חודש יום הזכרון: חשון

רבי ישראל היילפרין מקרדון, המכונה רבי ישראל קרדונר.

ר' ישראל קרדונר נולד בפולין לאביו ר' יהודה הלוי והוכר כעילוי. כשנתקל פעם ב"תיקון הכללי" הוא נתפס לחסידות ברסלב ועבר לאוקראינה, שם למד תחת הדרכתו של ר' משה ברסלבר מגדולי תלמידי ר' נתן. בסוף סיפור "הזבוב והעכביש" (סיפורי מעשיות ז) מזכיר רבינו אדם נאה. אחרי שראה את ר' ישראל, אמר הרב מטשערין, שאיזכור זה מכוון אליו.

בשלהי המאה, עבר ר' ישראל לארץ הקודש, שם התגורר במרון, בצפת ובטבריה. תפילותיו נעשו לאגדה בזכות מתיקותן, ואנשים רבים נמשכו לחסידות ברסלב אחרי ששמעו את תפילותיו של ר' ישראל.

מספר ניגונים מבין ניגוני ברסלב – מקורם בר' ישראל זה. אחת ממאמריו המצוטטים ביותר היא: "לפני מאה שנה חי אדם [רבינו] שקרא: 'לא להתייאש!' ואת קולו עודנו שומעים היום". הוא איבד את כל משפחתו במהלך השתוללותה של מגפה בטבריה, שם נטמן בבית החיים הישן, שם טמונים כמה מתלמידי הבעש"ט והמגיד ממזריטש.

 

---

ישראל אשר בך אתפאר – רבי ישראל קרדונר

דברי זכרון קצרים לרגל מלאות מאה שנה להסתלקותו של  החסיד המופלא רבי ישראל קרדונר זצוק"ל, מגדולי החסידים ועובדי ה' שבין אנ"ש בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לשמו ולזכרו | ט' חשון תרע"ט – תשע"ט 

 

מן הנשמות המאירות והמאורות הגדולים שתלה הקדוש ברוך הוא להאיר לארץ ולדרים עליה היתה נשמתו של החסיד העילאי רבי ישראל קרדונר זצ"ל; מהמועטים ששתלן השם יתברך בעולמו בדור האחרון לגלות ולהודיע ולפרסם את אור אמיתת האמונה הקדושה בה' וצדיקיו האמיתיים. 

יכלה הזמן והגליון ולא נספיק לספר אפס מנפלאות תעצומות חייו ומפעליו של האי עיר וקדיש בהאי עלמא ובפרט בארעא קדישא, את אשר זכה וזיכה בלמעלה מיובל שנותיו הארוכים והמלאים בקדושה בטהרה ביראה ובתפילה בשיחה בשפיכת לב כמים ובדביקות נוראה והשתוקקות עצומה בשמחה וריקודים ובענווה ושפלות רוח נפלאה ובכל מידה טובה ונכונה. 

ומעל כולם עלה על כולנה בעוצם דבקותו והתקשרותו בהשתוקקות וכלות הנפש ממש באור קדושתו העליונה והנשגבה  של אור האורות זיע"א, ומסירת נפשו שמו וכבודו וכל מאודו והונו עבור הפצת אורו ותורתו על פני תבל. 

* 

רבי ישראל קרדונר זי"ע, כפי שהעידו עליו כל יודעיו ומקרוביו שומעי לקחו, היה כל כולו חטיבה אחת של געגועים וכיסופים אין סופיים ובלתי נלאים להיכלל ולהכליל את עצמו ואת כל באי עולם בתכליתנו ותקוותינו בנחמתנו ושמחתנו בגאולתנו וברוח אפינו.  

רק השדות ומרחבי היערות בעיר הגליל והרי יהודה יכולים להעיד על תבערת הלב ומעיין הדמעות שבערו ונשפכו שם כמים, לילות וימים ארוכים בהתבודדויות רצופות שנים רבות, כשרובם ככולם הם דברי ריצוי ופיוס הפצרות ועתירות מתוך בכיה וגעיה רבה ועצומה לגאולתן וישועתן של ישראל בהתגלות בן דוד אליו היו נשואות וכמהות עיניו כל הימים. 

ומאז נתוודע לאור הצחצחות לא נח ולא שקט השליך נפשו מנגד ועמל וטרח ויגע בעשר אצבעותיו להפיץ מעיינות הישועה והנחל חוצה, הוא כיתת רגליו והקדיש את כל ממונו למטרה אחת ויחידה להעלות את ספרי רבינו הק' ותלמידיו על מכבש הדפוס להאדירם ברוב פאר והדר ולהפיצם על פני כל הארץ. 

יחיד היה בדורו ומופת לכל הדורות בנאמנותו הגדולה לקיום צוואת מוהרנ"ת זי"ע, ובהתמסרותו להגשמתה בכל לבו נפשו ומאודו, ברצון בממון וטירחא. באותם שבועות וחודשים שהתעסק בעסק ההדפסה, בה ראה את צמיחת קרן הישועה, היה עוזב ומניח הכל ומבלה שעות וימים עד להשלמת ההדפסה וההפצה. 

חן אמיתי ואלוקי הבוהק מזיו הוד קדושת הצדיק היה נסוך ושפוך על הדרת פניו הקדושות, והכל הכירו כי איש אלקים מתהלך ועובר לפניהם. בכל מקום אליו נקלע נמשכו אליו כאל אבן שואבת כל ברי הלבב ומבקשי ה' אשר הולכים בדרכו של הבעל התפילה הקדוש אל מחוץ לישוב לפרוש מהבלי העולם הזה להתדבק באל חי כל ימיהם ולקיים שם את עצת צדיק לשפוך ולהשיח לב לפניו יתברך אב הרחמן, כדבר איש לפני ידיד נפשו. 

ומעת לעת היה מסובב ונודד ועורך נסיעות רבות ומשוטט בכפרים ובעיירות ובכרכים הגדולים כדי לקרב לב נפשות ישראל לאביהן שבשמים, לא אחת עמד תחת איומים וסכנת חיים ממש, אבל דבר לא עצר בעדו כדי להציל נפש מישראל ולקרב עוד לב יהודי ולקשרו בעבותות אהבה לשורשו העליון. חרפות בזיונות ושפיכות דמים מרובים ספג אל קרבו עבור כך, אבל רבי ישראל קרדונר זי"ע לכשלעצמו ראה בהם רק אותות כבוד הדר ויקר. 

זכה רבי ישראל זי"ע ואור הרשימו החזק של מפעולותיו הקדושים והאדירים וחזונו הגדול לגדל ולקדש לפאר ולהדר את שם הצדיק בכל העולם כולו, ממשיך לזרוח ולהאיר באמצעות תלמידיו אשר הותיר והבעיר אחריו, המתמסרים לעבודת הקודש להדפיס ולהפיץ את אור האמת והאמונה בעולם. 

* 

וכשם שמסר את נפשו בחייו עבור כלל ישראל להחיותם ולהשיב את נפשם, כך הגדיל לעשות בהסתלקותו כאשר מסר נפשו כפשוטו ממש והקריב עצמו כקרבן ציבור לבטל את הגזירה ולעצור את המגיפה הנוראה שהשתולל אז בעיר טבריה ובמותו נעצרה ויהי לנס.  

וביום התשיעי לחודש מר חשוון עלתה נשמתו הטהורה בסערה השמימה ונטמן בעפר הקודש של העיר טבריה ושם מנוחתו כבוד, עד יעמוד לקץ הימין בקרוב ונזכה לחזות שוב בהוד פניו המאירים יחד על כל הצדיקים וכלליות הרועים. 

ר' שבתי ברסלבר חתנו של ר' חיים הכהן סטולר. ר' יעקב הנפח מאומאן היה דוד של אביו. איש תמיד ופשוט, נהג לאכל רק סעודה אחת ביום ותמיד היה מחפש לסעודה זאת אורח. היה אוסף מזון לעניים בעגלה שהיה רותמה אל עצמו. נפטר בי"ב חשון בשנות תר"פ-תרפ"ג בהיותו בן פ"ד שנים.

בנוהג שבעולם שהאדם הדשן והשבע אינו נותן לבו לעני ולחסרונותיו. שונה היה רבי שבתי, על אף שלא חסר דבר על שולחנו, היו מעייניו נתונים תדיר לאלה שאין להם לחם לאכול ובגד ללבוש.

לב גדול ורחב היה לו לבוראו כמו לבריות. יכול היה להזיל דמעות כמים בברכת "אהבת עולם," וכאשר נשאל על כך פעם, השיב בתמימות: "ראיתי את רבי נחמן מטולטשין בוכה בברכה זו, משמע יש על מה לבכות שם…"

"מקנא אני ברבי שבתי," אמר פעם רבי נחמן מטולטשין, "שגם אם אינו דר בברסלב, מכונה הוא בפי כול 'ברסלבר,' כינוי נכבד שלא זכיתי לו אני שהתגוררתי בברסלב במשך שמונה עשרה שנה."

חנות הייתה לו בעיר, ממנה הרוויח את לחמו, אך כלום שמעתם מימיכם על אדם הסועד ארוחה אחת ליום בלבד ואינו יודע מחסור מהו? עוד מנהג של קבע עשה לו, שלא לאכול ללא אורח שהיה מביא מה'קלויז' דבר יום ביומו!

וכי יכלו הבריות לדעת שחנווני זה קם בחצות לילה ועורך תיקון-חצות בהשתפכות הלב, ועוד עבודות קדושות שרק הוא וקונו יודעים עליהם? אך דומה כי מידת החסד כה הפכה לחלק ממנו עד שהאפילה על כל שאר מעלותיו הנסתרות.

בערוב ימיו היה רותם עצמו לעגלה מלאה שקים, הולך מבית לבית ומבקש לחם עבור עניים. כאשר העיר לו בנו פעם כי מנהגו זה מיסב לו בזיון, מאחר ואנשים עלולים לחשוב שעושה זאת עבור עצמו וכאילו בנו אינו מפרנסו… השיב לו רבי שבתי, שרחוק היה כמטחווי קשת מ"מה יאמרו" – "אלא מאי? בשביל מי אוסף אני את הלחם אם לא עבור עצמי ונפשי"…

כיוצא בזה, כשסובב באחד מימי החורף לאסוף נפט עבור אביונים שאין ידם משגת לקנות מצרך חיוני זה שבלעדיו עלולים הם לקפוא למוות בלילות החורף האוקראיניים, הגיע אל אחד הבתים, ובעל הבית שראה מי לפניו, הציע לו "עיסקה" – "באם תרקוד לפָני כחסיד ברסלב, אתן לך נפט…"

רבי שבתי, ללא שהיות, פתח בריקוד נלהב, ולאחריו קיבל לידיו כמה בקבוקי נפט לעניים ודלים, כשאינו יודע את נפשו מרוב שמחה.

בן שמונים וארבע היה רבי שבתי כשחלה את חוליו אשר ממנו לא קם. היה זה בערב שבת, י"ב בחשוון, כאשר הרגיש כי זמנו קרב. ביקש מידידיו שבאו לבקרו שיערכו ריקוד. בתוך כך הצטרף גם הוא לריקודים, וכך שמעוהו אומר: "ברוך ה!' הולך אני לעולם שכולו טוב"!

כך מתוך דביקות של שמחה השיב נשמתו הזכה לבוראו.

לפני הלווייתו סבבו ילדי אומן והכריזו: "ר' שבתי מהשקים עם הלחם הלך לעולמו"! כשאינם יודעים איזה הספד טוב הם מספידים אותו…

ר' שבתי, איש התום והחסד, נטמן באומן, סמוך לקבריהם של גדולי חסידי ברסלב: רבי אברהם בן רבי נחמן, רבי געצע ליובאוונע, וגיסו רבי ישראל טרוביצר

פריז תש"ב

צרפת נמצאת תחת כיבוש נאצי. יהודים מכונסים במחנות כליאה, טרם שילוחם למזרח להשמדה. חנויות  המזון ריקות ותורים ארוכים משתרכים בפתחי מאפיות ומוקדי חלוקה, שם מקבל כל אחד מעט לחם וכמה מוצרי יסוד תמורת תלושי מזון. יהודים שחיו במסתור נאלצו אף הם לצאת ולעמוד בתורות הארוכים חרף הסכנה האיומה בה היו שרויים. פנקסי התלושים מזוייפים כמובן, כמו כל יתר מסמכי הזהות שלהם, שאמורים היו להותירם בחיים…

הרעב הכה קשות, ובכדי לשרוד לא היתה להם שום ברירה אחרת מלבד עמידה בתור על הסיכונים העצומים הכרוכים בה.

גם יהודה הערמאן צעיר יהודי ממוצא פולני שנישא זה לא מכבר, עמד שם באותו תור ארוך, ממתין לפדות את השובר שבידו במעט לחם, שישקיט את רעבון משפחתו.

הוא חי במחתרת, מסתתר מאימת המרצחים הגרמנים, אולם הרעב מכריחו לצאת לתור. ופתאום, המולה, תכונה וצעקות, שוטרים נאציים עורכים ביקורת פתע. היהודים שבין העומדים משליכים את הפנקסים ומנסים להמלט ולחמוק מהביקורת. חלקם נתפסים ונלקחים לחקירות במטה הגיסטאפו, ביניהם יהודה הרמן.

מה שמך? מהיכן אתה? ברד של שאלות מומטר עליו בעודו יושב מול חוקר אכזר. הוא לא עונה ברורות, מגמגם גמגומים כלשהם, אלא שלמרות זאת, לתדהמתו, משחרר אותו החוקר לביתו. "תפסנו היום מספיק יהודים, אתה צרפתי, הנך משוחרר".

עודו מתהלך בחופזה ברחוב, ראשו עליו סחרחר והוא אינו מאמין לקורה עמו, ושוב עוצר אותו שוטר גרמני חמוש. "תעודות!". יהודה חש שזהו זה, ולפתע, מבלי שנתן דעתו לכך, השתחררה זעקה מפיו: "רבי, העלפט!!!"

השוטר כמו נבעת, הביט ימינה ושמאלה ופשוט נשא את רגליו ונס על נפשו, בהותירו את יהודה המום ומשתאה. באופן פלאי, חייו נותרו לו לשלל.

ברבות השנים, כשהיה משיח באותה עובדה, הפטיר כי הוא הרגיש אז בחוש שכוחו של רבינו עמד לו להנצל באורח כה פלאי.

"הרבה צרות ויסורים עברתי. אפשר למלא כרך גדול מפרקי חיי באותם ימים אפלים, וב"ה עברתי בחסדו הגדול הכל – וניצלתי. אולם את אותו נס פלאי ובלתי נתפס לא אשכח כל חיי! הרגשתי ממש את רבינו הקדוש עומד לימיני להצילני!" יפטיר לימים אותו צעיר, שכבר אינו כה צעיר, באוזני שומעיו.

יהודה נולד להוריו החשובים ר' מנדל הערמאן וזוגתו, בעיירה זאלדווה שבפולין. רוח טהרה פיעמה בו מקטנותו, והוא מרווה את צמאונו העז בסיפורי צדיקים ועובדות מצדיקי וקדושי עליון אליהם נמשכת נפשו ונכספת נשמתו, ומתוך כך, בגיל צעיר מאוד גילה את אורו של הנחל נובע ובא בשעריו – ונכנס ללמוד בישיבת ברסלב "תורת אמת ואמונה" ששכנה בוורשה, שם קנה חכמה ודעת ואמונה ממשפיעי אנ"ש שהפיצו מעיינות בשטיבל בוורשא, ובראשם המשפיע הגדול  הרה"ח ר' יצחק ברייטער הי"ד, ואף נסע מידי ר"ה לקיבוץ בלובלין יחד עם כלל אנ"ש.

משהגיע לפרקו דיברו בו נכבדות בת ישראל כשרה מצרפת, ממשפחה חשובה וירא"ש, ועם נישואיו עבר לגור בקרבת חמיו בעיר פריז שבצרפת, שנתיים ימים טרם פרצה המלחמה.

לאחר אימת ויסורי המלחמה, עבר ר' יהודה להתגורר בברזיל וגם שם נשאר תמים וירא אלוקים ולא זז מאמונתו כאשר היתה באמנה איתו משחר התקרבותו לרביה"ק.

בשנת תש"מ עלה ארצה והתגורר בקיבוץ בצפון הארץ, ליד בנו שלצערו לא צעד במסורת אבות. כחסיד מן המניין הוא מגיע ועולה בימי ר"ה להשתתף בקיבוץ הק' בירושלים, שם שמח לפגוש את מכריו משכבר הימים חסידי ברסלב מפולין שעדיין היו בין החיים. הוא הפליא, למשל, את סגנון דיבוריו של הרה"ח ר' נתן ליברמנש שליט"א באומרו שממש כך דיברו בפולין!

כששמע פעם את רלוי"צ ז"ל מתאונן כי לא די שבאים לבית כנסת ע"ש הצדיק בר"ה, אלא צריך לבוא גם בכל השנה, אמר בענוותנותו כי רלוי"צ בוודאי מתכוון אליו…

הוא היה בר אוריין ות"ח גדול ועסק תמיד בתורה הק' ובספרי רביז"ל. למחייתו עבד במפעל למוצרי אלקטרוניקה בצפון הארץ, וכששאלוהו מה הוא עושה בזמן העבודה הוא השיב שתוך כדי עבודה מוחו הוגה רעיונות על פרשת השבוע, ותיכף החל להרצות מחידושיו הנאים והגאוניים…

ליום כיפור היה נוסע לכפר תבור, שם נהג להתארח אצל הרב הרצל, מחסידי חב"ד, והיו יחד מבלים ארוכות בענייני חסידות והלכה.

ר' יהודה היה משורר משירי החסידים בפולין "ובכן צדיקים יראו וישמחו … וברסלב'ר חסידים ברינה יגילו"…

כל אימת שפגשוהו, שמעו ממנו מכריו סיפורי צדיקים לרוב, שהיו טבועים בדמו משחר טל ילדותו, לצד תורה הרבה ורעיונות נפלאים שחידש בדרך רביז"ל ומוהרנ"ת.

כל ימיו כסף לחונן את הציון הקדוש באומן, להשתטח שם ולומר את העשרה מזמורים, עד שזכה להוציא כיסופיו מכח אל הפועל, כאשר בשנת תשמ"ז הזדמנה נסיעה שכזו של כמה מאנ"ש לנסוע לאומן. הוא נרשם לנסיעה כשהוא משתמש לצורך כך בדרכונו הצרפתי, ובכדי לא להדאיג את בני ביתו אמר להם שהוא נוסע לשבוע לירושלים. בעת שהותו באומן הוא חש שלא בטוב והיתה סכנה לחייו, הוא ביקש באותה עת מהחסידים שלא יקברוהו באוקראינה אלא יעלוהו לארץ ישראל,  בחסדי ה' הוא שב לאיתנו בנס וחזר לביתו בריא ושלם לאחר שזכה לממש כיסופים ורצונות של עשרות בשנים.

בגילוי לב סיפר לאחד ממכריו כי בעת חליו באומן הוא אמר לרביה"ק כי לא איכפת לו שיקחוהו מהעולם ובלבד שבנו יחזור בתשובה.

*

הוא היה אומר אמרה נאה משם רבו רבי יצחק ברייטער הי"ד: אנו מבקשים מהקב"ה 'אתה חונן לאדם דעת' ושוב הננו חוזרים 'חננו מאיתך חכמה בינה ודעת'. לשם מה הננו חוזרים מ'איתך', הרי הקדמנו ש'אתה' הוא החונן? אלא הכוונה היא: תן לנו מחכמתך ובינתך שלך, ולא ח"ו חכמות חיצוניות. ודפח"ח.

בכ"ט חשוון שנת תשנ"ז, בהיותו בן פ' שנים, זקן ובא בימים, השיב ר' יהודה הרמן זצ"ל את נשמתו הטהורה ליוצרה ת.נ.צ.ב.ה.

רבי בנימין זאב חשין

הגאון החסיד רבי בנימין זאב חשין המכונה בפי חסידי ברסלב בחיבה 'ר' וועלוול', נולד לאביו רבי נחמיה מיקירי קרתא ירושלים, בצעירותו למד בישיבת 'עץ חיים' והיה מטובי הלומדים. באותה עת, התקרב החסיד רבי משה רוזנטל לברסלב ובעקבותיו התקרבו עוד מלמדני 'עץ חיים' וביניהם רבי בנימין זאב. מי שהביאו לפני ולפנים אל אוצרי דעת רבינו והלהיב את לבו לעבודת ה' בדרכו הקדושה, היה החסיד רבי שמואל הורביץ.

בשכונת 'שערי חסד' הירושלמית, חבר רבי וועלוול עם עוד מאנ"ש, הם קמו בחצות לילה לאמירת תיקון-חצות, כשלאחר מכן הם יוצאים להרים והגבעות שמחוץ לשכונה, להתבודד. רבי וועלוול נוהג היה להרחיק פרסאות רבות מהשאר, כדי שלא ישמעוהו, ושם, היה זועק בכל כוחות נפשו לה' יתברך.

פעם אחת יצא לקיים 'הנעור בלילה' בחברת בני נעורים, בבואם היערה, הופיע מולם נחש גדל ממדים, הנערים נבהלו ונפחדו, ואילו רבי וועלוול ניגש אל הנחש בלא שמץ מורא, אחזו בצווארו ואמר לבני החבורה כי יכולים הם להתבודד ללא חשש.

לאחר שעה, כשהתאספו כדי לשוב העירה, הופתעו הנערים בראותם את הנחש מוטל מת למרגלות רבי וועלוול. הוא, בענוותנותו לא ייחס לכך כל חשיבות והסביר כי אך שטות היא להתיירא מזוטות כאלו ו'אם יש דין למטה אין דין למעלה'.

רבי הירש לייב ליפל סיפר, כי לעתים כשהיה הולך להתבודד ב'מערת צדקיהו', חזה ברבי וועלוול שהרחיק לכת וחמק-ירד למעמקי המערה, שם זעק שעות ארוכות בכלות הנפש ובבכייה עצומה. רבי הירש לייב התפעל עד עמקי נפשו מבכייתו של רבי וולוול, שהזכירה לו את חבריו הקדושים באומן.

באחד ממכתביו, כותב רבי וועוול לאחד מאנ"ש התחזקות בעבודת התפילה:

"אחרי דרישת שלומך הטוב באהבה רבה, שלום רב. בענין חיזוק והתעוררות בדברי רבינו נחל נובע מקור חכמה אדמו״ר מוהר"ן זצ״ל, בדרך כלל צריכים לדעת שעניין ההתבודדות הוא מעלה עליונה על הכל, ועל ידי התבודדות אפשר להגיע לכל מה שרוצים ואפילו לדברים שהם למעלה מדרך הטבע. ובליקוטי הלכות מפרש מה הפירוש של הפסוק 'אחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש'. כי קשה הלא כבר אמר 'אחת שאלתי' ומה אומר שוב 'אותה אבקש'? ומפרש: אחת שאלתי ואותה אבקש תמיד, ומה היא השאלה שצריכים לבקש תמיד: שבתי בבית ה׳ כל ימי חיי ולחזות בנועם ה׳. ונועם ה׳ אומר הזוהר הקרוש זה גן עדן העליון עולם הבינה. שצריכים להתפלל תמיד להרגיש נעימות ומתיקות וחיות דקדושה ביגיעה ובעמלה של תורה ותפילה בבחינת כל עצמותי תאמרנה ה׳ – ובשמחה, כי שלימות עמלה של תורה וקיום המצוות הם כשנעשים בשמחה, כי ע״י שמחה זוכין לזריזות דקדושה וזוכין לשלם כל החובות הן חובות הנפש והגוף. 'בשמחה' ר״ת מ׳חוק ב׳רחמיך ה׳רבים ש׳טרי ח׳ובותינו הן חובות הנפש והגוף, והאר״י הקדוש אמר שכל מה שזכה לקיים ולעשות היה בשמחה ובטוב לבב מרוב כל.

…ובדבר שאלת מע״כ הפירוש בליקוטי הלכות יין נסך הלכה ד' אות י״ט שצריכין לצעוק הרבה להשי״ת במסירות-נפש עד שכמעט תצא נפשו, העניין הזה הוא אריכות גדול לבאר וחלק גדול מכל ליקוטי הלכות הולכין ומבארין בכמה דרכים על הקטע הזה.

אבל כפי שראיתי בין אנ"ש מכוחות הצעירים העובדים את השי״ת על פי דרכי רבינו מוהר״ן זצ״ל כשהיו הולכין בהתבודדות בשדות מחוץ לעיר אחרי חצות לילה והיו שואגים כאריות ונוהמים בכל שארית כוחותיהם והתגברו בכל כוחותיהם במסירות נפש עד שהתפלאו עליהם איפה הם לוקחים כוחות לצעוק צעקות גדולות כאלה…"

באותו מכתב הוא כותב על מעלת ההשתטחות על ציון רבינו ומוסיף: "ואני שמעתי שפעם אחת בפורים ביקש הרב שמואל שפירא לתת חלק גדול מכל העולם הבא שלו להרב שמואל הורוויץ שיתן לו אחד מהפעמים שהיה על ציון רבינו ולא הסכים, כי אין דבר שיכול להשתוות כמו להיות על ציונו" (מאור הנחל 40)

רבי וועלוול זצ"ל היה החלוץ הראשון שהחל לעסוק בהחזרה בתשובה, כשלשם כך הוא נודד ונוסע ממקום למקום. רבים מבעלי התשובה שקרב, הפכו בעצמם למחזירים בתשובה, וצדקתו עומדת לעד.

תקצר היריעה לתאר את גדולתו בתורה בנגלה ובנסתר, ענוותנותו, יראתו, שמחתו, ואהבת-ישראל העצומה שלו.

נסתלק לעולמו בי"ז חשוון תשמ"ט.

בנו של החסיד המופלא רבי אהרן יוסף גרשונוב מטפליק.

ר' משה אריה, שהיגר למונטריאול שבקנדה, היה בראש התומכים בחסידים שנאנקו תחת שלטון הקומוניסטים בברית-המועצות. במשך שנים רבות שלח להם חבילות עם כסף, מזון, בגדים, ותשמישי קדושה. הוא לא היה אמיד, אך ראה לעצמו חובה קדושה לסייע לאֶחיו. ללא לאות פעל והצליח לעורר יהודים אחרים בקנדה להירתם אף הם למען המטרה הקדושה. בזכות הסיוע התמידי, יכלו אנ"ש באומן, טולטשין, ברדיטשוב וטפליק, להתקיים ברוחניות וגשמיות.

האחראי על קבלת המשלוחים וחלוקתם בין החסידים ברוסיה, היה החסיד הנלהב רבי נאשקע שטרנהארץ מטולטשין, מנכדי מוהרנ"ת.

ממכתבי אביו רבי אהרן יוסף, וכן ממכתבי רבי נאשקע אליו, אנו מתוודעים למסירותו הגדולה עבור אנ"ש באותם ימים.

וכך כותב לו רבי נאשקע:

"ישמח כבודו בזה שזכה להיות מחזיק לאנשי אדמו"ר ז"ל לעת כזאת. ישמח משה במתנת חלקו כי עבד נאמן קראת לו. ובפרט בזה שמעורר אנשים בהתקרבות לדעת אדמו"ר ז"ל. אשריכם מה טוב חלקם… חיזקו ואימצו בעבודתכם, לדַבֵּר מִשֶבַח אדמו"ר ז"ל וכל הנלווים אליו ובפרט בעבודת הצדקה ששקולה ככל המצוות…"

בכ"ט בטבת תרצ"ז הלך אביו רבי אהרן יוסף לעולמו, בטולטשין. לפי צוואתו, נתן ר' משה אריה 'חמישים מיני צדקות'. את הכסף שלח לרבי נאשקע, שכתב לו: "אודות החלוקה, שכתב כבודו, לחלק על חמישים מיני נדבות, הרבה מהם קיימתי תיכף כאשר כתב כבודו. גם הרבה מוכרחין להמתין על זמן הבא לטובה כמובן בעצמו, כמו היארצייטן, על נסיעה לאומן לראש השנה הבע"ל, על ערב יום-כיפור, סוכה וכדומה להם. ובוודאי כבוד גדול עשה בזה לאביו ז"ל, כי בכל פעם שנותנין צדקה עבור מנוח, הוא מתעורר וחי כמו דג שנותנין למים חיים, כך שמעתי בשם גדול אחד… ובפרט אם כבודו נותן צדקה לטובת נשמת אביו, הוא מכוון בזה לרצון אביו ז"ל… כי הוא היה נחשב אצלי לאוהב גדול וחפץ טובתי, ובחייו עשה לי טובות גדולות בכל פעם בידידות ובהצנע גדול. אשרי לו ואשרי חלקו, כי עסק באומנות 'משכיל אל דל' בכל לב ונפש ובהצנע גדול, ושמעו הולך על כל הסביבות, בכל מיני צדקות וטובות שעשה להרבה אנשים…

"אודות מה שכתב בבקשה ללמוד ולהעתיר עבור אביו, יידע כבודו שאפילו בלתי בקשתו עשיתי כבקשתו ואי"ה אלמוד להבא גם כן לטובת נשמת אביו ז"ל כל מה שצריכין, אך 'מצוה בו מבשלוחו', כי כשהבנים לומדין וזוכרים נשמתו, ביותר מסוגל. ושמעתי שאדמו"ר ז"ל אמר למהרנ"ת ז"ל בעת שאמר קדיש עבור נשמת אבותיו, שבוודאי חפץ לעשות טובה לאביו בעולם הבא, על כן על ידי אמירת הברכה 'אשר יצר את האדם בחכמה וכו' בכוונה, יכולין גם כן לעשות טובה גדולה לאביו, ובפרט ע"י לימוד משניות וספרי מוסר"

ר' משה אריה דאג גם לשלוח לרבי נאשקע שמן-זית וצמר-גפן בשביל הדלקת נר-תמיד בציון רבינו:

"יידע כבודו" – הוא כותב לו – "שבהשלחתו השמן-זית, פעל ועשה תיקון גדול ונורא… מובא בספר המידות של אדמו"ר ז"ל אות 'נר-תמיד' בזה הלשון: 'בזכות נר-תמיד הדולקים בשמן-זית, מצילים מגזירת שמד'. וחוץ לזה, אצלנו בקבלה מאבותינו הרבה סיפורים מגודל מעלת נר-תמיד הדולק אצל ציון הקדוש של אדמו"ר ז"ל, ששמו הקדוש הולך בכל העולמות ומאיר ומתקן כל הנשמות של כלליות ישראל…"

"יידע כבודו שע"י השלחותיו לטובתי, גרם עי"ז טובות גדולות ובפרט שב"ה אני מוסיף בכל יום לימוד תורתנו הקדושה כמה שעות, כי אינו דומה מי שיש לו פס בסלו ממי שאין לו…" (המכתבים נדפסו בשנת תשכ"ג בקובץ 'מחניים')

ר' משה אריה ב"ר אהרן יוסף גרשונוב נפטר בכ"א חשוון תשל"ו.

רבי ישראל נולד לאביו ר' חיים סטאלער (הנגר) מאומן, על ידי ברכת מוהרנ"ת, לאחר שעשה כדבריו ואירח בביתו עשרה מבאי ה'קיבוץ' בראש-השנה.

בילדותו, עוד ראה את מוהרנ"ת. רבי נפתלי תלמיד רבינו היה אורח קבוע בבית אביו וכך זכה בנעוריו להתבשם במחיצתו. בין השאר סיפר רבי ישראל, כי נוהג היה רבי נפתלי להסתגר ב'סעודה-שלישית' בחדר לבדו, כשהוא יושב ומתנועע ואומר תורה בהתלהבות – מאחר ורבינו אמר לו פעם שיאמר 'תורה' בכל שבת בסעודה שלישית, וכששאלו: "ומי ישמע אותי?" השיב לו רבינו: "יהיה מי שישמע".

רבי ישראל נלקח לחתן על ידי רבי נתן ב"ר יהודה, מבחירי תלמידי מוהרנ"ת. חותנו הגדול מזכירו במכתביו: "לפרוס בשלום עבורי, לחתני מו"ה ישראל, עם שלום זוגתו, היא בתי, עם נכדי נ"י". התגורר בקוניבלוד הסמוכה לטירוביצה ויחד עם רבי סנדר טירוביצר ויתר בני החבריא עבד את ה' בדביקות עצומה.

לימים עבר להתגורר באומן, בחדרון צר סמוך למקוה שבחצר ה'קלויז'. בחצות הלילה היה קם, והיתה זוגתו הצדקת מזכירה לו שמות אנשים הזקוקים לישועה, שיתפלל עליהם בעת רצון זו.

רבי ברוך געצע'ס סיפר, שפעם אחת בלילה חורפי, כשמעטה שלג כיסה לחלוטין את הכניסה לציון רבינו, הגיע לאוהל הציון עם מפתח כדי לפתחו. הוא עמל קשות לפנות את הררי השלג – ומה גדלה תדהמתו בראותו גוש שלג מתנועע ליד הדלת… היה זה לא אחר מרבי ישראל טירוביצער הישיש. לשאלתו: "מדוע הנכם עומדים כך בשלג ובקור נורא כזה?!" השיב לו רבי ישראל: "כשאגיע לעולם האמת, אל היכלו של הרבי – אם יהיה שם הפתח סגור ולא יניחו לי להיכנס – האם אלך לי?! אחכה עד שיפתחו לי!"

אומר היה את ה'תיקון הכללי' והתפילה שאחריה בהתעוררות גדולה ובזעקה, וזאת אף בהיותו זקן בן למעלה משמונים. עומד היה בציון רבינו וזועק שוב ושוב כל עוד נפשו בו: "ראה מסוכן כמוני טורף בלב ימים" – – – עד שהתביישו כל השומעים וחשבו בלבם: אם זקן כמוהו צועק כך "ראה מסוכן כמוני" – מה נאמר אנחנו, כשהננו בעיצומה של המלחמה?!

מנהג היה לו ללכת אל כל השמחות בעיר. בזכות מנהגו זה הציל משפחה שלמה ממוות. היה זה כשהלך פעם לשמחת 'שלום זכר' של יהודי עני, שעקב מזג האויר החורפי הקשה שבאותו ליל שבת, איש לא טרח לבוא לשמחתו. כשהגיע רבי ישראל לביתו ונקש על הדלת זמן רב ולא פתחו לו, הבין שמשהו אינו כשורה. הוא קרא לכמה שכנים, הם פרצו את הדלת ונדהמו לראות את כל הבית אפוף עשן מחניק ובני המשפחה שוכבים מחוסרי הכרה. התברר כי קרתה תקלה, והעששית פלטה עשן רב. ברגע האחרון ניצלה המשפחה ממוות, בזכותו.

כשהגיע רבי הירש לייב ליפל לאומן בשנת תרפ"ג, והוא נער צעיר, חלה בטיפוס ושכב על ספסל ב'קלויז'. באותם ימים היה לו רבי ישראל למשען ולנוחם; היה יושב לצדו ומספר לו על עבודתם בקודש של רבי סנדר מטירוביצה ובני חבורתו. סיפורים אלו הבעירו בלבו של רבי הירש לייב להבה שיקדה בו כל ימי חייו.

נוהג היה רבי ישראל לסיים בכל שנה את כל הש"ס, את השולחן-ערוך, הזוהר הקדוש, המדרשים ועוד. ביום כ"ח בחשון שנת תרפ"ג נסתלק לעולמו בשיבה טובה. מנוחתו כבוד באומן, ליד קברי רבי אברהם ב"ר נחמן מטולטשין ורבי געצע ליובובנה.

רבי ישראל דוב-בער אודסר

רבי ישראל דב אודסר נולד בטבריה בכסלו תרנ"ז, לאביו ר' אייזיק שלמה מחסידי קרלין. משפחתו היתה מצאצאי ראשוני החסידים שהתיישבו בארץ ישראל; אבי סבו ששימש כשוחט באודסה עזב את משרתו ועלה עם רבו הרה"ק רבי אברהם מקאליסק בשנת תקל"ז בעלייה המפורסמת לארץ ישראל, יחד עם הרה"ק רבי מנחם מנדל מויטבסק. כן נמנתה המשפחה עם נכדי הרה"ק רבי יקותיאל זלמן לייב, אבי משפחת ברז"ל.

מנעוריו המו בקרבו געגועים לקרבת ה'; היה משכים קום עוד לפני גיל בר-מצוה ל'תיקון חצות' ואמירת תהילים בעוד לילה; היה עורך תעניות ומסתיר זאת מהוריו. לב רחום פעם בקרבו, ולעתים רבות היה מגיע ל'חיידר' ללא לחם, לאחר שנתן בדרך את לחמו לעני.

לאחר היכנסו למצוות, היה לבן-בית אצל רבי מרדכי חיים המכונה רבי מוטל מסלאנים, כן הסתופף במחיצת זקני החסידים ואנשי המעשה בטבריה של הימים ההם. אך טרם מצא רוויה; הוא הרגיש בחסרון הכלים להתמודד מול הניסיונות העוברים עליו כמבקש ה'.

בן שבע עשרה היה רבי ישראל דב אודסר כשגילה באורח פלא את אורו של רבינו, בדמות ספר נטול כריכה המוטל באשפה; היה זה הספר הקדוש 'השתפכות הנפש'. הוא החל מקיים את הנאמר בו, כשהוא יוצא אל ההרים סביבות ישיבת 'רבי מאיר בעל הנס' בה למד, שופך כמים לבו, ונפשו מוצאת רוויה. הוא ראה בחוש כיצד ההתבודדות סוללת דרכו אל ה' יתברך.

לאחר שנגזל הספר מידיו, התפלל לה' שיפגיש אותו עם חסידי ברסלב. תפילתו נענתה, כשבהשגחה מופלאה הגיע לבית הוריו החסיד הדגול רבי ישראל קרדונר. הם נקשרו זה לזה בקשר בל ינתק. באותה תקופה כתב רבי ישראל קרדונר במכתב: "ברוך ה' אשר בצר הרחיב לי והקדים רפואה למכתי, שנתקרב על ידי הבחור ישראל דוב נ"י, אשר עובד אותי כעבד נאמן אל אדוניו וכבן רחמן אל אביו ועוד יותר ויותר, וסובל ביזיונות בשבילי ומקבל הכל באהבה בכדי להמציא לי איזה מעות או מזון, ברוך ה' על החסד הזה…"

לימים התבטא רבי ישראל בער: "זכיתי להכיר את רבי ישראל קרדונר, וראיתי מה זה יהודי, מה זו אמונה ומה זו תפילה" – – – כל ימיו היה מתאר בערגה וברטט את עבודת הבורא המופלאה של מורו.

אחרי הסתלקות מורו רבי ישראל קרדונר, בט' בחשון תרע"ט, חָבר רבי ישראל דב אודסר אל חסידי ברסלב דאז בירושלים, כרבי נפתלי כהן, רבי שלמה וקסלר, רבי גדליה ברגר ורבי נתן בייטלמכר. רבי שמואל הורביץ מתאר בספרו 'ימי שמואל' תיאורים נלבבים על עבודת ה' במירון משנות התר"פ ואילך, במחיצת רבי ישראל בער ועוד יחידי סגולה מחסידי ברסלב דאז. שם מתגלה טפח מגדולתו ועבודתו הנלהבת את בוראו.

לא מעטים מהחסידים בני הדור הקודם ושחיים כיום, התקרבו דרכו לאורו של רבינו. הלבביות שקרנה ממנו, דבקותו בה' ושמחתו, השפיעו על רבים. רבי דוד שכטר, אביו של רבי יעקב מאיר, אמר כי התקרב לברסלב בעקבות האמונה הנדירה שגילה אצל רבי ישראל בער אודסר.

כל ימיו השתוקק לציון רבינו שבאומן, וזכה להגיע לשם עוד בתקופת מסך הברזל. גם בשנתו האחרונה, כשהוא זקן וחלוש, הביע רצונו לנסוע לאומן לראש-השנה במסירות נפש.

כמורו רבי ישראל קרדונר, עסק רבי ישראל דב אודסר כל ימיו בהדפסת והפצת ספרי רבינו; חסך פרוטה לפרוטה ואף כיתת רגליו במסעות ארוכים בארצות הגולה למטרה נשגבה זו. לפני פטירתו, הפקיד בידי נכדו רבי עמרם הורביץ ז"ל את המשך ניהול העסק הקדוש של הדפסת הספרים, אשר עדיין חי ופועל ומנוהל על ידי נכדיו, ואשר כבר הפיץ מיליוני ספרי רבינו בכל רחבי תבל, כצוואתו הקדושה של מוהרנ"ת.

בח"י בחשוון תשנ"ה, עלתה נשמתו לגנזי מרומים.

רבי הירש לייב (צבי אריה) ב"ר אהרן בצלאל ליפל

רבי הירש לייב ליפל נולד בלודז' שבפולין לאביו ר' אהרן בצלאל, מחסידי רדומסק.

בצעירותו הבחין באביו היושב ולומד מתוך ספר ועיניו זולגות דמעות. היה זה הספר הקדוש "משיבת נפש", שכן אביו חיבב את ספרי ברסלב. ר' הירש לייב שהבין כי יש דברים בגו, הלך וחיפש אחר ספר זה, והמעט שדלה מתוכו היה בשבילו קצה חוט שהוביל אותו להתקרבות בכל לב ונפש לאורו של רבינו.

לאחר מכן למד באחת הישיבות הגדולות בוורשה שהייתה תחת נשיאות בעל ה"חפץ חיים".

לפרקים היה מגיע החפץ חיים לבקר בישיבה, ולבחורים היתה הזדמנות לשוחח עמו. ר' הירש לייב ליפל, שבאותה תקופה היה בעיצומה של התקרבות לחסידות ברסלב, סיפר לחפץ חיים על דרכו החדשה. בתגובה, השיב לו החפץ חיים: "אם בדרך החסידות חשקה נפשך, חסידות ברסלב היא הראויה, שכן אצלם ישנה חשיבות עליונה ללימוד שולחן ערוך ולשמירה על כל סעיף קטן שבו".

בוורשה חבר רבי הירש לייב ליפל לנערים בני גילו שבאו כמוהו מבתים חסידיים שונים והתקרבו לחסידות ברסלב; יחד עמם היה עוסק בלימוד ספרי רבינו, כשלא פעם הם זוכים לשמוע דיבורים נפלאים ומחיים מפי וותיקי החסידים כרבי יצחק ברייטר הי"ד, רבי אהרן ליב ציגלמאן הי"ד ועוד.

בשנת תרפ"ב הבריח יחד עם כמה מחבריו את הגבול לאוקראינה, ובחודש תשרי תרפ"ג זכו להגיע תוך מסירות נפש – לאומן.

באומן התחבר עם כמה מהחסידים הנלהבים, ביניהם רבי ברוך געצע'ס, רבי לייבל צרטנר ועוד, ויחד התחממו באורו של רבינו הקדוש ודברו בעצותיו.

בחודש סיון תרפ"ג נשא רבי הירש לייב לאשה את בתו של החסיד הנלהב רבי אהרן מקיבליטש, שנסתלק לעולמו כשנתיים קודם לכן. שמחת החתונה שלו שהתקיימה באומן היתה מיוחדת במינה. כנהוג בימים ההם, התקיימה החופה בערב שבת, והריקודים והשמחה היו במוצאי שבת. בין הרוקדים בלט רבי ברוך געצע'ס בריקודיו מלאי החן וההתלהבות דקדושה. באותו מעמד הקימו עבור החתן קרן, כשכל אחד מהמשתתפים נתן סכום כנדבת לבו. את הסכום שנאסף השקיעו בבית מסחרו של ר' חיים וואדאוואז (ב"ר שבתי ברסלבר) וכך יכול היה החתן לעבוד את בוראו תקופה ניכרת, כשהוא פטור מטרדת הפרנסה.

עם נישואיו, ניגש רבי הירש לייב ליפל לעבודת ה' בדרכו של רבינו במלוא תעצומות הלב והנפש. קימת חצות, התבודדות ממושכת ביערות, לימוד תורה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, ריקודים ומחאת כף – דבר יום יום ביומו, כשהכל סובב סביב הציר המרכזי: ההתקשרות בכל לב ונפש ל"צדיק הקדוש והנורא הטמון פה".

ההליכה לציון רבינו, לא היתה אלא הליכה למפגש עם הרבי, לשוחח עמו, להתוודות לפניו, להודות לו, ומשם, מההתדבקות בנפש הצדיק, באו הרצונות והגעגועים העצומים לה' יתברך, שיכלו להם לשלג ולכפור, לעניות המופלגת ולכל תלאות הזמן.

בחודש ניסן תרצ"ד, הצליח רבי הירש לייב בנסי ניסים לעזוב את רוסיה הקומוניסטית ולעלות עם משפחתו לארץ הקודש.

רבי הירש לייב ליפל קבע את מושבו בירושלים העתיקה, והמשיך לעבוד את בוראו כאשר היה באומנה אתו. לכאן העתיק את הרוח החיה של "הניעור בלילה", התבודדות מחוץ ליישוב, השתטחות על קברי הצדיקים ודבקות ב"ליקוטי הלכות", כפי שהיתה נחלתם של האברכים באומן, וכך הבעיר את האש הקדושה בלבם של מקורבים חדשים וצעירי הצאן.

אך עם כל זאת, רבי הירש לייב מעולם לא חש "מאן דאמר"; תמיד הרגיש "זעירא דמן חבריא" ולא כמשל. באחד ממכתביו הוא כותב: "ובודאי אני מאמין שרבינו הקדוש יקיים הבטחתו לנצח, ועל פליטתו הנשאר לו מאומן, מברסלבר קלויז, שהייתי שם פועל פשוט – שבזקנותנו אל יתבייש רבינו הקדוש בנו… שאזכה גם כן להיות עוד בחיים חיותי פועל פשוט אצל רבינו הקדוש, בתורה ותפילה ותשובה,בפשיטות, מתוך שמחה, ולהרגיש קדושת ואור הצדיק האמת נחל נובע מקור חכמה…"

בכ"ג בחשוון תש"מ, עלתה נשמתו לגנזי מרומים

לחצו כאן לקרוא חלק מתולדותיו באריכות, כולל סיפורים מפעימים על מסירות הנפש של ר' הירש לייב ליפל בעבודת ה'

מוצאו מהעיר לודז' שבפולין. הוא התגורר ברובע "באלוט" שבעיר.

מתמיד עצום בתורה היה ומבקש ה'. בימים ההם חי בפולין אחד מהמיוחדים שבחסידי ברסלב, החסיד הנלהב רבי שלמה גבריאל, ועל ידו התקרב לאורו של ה"נחל נובע". יחד עמו התקרב גם אחיו רבי אברהם משה.

עם התקרבותו של רבי אלטר בן ציון נסע לאומן לחסות בצל כנפי רבינו הקדוש. הוא שהה באומן תקופה מסוימת והיה מוסר שיעורים במדרש רבה מדי שבת בשבתו ב"קלויז". רבים מבני העיר היו באים לשמוע שיעוריו.

רבי אלטר בן ציון היה מראשוני חסידי ברסלב בפולין שעלו לארץ ישראל והשתקעו בה. את מושבו קבע בירושלים עיר הקודש. בירושלים היו חסידי ברסלב מתי מעט וכאשר פגש איש ברעהו היה שש עמו כמוצא שלל רב. זמן קצר אחרי שעלה רבי אלטר בן ציון ירושלימה, הגיע לעיר הבחור יעקב זאב ברזסקי שעשה לבדו את הדרך מוורשה עירו לירושלים. השניים שמחו האחד עם חברו ומאז נעשו לחברותא לתורה ולתפילה בצוותא.

כשנסעו יחד למירון, פגשו שם בחסיד רבי ישראל דב אוסדר מטבריה ובנער שמואל הורביץ מצפת שבא להתקרב בעת ההיא לדרכו של רבינו. למן אותו יום חברו להם ארבעתם, יחדיו נקשרו זה לזה בקשר אמיץ וחזק, כשהם מחזקים איש את חברו בהתקרבות והתקשרות לרבינו.

בספרו "ימי שמואל" מתאר רבי שמואל הורביץ ברגשי קודש את עבודתם את בוראם בצוותא בציון הרשב"י ומאוחר יותר בירושלים העתיקה, כשהדגש מונח על אהבת החברים המופלאה ששררה ביניהם. "אני ורבי אלטר בן ציון ויעקב זאב ורבי ישראל דוב, שגודל אהבתנו זה לזה, אי אפשר לשער במוח אנושי כלל, כי כל אחד מאיתנו היה מוכן להקריב את עצמו בשביל חברו, ואוהבו יותר מגופו ונפשו… וכשהיו רואים אחד את השני, ממש היינו מחבקים ומנשקים זה לזה וזולגים עינינו דמעות מרוב אהבה וחיבה" (פרק קמח).

באחד ממכתביו של רבי שמואל מאותה תקופה לרבי אלטר בן ציון, הוא כותב: "והנני משתוקק ומתגעגע וחפץ מאד מאד עד אין שיעור ממש אחרי כבודו, שנהיה ביחד במירון איזה שנים וללמוד יומם ולילה בהתמדה גדולה ולעבוד את ה' כרצונו בהתבודדות וכו'. ויאמין לי שמעת שנסע כבודו עד עכשיו, כל יום חלם לי שאני וכבודו ורבי ישראל דוב מטבריה אנחנו ביחד במירון".

רגיל היה רבי אלטר בן ציון לערוך לעתים תכופות סיומי מסכתות; והעידו בו שהיה הש"ס בבלי וירושלמי שגור בפיו. בזקנותו ראו אותו פעם עומד על רגליו כל ליל ל"ג בעומר ולומד גמרא בהתמדה גדולה.

אספקלריה לאהבת החברים שלהם אנו רואים בדמות צרור מכתבים ששלחו החבריא בשנת תרפ"ז לרבי ישראל דוב, בעת שנפל למשכב. וכה כתב לו רבי אלטר בן ציון: לכבוד ידידי עוז, ידידי כנפשי, השותה עמי ביחד מבאר מים חיים מנחל נובע מקור חכמה מוהר"ר ישראל דוב בן רבקה שיינדל נ"י… איעצך עצה ותקיים, ויהיה לך רפואה שלמה אי"ה: תצייר במוחך שאתה במקום שצריכין לעמוד (באומן בראש השנה) ותקשר עצמך בכל כוחך. אין דבר גדול מזה. ואע"פ ששאר צדיקים אינם אומרים כך, הרי עוד קושיא אחת! אבל האמת לאמיתו הוא כנ"ל".

בשנת תרפ"ד נשא רבי אלטר בן ציון את אמו האלמנה של ר' יעקב זאב שעלתה ארצה. מסדר הקידושין היה רב אחד שהיה מקורב מאד לברסלב וכיהן לפנים כרב בעיר פראגה (פרבר של ורשה) ובכל יום היה בא לבית החסידים של ברסלב בוורשה. לימים התמנה לחבר הביד"צ בירושלים.

החופה התקיימה ביום שישי ערב ר"ח אלול, כפי שמתאר ר' שמואל הורביץ, שהיה השדכן: "ביום חופתו דיבר עם רבי שמעון ז"ל איך לזרוק את עצמו לעבודת השם ולהשליך כל ענייני עולם הזה. והחופה היה בבית מדרשנו במאה שערים"

במוצאי שבת נערכו השמחה והריקודים, "והביאו תוף קטן, ויעקב זאב היכה בתוף, וניגנו ורקדו כמה שעות. ואחר כך ישבנו כולנו לאכילת סעודת מלוה מלכה וזמרנו כל הזמירות בניגונים שלנו, וגם למדנו ספרי רבינו זצ"ל וכו'. והרגשתי תענוג גדול כל השבת, מה שהרבה זמן מכבר לא הרגשתי תענוג כזה" (ימי שמואל, קל"ה)

רבי אלטר בן ציון ב"ר מרדכי דוד קרוסקופ הלך לעולמו בי"א בחשון תשי"ד, יום פטירת רחל אמנו ע"ה.

בז' אדר תרס"ב נולד ר' מרדכי קעז בפולין, לאביו החסיד המופלג רבי דוד, שאודותיו שחו כי הינו מל"ו הצדיקים הנסתרים.

מנעוריו ניכרו בר' מרדכי מידות נאצלות, מתוכָן בלטה מידת החסד והנתינה. כבר בגיל רך ראו הכול כי לבו רחב כפתחו של אולם.

חורף כבד שורר בעיירה הפולנית, בתי העיר מכוסים גלד של כפור, והבריות מסתתרות בבתיהן סמוך לאח הבוער מאימת הקרה השולטת בחוץ. אלה שמלאם לבם לצאת לרחובה של עיר, עושים זאת כאשר הם מעוטפים מכף רגל ועד ראש.

בין האנשים הבודדים המתהלכים ברחוב הריקן נראית דמותו של מרדכי הקטן, מכונס בתוך מעיל פרווה, הצועד בדרכו. לפתע מבחין הוא בילד הפוסע לעומתו ברחוב, העניות זועקת מלבושו הדל, אך נכון יותר יהיה לומר מהעדר לבושו… הלה צעד בקור הנורא בבגדים מרופטים, וללא כל מעיל. מרדכי איננו מהסס לרגע, פושט את מעילו ומוסר אותו בחיוך של טוב לב לילד שמולו.

כאשר שב לביתו, הבחינה אמו מיד בחסרונו של המעיל. לשאלתה השיב בפשטות: "ראיתי ילד ללא מעיל ונתתי לו את שלי". "ומה איתך"? הקשתה האם, "וכי אתה אינך זקוק למעיל? והילד משיב: "אני אוכל להסתדר גם בלי מעיל."

חלפו שנים, מרדכי קעז מתמסר כולו ללימוד התורה ועבודת הבורא, ומצניע לכת עם ה' אלוקיו.

באותם ימים כבר ליהטה בפולין אישו של רבינו במלוא עוזה, כשעוד ועוד נפשות מתחממות לאורה. הוא זוכה להתוודע אל גדולי חסידי ברסלב בפולין וגם בלבו ניצתת השלהבת. ברבות הימים הפך לחסיד נלהב שמתבטל לרבינו הקדוש בכל נימי נפשו.

שנתיים לפני פרוץ המלחמה האיומה הוא עולה ארצה, ובכך מילט נפשו מגורלם הקשה של יהודי פולין שביניהם היו רבים מחבריו.

את משכנו קובע ר' מרדכי קעז בעיר הקודש והמקדש, וממשיך ביתר שאת בקיום עצותיו של רבינו הקדוש.

לא פעם שמעוהו צועק במיטתו בחצות לילה: "יצר הרע, אני לא אשמע לך! אני לא אשמע לך"! כארי היה קם וצועד לעבר הכותל המערבי או לציון שמעון הצדיק ושאר מקומות הקדושים, אותם איווה למקומות התבודדות, כאשר לא פעם נלווה אליו חברו ר' יעקב קלמנוביץ.

באחד הלילות, כשהיה בדרכו לכותל המערבי, חסם אותו ערבי באמצע הדרך ומנע ממנו להמשיך אל הכותל. ר' מרדכי קז נאלץ לשוב על עקבותיו. מאוחר יותר הופתע לשמוע כי באותה סימטה שבה נמנע ממנו לעבור, נטבח יהודי על ידי ישמעאלים זמן קצר לאחר מכן, ויהי לפלא.

באחד ממכתביו של החסיד המופלג ר' שמואל הורביץ כותב הוא אודותיו: "וגם יש אצלכם חבר טוב מפולין, הוא רגיל בהתבודדות וחצות, שמו מרדכי קעז."

נפטר ביום כ"א בחשון שנת תשט"ו