נולד לאביו רבי אברהם אריה קאוולער. לפני התקרבותו לחסידות ברסלב, היה רבי שלמה מתלמידיו של הגאון הקדוש רבי חיים מצאנז בעל ה'דברי חיים'. לאחר שהתקרב, נסע לאומן לקראת ראש-השנה, והחסיד רבי לוי יצחק בנדר סיפר, שהגאון הקדוש מצאנז עודדו לכך.
רבי שלמה נתחבר עם שאר חסידי ברסלב שבעיר יאסי שבוואליכיי (רומניה), שם התגורר. באותם ימים היתה קבוצה גדולה של חסידי ברסלב בעיר זו, שרבים מהם התקרבו על ידי רבי מיכל מיאס, תלמיד מוהרנ"ת.
על אותם מקורבים מיאסי, כותב החסיד רבי שמואל הורביץ: "סיפר הר"ר שלמה, שהרבה פעמים היו מתקבצים יחד על איזה ימים אצל אחד מהם, והיו סוגרים השערים והדלתות, והיו לומדים ביחד תורה מליקוטי מוהר"ן, ועושים התבודדות מהתורה שלמדו. וכן היו נוסעים כולם יחד לאומן, שהיו שוכרים וואַגאָן (קרון ברכבת) עבורם ונסעו ביחד כמה פעמים בשנה ובפרט על ראש-השנה"
לימים עלה רבי שלמה לארץ הקודש והתיישב בצפת. גדולי העיר כיבדוהו מאוד. בצפת נתחבר עם רבה הספרדי של העיר, הגאון רבי חיים סיתהון והיו יושבים שניהם יחד בבית-הכנסת של האר"י ז"ל ולומדים בספרי רבינו.
כשהתקרב רבי שמואל הורביץ לרבינו הקדוש, למד עמו רבי שלמה בספרי רבינו הקדוש, כפי שכותב רבי שמואל ביומנו:
"והייתי מתחבר עם רבי נתן חנה'ס ורבי שלמה קאוולער, מאנשי שלומנו שהיו גרים בצפת, והיינו לומדים יחד 'סיפורי מעשיות'. ובפרט במוצאי שבת קודש היינו יושבים ביחד והיה לי חיות מזה, ובפרט מהמעשה 'חכם ותם' שלמדנו אז יחד" (ימי שמואל, נח)
רבי שמואל מספר, כי באחד הפעמים, בהיות אנשי שלומנו במירון, ארע לרבי דוב מווארשא שבר במעיו ובא לכלל סכנה, ורבי שלמה, שהיה בקי בענין זה, הצילו.
רבי שלמה התמסר להפצת תורתו של רבינו. על אף שהיה עני מרוד, היה חוסך מפרוטותיו הדלות ושולח למדפיס היקר רבי אהרן לייב ציגלמאן מפולין, עבור הדפסת ספרי רבינו.
רבי שלמה הדפיס את הספר 'קנאת ה' צבאות' העוסק בחובת חינוך הילדים בדרכי האמונה הטהורה וההתרחקות מחכמות חיצוניות. וכך הוא כותב במבוא:
"אמר המביא ספר זה לדפוס: יען שראׂה ראיתי גודל השערורייה הנעשה בעולם בעתים הללו בעוונותינו הרבים, אשר הדור פרוץ מרובה על העומד בעניין חינוך ילדי ובנות ישראל, אשר חז"ל אמרו 'אין מבטלין תינוקות של בית רבן אפילו לבניין בית המקדש… על כן אמרתי עת לעשות לה' לחזור ולהדפיס ספר זה, שכבר לא הי' בנמצא, לחלקם ביעקב ולהפיצם בישראל, אולי יגיעו דבריו לאוזן שומעת ויציל נפשו מני שחת"
(לפי דבריו במבוא, הספר נכתב על ידי מוהרנ"ת, אשר טשטש את זהותו בספר, מחמת אימת המלכות ברוסיה. אם כי יש אומרים שהספר נכתב על ידי מחבר אחר, בן דורו של מוהרנ"ת)
גם בימי זקנתו נכסף רבי שלמה לנסוע לראש השנה לציון רבינו באומן, אף שמסע כזה ארך שבועות ואף חודשים ולמרות שהיה זה כבר בעת שלטון הקומוניסטים כשהגבולות היו סגורים. פעם אחת, כאשר התוועדו אנשי שלומנו והביעו את כיסופיהם לנסוע לאומן, ענה ואמר רבי שלמה: "אני מוכן למכור את כל אשר לי, ואף את התכריכים שהכנתי לי ליום פקודה, על מנת לנסוע לרבינו לראש השנה!"
ר' שלמה דב קאוולר נפטר בשיבה טובה בכ"ה באלול תרפ"ט.
מאמר זה על הרה"ח רבי בן ציון אפטר ז"ל פורסם בעיתון "שערים" בט"ז שבט תשל"ד, ע"י הרה"ח ר' מרדכי יגלניק ז"ל, ואנו מפרסמים אותו כאן בשינוי לשון קלים ומוכרחים, ובליווי מעט הערות הסבר ורקע.
[הרה"ח ר'] מרדכי יגלניק
כך ראוי להיות מנהג יראי השם: תיכף בהקיצו, קודים שיתחיל שום דבר, יזכור מיד בעלמא דאתי (ליקוטי מוהר"ן כ"ד).
אם רוצים להגדיר את רבי בן ציון אפטר ז"ל, או כפי שרגילים לקרוא לו אצל אנ"ש, "האפטר", אפשר לציין אותו רק על ידי האימרה של רבינו זצ"ל שציטטתי בתחילת המאמר.
כי מי ששמע אותו לומד, אין לך לימוד ושיחה אתו בלי שהזכיר את התכלית של בן אדם ולתארו איך שמבלה בעולם הזה בהבליו ובמסחרו, ובטקסי ( – מונית) ובטלפון. וכפי שהיה נוהג לומר על בן אדם: "מלך אביון". וביותר היה מגנה את העשירים שמתגאים בכסף שלהם, וחושבים את עצמם מי יודע מה הם. והיה יכול להחזיק קהל באמרותיו ובשיחותיו שעות על גבי שעות.
וגם אותם העשירים שגינה היו שומעים אותו בלי להתמרמר עליו. אדרבא, דיבר על ליבם והיו מתחרטים בשעת שמיעה ומתביישים בעצמם למה מתנהגים כך. והרבה שבו בתשובה שלמה בשמעם אותו מדבר.
איך הכרתי את ר' בן ציון אפטר
את "האפטר" הכרתי בשנת תרפ"ב, בשעה שבא מאומן, ששהה שם בזמן מלחמת העולם הראשונה" בשנת תרע"ה. הוא נסע לאומן ונלכד שם עד שבא בחזרה בשנת תרפ"ב לפולין. שמעתי ממנו שנולד באפטא ונסע ללובלין ללמוד בערך בשנת תרס"ח, ובאותו זמן נתייסד בית הכנסת של חסידי ברסלב בלובלין שבפולין וקירב אנשים הרבה לברסלב, וגם "האפטר" נתקרב אז לברסלב, ומיד כשנתקרב נסע לאומן לר"ה, והתחתן עם אשתו מעיר ראדום, ובתוך שבעת ימי משתה נסע לאומן וחזר, ויסד מנין ברסלב, על פי רוב בחורים, ועבדו את ד' בעבודות גדולות.
נודד ברחבי פולין
בחצות לילה הלכו ליער להתבודד, ועברה אז על רבי בן ציון אפטר מחלוקת על שמנהיג את הצעירים בדרך הזה. כי אז עוד לא שמעו את הדרך "המוזרה", דרכה של חסידות ברסלב. ואז התחיל לנדוד עם ספרי רבינו על שכמו – ועבר בימי נדודיו בכל עיירות שבפולין, עד שהתחילה מלחמת העולם הראשונה ונסע לאומן ונשאר שם. באותו זמן נמצא באומן הרה"ג ר' אברהם חזן, בנו של ר' נחמן מטולצ'ין ("רבי אברהם בר"נ"), תלמיד מוהר"ר נתן זצ"ל, תלמיד מובהק של מוהר"ן מברסלב. והרה"ג ר' אברהם נחשב המקבל השלישי ממוהר"ן זצ"ל. הוא חיבר ספר ביאור הליקוטים על הליקוטי מוהר"ן, ועוד הרבה ספרים. הוא גר בירושלים והיה נוסע כל שנה לאומן לר"ה, ומפאת המלחמה נשתקע באומן וה"אפטר" נתקרב אליו ושימש אותו בגשמיות, וספג ממנו במלוא חפניים ברוחניות. והרה"ג ר' אברהם אמר על ה"אפטר" שהגב שלו מסוגל לשמחה.
והיה מתבודד הרבה מאד ביערות שבסביבות אומן, ובתום המלחמה חזר לפולין. ואז התחיל ביתר עוז לנדוד על פני פולין וגליציה בסערה, ובכל עיר ועיירה, גדולה וקטנה, בכל מקום שבא עם תרמיל ספרי רבינו על שכמו, כבש הרבה בחורים, ואנשים שהיו רחוקים לגמרי מיהדות קירב אותם לדעת רבינו, והרבה נעשו בעלי תשובה גמורים על ידי זה.
וסיפר אחד מאנ"ש שבהיותו בחור ולמד בעיירה בביה"ח דגור, והיו שם כמה חדרים, חדר לפנים מחדר. פעם אחת בלילה בלמדו ראה איך שפתאום נעלמים בחורים והשולחנות מתרוקנים, ושאל לאיפה נעלמו הבחורים שלמדו וענו לו בלחישה: לך לחדר האחרון ותראה. וכשבא לחדר האחרון היה שם חושך, רק אור חדר מהחדרים החיצוניים. והחדר מלא מבחורים שעומדים צפופים, אחד על השני, ובצד יושב אחד ודורש בהתלהבות כזו שלא ראה מימיו. ובתוך אימרותיו מתחיל לנגן, ניגון ומאמר, וניגון ומאמר וניגון. ובניגונו נשמעו געגועים שמושכים את הנשמה עד כלות הנפש. וכך ממשיך במשך שעות, ובסוף התחיל לנגן ניגון של שמחה ובתוך כך קופץ ומתחיל לרקוד ומושך את כולם לתוך הריקוד.
היכרותו עם רבי מאיר שפירא מלובלין
בנדודיו הכיר את מרן רבי מאיר שפירא זצ"ל, והתיידד אתו. בהשפעתו[1] נתן מרן זצ"ל את הישיבה בלובלין לחסידי ברסלב להתפלל בה בר"ה, עוד לפני הגמרה[2], ואחר הגמר התפלל [רבי מאיר שפירא] בר"ה עם תלמידיו, ביחד עם חסידי ברסלב. ואחר אמירת תשליך אמר ר' יצחק ברייטר ז"ל הי"ד מאמר בליקוטי מוהר"ן בין מנחה למעריב ביום ראשון דר"ה (כנהוג עד היום) ור' בן ציון אפטר ז"ל אמר בחדר צדדי שבישיבה מאמר. ור' מאיר שפירא זצ"ל שמע מר' בן ציון את המאמר. וכפי שסיפר הגאון ר"ש וואזנר (שליט"א) זצ"ל, בעת ההספד על ר' בן ציון, אחר המאמר נשק הגר"מ זצ"ל את ר' בן ציון על ראשו. ואח"כ התחילו הריקודים לפני מעריב והגר"מ זצ"ל רקד עם ר' בן ציון ביחוד עם כל תלמידיו והחסידים. ומי שלא ראה הריקודים הללו עוד לא ראה ריקוד מימיו. אי אפשר לתאר בעט אנושי את שמחת הריקודים, והשמחה היתה מתוך בכיה, שבכו מתוך רוב שמחה וגעגועים להשי"ת. והתקיימה אז האימרה של מוהר"ן שהפסוק בשמך יגילון כל היום – הוא ראשי תיבות "בכיה", שהעיקר לשמוח מתוך בכיה והתגעגעות להשי"ת.
בורח שוב לרוסיה
ובתחילת המלחמה השניה, שנת ת"ש, ברח לרוסיה בכוונה להיות על ציון רבינו באומן. אבל התגלגל בדרכו, כפי שסיפר, בקולחוזים, ואחר כך הגיע לטשקנט, ושם התיידד עם ר' מרדכי דובין[3] ז"ל. וכאשר התחיל להגיד ולהטיף את מאמריו בפומבי נחבש בבית סוהר, וישב עד ששוחררו כל אנשי פולין. ואז נסע מרוסיה להמחנות שבגרמניה, ושם החיה את הפליטים.
והדפיס במינכן את הליקוטי מוהר"ן. ועוד ישנם אנשים שזוכרים את הסדר בפסח שסידר בהתרוממות רוח, והחזיק את כולם כל הלילה עד אור הבוקר באימרותיו ובריקודים.
ומשם בא לא"י מגמת נפשו, שכל חייו קיווה לזה, כי בזה קיים את מה שאמר מוהר"ן זצ"ל, כי קודם שבאים לארץ ישראל, אזי אל יתהלל חוגר כמפתח, אבל אחר כך, כשמנצח (היינו שבא לא"י) אזי נקרא איש מלחמה (ליקוטי מוהר"ן סי' כ').
רבי בן ציון אפטר בארץ ישראל
וכאן בארץ ישראל התחיל הכל מחדש, ובחר את בני ברק למקום שבתו. וגם כאן בשנים הראשונות לבואו התחיל לנסוע לפ"ת, לצפת ולטבריה. ובכל ערב ר"ח היה במירון, עד לפני חודש שנפל למשכב ממנו לא קם עוד.
אבל אחרי הרפתקאותיו הרבות שעברו עליו וסבלו, ובפרט אחר שלקחו ממנו את אשתו ובניו, ובפרט הבן היקיר לו הרה"ג ר' פנחס הי"ד, שהדפיס כאן את חידושיו, אעפ"י שרוחו היתה עוד עמו, אבל כוחותיו הגשמיים עזבוהו, ולא היה כבר יכול לנסוע מעיר לעיר, להפיח רוחו של רבינו בעצמות היבשות. אבל מי ששמע אותו מדבר, עד ימיו האחרונים, קיבל ממנו חיות דקדושה.
הכבוד שרחשו לו גדולי ישראל
כל הגדולים בא"י כיבדוהו ובעצמי ראיתי כשהייתי בשמחת בר מצוה בסוכות, ובא החזון איש זצ"ל להשתתף בשמחה. וכשעמד על סף הסוכה וסקר את הקהל, וראה את ר' בן ציון שישב בקצה, כמנהגו, הלך החזון איש וישב על ידו. וחיבבו ובקש ממנו לנגן, וכן כל הגדולים[4].
לפני שנה וחצי חלה, ורצו הרופאים לנתח אותו, באמרם שיש לו סרטן ר"ל. והייתי אני שליח מההשגחה העליונה ולא נתתי לנתח אותו בשום אופן, כי ראיתי באם ינתחו אותו ימות תחת הסכין, וב"ה חי עוד שנה ותשעה חודשים, ונפטר מקלקול הכליות, ביסורים גדולים, מתוך ישוב הדעת. וכשהייתי אצלו שני ימים לפני פטירתו ולקחו אותו עם המיטה לעשות לו צילום על הכליות, וקשה היה לו אז הדיבור, התאמץ ברמזים שאני אבוא לחדר הצילום, כדי שלא יהיה לבד עם האחיות, משום איסור יחוד.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
תנצב"ה
תולדותיו של רבי בן ציון אפטר בקצרה
הרה"ח רבי בן ציון חיים אַרְבֵּייטְמַן אפטר (המכונה "רבי בן ציון אפטר") ז"ל נולד בפולין בשנת תרנ"ד, לאביו רבי יחזקאל, ונפטר ביום כ"א אלול תשל"ג, לאחר מחלה קשה, בהיותו בן 81. הוא נטמן בהר הזיתים, בין חסידי ברסלב יוצאי פולין.
הוא הוציא לאור את ספרו של בנו, רבי פנחס ארבייטמן, שהיה גאון עצום ותלמידם של הגאון הצדיק רבי אלחנן ווסרמן הי"ד ושל הגאון רבי אהרן קוטלר, ואף הוא שהה הרבה אצל צדיקי דורו. נהרג על קידוש השם בשואה האיומה בטרבלינקה, והותיר אחריו מעט מכתביו, אותם, כאמור, הוציא לאור אביו רבי בן ציון, בשם "גבעת פנחס".
מלבדו, שיכל רבי בן ציון אפטר בשואה גם את רעייתו הי"ד. לימים, נשא רב"צ את אלמנתו של רבי משה צ'נסטכובר (ביתו של רבי אהרן מקיבליטש) בזיוו"ש.
[1] ובהשפעת הרה"ח ר' יצחק מאיר קורמן ז"ל, כפי שנראה ממכתביו של הרה"ח ראי"ל ציגלמן הי"ד.
[2] "קיבוץ לובלין" אכלס את ישיבת חכמי לובלין לראשונה בראש השנה תרצ"א, עוד טרם הפתיחה הרשמית של הבנין. הקיבוץ התקיים בישיבה משנה זו ועד לפרוץ מלחמת העולם השניה, מלבד בראש השנה תרצ"ה. ראו כאן בהרחבה
[3] רבי מרדכי דובין, תלמיד חכם ועסקן ציבורי, חסיד חב"ד ומגדולי השתדלנים היהודים בריגא. כיהן כחבר בבית הנבחרים הלטבי וניהל את הקהילה היהודית בלטביה עד מלחמת העולם השניה. היה לו חלק גדול בהצלת כ"ק אדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש ממאסרו בידי הקומוניסטים. כאשר פלשו הקומוניסטים ללטביה הוא נאסר ונשלח למאצר בקויבישב, משם שוחרר לאחר לחצים רבים, אולם הוא נשאר להתגורר באזור ולאחר מכן עבר למוסקבה. נפטר לכאורה (ע"פ הנכתב על מצבתו) ב-כ' אלול תשי"ז, אולם נסיבות פטירתו וקורותיו בשנותיו האחרונות לוטות בערפל. רבי בן ציון, בעדותו במקומות אחרים, העיד עליו כי היה אדם ירא ושלם ועוסק בתורה, שכאשר היתה לו אפשרות לנסוע לארה"ב באמצע המלחמה, סירב ואמר לרב"צ כי הוא יודע ששם יאלץ לעסוק בפוליטיקה, ואילו הוא מעדיף להשאר בבריה"מ, שם הוא יכול לעסוק בתורה בלי טרדות. תנצב"ה.
[4] כך היה גם בפולין שלפני השואה, ורב"צ היה מספר סיפורים רבים על גדולי ישראל שהיה קשור איתם. בארץ ידוע גם שהאדמו"רים מביאלא ולעלוב כיבדוהו מאוד, כמו גם ה"בית ישראל" מגור, שהיה משוחח איתו ארוכות בניגוד למנהגו בד"כ ועוד רבים אחרים.
נולד לאביו רבי נחום הכהן ברזסקי, מחשובי חסידי רבי אהרן מנחם-מנדל מראדזימין.
התקרב לרבינו על ידי אחיו רבי מתתיהו, היה זה לאחר שנקלע לידיו של רבי מתתיהו ספר מכתבי מוהרנ"ת 'עלים לתרופה', הוא עיין בו ומול עיניו עלו דברי אמונה והתחזקות משיבי נפש, כמוהם לא ראה ושמע מימיו, מתוכן המכתב עלה, כי כותבו נרדף על צווארו ומוקף בתלאות רבות. רבי מתתיהו השתומם מכך שהכותב עובר סבל נורא שקשה ובד בבד מחזק את בנו בדבורי אמונה נשגבים כאלו. היה זה החסיד הגדול רבי יצחק ברייטר הי"ד, שהביא את שני האחים רבי מתתיהו ורבי יצחק גרשון לפני ולפנים והטעימם מאור האורות ומאז נקשרו ברבינו הקדוש לנצח.
באחת מנסיעותיהם לאומן, הביאו את אביהם רבי נחום עמם. ברבות הזמן התיישב רבי מתתיהו באומן, שם, ב'קלויז', עבד את ה' יומם ולילה באש שלהבת.
לפרנסתו, היתה לרבי יצחק גרשון בוורשה חנות בדים, אותה פתח שעות ספורות ביום בלבד, מכיוון שהיה קם בחצות ועוסק בתורה ותפילה עד לצהרי היום. אך עם זאת, ולמרות שהיתה חנותו רק אחת מתוך שורת חנויות בשוק הבדים בוורשה, צבאו תמיד קונים רבים על פתחה, כיון שידעו שאדם ישר הוא ולא יונה אותם.
בעל-תפילה נפלא היה. היה עובר לפני התיבה בקיבוץ דחסידי ברסלב שנוסד בלובלין לאחר שנסגר גבול פולין-רוסיה. תפילתו המיסה לבבות. מלובלין כולה באו אנשים לשמוע את תפילתו, היו בהם כאלה, שקבלה להם מאבותיהם לא להיכנס לבית מדרשם של חסידי ברסלב, והיו ניצבים ליד החלונות ומאזינים לתפילה הנרגשת כשמעיניהם זולגות דמעות התעוררות.
בחודש אלול תרפ״ג, בשכבו על ערש דווי, נכנסו חבריו לבקרו. לבם לא אבה להשלים עם פרידתו והם בירכוהו בכל לבם ונפשם, כי עד ראש השנה יקום מחוליו ושוב יזכו לשמוע את תפילתו הערבה בקיבוץ הקרוב בלובלין. אך רבי יצחק גרשון השיב להם: ״לראש השנה אני כבר מוזמן להתפלל אצל רבינו הקדוש…"
חודשיים בלבד קודם לכן, כתב רבי יצחק גרשון במענה לבנו ר' יעקב זאב שעלה לארץ ישראל ונכסף לאומן:
"ואודות הנסיעה לאומן, איני יכול לכתוב לך כלל. כל אנ"ש יש להם כיסופים גדולים והשתוקקות לנסיעה, אלא שהגבולות עדיין סגורים היטב, השם יתברך ירחם עלינו, אולי יחוס אולי ירחם, אולי ירחם, אולי ירחם בזכות הצדיק האמת, נחל נובע מקור חכמה זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל אמן…"
בי״ז באלול תרפ"ג, השיב ר' יצחק גרשון נשמתו לבוראו, כשבאותה שעה בנו יחידו ר' יעקב זאב עובד את בוראו בחיות ובהתלהבות עם חבריו בארץ הקודש, במירון. אנ"ש דוורשה שלחו גלויה לאנ"ש דארץ ישראל ובה כתוב לאמור:
״השם יתברך ינחם אותנו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, ונזכה לבשר בשורות טובות, ועל ידי זה נזכה לאמירת תהילים בהתעוררות, ובפרט בימי רצון האלו.
הנה מיגון ומדאבון רוח ולב מוכרחים אנו להודיע לכם מהסתלקות ידידנו החסיד והישר הר׳ יצחק גרשון הכהן ע״ה – אבי הבחור יעקב זאב הכהן הנמצא במחנכם. לאשר הוא בן יחיד, ואין לו קדיש אחר, לכן מצוה להודיעו, אך לאט לאט בחכמה, ולא בפתע פתאום ח״ו…״ (עיין ימי שמואל פרק פ״ו)
החסיד רבי יצחק ברייטר נהג ללכת אל קברו של רבי יצחק גרשון ולעשותו שליח למסור בקשתו לפני רבינו, באמרו כי 'המחובר לטהור – טהור' ומעלה יתרה לקברו של איש מאנשיו של רבינו.
בשנה האחרונה נתגלה קברו של רבי יצחק גרשון בבית החיים 'גענשע' שבמרכז העיר וורשה, עליו נכתב:
"פ"נ איש צנוע במעשיו, הלך בדרך תמים, נהנה מיגיע כפיו, מ' יצחק גרשון ב"ר נחום הכהן ז"ל מחסידי ברסלב, נפ' בש"ט (=בשם טוב) י"ז אלול תרפ"ג. ת.נ.צ.ב.ה. הנקרא ר' איטשע בזשעסקא"
סמוך אליו נמצא קברו של עוד אחד מחסידי ברסלב, רבי חיים משה ב"ר אהרן נחום הכהן גאנץ.
נולד בירושלים לאביו רבי מתתיהו דייטש, בצעירותו למד בישיבת סלונים והיה מתמיד בלימודו, מתוך בקשה וחיפוש לקרבת אלוקים. באחד הימים, בהיותו נער, שהה ליד הכותל המערבי, ראה את החסיד רבי שמואל שפירא מתהלך לעבר הכותל, כשעיניו עצומות בדביקות, והוא מתעלם מכל הסובב. הביט בו יעקב שלמה בהתפעלות מרובה. מאז נמשך אחריו, עד שהפך לאחד מחבורת חסידי ברסלב היראים והשלמים.
באותה עת נהגו רבי שמואל ויתר החבורה, לישון בלילות במרתפו של החסיד רבי יונה לבל, ולקום בחצות לעבודת הבורא, אז יצאו ליער מחוץ לישוב כדי לערוך התבודדות. רבי יעקב שלמה אימץ עבודת קודש זו עד אחרית ימיו, כשהוא עוסק בלימוד ותפילה בעוד לילה. מרגלא בפומיה דברי החסיד רבי משה טשנסטחובר: "עוד מעט יגיע האורח הנכבד ר' חצות…"
רבי שמואל שפירא נקשר אף הוא אליו ומצא בו איש שיחה כלבבו; שניהם היו יושבים ומשוחחים ארוכות בעבודת ה'. החסיד רבי מרדכי אלעזר רובינשטיין, שהיה אף הוא חברו של רבי שמואל שפירא, סיפר כי רבי שמואל התבטא, כי אין לו עם מי להשיח את לבו, אלא רק עם רבי יעקב שלמה.
לימים סייע רבי יעקב שלמה הרבה לרבי שמואל בפרנסת ביתו ובנישואי צאצאיו. היה נוסע יחד עמו לערים מרוחקות, כשרבי שמואל עוצם עיניו, והוא מוליכו לבתי נגידים. רבי שמואל מצדו הכיר לו טובה גדולה, וכאשר נולד אחד מבניו, כיבד את רעהו רבי יעקב שלמה בסנדקאות. כאשר ערך פעם רבי יעקב שלמה ברית לבנו ביום חורפי ומושלג, כשירושלים היתה מושבתת כמעט כליל מהשלג הכבד, כיתת רבי שמואל רגליו עד לביתו שבשכונה מרוחקת, כדי להשתתף בשמחתו. היתה להם גם קביעות לחברותא משותפת בשבתות.
בהצנע לכת היה רבי יעקב שלמה עוסק בתורה ועבודה בהתמדה עצומה. תלמיד חכם ומתמיד מופלג היה. בקיאותו בש"ס היתה מפליאה. בניו סיפרו לאחר פטירתו, כי כשהיו מראים לו קצה עמוד של גמרא, עם רבינו חננאל, היה אומר להם בדיוק איזה דף הוא בש"ס. והכל בפשטות ובענוה.
בשבתות לא יצא משכונת מגוריו, שלא יתקל במראות של חילולי שבת. כשנולד נכדו הראשון והיה צריך ללכת לשמחת ה'שלום זכר' בליל שבת, ביקש מבנו ללוות אותו, כשהוא עצמו עצם את עיניו כברת דרך.
רבי יעקב שלמה היה טוב–עין; לא ראה חיסרון ופגם ביהודי. שמירת הלשון שלו היתה מופלגת, וכאשר שמע מאנדהו מדבר בגנות הזולת, היה ניגש אליו ושואלו: "היכן ניתן לקנות שני סוסים?", כשהוא רומז לו כי עדיף לדבר על סוסים מאשר על בני אדם.
ידוע היה במידת סבלנותו והיותו נוח לבריות; מעולם לא הרים קולו על איש, התייחס בכבוד לכל אדם ושתק על בזיונו. פעם בזקנותו, הושיבוהו בטעות בבית הכנסת על מקום השייך למישהו אחר. כשהלה הגיע, החל צועק עליו על שהתיישב על מקומו ללא רשות. קם רבי יעקב שלמה בפשטות וחיפש לו מקום אחר.
היה לו גמ"ח, ועסק רבות בעשיית חסד. בכל ערב שבת היה הולך לשכונת התימנים ונותן כסף למשפחות נצרכות. בכלל, ידועה היתה חיבתו לבני עדות המזרח, עד כדי כך שפעם בא מישהו לבקש ממנו צדקה כשהוא אומר לו: "גם אני ספרדי; תן לי כסף לשבת"… הוא אף אימץ בביתו כמה יתומים; גידל אותם ודאג להם כאב רחום.
מספר אחד מיקירי אנ"ש שהתפלל יחד עמו באותו בית-כנסת: "בכל בוקר לאחר התפילה, היה פונה אלי ואומר לי: 'הבה נצא בריקוד' והיינו רוקדים שנינו לבדנו, מאחר ושאר המתפללים לא היו נמנים על חסידי ברסלב. אני התביישתי מעט, אך הוא היה מחזקני, כשהוא אומר במאור פנים: 'במה אתה מתבייש? במצוה?!' ".
גם כשהיה משותק בסוף ימיו, לא בא בטרוניה כלפי איש. היה מודה במאור פנים והכרת טובה על כל פעולה שנעשתה עבורו, אפילו קטנה.
ביום כ"ח אלול שנת תשס"ב, נתבקש לישיבה של מעלה ונטמן בהר הזיתים.
רבי אברהם שטרנהרץ נולד לאביו ר' נפתלי הירץ בן ר' שכנא בנו של מורינו רבי נתן, כן היה נכד מוהרנ"ת מצד אמו, היא בתו של רבי נחמן מטשערין ולמעלה בקודש רבי אהרן מברסלב, תלמיד רבינו.
מנעוריו יקדה בקרבו של ר' אברהם שטרנהרץ אהבת התורה, בהגיע מועד נישואיו, בגיל שש עשרה נותרו לו מספר דפים לסיום הש"ס, המתינו לו איפה עד שיסיימם, ובו ביום נערכה חופתו, בצעירותו נסמך להוראה ע"י יותר ממאה רבנים ביניהם כמה מגדולי הדור, ומאוחר יותר שימש בדיינות בקרימנשטוק ובאומן.
בהיותו בטשערין, היה תקופה מסוימת מלמד דרדקי באותם ימים נפלו רבים ברשת ההשכלה שראשיתה הייתה- הפרדת דברי חז"ל מהתורה הקדושה, אחד מנגידי העיר פנה אליו בבקשה שילמד את בנו חומש, אולם ללא פירוש רש"י והמדרש, והוא ישלם לו על כך טבין ותקילין, ר' אברהם שטערנהארץ, שדברי סבו מוהרנ"ת על הסכנה האיומה הטמונה בשיטה זו – חקוקים היו בעצמותיו, דחה על אתר את ההצעה בשתי ידיים.
הוא נתברך בזיכרון דקדושה, והיה כלי מלא מכל מכמני התורה נגלה ודרש, בתורת הסוד, את כל אלה היה מבאר על יסודות דברי רבינו ומוהרנ"ת, שגם ספריהם הקדושים היו שגורים על פיו, וכשהיה לומד את דבריהם ברבים, כשעיניו עצומות, היו השומעים חשים חיות עצומה מדבריו שלא נמוגה זמן רב…
בנוסף, ניחן בקול ערב, ותפילותיו היו כבן המתחטא לפני אביו, בגיל עשרים ושתיים מינהו סבו הרב מטשערין ורבי אברהם דב נכד רבינו לבעלי תפילה בקיבוץ בראש השנה באומן, בתפקיד נשגב זה שימש כחמישים שנה, ולאחר עלותו ארצה עוד כעשרים שנה, תפילתו שהיתה בנעימות נפלאה, מתובלת בדמעות רבות – חדרה ללב שומעיה, ולא מעט בעלי – תשובה נעשו בזכותה.
במשך ימי נעוריו זכה להסתופף רבות במחיצת תלמידי מוהרנ"ת המובהקים כרבי נחמן מטולטשין, רבי משה ברסלבר, רבי אפרים בן רבי נפתלי, סבו הרב מטשערין, ועוד, וכן דודי אביו – בני מוהרנ"ת, באותם ימים בצלם של אנשי אמונה ודעת אלו ניצתה שלהבת רבינו בלבו הטהור, ולימים העלה על הכתב שיחות וסיפורים ששמע מפיהם על רבינו ותלמידיו בספרו "טובות זיכרונות" (אשר כעדותו בהקדמה הינו רק חלק קטן ממה ששמעו אזני)
החסיד הגדול רבי אברהם בן ר' נחמן מטולטשין נהג להתאכסן אצלו בכל פעם שבא לבקר בטשערין, באחד מביקוריו הראה לו את כתבי חידושיו על ליקוטי מוהר"ן וביקש ממנו לחוות דעתו מה ראוי לבוא לדפוס, ר' אברהם סידר את חידושיו על התורות א' עד ח' ואותם הדפיס רבי אברהם בן רבי נחמן.
למרות גדלותו בתורה ועבודת ה' לא חס ר' אברהם שטרנהרץ על כבודו, ולאחר שנוסדה ישיבת "אנשי מעמד" באומן על ידי רבי ישראל קרדונר, היה ר' אברהם הולך מידי יום שישי עם חבירו רבי מורדכי שו"ב לאסוף צדקה עבור אנשי שלומינו העניים, עד שרבים כינוהו "אברהם איש החסד". בחודש אדר תרצ"ו עלה להתיישב בארץ ישראל, בבואו הביא עמו את כל אוצרות – הרוח וליבה את אשו של רבינו בקרב מקורבים חדשים. בכ' באלול תשט"ו, השיב נשמתו הזכה ליוצרו, למרבה הפלא אחז בסדר לימודו בשולחן ערוך בסימן צ"ג כמניין שנותיו, בהלוויתו הניחו על ליבו ספר "ליקוטי מוהר"ן" לאמר: קיים ולימד זה מה שכתוב בזה.
רבי משה אהרן הלברסברג, נצר ל"החוזה מלובלין" ול"יהודי הקדוש", נולד וגדל בלובלין, וכאשר הכיר שם – בעודו ילד – את חסידי ברסלב, דבקה נפשו בהם והוא הפך לחסיד ברסלב.
כבר בגיל 13, חשקה נפשו לנסוע לאומן, לציון רביה"ק. היה זה עוד טרם נסגרו השערים (לאחר מלחמת העולם הראשונה) אולם, הנסיעה היתה כרוכה בקשיים לא מעטים, ולמרות זאת, ולמרות גילו הצעיר – יצא ר' משה אהרן לדרך, ובמסירות נפש גם הגיע לאומן, שם שפך שיחו לפני ה' בציון רבינו הקדוש.
ר' משה אהרן נשאר כבר באומן לימי ראש הנה הק', ומאז ראה עצמו כאחד מחסידי ברסלב, ואם כי נהנה היה מיגיע כפיו, הקדיש כל רגע פנוי לתורה ותפילה.
לאחר המהפכה הקומוניסטית, כאשר נסגרו השערים והנסיעה הפכה להיות סכנת נפשות של ממש, התמעט מאוד מספר הנוסעים מפולין לאומן, ובשנת תרפ"ח נקבע הקיבוץ הראשון, לכלל חסידי ברסלב בפולין, בעיר לובלין, בה התגורר ר' משה אהרן הלברסברג, ונפשו עלזה על שניתן לו לחזק את הקשר עם אנשי שלומינו.
בלובלין, היה ר' משה אהרן הלברסברג בין גדולי העושים והמעשים להפצת תורת רבינו הקדוש.
רבי משה אהרן שימש כרב בצבא הפולני, ומשכך, עם פרוץ מלחמת העולם השניה, הוא גויס לצבא הפולני ונשלח לדובנו, שם נשבה על ידי הצבא הסובייטי (שפלש לפולין בתחילת המלחמה במסגרת הסכמי ריבנטרופ מולוטוב) והועבר למחנה השבוים לקצינים פולניים ביער קאטין. במחנה, לאחר תקופה, גילה שאחד משומרי המחנה הרוסיים מכירו מתקופת מלחמת העולם הראשונה (שגם אז, נשבה בידי הרוסים ושהה במחנה שבוים במורמנסק). באחד הימים הזהירו השומר כי סכנה גדולה קרבה, והזהירו לברוח – ואף סייע בידו בכך. לאחר תקופה, רצחו הקומוניסטים את קציני הצבא הפולני במה שנודע לימים כ"טבח קאטין".
לאחר המלחמה והתלאות שעברו עליו במהלכה, חזר ר' משה אהרן ללובלין, שם נודע לו שמשפחתו – רעייתו ושלשת בניו – נרצחו בשואה.
ר' משה אהרן עלה ארצה, שבור ורצוץ, והתיישב בעיר חולון. גם כאן החל להפיץ את תורת רבינו הקדוש ולעשות פעלים למען אור החסידות והיהדות בכלל. כך, פעל שהמקוה העירונית תחומם מדי יום, על מנת לאפשר לעובדי השם לטבול מדי יום במקוה, שכן "כיצד יכול אדן לגשת לתפילה בלי מקוה?!", תמה…
הוא שימש במגוון תפקידים, ובין היתר הקים בעירו מוסדות חינוך לתורה ויראת שמים; דאג להכניס מאות ילדים – ניצולי השואה האיומה, שבשל כך לא נימולו – בבריתו של אברהם אבינו ולקרבם לתורה וליראה, ובכלל, היתה לו פרנסתו מעין מקצוע צדדי, ועיקר עיסוקו היה הפצת חסידות.
ר' משה אהרן הלברסברג נפטר ביום ז באלול תשכ"ב ונטמן בבית הקברות שומרי שבת בבני ברק
(מקורות: עיתון המודיע, ז אלול תשכ"ג; עיתון מעריב כ"ז כסליו תשי"ח)
רבי נתן ברסקי נולד בשנת תרנ"ד, לאביו החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי, מחבר הספר 'ליקוטי עצות המבואר' ('העצות המבוארות'). ימי נעוריו עברו עליו בין כותלי ה'קלויז' באומן, שם, במחיצת החסידים הנלהבים, ישב ועסק בתורה ובעבודת ה'.
אביו רבי שמשון נהג לערוך נסיעות מפעם לפעם לפולין, כדי ללבות שם את אשו של רבינו הקדוש. בהגיעו ללובלין, היה מתאכסן בביתו של ר' חנוך העניך גוטרמן מחסידי ברסלב. בהגיע עת דודים, השיא רבי שמשון את בנו ר' נתן עם בתו של ר' חנוך העניך.
זמן קצר לאחר נישואיו שנערכו בחודש אלול, יצא ר' נתן ברכבת לאומן, כדי להימנות עם באי הקיבוץ הקדוש בראש השנה. היו אלה ימי פרוץ מלחמת העולם הראשונה, וכך ארע שהחתן הטרי נותר באומן מבלי יכולת לשוב לביתו שבלובלין.
גם בבית הוריו נמנע ממנו לשהות, כיוון שעדיין נחשב לאזרח רוסיה וחלה עליו חובת גיוס, הוא התיירא פן השהיה במחנות הצבא תפגע בקדושת יהדותו. ר' נתן הסתתר בבתי מדרש שונים ולא פעם ניצל בנס מן הגיוס.
פעם אחת כשבא לבקר בבית הוריו בערב שבת, בדיוק באותה עת ביקר קצין בביתם. ר' נתן הסתתר בארון ובנס לא הבחין בו הקצין. בפעם אחרת, בהיותו במז'יבוז' על ציון סבו הבעש"ט, ביקרה שם פלוגת צבא, וגם הפעם כמו נסתמאו עיניהם ועובדת קיומו נעלמה מהם.
בסיום המלחמה שב לובלינה, שם התפרנס ממכירת ספרים. הגאון רבי מאיר שפירא ראש 'ישיבת חכמי לובלין', רחש לו חיבה יתרה, ובעת התפילות בראש השנה ב'קיבוץ לובלין', הושיבו לצידו בכותל המזרח.
ר' נתן עמד בקשרי מכתבים כל העת עם אביו הדגול. מכתבים אלו נדפסו בספר 'גבורות שמשון', והם מלאים בדברי אמונה ודעת טהורה ממקור הנחל נובע בהם השיב ר' נתן את נפשו בכל התלאות שעברו עליו בגשמיות וברוחניות.
בחודש אלול תרצ"ט, עלה ר' נתן עם משפחתו לארץ הקודש. היה זה שבועיים בלבד לפני פרוץ השואה האיומה כשהתנועה הימית למדינות אירופה ומחוצה לה היתה משובשת.
בני משפחתו מספרים כי מעולם לא הטיל מורא בתוך ביתו, ועל אף עמידתו על קוצו של יו"ד, עשה הכל באהבה ונעימות. בתו מספרת שפעם התמהמה לשוב לביתו, בדאגתה ניגשה לחלון והבחינה באביה העומד וממתין.
יצאה ושאלה אותו מדוע אינו נכנס הביתה. השיב לה: "ריח של ספר טרף אני מריח בבית, ועד שלא יוציאוהו – לא אכנס הביתה" – – –
הלכה הבת וביררה אצל אחיותיה, עד שנודע לה שאחת מהן שאלה ספר כלשהו, שקריאתו היתה מקובלת בבית רבים באותו דור, אך לטעמו של ר' נתן אין זה ספר מתאים לילדיו.
במכתב משנת תש"ד, ארבע שנים לאחר עלותו ארצה, פנה החסיד הגדול רבי אפרימ'ל קראקובסקי אל תלמידו ר' הלל מיכאליץ: "ידידי יקירי וחביבי כנפשי, לאשר ששמעתי כי ידידנו וותיק וחסיד בנש"ק ר' נתן ברסקי נ"י הוא בלחץ-זו-הדחק גדול, כי שמעתי כי ביו"ט בימי חול המועד לא היה לו לאכול כי אם לחם ומים מחמת אונסו…
והנה שמעתי עליך לאמור כי אתה משתדל בזה לסייעו – יתן ה' שתזכה לזה שיתגלגל זכות גדול על ידך".
