, ביניהם אחיו הגדול – שהתמדתו העצומה ויראת ה' שבקרבו היו לשם דבר – רבי שמואל שפירא.

אחווה גדולה שררה בין השניים, כאשר רבי שמואל משמש עבורו כעין אב. ר' אריה לייב הושפע עמוקות מהליכותיו הקדושות של אחיו הנערץ, והחל דורש וחוקר אחר דרכה של ברסלב, ומשגילה את האוצרות היקרים הגנוזים בכתבי ה'נחל נובע' דבק בכל לבו באורחות הצדיק.

תוך תקופה קצרה התקבל בקרב חסידי ברסלב כאחד מן המניין. באותה עת התגורר בירושלים החסיד ר' מרדכי קעז שעלה מפולין. כראותו את התמדתו ותום לבבו, לקחו לחתן לבתו.

עם התקרבותו התמסר ר' אריה לייב בכל מאודו לקיום עצותיו של רבינו. כארי היה קם בחצות לילה, ערך ש"י טבילות, ולאחר אמירת 'תיקון חצות' יצא להתבודדות ממושכת ביערות העוטרים את ירושלים. בשובו הגה בתורה עד לתפילת שחרית.

כל ימיו היה ר' אריה לייב שפירא נחבא אל הכלים, יגיעה רבה יגע לבל ייפול ברשת הכבוד, ואכן יגע ועלתה בידו. בעיני רבים נתפס כאדם פשוט, יהודי חביב ותו לא, אל פינתו הקבועה בבית-הכנסת נהרו תמיד זאטוטים שנהנו מסוכריות שהיה מחלק להם. הוא מצדו שאב הנאה מרובה מכך – וכי זקוק הוא לאותות כבוד ממישהו!? את בוראו עובד הוא או שמא את בני האדם!?

אחיו ר' שמואל שידע את גדולת דרכו, התבטא בהזדמנות בענוות-חן: "עובד ה' באמת – זהו אחי ר' אריה לייב, ואילו פרסום – יש לי…"

מיחידי סגולה שהשכילו לצעוד בשביל ההתבודדות היה; ימים תמימים עשה בחברת שיח-השדה, הרחק משאון הכרך, אם זה ביערות ירושלים, אם זה בהרי מירון השוממים, כשאין עמו אלא ספריו הרבים ומעט אוכל לקיום נפשו.

עם כל הצטנעותו הרבה, הרי כשמדובר היה בהפצת אורו של הצדיק, חוגר היה ר' אריה לייב שפירא מותניו, נודד ממקום למקום, מאסף נפשות ומשקה אותם ממעיינות המרפא של רבינו.

הוא לא חש בושה להתרועע עם צעירי הצאן, לקשור עמם שיחה, ואף לקח אותם ליער כדי להטעימם מטעמה של התבודדות.

כך הוא מייעץ למקורב צעיר: "הייתי מרוצה מאד אם תתחיל ללמוד כל 'תורה' מ'ליקוטי מוהר"ן' על הסדר עם כל הפירושים. ואולי תעשה כמו שאני עושה: הנה אני לומד לפי הסדרא. עכשיו היא פרשת 'אמור' והתחלתי תורה ב' 'אמור אל הכוהנים,' ועכשיו אני באמצע ה'ליקוטי הלכות' שעל התורה הנ"ל. וזה לא הפעם הראשונה שאני לומד ככה.

וממילא כשאני לומד 'תורה' אני זוכר הפירושים; ומה אגיד לך – זהו טעם אחר לגמרי."

כל ימיו השתוקק רבי אריה לייב שפירא להשתטח על ציון רבינו, ואכן, לקראת ראש-השנה תש"ן זכה לנסוע לראשונה לאומן. מייד בשובו נרשם לנסיעה הבאה בתשנ"א, אך כששב בשנית מאומן שוב לא נרשם…

היה זה לפנות בוקר יום שישי, ח"י בטבת תשנ"א, טבל כדרכו טבילות רבות, ותוך כדי כך, כשנפשו זכה ומטוהרת, השיבה ליוצרה

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

רבי אפרים צבי קרקובסקי מפשדבורז'

רבי אפרים צבי קרקובסקי נולד לאביו הגה"צ רבי אלתר בן ציון קרקובסקי, מורה הוראה בעיר פשדבורז' שבפולין, נכדו של הרה"ק רבי דוד'ל מללוב.

אחרי פטירת אביו נבחר פה אחד לממלא מקומו. דיני תורה סבוכים ביותר הובאו לפניו, ובתבונתו הגדולה ידע להוציא את הצדק לאור, וגם ליישב הדוּרים בין הצדדים.

גדלותו בתורה היתה עצומה; יראתו וקדושתו, ענוותנותו וטוב לבו היו ללא שיעור. רבותיו הרה"ק רבי אליעזר דוד מרדושיץ והרה"ק רבי שלמה מרדומסק חבבוהו ואהבוהו עד מאד, ונהגו לומר לאנשים מקרבת פשדבורז' שבאו להתברך מפיהם: 'מה אתם נוסעים אלינו? הלא קרוב אליכם שוכן הצדיק ר' אפרימ'ל, שאצלו תוכלו להיוושע הרבה יותר מאשר אצלנו!' גם שאר גדולי פולין החשיבוהו לאחד הקדושים אשר בארץ.

דרכו של הרה"ק מרדושיץ היתה שלא להושיט ידו לאדם לשלום בטרם טבל הלה במקווה, וגם אז עשה זאת כשידו עטופה במטפחת. פעם הגיע רבי אפרימ'ל לרדושיץ, וכיון שהיה תשוש מן הדרך, לא נכנס אל רבו, אלא הלך לבית המדרש. בינתיים הודיע מישהו להרה"ק מרדושיץ שרבי אפרימ'ל יושב בביהמ"ד. כששמע זאת רבי אליעזר דוד, יצא מיד לביהמ"ד כדי לקבל את פני אורחו האהוב.

כשראה רבי אפרימ'ל את רבו, התנצל לפניו כי נבצר ממנו להיכנס אליו קודם לכן, כיון שלא הלך עדיין למקווה… נפעם רבי אליעזר דוד והכריז בהתלהבות קודש: "אתה צריך מקווה?! הלא ידך קדושה וטהורה!" ותוך כדי דיבור חטף את ידו בחיבה גדולה – – –

על התקרבותו של רבי אפרימ'ל לאורו של רבינו הקדוש, סיפר תלמידו ר' הלל מיכאליץ:

"יום אחד הגיע לפשדבורז' החסיד המופלא רבי נחום שוסטר (= הסנדלר. אחיו של ר' נחמן שטרקס). בבואו לביהמ"ד החל אותו סנדלר שח בחום וברגש שיחות וסיפורי קודש על רבינו ותלמידיו. התלוצצו הנוכחים למראהו, כיון שחזותו החיצונית היתה כשל אדם פשוט, ולא היטו אוזן לדבריו. אולם רבי אפרימ'ל וחברו 'רבי פנחס'ל עילוי' תלמידו של בעל ה'אבני נזר' מסוכטשוב, חידדו אוזנם, הקשיבו לדבריו, והתפעלו עד עומק נפשם; דיבורי אמת ואמונה נשגבים כאלה לא שמעו מימיהם – – –

בעקבות כך, זכו שניהם להתקרב בכל לבם לדרכו של רבינו, ולאחר מכן גם קרבו רבים אחרים.

בשנת תרצ"ו עלה רבי אפרימ'ל לארץ הקודש. לפני נסיעתו נפרד מחבריו חסידי ברסלב בוורשה, ורבים מהם ליווהו באהבה גדולה. בתוך כך שמע רבי אפרימ'ל כמה אנשים שעומדים מן הצד ומצביעים עליו: "הנה רבי שנוסע לארץ ישראל"… כששמע זאת, נזעק: "חס וחלילה! אינני רבי!"

למרות היותו גאון עצום, ברח כל ימיו מפני הכבוד; היה טורח במו–ידיו סביב אורחיו, ושואל בשלום ילדים קטנים, משל בן גילם היה.

לאחר בואו ארצה, השתדל החסיד ר' דוד שכטר לדאוג לפרנסתו. כששמע שישנו מוסד הנותן תמיכה לרבנים עולי הארץ, השפיע עליו ללכת עמו לשם. כשבאו אל המשרד, נשאל רבי אפרימ'ל: "האם הייתם רב בחו"ל?"

"לא", ענה. "אם כן", השיבוהו, "לא נוכל לתמוך בכם; אנו תומכים רק ברבנים". כשיצאו משם, שאלו ר' דוד: "מדוע עניתם כך, הרי הייתם שנים רבות מורה הוראה בפשדבורז'? וגם מורה הוראה בשם רב יכונה!" השיב רבי אפרימ'ל בתמיהה: "וכי בשביל כסף מותר לשקר?! הם התכוונו לאב"ד – וכזה הרי לא הייתי" – – –

לבסוף נתקיימו בו דברי רבינו: "מי שאומר תמיד אמת – הוא מצליח" (ספר המידות), אנשי אותו מוסד התוודעו לגדלותו והם תמכו בו מרצונם הטוב.

נשמתו עלתה לגנזי מרומים ביום ט"ז בטבת שנת תש"ו, מתוך דביקות בבורא וישוב דעת מופלאה, והוא בן שישים ושש.

(מתוך הקדמת ספר מכתביו 'עונג שבת')