ר' נחמן הלמן (שותק)

מאת: נ. בן אברהם

הוא התהלך שפוף ברחובות שכונת קטמון הישנה. איש גוץ היה, לבוש מעילים על גבי מעילים, משל קר לו תמיד. בגדיו הארוכים הגיעו עד לנעליו, שהיו אף הן גדולות ממידתו.

מפיו לא הוציא הגה, אבל פניו השחומות סיפרו הרבה, הרבה…

זקנו ארוך, עיניו סוקרות לכל צד, כמו ביקשו להבטיח, שאיש אינו רואהו, בצידקתו ובהתנזרותו מהוויות העולם. לחייו הנפולות, הסגפניות, כמו אמרו: הלואי ואעבור את העולם הזה, על הגשר הצר, הצר מאד, כפי שאומר רבינו זי"ע, כך בשתיקה, בלי פגם.

כי על כן, חסיד ברסלב היה, וקשור בכל נימי נפשו לתורתו של רבינו זי"ע.

עשרות רבות של שנים שתק ר' נחמן, דיבר אך ברמזים; בפיו השתמש רק כדי ללמוד ולהתפלל.

איש לא ידע את סודו. אמרו, כי הוא עושה זאת ל"כפרת עוונות". אך לכך לא היה כל אישור, שהרי הוא עצמו לא דיבר ולא סיפר כלום.רק את כינורו זכיתי לשמוע, בימי ילדות, כאשר בא לחיידר שלנו, לנגן לכבוד סיום חומש בראשית, אצל ר' בנימין ברגר.

מני אז, נדירים היו הזמנים, בהם ניאות ר' נחמן להוציא את כינורו ולנגן. אך משניגן – היטיב נגן.

התגורר בקיטון צר, בודד, מתחת לגרם-מדריגות בית הכנסת של חסידי ברסלב שברחוב השיירות. שם משפחתו היה הלמן. הוא נולד בפולין, בפראגה (לא פראג!), עיירה קטנה ליד ורשה, משם הגיע, באמצע שנות התר"צ, עם הוריו.

בתחילה התגורר יחד איתם בתל-אביב, וכרוב הצעירים בעיר, אף הוא עסק במלאכה, אך שמר מכל משמר על התורה ועל המצוה.

לימים נפטרה עליו אמו, אליה היה קשור מאד, והוא מאן להתנחם; לא מצא מנוח לנפשו העגומה, זנח את מקצועו כסייד וישב שקוע בהרהורים עמוקים, באין מנחם לו.

אומרים, שאז החל מתרפק על חיי התורה והחסידות בעיירה היהודית שבמזרח אירופה, געגועים שהובילוהו לנטישת חיי החולין לגמרי, את מקצועו ואת חבריו. הוא לבש בגדי קודש ירושלמיים, ישב אוהלים, קרא פרקי תהלים, ולמד תורה וספרי יראה.

באותו זמן, אומרים גם כן, גמלה בלבו ההחלטה, כי מאחר והחיים והמוות הם ביד הלשון, והיא הגורמת לכל חטא ועוון, אין טוב לגוף, משתיקה – – –

ולפי שעקשן גדול היה מטבעו, התמיד בהחלטתו, והיה לשתקן גמור. בני המשפחה עמלו להניאו מכך, אך דבר לא הועיל.

בפרק זמן זה, פרצו מאורעות תרצ"ו, ובארץ שרר משבר כלכלי גדול. האבטלה היכתה בכל, ובתל-אביב, בכל עבר ופינה, נראו פליטים, שברחו מישובי הספר, ישנו על ספסלים בבתי הכנסת, והתגוללו ברחובות בחוסר-כל.

באותה תל-אביב של אז, התוודע אליו יהודי יקר, ר' ראובן שפנייר, ששמע שתיקתו הגיע לאוזניו, ועד מהרה היה לו לאב ולפטרון, לקחו תחת חסותו, אף שיתפו ב"עסקיו", בחלוקת לחם ותה לפליטים הרבים.

חלפה תקופה, ור' ראובן גמר אומר לעבור ירושלימה, לעיר העתיקה, ואת בן חסותו, נחמן, לקח עמו.

כאן התקרב נחמן לחסידי ברסלב, בהם דבק, אף עבר עמם לקטמון, כאשר נפלה העיר העתיקה בידי צר ואויב.

כאן נשא את בתו של אחד מחשובי חסידי קרלין, ר' משה אהרן הורביץ, אך חי בפרישות, בקמרונו הצר. במשך כל ימות השבוע כמעט ולא בא הביתה. חמיו, שהעריכו מאד, טיפל בילדיו במסירות רבה, ובכך איפשר לו להקדיש את כל חייו קודש לה'.

כאן, מתחת למדריגות בית הכנסת, עשה ר' נחמן, בצינעה, את ימיו ולילותיו, תוך לימוד תורה הרבה ותפילה בדביקות. לרוב לא נשמע הגה מן החדרון, אך לעתים, כאשר היה סבור, כנראה, שאיש אינו נמצא בקירבת מקום, היינו שומעים אותו נוהם נהימות עזות מתוך הלב, בכמעין שיג ושיח עם בורא כל העולמים – – –

ואנו הילדים, היינו מתקרבים בשקט לחלון הקטן, כדי לראות, ולו פעם, במחזה הגדול. הלכנו על בהונות רגלינו, כפופים… אבל אף פעם לא הצלחנו להיזהר דיינו… רחש קטן – ור' נחמן הפסיק…

בלילות, היה מתכרבל במעיל, עטוף מעל ראשו, וישן בעמידה – – – כן, בעמידה, כשהוא רק נשען על שלחן, או על אדן חלון.

כשאותות זקנה החלו להיראות בו, היה ישן בישיבה. רק בשנותיו האחרונות, כשמחלת סוכרת כבר קיננה בו, התיר לעצמו שכיבה. בלילות ירח של קיץ, היינו רואים אותו באפלולית, מוטל על ספסלי האבן שבחצר בית הכנסת, תחת עצי האיקלפטוס הנישאים לגובה רב.

בכל מקרה, התעורר תמיד באמצע הלילה, לעבודת הבורא, לעריכת תיקון-חצות, עד יומו האחרון.

שמו המלא: ר' נחמן אליעזר ב"ר מרדכי אהרן הלמן (שותק)

רבי אברהם אליעזר אוירבך

נולד לאביו רבי סנדר 'הקטן' מטירוביצה. משפחתו; סבו רבי צבי טירוביצר, אביו רבי סנדר, דודיו רבי נתן טירוביצר ורבי ישראל אריה – עלו ארצה מטירוביצה שבאוקראינה, והתיישבו בעיר הקודש צפת.

רבי נתן ב"ר יהודה תלמיד מוהרנ"ת, שעלה אף הוא לארץ ישראל והתיישב בעיר הקודש טבריה, שמר איתם על קשר מכתבים הדוק. כל העת דרש בשלומם, השתתף בשמחתם כמו חלילה בצערם, וחיזק אותם בדיבורים בוערים כגחלי אש בגדולת רבינו הקדוש וכוחו הנצחי.

בשנת תרמ"א השתדך רבי אברהם אליעזר עם בתו של הנגיד ר' חיים יהושע רייכמן מטבריה, שהיה בעל חסד מופלג, ומידידי רבי נתן ב"ר יהודה. במכתביו לרבי נתן טירוביצר, כותב רבי נתן מטבריה באותה עת, לפרוס בשלום "אחיך היקר אוהב נפשי המופלא ומופלג, איש חסיד, כש"ת מו"ה סענדיר, עם שלום בנו החתן החכם המושלם כמר אברהם אליעזר, אשר מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, כי אנו נקשרים בהאילן אשר יש לו שלשה שרשים…"

לקראת ראש השנה של אותה שנה יצא רבי נתן מטבריה לאומן דרך רומניה. גם בהיותו מטולטל בדרכים לא שכח את אוהבי נפשו. במכתבו מהעיר טייטרא, מפרשת בהעלותך תרמ"א, הוא מספר להם את קורותיו בנסיעה ומוסיף בקשה: "לכתוב לי מהחתונה של בן אחיך מו"ה אברהם אליעזר נ"י". לכבוד החתונה, כתב לחתן כי "הוא צריך להתחיל מחדש לשקוד על דלתות ספרי רבינו ז"ל ותלמידו הקדוש, ולילך בדרכי רבינו ז"ל בתורה ותפילה ושיחה בינו לבין קונו הרבה". גם למחותן כתב: "ולכבוד הנגיד המפורסים מו"ה ר' חיים יהושע עם שלום זוגתו, ומזל-טוב יהיה להם, שיהיה בשעה מוצלחת, שיהיה לאורך ימים ושנים טובות, ושיזכו לראות מבניהם, בנים ובני בנים, עוסקים בתורה ומצוות, מרוב עושר וכבוד".

גם רבי נחמן מטולטשין כתב דברי ברכה לחתן: "ורב שלום וכל טוב לידידי כנפשי האברך המופלא ומופלג וכו' החתן היקר מו"ה אליעזר נ"י. יהיה ה' יתברך בעזרו שיכנס לחופה למזל-טוב וברוב נחת עד עולם, אמן כן יהי רצון".

מלבד היותו מתמיד ועובד ה' מופלג, התברך רבי אברהם אליעזר ביחוס-אבות. מצד אביו היה נכד רבי צבי ראב"ד קהילת טירוביצה, ומצד אמו היה מצאצאי רבי דוד צבי אוירבך חותן מוהרנ"ת.

בשנת תרס"ה, הדפיס רבי אברהם אליעזר את הספר 'גדולת דוד' ובו שלשלת היוחסין ותולדות חייו של זקנו רבי דוד צבי. בסוף הספר הוא מספר על אוצר כתבי יד הנמצא ברשותו, עם חידושים נפלאים על הש"ס תנ"ך, הלכה ואגדה, אשר "מרועה אחד ניתנו, מאדוני אבי זקני הרב הגאון וכו' כבוד קדושת שם תפארתו, מורנו ורבינו הרב ר' דוד צבי זצוק"ל". ברם, חידושים אלו אבדו בצוק העתים.

רבי אברהם אליעזר נפטר בשנות הארבעים לחייו, בכ"ג באיר תרס"ו. זוגתו מרת חוה ע"ה העידה לאחר פטירתו, כי בכל לילה היה קם בחצות ועוסק בתורה ובעבודת ה' עד חצות היום. רק אז היה הולך אל החנות שהיתה להם, שם ישב שעתיים בלבד.

רבי אברהם אליעזר נטמן סמוך לציון הרידב"ז מגדולי רבני צפת. מאוחר יותר נטמנו בקרבתו, דודו רבי נתן מטירוביצה, זוגתו ועוד בני משפחה.

רבי אהרן גלידמן

נולד לאביו החסיד רבי משה גלידמן מצ'נסטחוב, שהגיע בבחרותו מפולין לאומן והשתקע בה. רבי משה היה מצאצאי המהרש"א. אמו של ר' אהרן היתה בתו של החסיד הנלהב רבי אהרן מקיבליטש. הוריו נישאו בשנת תרפ"א בטפליק, מקום מגורי הסב רבי אהרן, זמן קצר לפני הסתלקותו.

סבו של ר' אהרן גלידמן מצד אביו, רבי חיים ראובן, היה משמש של הרה"ק רבי שלמה מרדומסק בעל 'תפארת שלמה'. הסב סיפר שפעם ראה אצל רבו רבי שלמה את הספר הקדוש 'ליקוטי תפילות' כשהוא ספוג כולו ומקומט מדמעותיו. הערצתו הגדולה של בעל ה'תפארת שלמה' לרבינו מוהר"ן זי"ע ולתורתו – היתה מפורסמת; בספרו הביא את דברי רבינו על גדולת רשב"י הנרמזת בסופי התיבות של הפסוק כ'י ל'א תשכ'ח מפ'י זרע'ו – יוחאי, וכן בעוד מקומות. עד היום נמצא הספר 'ליקוטי הלכות' שהיה שייך לבעל ה'תפארת שלמה' ועליו חתימתו וחתימות בנו ונכדו. נכדו רבי אברהם שמואל צבי אב"ד באדעטשין, מחבר הספר 'נפלאות שלמה', אף היה נוסע לאומן לראש השנה. מסיבה זו, נמצאו אצל רבים מחסידי רדומסק בפולין ספרי רבינו.

ר' אהרן גלידמן היה בן בכור להוריו, ונקרא על שם סבו הגדול רבי אהרן מקיבליטש. ימי ילדותו עברו עליו באומן, במחיצת אביו ושאר החסידים הנאמנים, שהיו עובדים את בוראם בכל לב ונפש מתוך דביקות ברבינו, כשהם מרבים להשתטח על ציונו הקדוש. בד בבד, תחת האיום הקומוניסטי ומתוך עניות שלא תתואר, אביו רבי משה מסר נפשו כדי ללמדו תורה ולהחדיר בקרבו יראת שמים, חרף הרוחות הזרות שנשבו בחוצות.

במכתב לידידו רבי שמואל הורביץ, אותו הכיר מבואו לאומן, מבקש רבי משה: "אני מעתיר בעדכם על הציון הקדוש. ואבקש מכבודכם שתתפללו עלי גם כן: משה בן חוה וכל בני ביתו שיחיו; זוגתי עסי מירל בת עטי פרידא; בני אהרן; בתי עטי פרידא – שנזכה במהרה לבוא לארץ ישראל בנקל… ויהי רצון שיפתחו המיצרים, שנוכל לבוא בנקל לאומן וגם לארץ ישראל".

באותה תקופה, עלה גיסו של רבי משה, החסיד רבי הירש לייב ליפל, לארץ ישראל. רבי משה ומשפחתו השתוקקו אף הם לעלות לציון ברינה. ואכן, בשנת תרצ"ז זכו לעלות ארצה. ר' אהרן היה אז ילד כבן עשר, חסידי ברסלב בגילו, כמעט ולא היו אז בירושלים. אך הוא, בתום לבו ובאש שיקדה בקרבו, קרב את אחד מחבריו ב'חיידר' לברסלב, וכאשר גדלו, היו יוצאים יחד עם המבוגרים שבאנ"ש, כמו אביו רבי משה, דודו רבי הירש לייב, רבי נחמן שותק ועוד, אל השדה להתבודדות. לראש השנה היה נוסע עם אביו לקיבוץ שהתקיים אז במירון, והמשיך בכך גם לאחר פטירת אביו בשנת תש"ז.

ר' אהרן היה עובד ה' בתמימות נפלאה, הקים את 'אגודת חסידי ברסלב' להדפסת ספרי רבינו והפיץ את המעיינות חוצה. לימים היגר לאמריקה, שם התגורר עד לפטירתו בי"ד באייר תשמ"ג. ארונו הועלה לארץ הקודש והוא נטמן בהר הזיתים.

רבי יצחק מנדל רוטנברג

רבי יצחק מנדל רוטנברג נולד בפולין בשנת תרנ"ה. ילד קטן היה כשהבחין במלמד שלו היושב מדי יום ולומד מתוך ספר כלשהו כשעיניו זולגות דמעות, לאחר מכן היה נועל את הספר במגירתו. המלמד היה אדם קשוח, ויצחק מנדל התפלא לראותו בוכה תוך כדי לימוד. סקרנותו התעוררה והובילה אותו לגילוי הספר הפלאי, 'השתפכות הנפש' שמו. כך החלה התקרבותו ל'נחל נובע מקור חכמה', כשאף אחיו ר' משה, עילוי ומתמיד עצום, זוכה להתקרב לחסידות ברסלב.

בסביבות שנת תרס"ח נסע ר' יצחק מנדל לאומן, שם פגש ברבי אברהם ב"ר נחמן חזן, שקרבו מאד ושח לו שיחות וסיפורים מרבינו ותלמידיו. הוא זכה גם להסתופף במחיצת החסיד המופלא רבי אלטר מטפליק הי"ד ולקבל ממנו מתורת רבינו. לאחר הטבח הנורא שהתחולל בטפליק, כשרבי אלטר נהרג על קידוש ה', ונודע שהמרצחים מאיימים להעלות באש את בתי היהודים יחד עם הקדושים, נסע תוך סיכון עצמי רב מרחק קילומטרים רבים עד לטפליק, התגנב בחשאי לבית רבי אלטר, נטל את גופו הטהור והביאו לקבר ישראל.

רבי משה אריה ביק, יליד מז'יבוז', סיפר שחסידי ברסלב מפולין היו מתאכסנים בבית אביו לאחר שהבריחו את הגבול בדרכם לאומן, ביניהם זכר היטב את רבי יצחק מנדל כנער צעיר החדור במסירות נפש.

לאחר מלחמת העולם הראשונה, עלה לארץ ישראל וייסד עם חבריו את המנין דחסידי ברסלב שהתקיים אז בביהמ"ד טשורטקוב. הוא היה בקי גדול בש"ס והיה מבאי ביתו של רבה של ירושלים רבי יוסף חיים זוננפלד, כן למד בחברותא עם הרב מטפליק רבי שמשון אהרן פולנסקי.

רבי שמואל הורביץ בספרו 'ימי שמואל' מתאר את פגישתו הראשונה איתו בצפת, בשנת תרפ"ג: "היה שם אחד שבא מחדש מחו"ל ולא הכרתיו עדיין, ושמו רבי יצחק מנדל, והוא שאל אותי אם אני מכיר את אלטר בן ציון. ובגלל שקרא לרבי אלטר בן ציון בשמו לבד בלי 'רבי', חשבתי שהוא מתנגד, על כן לא עניתיו. אבל לבסוף היינו ביחד במירון ועבדנו עבודת השם ביחד ורקדנו – ואז ידעתי שהוא מאנשי שלומנו" (פרק עט).

בהמשך מתאר רבי שמואל כיצד היה רבי יצחק מנדל משמח אותו ואת חבריו בניגוני ההתעוררות שהביא עמו, ובסיפוריו על עבודת ה' של אנשי שלומנו שזכה להכיר; ופעם אחת, כשדיבר איתם אודות ציון רבינו באומן, עורר בקרבם כיסופים עצומים לנסוע לשם עד שנמנו וגמרו להוציא זאת לפועל, והחסיד רבי שלמה קאוולער, שהיה כבר זקן, אמר שימכור את התכריכים שהכין ליום פקודתו ואת כל מטלטליו כדי לנסוע לאומן.

רבי יצחק מנדל רוטנברג התחבר עם אותם יחידי סגולה מחסידי ברסלב שעבדו את ה' בציון רשב"י במירון – כרבי אלטר בן  ציון קרוסקופ, רבי שמואל הורביץ, רבי ישראל דוב אודסר ורבי יעקב זאב ברזסקי – באהבת חברים מופלאה, עד שקשה היה להם להפרד איש מרעהו.

באחד ממכתביו של רבי יצחק מנדל לידידו רבי ישראל דוב אודסר, לאחר הולדת בנו, הוא כותב: "פליאה גדולה מאד בעיני שזה שני שבועות שנסעת לביתך ולא כתבת לי מאומה. אעפ"כ אני כותב לך, והשי"ת יתן לך שתגדלו למזל טוב בתוך כל בני ביתך לתורה לחופה ולמעשים טובים ויהיה מחסידי ברסלב…" בהמשך, הוא כותב לו שיחות יקרות ונפלאות ששמע מזקני אנ"ש, וחותם "ממני ידידך המחבבך בלב ונפש והמעתיר בעדך".

בידי רבי יצחק מנדל היה אוסף כתבי יד מגדולי אנ"ש, שאת חלקם קיבל מידידו רבי ישראל דוב. אוסף זה מצוי כיום בגנזך של ר' לייב'ל ברגר שיחי'.

לימים היגר רבי יצחק מנדל רוטנברג לאמריקה, שם, ברובע 'איסט סייד', המרכז היהודי הראשון בארה"ב, הקים את בית הכנסת של חסידי ברסלב.

נפטר בשיבה טובה בגיל תשעים ושש, ביום ה' באייר שנת תשנ"א.

רבי יהודה זילברמן

רבי יהודה ואחיו רבי שלמה זילברמן

מבין אנשי שלומינו שבפולין, מפורסמים האחים מלובלין, ר' יודל ור' שלמה'לֶה ממשפחת זילברמן. הם היו מהמקורבים הראשונים שזכו להתקרב לחסידות ברסלב בפולין.

הגדול מבין האחים היה ר' יודל, צדיק ולמדן, בצעירותו היה מבקר תכופות בביתו של הגאון הק' רבי צדוק מלובלין זצ"ל. באותם ימים אף זכה להשתטח על ציונו הקדוש של רבינו זצ"ל באומן. מאוחר יותר, בעקבות התקרבותו של החסיד הגדול ר' יצחק ברייטר, החלה להתגבש קבוצה ראשונית של צעירים צמאי קרבת־אלקים המוצאים רוויה במי הנחל נובע.

בין ראשונים אלו, נמנים: האחים ר' יודל ור' שלמה'לֶה; האחים ר' שמואל אלי' ור' יחזקאל מנדלאֵייל; ר' אהרן ליב ציגלמן, ר' יצחק מאיר קורמן, ור' לייביל. 7 חסידים אלו, הצטרפו לר' יצחק ברייטר במסעו השני לאוּמַן, לקראת ראש השנה תרס"ז.

* * *

לר' יודל דנן היה חלק רב בגילויָם של המראה־מקומות על "ספר המדות" שחיבר רבי צדוק מלובלין זצ"ל, על כך כותב החסיד היקר ר' יעקב דוב:

'שמעתי מפי הרב החסיד, מזקני וגדולי אנ"ש, מהמקורבים הראשונים לדרך אדמו"ר זצוק"ל בפולניה, הרב ר' יודל זילברמאן ז"ל הי"ד מלובלין, שהוא היה האיש שלקח את ה"ספר המדות" עם המראי־מקומות מהגאון הקדוש ר' צדוק הכהן זצוק"ל מלובלין בסוף ימיו להדפיסו. אבל התנה תנאי, היות שהמראי־מקומות כתובים על ה"ספר המדות" שלומד בו, על כן לא יוכל להלוותו אפילו ליום אחד, כי לא יכול להיות בלעדו, רק בעת שיביאו לו אחר  –  יתן את שלו!

כמו כן סיפר, שראה אצל הגאון הקדוש, חידושים על כל ספרי אדמו"ר זצוק"ל, אך מפני רעש המלחמה האחרונה נאבדו, ולא נודע לנו מקומם'.

* * *

בעקבות ר' יודל, התקרב גם האח הצעיר, מבקש ה', ר' שלמה'לֶה, לחסידות ברסלב, וברבות הימים, בשנת תרפ"ג, זכה לעלות ראשונה לארץ־ישראל.

בספר 'ימי שמואל', מסופר על שמחת 'פדיון־הבן' שערך ר' שלמה'לֶה, בחודש אייר תרפ"ד, ב'בבית מדרשינו במאה שערים'.

בשנת תרצ"ז, זכה גם ר' יודל לעלות לארץ, עלייתו היתה רצופה בניסים ונפלאות, והיא מתוארת בארוכה במכתביו של החסיד הגדול ר' אהרן לייב ציגלמן.

במאורעות הדמים של שנת תש"ח, ביום חמישי, ל"ג בעומר, נהרג ר' יודל עם זוגתו, מפגיעת פגז אויב, בשכונת 'מאה שערים' בירושלים, הי"ד.

באותו יום כואב, בעברו ב'מחנה יהודה' בירושלים, נהרג גם האח ר' שלמה'לֶה, אף הוא מרסיסי פגז שפגע בו, הי"ד.

הנאהבים והנעימים בחייהם ובמותם לא נפרדו

ת. נ. צ. ב. ה.

רבי משה פרידמן

החסיד ר' משה'לה פרידמן זצ"ל

כבר בגיל י"ב החל משה'לה פרידמן לדרוש  את ה', בלבו בערה אש אהבת ה' ומצוותיו. אמנם הוא בא ממשפחת "פרושים" יראים וצדיקים אבל לא מצא את שאהבה נפשו.

סיפר ר' משה:

"בשנים ההן, זכיתי להכיר צדיקים, גאונים ויראי ה' גדולים, כמו הגה"צ רבי דוד בהר"ן והגרי"מ חרל"פ. דלתו של הגאון רבי דוד בהר"ן פתוחה היתה לפני תמיד, והוא קרבני קרבה יתירה. אך אני,  הרגשתי שאיני מצליח להיות כמותם, איני חש רוויה בעבודת ה'. עד שבאחד הימים התבוננתי בעבודתו של השכן מ'שערי חסד', מחשובי חסידי ברסלב, רבי יום טוב זלוטניק, ומצאתי בו את שאהבה נפשי, בקרבתו, הרגשתי, אוכל להיות יהודי כשר. מאז לא זזה ידי מתוך ידו".

מאז ובמשך שבע שנים רצופות לא זזה ידו של משה'לה  מתוך ידו של רבי יום טוב, הסנה הבוער באש אהבה לבורא, עמו התפלל, עמו למד, עמו יצא בלילות מחוץ לישוב – ל"הניעור בלילה" – לידו עמד גם ביומו האחרון ובשעותיו האחרונות.

בחור צעיר היה ר' משה כאשר החליט ר' יום טוב לבנות במו ידיו את בית הכנסת ברסלב בשכונת שערי חסד. הוא איתר שטח,  וקבוצת הבחורים, ביניהם ר' משה,  בנו אותו בלילות, בהיחבא מעין שלטון המנדט.

מספרים שעל כל שורת לבנים חדשה שהוקמה, יצאו הבחורים בריקוד ברחובה של עיר, לעיניהם המשתאות של פרושי שערי חסד ומשפחותיהם. בין הרוקדים היה כמובן רבי יום טוב.

יצוין, כי לאחר הסתלקותו של מורו רבי יום טוב, במשך יותר מיובל שנים, היה ר' משה הרוח-החיה, הבעל קורא, הגבאי וממארגני שלוש סעודות וכדומה, בבית הכנסת ברסלב שבשערי חסד.

מאותה שעה שקשר את עתידו הרוחני בתורתה של ברסלב, למד ר' משה היטב את אשר לומדים בבית מדרשה של ברסלב, היינו ללעוג מן העולם וקנייניו החמריים, שום מאורע ממאורעות העולם לא נגע ולא פגע בו, כולל גם מחלות ופגעים כאלו שרק יחידים "זכו" להם. וכך עבר את העולם כאשר הוא מורם בטפח מעל גבי הקרקע, כנוגע ואינו נוגע.

בערב פסח של השנה שעברה, חלה ר' משה את החולי ממנו נסתלק. כאשר הגיע בנו לבקרו ושאל אותו: "מה יהיה עם פסח?" השיב: "למד 'ליקוטי הלכות' ויהיה לך פסח"… ובינו לבין עצמו לחש: "אבל מה יהיה עם שבועות?"…

אכן, נסתלק בערב ר"ח סיון תשס"ח, כאשר מילותיו האחרונות שכתב בכתב ידו, כשהדיבור כבר ניטל מפיו, היו: "תן לי ספל מים וקערה לנטילה".

כעבור זמן קצר השיב את נשמתו המזוככת ליוצרו, בשיבה טובה.

רבי שמואל מטפליק

רבי שמואל מטפליק – תלמיד רבינו הק'

בין חורף תקס"ז לקיץ תקס"ח, ערך רבינו הקדוש נסיעות פלאיות, שכעדות מורנו רבי נתן, היו בהן כוונות נשגבות ונעלמות מבינת אנוש, והיוו חלק חשוב בהתעסקותו בתיקון נשמות.

בין הערים אותם פקד היו: נאווריטש, זסלב, אוסטרו, ברוד, דובנה, למברג ועוד.

למלווה נבחר על ידי רבינו רבי שמואל שפילבנד מטפליק, מהנגידים שבין חסידיו, שהיה ירא ושלם, עד שהפליג פעם רבינו בשבחו באוזני תלמידו רבי נתן: "רבי שמואל 'נכנס ויצא בשלום' – לפי בחינתו" (עפ"י חגיגה יד ע"ב).

ממסע נשגב ואפוף מסתורין זה, שב רבי שמואל, כמי שחזר ממסע בעולם אחר; הוא סיפר באוזני חבריו כמה עובדות נוראות-הוד, להן היה עד.

טרם צאתם לדרך, נתן לו רבינו שלושים 'רענדלאך' [=מטבעות שערכם רב], בהם רכש עגלה וסוסים, ושכר עגלון. רבינו שינה את לבושו ולבש בגדי סוחר, והורה למלוויו שלא לגלות בשום מקום בואו את זהותו.

רבי שמואל והמלווה הנוסף ר' אייזיק יוסף מליפוביץ, לא ידעו כלל מהו יעד הנסיעה; כל פעם, בהגיעם אל פרשת דרכים, שאלו את רבינו אנה יפנו, וכפי שהורה – כן עשו.

פעם אחת עצרו, לפי פקודתו, על אם הדרך, ליד פונדק יהודי.

בהיכנסם, ראו את בעל האכסניה מחזיק בידיו תינוק כבן שנתיים. לפתע החווה הקטן באצבעו על רבינו ואמר לאביו: "הנה 'גוטער איד' [=אדמו"ר]" – – –

השתומם ר' שמואל מאד על כך, שכן רבינו היה נראה כסוחר לכל דבר. אך חשב, שמא בכל זאת מתכוון התינוק אליו, מכיוון שהתברך בהדרת-פנים. הוציא מטבע מכיסו, נתן לילד ואמר: "נכון, אני הוא האדמו"ר?" "לא"! נענע הקטן בראשו לשלילה, והצביע שוב על רבינו: "הוא האדמו"ר" – – –

כשפנו לדרכם, הביע ר' שמואל את התפעלותו באוזני רבינו על דברי הילד. נענה רבינו: "וכי מיהו 'מבין' בזמנים שכאלה…?"

כעבור מספר ימים, הזדמנו שוב ליד אותה אכסניה. ביקש רבי שמואל מהעגלון לעצור. ירד ונכנס פנימה, כדי לחזות שוב בתינוק הפלאי. תדהמה אחזה אותו למראה עיניו: בעל-הבית, אבי הילד, יושב שבעה על בנו – – –

לאחר מכן הסביר רבינו: "בילד פלא זה שכנה נשמה של 'ינוקא', הוא ידע סודות גנוזים, ולפיכך נפטר בעודו רך בשנים".

מחזה מופלא נוסף, שהיה רבי שמואל עד לו, ארע בהיותם בלמברג. אותה שעה חלף לידם גדוד חיילים, מובל בידי מפקדיו. פנה רבינו לרבי שמואל: "לך וספור כך וכך שורות, ובשורה פלונית, שבה כך וכך חיילים, הרם את שרוולו של חייל פלוני".

חרף הסיכון שבדבר, עשה כמצוות רבו – ולהפתעתו הרבה, התגלו תחת מדי החיל – תכריכים…

"דע לך," גילה לו רבינו, "כי בדרך זו מוליכים מלאכי-חבלה את האדם לגיהינום" – – –

עקב שימושו את רבינו בדרכים, זכה רבי שמואל ללון עמו בחדר אחד. יום אחד שאלו רבינו: "השמעת משהו אמש בלילה הזה?"

"לא שמעתי מאומה," השיב ר' שמואל, "אך במשך כל הלילה לא הצלחתי לתת תנומה לעפעפי."

"אף על גב דאיהו לא חזי – מזליה חזי," נענה רבינו בלשון הגמרא, "אף-על-פי שאתה לא ראית – נשמתך ראתה"! ומתוך הדברים הבין רבי שמואל, כי באותו לילה נתגלו לרבינו דברים עליונים ונשגבים.

ימים רבים עברו מאז, ובשבת קודש, כ"ד באייר שנת תקצ"א, נפטר רבי שמואל לבית עולמו.

במכתב שכתב אז מוהרנ"ת לבנו, הוא מבקש ממנו: "תראה לשלוח להודיע לר' מרדכי, שאביו ר' שמואל זכרונו לברכה נפטר לעולמו בטפליק ביום שבת-קודש העבר, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים – כדי שיאמר קדיש. המקום ינחם אותו מהרה."

רבי נפתלי כהן

רבי נפתלי כהן

אביו ר' יצחק דוד היה מן הקטוניסטים – אותם ילדים יהודים שנעקרו מחיק משפחתם על ידי חיילי הצאר וגוייסו לצבא הרוסי. כארבעים שנה שהה האב במחנה נוכרי, מנותק ממורשת עמו, כשאוצר יקר נותר ברשותו – התפילין, אותן הניח מדי יום חרף הסיכון שבדבר.

פעם אחת הבחין בו המפקד כשהוא עטור בתפילין, ניגש אליו ותלשם בגסות מראשו. יצחק דוד, שהיה חסון בגופו, חבט במפקד בכוח בקת רובהו והלה נפל מת במקום.

יצחק דוד נכלא ודינו נפסק לבחור באחד מבין השניים: מוות בירייה, או לחילופין לעבור בין שתי שורות של מאה חיילים שילקו אותו בשוטים. הוא בחר באפשרות השנייה; וכיון שהיה בריא וחזק, שרד.

לאחר מכן שוחרר, נשא אשה ונולד לו בן, הוא רבי נפתלי דנן שהתקרב לחסידי ברסלב והתגורר בברדיטשוב.

בבוא הזמן השיא רבי נפתלי את בתו לחסיד הגדול רבי אברהם בן רבי נחמן חזן. בעת ה'תנאים' הבטיח רבי אברהם לחותנו (שאגב, היה צעיר ממנו בשנתיים) כי לאחר שיעלה לארץ ישראל, ישתדל להשיג אשרות עלייה גם עבורו ועבור משפחתו.

לפרנסתו שימש רבי נפתלי כאדריכל. חתנו רבי אברהם היה משבחו על כך שעבד אך ורק בימות הקיץ, כשהוא חוסך ממון לתקופת החורף, אז עסק בעבודת בוראו בהתמסרות מוחלטת.

היה זה הוא שבנה מחדש בשנת תרס"ג את ה'קלויז' באומן, העומד על תלו עד היום. בעקבות כך נאלץ לברוח ולעלות לארץ הקודש. ומעשה שהיה כך היה: לאחר שהושלמה בניית הקלויז, באו רבים לחזות במבנה המפואר, ביניהם כמרי הכנסייה הנוצרית שיצאו מגדרם מהתפעלות. כששמעו כי הוא זה שתכנן את הבנייה, פנו אליו בבקשה שיבנה עבורם… בית תיפלה.

הזדעזע רבי נפתלי למשמע אוזניו, אך מאידך התיירא לסרב לבקשתם. ארז את מטלטליו וברח עם משפחתו לארץ ישראל, כשאת האישורים השיג עבורו חתנו רבי אברהם בן רבי נחמן.

התיישב רבי נפתלי בירושלים העתיקה ועבד את בוראו תוך דבקות עצומה ברבינו הקדוש. על התבטלותו לדבר רבינו להימנע מהזדקקות לרופאים, סיפר החסיד רבי ישראל בער אודסר, כי כשחלה פעם רבי נפתלי, הגיע אליו לבקרו. באותה עת הזמינה זוגתו של רבי נפתלי רופא שיבדוק אותו, ברגע שנכנס הרופא לבית, סובב רבי נפתלי ראשו אל הקיר וקרא בקול גדול: "מלאך המוות, צא החוצה!"

נעלב הרופא עמוקות ואמר: "שנים רבות עוסק אני ברפואה, ואף פעם לא כינו אותי כך"… פייסה אותו אשת רבי נפתלי והסבירה לו שאל לו לדון את החולה במצבו הנוכחי… למותר לציין כי רבי נפתלי לא הכניס לפיו שום תרופה, וקם ממיטת חליו ללא התערבות רפואית.

לפני הסתלקותו, נכנסו ר' יעקב זאב ברזסקי ור' יצחק מאיר קורמן לבקרו. הוא שוחח עמם רבות על גדולת רבינו ובין היתר אמר להם: "אינני פוחד מכלום, כי תהילה לק-ל יש לי 'המחאה בנקאית' שמתקבלת בכל המדינות" (ע"פ לשון רבינו במעשה מברגר ועני), בהתכוונו לכוחו הגדול של רבינו לעסוק בתיקון נשמות מקורביו.

לבקשת אשתו לגם מעט חלב, כשקודם לכן הוא מברך בהתלהבות ודבקות ברכת "שהכל", אחר הוסיף כי "שהכל נהיה בדברו" – ראשי תיבות: "נחמן בן שמחה" בהטעימו שרבינו הקדוש השיג את "דבר ה'" שמשם באות כל הרפואות שבעולם (עפ"י ליקוטי מוהר"ן ח"ב א).

כעבור שעה קלה נסתלק לעולמו. היה זה ביום ג' באייר שנת תש"ב.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון אוצרות)