מאת: נ. בן אברהם
הוא התהלך שפוף ברחובות שכונת קטמון הישנה. איש גוץ היה, לבוש מעילים על גבי מעילים, משל קר לו תמיד. בגדיו הארוכים הגיעו עד לנעליו, שהיו אף הן גדולות ממידתו.
מפיו לא הוציא הגה, אבל פניו השחומות סיפרו הרבה, הרבה…
זקנו ארוך, עיניו סוקרות לכל צד, כמו ביקשו להבטיח, שאיש אינו רואהו, בצידקתו ובהתנזרותו מהוויות העולם. לחייו הנפולות, הסגפניות, כמו אמרו: הלואי ואעבור את העולם הזה, על הגשר הצר, הצר מאד, כפי שאומר רבינו זי"ע, כך בשתיקה, בלי פגם.
כי על כן, חסיד ברסלב היה, וקשור בכל נימי נפשו לתורתו של רבינו זי"ע.
עשרות רבות של שנים שתק ר' נחמן, דיבר אך ברמזים; בפיו השתמש רק כדי ללמוד ולהתפלל.
איש לא ידע את סודו. אמרו, כי הוא עושה זאת ל"כפרת עוונות". אך לכך לא היה כל אישור, שהרי הוא עצמו לא דיבר ולא סיפר כלום.רק את כינורו זכיתי לשמוע, בימי ילדות, כאשר בא לחיידר שלנו, לנגן לכבוד סיום חומש בראשית, אצל ר' בנימין ברגר.
מני אז, נדירים היו הזמנים, בהם ניאות ר' נחמן להוציא את כינורו ולנגן. אך משניגן – היטיב נגן.
התגורר בקיטון צר, בודד, מתחת לגרם-מדריגות בית הכנסת של חסידי ברסלב שברחוב השיירות. שם משפחתו היה הלמן. הוא נולד בפולין, בפראגה (לא פראג!), עיירה קטנה ליד ורשה, משם הגיע, באמצע שנות התר"צ, עם הוריו.
בתחילה התגורר יחד איתם בתל-אביב, וכרוב הצעירים בעיר, אף הוא עסק במלאכה, אך שמר מכל משמר על התורה ועל המצוה.
לימים נפטרה עליו אמו, אליה היה קשור מאד, והוא מאן להתנחם; לא מצא מנוח לנפשו העגומה, זנח את מקצועו כסייד וישב שקוע בהרהורים עמוקים, באין מנחם לו.
אומרים, שאז החל מתרפק על חיי התורה והחסידות בעיירה היהודית שבמזרח אירופה, געגועים שהובילוהו לנטישת חיי החולין לגמרי, את מקצועו ואת חבריו. הוא לבש בגדי קודש ירושלמיים, ישב אוהלים, קרא פרקי תהלים, ולמד תורה וספרי יראה.
באותו זמן, אומרים גם כן, גמלה בלבו ההחלטה, כי מאחר והחיים והמוות הם ביד הלשון, והיא הגורמת לכל חטא ועוון, אין טוב לגוף, משתיקה – – –
ולפי שעקשן גדול היה מטבעו, התמיד בהחלטתו, והיה לשתקן גמור. בני המשפחה עמלו להניאו מכך, אך דבר לא הועיל.
בפרק זמן זה, פרצו מאורעות תרצ"ו, ובארץ שרר משבר כלכלי גדול. האבטלה היכתה בכל, ובתל-אביב, בכל עבר ופינה, נראו פליטים, שברחו מישובי הספר, ישנו על ספסלים בבתי הכנסת, והתגוללו ברחובות בחוסר-כל.
באותה תל-אביב של אז, התוודע אליו יהודי יקר, ר' ראובן שפנייר, ששמע שתיקתו הגיע לאוזניו, ועד מהרה היה לו לאב ולפטרון, לקחו תחת חסותו, אף שיתפו ב"עסקיו", בחלוקת לחם ותה לפליטים הרבים.
חלפה תקופה, ור' ראובן גמר אומר לעבור ירושלימה, לעיר העתיקה, ואת בן חסותו, נחמן, לקח עמו.
כאן התקרב נחמן לחסידי ברסלב, בהם דבק, אף עבר עמם לקטמון, כאשר נפלה העיר העתיקה בידי צר ואויב.
כאן נשא את בתו של אחד מחשובי חסידי קרלין, ר' משה אהרן הורביץ, אך חי בפרישות, בקמרונו הצר. במשך כל ימות השבוע כמעט ולא בא הביתה. חמיו, שהעריכו מאד, טיפל בילדיו במסירות רבה, ובכך איפשר לו להקדיש את כל חייו קודש לה'.
כאן, מתחת למדריגות בית הכנסת, עשה ר' נחמן, בצינעה, את ימיו ולילותיו, תוך לימוד תורה הרבה ותפילה בדביקות. לרוב לא נשמע הגה מן החדרון, אך לעתים, כאשר היה סבור, כנראה, שאיש אינו נמצא בקירבת מקום, היינו שומעים אותו נוהם נהימות עזות מתוך הלב, בכמעין שיג ושיח עם בורא כל העולמים – – –
ואנו הילדים, היינו מתקרבים בשקט לחלון הקטן, כדי לראות, ולו פעם, במחזה הגדול. הלכנו על בהונות רגלינו, כפופים… אבל אף פעם לא הצלחנו להיזהר דיינו… רחש קטן – ור' נחמן הפסיק…
בלילות, היה מתכרבל במעיל, עטוף מעל ראשו, וישן בעמידה – – – כן, בעמידה, כשהוא רק נשען על שלחן, או על אדן חלון.
כשאותות זקנה החלו להיראות בו, היה ישן בישיבה. רק בשנותיו האחרונות, כשמחלת סוכרת כבר קיננה בו, התיר לעצמו שכיבה. בלילות ירח של קיץ, היינו רואים אותו באפלולית, מוטל על ספסלי האבן שבחצר בית הכנסת, תחת עצי האיקלפטוס הנישאים לגובה רב.
בכל מקרה, התעורר תמיד באמצע הלילה, לעבודת הבורא, לעריכת תיקון-חצות, עד יומו האחרון.
שמו המלא: ר' נחמן אליעזר ב"ר מרדכי אהרן הלמן (שותק)
