נולד בירושלים לאביו החסיד ר' שמואל מאיר אנשין, בבית צר בן חדר אחד וחלון אחד בלבד, שיראת שמים טהורה היתה ספוגה בקירותיו.
אברך צעיר היה ר' שמעון בימי קום המדינה, האנגלים עדיין שלטו כאן ונערים יהודים רבים הסתפחו לשורות האצ"ל ולחמו באנגלים. המצב היה מתוח ביותר וכל מי שנחשד בקשר כלשהו למתחרת זו או אחרת, חייו היו נתונים בסכנה. קרו מקרים בהם לוחמים יהודים נהרגו בחילופי יריות עם האנגלים והוצבו מארבים לתפוס את מי שיבוא לפנותם ולעסוק בקבורתם, בהנחה שמי שדואג להם, קשור אליהם. אנשי החברא-קדישא פחדו לנפשם, והגופות נותרו כדומן על פני השדה. באותם ימים נוסד ארגון 'כבוד המת' ור' שמעון הצעיר היה ממתנדביו. לא פעם נעצר בעודו עוסק בחסד של אמת ונחקר על קשריו עם הלוחמים. אך הוא השיב בעוז: "אין לי מאומה איתם, יהודי אני ומצווה על שמירת כבוד המת"
פעולותיו אלו, היו אבן יסוד לפעילותו הכבירה שנמשכה קרוב לששים שנה, כשבהמשך הוסב שם הארגון ל'כבוד החי' וניהל מאבק עיקש נגד גזרת ניתוחי המתים. לא פעם ולא פעמיים העלים ר' שמעון גופות של נפטרים תחת אפם של אנשי החוק שזממו לשלוח בהן יד. לימים, חבר לר' דוד שמידל שליט"א יו"ר ארגון 'אתרא קדישא' שהוקם על ידי הרב מבריסק זצ"ל ויחד לחמו בכל מקום בארץ ובעולם שבו נמצאו קברי ישראל בסכנה. עד ערוב ימיו, היה ר' שמעון עטור השיבה רץ בעזות דקדושה ועוצר בגופו את מלאכת חילול קברי הקדמונים. בנו סיפר, כי בכל פעם שנודע לאביו על קבר שחולל או שעומדים לחללו, היו פניו מחווירות והוא הזדעזע מחדש, הדבר בער בעצמותיו ובשום אופן לא אבה להשלים עם הגזרה.
קשור היה מאוד לציון רשב"י זיע"א במירון, ובשנים שלא היה ניתן להגיע לאומן, היה מבאי הקיבוץ במירון בראש-השנה. בל"ג בעומר היה דואג למים לשתייה בחצר הציון ולהסדרת המחיצות כראוי.
בחודש אדר תשל"ב, כשהחסיד רבי שמואל הורביץ חש כי קרוב יומו להסתלק מן העולם, פנה אל ר' שמעון, איש החברא קדישא, ואמר לו כי חפץ הוא מאוד להיקבר בחלקת אנ"ש חסידי ברסלב מברדיטשוב, אשר בהר הזיתים, כי אהבם אהבת-נפש. הוא אף ביקש שיטבלו את גופו אחרי פטירתו במקווה של רבי ישמעאל כהן גדול, בנקבת מעיין השילוח שבכפר סילואן שלמרגלות העיר העתיקה. שתי הבקשות היו קשות לביצוע; החלקה המדוברת היתה כבר מלאה, ומעיין השילוח הוא מקור מי השתיה של ערביי המקום. אך ר' שמעון, איש המסירות-נפש, התאמץ ומצא עבור ר' שמואל מקום פנוי בחלקת אנ"ש דברדיטשוב וכמו כן מילא את בקשתו השניה.
זכה ר' שמעון לנסוע לציון רבינו הקדוש באומן עוד בימי הקומוניסטים. ומשנפתחו הגבולות, היה מבאי הקיבוץ הקדוש באומן. כמו כן ניצל את ההזדמנויות שבהן הגיע לאוקראינה בשליחות 'אתרא קדישא' כדי לבוא ולהשתטח על ציון רבינו.
היה זה כשתכנן נשיא אוקראינה להפוך את ציון רבינו הקדוש באומן ל"אתר לאומי" ומהנדס אוקראיני הכין תכנית לבנות מדרגות על כל ההר הקדוש, כשבראש המדרגות יעמוד הציון. למקום הובאו משאיות שהחלו בפריקת טורי מדרגות הבטון. הגיע ר' שמעון בשליחות 'אתרא קדישא', בדק את השטח ובו במקום פסל את התכנית, מכיוון שההר מלא בקברי הקדושים הטמונים שם וחלילה לפגוע בכבודם ולבנות מעליהם מדרגות. כשראה שהמתכננים מתקשים לסגת מתכניתם, הלך והזעיק את כל אנ"ש שהיו שם, כשני מניינים, ופתח באמירת תהילים, כשהוא מכריז כי רק על גופתו יונחו המדרגות! כיוון שראו האחראים לדבר את נחישותו, חזרו בהם מתכניתם והאזור כולו גודר ונשמר בקדושת בית החיים עד היום הזה.
מנהג נאה עשה לו ר' שמעון ביום הפורים, היה מתחפש ל'רופא של פורים' ומכתת רגליו ואוסף 'מתנות לאביונים', אותן היה מחלק בו ביום לעניים הגונים.
השיב נשמתו לבוראה בה' באדר ב' תשס"ה. נטמן בהר המנוחות ליד קברי אביו ואֶחיו.
החסיד המופלג רבי שלמה וקסלר, נולד בגרמניה, לאביו הגאון הצדיק רבי פנחס משה אלחנן, שכיהן כרבה של הוכברג.
גדול בתורה וביראה היה האב, מכל רחבי גרמניה נהרו אליו נערים מבקשי דעת, כדי ללמוד תורה מפיו.
בנו הצעיר, שלמה'לה, התבלט משאר חבריו שבמחיצתם גדל; כבר בשנות בחרותו המוקדמות מאס בהבלי העולם הזה ותאוותיו, ונכסף בכל מאודו לעבודת ה'.
משמים צפו בכיסופיו הטהורים, וסללו עבורו את הדרך אל הצדיק.
כלל ידוע הוא, שאורו של רבינו אינו מתגלה, אלא למי שלב מתגעגע לו. שלמה'לה היה בעל לב כזה. הספר שמצא, הפך לידידו הטוב ביותר, והבעיר בקרבו להבה יוקדת ליוצרו.
לימים יציין רבי שלמה עובדה מפליאה: למרות שבגרמניה מולדתו, לא נמצאו חסידים, וחסידי ברסלב בפרט, ולפיכך גם 'מתנגדים' לא היו – אך כיוון שכבר אמר רבינו "הבאתי לכם מתנה – מחלוקת", צמח לו, למקורב החדש, מתנגד לדרכו החדשה. היה זה אחד מקרוביו, שנהג דרך קבע להחביא את הספר מפניו, כל אימת שהיה משאירו על החלון. ובכל פעם מחדש, היה עליו לחפש אחר הספר הקדוש…
מאז דבק הנער בדרכו של רבינו, השתוקק בכל ליבו לקיים את כל הנאמר בספר, מהסעיף הראשון ועד האחרון. כיון שכן, חש שהמילים שלהלן זועקות אליו: "מי שרוצה להיות איש ישראל באמת, דהיינו שילך מדרגה לדרגה – אי-אפשר כי אם על-ידי קדושת ארץ-ישראל"!
מיום ליום הלכו כיסופיו לארץ-הקודש וגברו, עד שיום אחד פנה אל אביו ובקשתו בפיו: "הבה נעלה לארץ אבותינו!"
באותם ימים נחשבה העלייה ארצה למעשה חריג; קל וחומר כשמדובר ביהודי גרמניה. דבריו עוררו תמיהה גדולה. אלא ששלמה'לה הצעיר, שמידת העקשנות דקדושה טבועה היתה בנפשו, לא ויתר על רצונו. הוא שב והפציר, עד שנענה אביו: "רצונך לעלות לארץ-ישראל? עלה לבדך, ואני אדאג לך להוצאות הדרך".
נפרד הנער הצעיר ממולדתו וממשפחתו, ארז את חפציו, והפליג באוניה לעבר ארץ חמדת אבות. היה זה בשנת תרמ"ח. לאחר שהטילה האוניה עוגן בחופי הארץ, ירד שלמה'לה ממנה, כשליבו עולה על גדותיו… הנה עומדות רגליו על אדמת הקודש, שעל רוממות מעלתה למד כה רבות מתוך הספר הקדוש שעמו.
ברדתו מן האוניה, נשאל על-ידי שוטרים טורקיים, ששלטו אז בארץ: "מאין הגעת?"
– "מגרמניה".
"אם כך", השיבו לו נחרצות, "שהותך בארץ, מוגבלת למספר חודשים בלבד".
הנער עולה בחדווה לירושלים קרתא דשופריא, וקובע בה את מושבו. גם בירושלים דאז, שהייתה מלאה תלמידי-חכמים ויראי ה', לא הצליח להסתיר את יראתו שקרנה מפניו. שמירת עיניו הייתה לאות ולמופת, והכל כינוהו: "דער פרומער בחור" (= הבחור הירא והחרד).
בירושלים התגורר באותם ימים הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר, בעל 'לב העברי'. הנער שיראתו על פניו, נשא חן בעיניו והוא קרבו קירבה רבה ודאג לכל מחסורו. כיוון שהיה שלמה כבן-בית אצלו, הבחין רבי עקיבא יוסף בספר 'ליקוטי עצות' שאינו מש מחיקו של הנער.
חיבתו והערצתו היוקדת של בעל 'לב העברי' לתורתו של רבינו היא מן המפורסמות. בספרו מביא הוא מדברי רבינו, ולימים אף סייע בהקמת בית המדרש הראשון של חסידי ברסלב בירושלים העתיקה, מול מקום המקדש.
"היודע אתה?", פנה אל שלמה, "יש עוד ספרים נפלאים ממחבר קדוש זה; הבה ואראך". הוא הוליכו אל ארון הספרים, והראה לו את הספרים 'ליקוטי מוהר"ן' ו'ליקוטי הלכות', וסיפר לו על חסידי ברסלב המתגוררים בירושלים.
שש הנער על הספרים החדשים שגילה, כמוצא שלל רב, והרווה את צימאון נפשו בהם.
כעבור תקופה, שידכו רבי עקיבא יוסף עם בתו של רבי מנחם מאניש שיינברגר. לשם כך זימן את הכלה והוריה אל ביתו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל, וביקש מהנער להציץ מבעד חור המנעול אל החדר בו ישבו. התכופף שלמה אל חור המנעול, תוך כדי שהוא מסתירו בכף ידו, ומסתכל על ידו…
זמן קצר לאחר מכן, נתקיימו הנישואין, ובעקבות כך, הותר לו מבחינה חוקית להישאר בארץ לקביעות.
כל אותם ימים, עמד רבי שלמה בקשרי מכתבים עם בני משפחתו ואביו שבגולה. הערצה גדולה רחש רבי שלמה לאביו, וכך היה אומר: "בכל הדברים גדול אבי ממני, לבד משני דברים, שזכיתי אני יותר ממנו. האחד: התקרבתי לרבינו; והשני: שזכיתי לעלות לארץ-ישראל".
רבי שלמה התיישב בשכונת 'בתי מחסה', שם התגורר למעלה מיובל שנים, עד לנפילת העיר העתיקה, בשנת תש"ח, לידי הירדנים.
מצא את שאהבה נפשו
באותם ימים דרו מתי מעט חסידי ברסלב בעיר הקודש והמקדש. כעבור מספר שנים, בשנת תרנ"ד, עלה ארצה החסיד הגדול, איש האלוקים, רבי אברהם בן רבי נחמן חזן, מאומן. הוא השתקע בארץ-הקודש למשך 20 שנה, כאשר מידי שנה הפליג באוניה לאוקראינה, בתנאים הקשים של אותם ימים, כדי לקיים את דברי רבינו – להיות אצלו בראש-השנה.
מרגע ההיכרות של רבי שלמה עם רבי אברהם, נקשרה נפשו בנפשו. הוא מצא בו את שאהבה נפשו, גאון וחסיד, הבקי בכל מכמני התורה, נגלה וסוד, שפל בעיני עצמו, ודבוק בדביקות יוקדת, בכל נימי נפשו ברבינו הקדוש.
את חסידי ברסלב, שדרו באותם ימים בירושלים, ניתן למנות על יד אחת. לפיכך, חיבב והעריך רבי אברהם את רבי שלמה בלי שיעור, ופתח בפניו את אוצרות-הטוב הצפונים במוחו ובליבו.
רבי שלמה וקסלר דבק בדברי רבי אברהם והיה מעלה על הכתב את אשר שמע מפיו. מעט מזעיר מרשימותיו, הודפס בספרים 'כוכבי אור' ו'חכמה ותבונה'.
רבי אברהם, שצפה בעיניו הטהורות את הסכנה הרוחנית הממשמשת ובאה על יהדות רוסיה, היה מרבה לדבר על לבם של אלו שהייתה לו השפעה עליהם, שיעשו כל שביכולתם, כדי לעלות ולהתיישב בארץ-הקודש.
בני חבורה זו נשמעו לדבריו, כשחלקם משאיר בגולה מעמד, פרנסה מבוססת ונכסים. וכך, מתוך מסירות-נפש עלו והשתקעו בארץ.
ידידות אמיצה נקשרה בין רבי שלמה ובין חסידים נלהבים אלו, שתום ליבם ודביקותם העצומה ברבינו קרנו מפניהם. בייחוד התיידד רבי שלמה עם החסיד רבי נתן בייטלמכר. שנים ארוכות היו לומדים יחדיו בספרי רבינו הקדוש, ועוסקים בקיום עצותיו.
עבודה גדולה הייתה להם ב'שמחה וריקודים': כשהיו מסיימים את לימודם, היו שרים ומרקדים בשמחה עצומה, מתוך אושרם על שזכו להתקרב לאורו של צדיק האמת. על חברותא קדושה זו לא ויתרו מעולם. כאשר חלה אחד מהם, היה חברו בא אל ביתו לבקרו, וללמוד עמו בספרי רבינו.
בשנת תרס"ב, נוסד בירושלים בית-המדרש הראשון שנקרא על-שם רבינו, מול מקום המקדש, ומאוחר יותר נאלץ מסיבות שונות לנדוד ממקום למקום. אחת 'מתחנותיו' הייתה בבית-מדרש סמוך לבניין 'גמילות חסד'.
"באותה תקופה", סיפר החסיד רבי שמואל מאיר אנשין לבנו רבי ישראל נחמן, "נהגו אנשי שלומינו, בהשפעת דברי רבי אברהם בן רבי נחמן, לרקוד מדי לילה לאחר תפילת ערבית ריקוד של שמחה שנמשך כחצי שעה. ערב אחד, הגיעו קולות השירה והריקודים לאוזני שוכני הבניין הסמוך, וכיוון שלא היו רגילים בכך, מיהרו אל בית-המדרש והרימו קול מחאה. לנוכח מחאתם פסקה השירה הנלהבת באחת.
"רבי שלמה החל נושא ונותן עמם בדברים, כשהוא מסביר להם, כי אין כל פסול ופגם בהנהגה זו. אולם האנשים עמדו על שלהם. באותם רגעים, נכנס אל בית-המדרש רבי אברהם. בראותו את הדיון הסוער, שאל את אנשיו, במה דברים אמורים? כששמע על מה נסוב הוויכוח, פנה אל המוחים, ואמר: 'רצונכם לקיים את המצווה של עצבות? קיימו אותה, אולם אנו חפצים לקיים את המצווה של שמחה'…"
אהבה ואחווה עצומים שררו באותם ימים בין חסידי ברסלב המעטים, אפילו המתנגדים היו יוצאים נכחם מגדרם והתפעלותם, ואומרים, כי חסידי ברסלב נראים כמשפחה אחת.
החסיד רבי שמואל מאיר אנשין, היה אומר לבניו: "בשמחה משפחתית אני משתתף רק אם אני מוזמן אליה, אך כשהשמחה שורה במעונו של אחד מחסידי ברסלב, אני מגיע גם ללא הזמנה".
החסיד שאסף מחוסרי בית
בעל לב רחב וגדול היה רבי שלמה וקסלר. ביתו היה פתוח לרווחה לכל אדם. באותן שנים, סבלו בני ירושלים מעוני ומחסור, פרנסתם העיקרית הייתה מדמי ה'חלוקה' שקיבלו מהכוללים, כאשר כל משפחה נתמכת על-ידי הכולל השייך לארץ מוצאה. מדובר היה בקצבה זעומה ביותר, שהספיקה אך בקושי לכלכלת המשפחות. גורלו של רבי שלמה שפר עליו, כיון שעקב מוצאו הגרמני, השתייך לכולל הו"ד (= האלאנד-דייטשלאנד) של יוצאי הולנד וגרמניה. כולל זה היה בעל אמצעים, כאשר מאידך, נמנות עליו משפחות בודדות. רבי שלמה ניצל את מצבו הכלכלי המשופר יחסית, כדי לסייע לנזקקים; כפו פרש לעני וידו שילח לאביון, ולא פעם אסף אנשים מחוסרי בית אל ביתו לתקופות ארוכות.
רבי שלום אייזן זצ"ל, מגדולי מורה ההוראה בירושלים, גדל בילדותו בבית רבי שלמה תקופה ממושכת, לאחר שהתייתם מאביו, וכל ימיו היה מספר בהתפעלות על מעשי צדקותו וקדושתו של רבי שלמה.
רבי מרדכי אהרן שיינברגר שליט"א, אחיינו של רבי שלמה, מספר על יהודי גלמוד, שברוב ייסוריו היה מתרעם תמיד על סובביו, ורבי שלמה הכניסו אל ביתו, ונהג כלפיו ביחס מיוחד, משל היה בנו. במחיצתו היה אותו יהודי לאדם אחר, ומילת טרוניה לא נשמעה מפיו.
אך גם אותן שנות רווחה, באו אל קיצן. ואז, דלותם של בני היישוב הישן הייתה גם נחלתו של רבי שלמה. באותם ימים, לא ניכר שום שינוי במצב רוחו; שמחתו התמידית שקרנה מפניו, לא נגרעה כהוא זה, והוא המשיך לעבוד את בוראו עבודה תמה.
בעל ביטחון מופלג היה, ואמונתו וביטחונו האיתנים בה', השפיעו על כל סובביו. גם כאשר התקיימו הוא ובני ביתו מלחם צר ומים לחץ, המשיך במעשי החסד שלו והיה פורס מלחמו לרעב – והכל במאור פנים ובשמחה, כזו של אנשי רבינו הקדוש.
ניגוני שמחה מתנגנים מפיו, וכאשר נכנס אורח אל ביתו, היה נותן ידו בידו, ופותח עמו בריקוד נלהב…
על הכנסת האורחים המופלאה של רבי שלמה, שמענו מפי החסיד הישיש רבי ישראל דוב אודסר, כשאגב כך, הוא מתאר בצבעים חיים את קדושתו הנשגבה של רבי שלמה.
בשנת תרע"ט, נסתלק לשמי מרומים החסיד המופלא רבי ישראל קרדונר, רבו של רבי ישראל דוב. האברך הצעיר, בשנות ה-20 הראשונות לחייו, חש כמו יתום. השהות במחיצת רבי ישראל קרדונר, איש ההתבודדות והיערות, הטעימה אותו טעם גן-עדן בעבודת בוראו, וכאשר נסתלק מורו ורבו, לאחר מחלה קצרה, דומה היה עליו כאילו חרב עולמו.
כיוון שבטבריה עירו לא נמצאו חסידי ברסלב, עלה לירושלים עיר הקודש, כדי למצוא בה נחמה במחיצתם של אנשי הצדיק. לימים כשסיפר על חסידי ברסלב הנלבבים, שהתגוררו בירושלים באותה עת, היה מעלה את זכרו של רבי שלמה וקסלר, שאצלו היה כבן-בית, ברטט ובערגה:
"כאשר ישבתי לאכול במחיצתו, התמלאתי בושה ויראה מפניו, והרהרתי לעצמי: 'אני, אין לי שום קשר עם רבי שלמה; הוא איש קדוש, מלאך! רק לראות אותו בעת האכילה – היה די; הוא אכל מעט מעט, בקדושה גדולה, ופניו היו מלאים אור!
"לא היה לו כלל 'ריח של כסף'; הוא לא ידע כלל אם יש כסף בעולם. כשהייתי בא אליו, היה נותן לי את כל אשר בביתו. הוא היה לומד איתי בספרי רבינו הקדוש, ואחרי כן רקדנו יחד בשמחה…
"הוא היה לוקח אותי עמו בחצות לילה אל הכותל המערבי. באותם ימים היה פחד גדול מפני ערביי הארץ, אולם הוא היה הולך לכותל ללא שום פחד, ובכותל היה מבקש רחמים על עם ישראל.
"אני זוכר שהייתי פעם בבית-כנסת בירושלים, כשישב שם רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ולמד. לפני תפילת מנחה נכנס רבי שלמה לבית-הכנסת. באותו רגע ראיתי את רבי יוסף חיים זוננפלד קם מלוא קומתו לפניו, כמו לפני מלך. הוא היה אומר על רבי שלמה שהוא 'ספר תורה' ", סיפר רבי ישראל דוב .
היהודי מילא את השליחות, וכשחזר ירושלימה, סיפר כי כך אמר לו אותו קרוב: "בעבר הייתי שולח לו סכומי כסף, אך הפסקתי, לאחר ששמעתי כי הוא מחלק את כל הכסף להכנסת כלות עניות לחופתן"…
מטבעות יקרות על הריצפה
גם מפי הרה"ח רבי נחמן ישראל בורשטיין [ז"ל], שמענו על גודל פרישותו של רבי שלמה וקסלר ושנאת הבצע שלו:
"אמרו עליו, ולא כמשל, שאינו מכיר בצורת מטבע. זכורני מימי ילדותי בעיר העתיקה, שבביתו של רבי שלמה ב'בתי מחסה', מתחת למיטה שבחדר המבוא, היו מפוזרות מטבעות רבות. חלקן 'שילינגים', שערכם היה רב. רבי שלמה הקפיד, כאשר נפלה מטבע לארץ, לא להתכופף ולהרימה, כי הלא תאוות ממון היא עבודה-זרה (ליקוטי מוהר"ן ח"א כג), ואסור לכרוע בפני עבודה זרה!
"בכל פעם שנפלה מטבע בביתו, היה משאירה על הריצפה. נתקיימו בו ברבי שלמה דברי הנביא על אחרית הימים: 'ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואלילי זהבו'…
"כאשר התדפק גבאי צדקה על דלת ביתו, היה רבי שלמה מחווה לו תחת המיטה ומורה לו לקחת את מבוקשו.
"כשהיה נוסע להתפלל בקבר רחל אמנו, הייתה זוגתו מציידת אותו בשקיות שונות של מטבעות: 'צרור זה תיתן לנהג של הרכב הראשון, ואת זה לנהג הרכב השני"… רבי שלמה, שהמושג 'ממון' היה רחוק לגמרי מעולמו, היה לא פעם טועה ומחליף בין צרורות הכסף".
אך אם ממון כשר היה לדידו 'מוקצה מחמת מיאוס'. כאשר מדובר היה בכסף שיש בו סרך איסור, היה מתמלא יראה ופחד, ובאותם רגעים ראו בעליל יראת חטא מהי.
היה זה, כשהגיעה אליו הודעה מאחד הבנקים, כי כסף שנשלח עבורו מחוץ-לארץ, ממתין עבורו. הלך רבי שלמה אל הבנק, שם קיבל אותו הפקיד בסבר פנים יפות, כשהוא מסביר לו בפרוטרוט: "סכום הקרן שהתקבל עבורך, הוא כך וכך, ועבור הימים שבהם היה מופקד ברשותנו, מגיעה לך ריבית של כך וכך".
ברגע בו שמע רבי שלמה את המילה 'ריבית' יוצאת מפי הפקיד, אחז אותו חיל ורעדה. הוא השליך את הכסף על שולחנו של הפקיד, נשא את רגליו ונמלט מן המקום כבורח מפני הארי.
כשהיה נוסע להתפלל בקבר רחל אמנו, הייתה זוגתו מציידת אותו בשקיות שונות עם כסף: "צרור זה תיתן לנהג של הרכב הראשון, ואת זה לנהג השני"… רבי שלמה, שהמושג 'ממון' היה רחוק מעולמו, היה לא פעם טועה ומחליף בין הצרורות
בכל הקשור לצרכיו האישיים, היה רבי שלמה וקסלר מסתפק במועט, מדקדק מכזית ועד כביצה, ומשביע את נפשו הרעבה בדפי גמרא, זוהר ו'ליקוטי הלכות'. אולם, כאשר מדובר היה בזולת, היה עושה כל שביכולתו למלא את כל מחסורו, ונותן את כל אשר לו.
חביבה הייתה עליו מצוות 'הכנסת-כלה', ועובדה מופלאה קשורה בכך:
קרוב משפחה היה לו בעיר חיפה, שהיה אמיד ובעל אמצעים. מכריו של רבי שלמה, שידעו על מצבו הדחוק, פנו אל אחד מאנשי ירושלים ששימש כחזן בחיפה, ונסע לשם בקביעות, וביקשו ממנו ליידע את אותו קרוב, על כך ששאר בשרו רבי שלמה, סובל מעוני ומחסור, וביתו כמעט ריקן מכל.
אותו יהודי מילא את השליחות, וכשחזר ירושלימה, סיפר כי כך אמר לו אותו קרוב: "בעבר הייתי שולח לו סכומי כסף, אך הפסקתי, לאחר ששמעתי כי הוא מחלק את כל הכסף עבור הכנסת כלות עניות"…
למן אותו יום סיכמו מכרי רבי שלמה עם אותו קרוב חיפאי, שישלח בכל פעם את הכסף היישר לידי החנוונים הירושלמים, והם כבר ידאגו להביא מזון אל בית רבי שלמה.
באחד ממכתביו, אנו מוציאים אותו, מבקש סיוע להכנסת כלה עבור אחד מצאצאי רבינו הקדוש, כשהוא מזכיר את דברי רבינו על מעלת קדושת צאצאיו:
"ואני מאמין באמונה שלמה, שיהיה כל זה לנחת רוח גדול לרבינו הקדוש זיע"א… אסיים כעת בדברי אלה, מועטים המחזיקים את המרובה, להועיל ולעזור בעניין גודל המצוה של הכנסת כלה, ובפרט לזרע רבינו ז"ל".
"רבי שלמה איש קדוש"
עם כל גדלותו העצומה, היה רבי שלמה וקסלר נוהג בפשטות עצומה. אהבה עמוקה היתה לו לכל יהודי, ובפרט אם נמנה בין המקושרים לרבינו הקדוש. גם לילדים קטנים היה מאיר פניו.
אחד מזקני ירושלים שיבלחט"א מספר, כי בילדותו, בכל פעם שהיה הולך עם חבריו לכותל המערבי, נוהגים היו בקביעות להיכנס אל ביתו של רבי שלמה. הוא היה מחלק להם סוכריות, לומד עמם קטע מ'ליקוטי מוהר"ן', ולאחר מכן עורך עמם ריקוד, ונפרד מהם לשלום.
החסיד רבי ישראל דוב אודסר היה מספר בהתפעלות, כיצד היה מכתת רבי שלמה רגליו מדי שבת בשבתו, אל ביתו של אחד מחסידי ברסלב, כדי ללמוד עמו 'סיפורי מעשיות', כשאינו חס על כבודו. וזאת, למרות העובדה שרבי שלמה כמעט לא יצא מפתח ביתו, וגם כאשר עשה זאת, היה כובש פניו בקרקע, ולא מוציא עיניו מארבע אמותיו.
סיפר פעם אחד מצעירי החסידים, שכאשר הגיע אל ביתו של רבי שלמה לבקרו, שח לו רבי שלמה בכאב, כי בעת האחרונה אין לו דיבורים בהתבודדות כמקדם, דבר שמסב לו צער רב. אותו חסיד התמלא התפעלות ממידת התמימות והפשיטות של רבי שלמה, שאינו חש פחיתות כבוד לגלות זאת לאברך צעיר.
כשעבר החסיד רבי שמואל הורביץ תלאות רבות בתקופת התקרבותו לדרך רבינו, היה לו רבי שלמה למשיב נפש. כל אותם ימים תמך בו וחיזק את ידו.
וכך מספר רבי שמואל ביומנו: "נכנסנו לבית רבי שלמה וקסלר, ודיברנו ביחד בעבודת ה'. ויאמר לנו רבי שלמה נרו יאיר, כי הוא מצא אצלו כתב יד מורנו הרב רבי אברהם בן רבי נחמן זכרונו לברכה, העתק מכתב יד של מוהרנ"ת ז"ל, וזה לשונו: 'ועתה צריך כל אחד מאיתנו למסור נפשו במחשבתו עד קצה האחרון בגוף ונפש וממון, אך מאחר שאוחזין בקצה האחרון חס וחלילה, צריכים לחשוב מחשבות איך למלט נפשו לפי שעה'.
"והראה לנו רבי שלמה את הכתב יד, ואמר לנו שזה לא דבר ריק, כי זה כמה שנים שלא מצא את הכתב הזה, וכמה פעמים חיפש את הכתב הזה ולא מצא, ואך כעת הזדמן לפניו הכתב יד בלי חיפוש – ובכן צריכים אנחנו לדעת, ולשים ליבנו, שזה לא לחינם, ובודאי דא רמיזא שיעבור עלינו איזה מסירות נפש, וצריכים להכין את עצמנו לזה".
גאון ומתמיד עצום בנגלה ובנסתר היה, יושב היה ספון בביתו ומשים לילות כימים על התורה והעבודה, ספריו הרבים – בכל חלקי התורה, הלכה ואגדה, חכמת הנסתר והנגלה – היו מלאים חידושים והגהות בכתב ידו.
בלימודו בספרי רבינו, היה כמעיין המתגבר; את חידושיו שעלו לו בעת לימודו היה מציין על דפי הספר, וכך נשתמרו חלק מהם עד עצם היום הזה.
חביב עליו במיוחד, היה הספר הקדוש 'עלים לתרופה' – מכתבי קדשו של רבי נתן. מרוב חביבותו לספר זה, ציין בצידו של כל מכתב את תמציתו למעשה.
מדי לילה היה קם בחצות כארי לעבודת בוראו, בימי חורף כבימות הקיץ, כשאינו מוותר על הנהגה קדושה זו.
גדולי ירושלים הכירו בו כאיש קדוש, אשר ראשו בשמי שמיים, ונהגו כלפיו בכבוד גדול. ידוע היה בירושלים, כי רבי שלמה הינו אחד משני היהודים שהאדמו"ר רבי דוד'ל בידרמאן מלעלוב קם בפניהם. "רבי שלמה הוא איש קדוש וטהור", היה אומר רבי דוד'ל.
רבי שמואל שיינקר, ממקובלי ירושלים, חתנו של רבי יוסף חיים זוננפלד, שנהג לקום בפני רבי שלמה, היה לומד עם רבי שלמה בחברותא את תורת הח"ן במשך שנים ארוכות. גם שאר מקובלי ירושלים כרבי ניסן שוסטר (= הסנדלר), עליו התבטא המהרי"ל דיסקין שהוא 'צדיק נסתר', רבי שמעון לידר, ורבי בן ציון ב"ר צבי מיכל שפירא, היו הוגים בצוותא עם רבי שלמה בתורת הנסתר.
הזמנה דחופה ב'קבלת שבת'
קנאותו של רבי שלמה וקסלר עבור קודשי ישראל, הינה מן המפורסמות. לצד היותו טוב לב מאין כמותו, כשמדובר היה בכבוד שמים, לא נשא פנים לאיש.
באותם ימים החלו מנהיגי הציונות לנקוט באמצעים שונים, על מנת לחדור אל תוככי כרם בית ישראל ולחבל בקדושתו. הם ייסדו מוסדות חינוך בהם לימדו לימודי קודש, לצד שפות זרות וחכמות חיצוניות, כשהם מסווים את מטרתם האמיתית, להעביר את ילדי ישראל על דתם ועל דעתם.
גדולי ישראל וחכמיה, בראשות המהרי"ל דיסקין, הכריזו מלחמה על בתי חינוך אלו, וגזרו חרם חמור על מי שישלח את ילדיו להתחנך בהם.
רבי שלמה, שכבר בימי נעוריו בגרמניה מולדתו, חזה בנזק העצום שבלימוד חכמות הגויים, ואמונתו להטה בקרבו כאש יוקדת, לא יכול היה לראות כיצד באים פורקי עול בזדון ומעל, לחלל את קדושת עיר הקודש. הוא פעל בעוז וגבורה, והשפיע על כל מי שיכל, להתרחק כמטחווי קשת מאותם מוסדות שנראו כ'תמימים' בתחילה.
בספר 'עמוד אש' (תולדות המהרי"ל דיסקין) מסופר, כי פעם, בערב שבת קודש עם חשיכה, בשעה שהכל כבר היו בעיצומה של 'קבלת שבת', שלח רבי יהושע לייב דיסקין שליח להזמין אליו באופן דחוף את רבי שלמה וקסלר. רבי שלמה שהופתע מהזמנה דחופה זו בשעת כניסת השבת, מיהר ועלה אל בית המהרי"ל. כשראהו רבי יהושע לייב, שלח אותו אל פלוני מאנשי העיר, הנמצא בבית הכנסת בקבלת שבת, וישאל אותו בשמו, אם נכון הדבר שהוא מפקפק בחרם נגד בית ספר פלוני.
רבי אלעזר בריזל, מזקני חסידי קרלין, סיפר, כי לאחר שנפתח אותו בית ספר, לא ידעה נפשו של רבי שלמה מנוח, ולא התקררה דעתו עד שהלך עם רבי מאיר סעמעניצר (הלר) להשליך אבן אל מבנה בית הספר, לאות מחאה.
מידת קנאותו הטהורה של רבי שלמה וקסלר התגלתה במלוא תפארתה, כאשר היה שומע מאן דהוא המדבר סרה על דרכם של חסידי ברסלב, בדברים בטלים שאין בהם ממש. אותה שעה דומה היה לארי בגבורתו.
היה זה כששמע פעם מישהו הלועג בפה מלא: "כיצד אתם חסידי ברסלב מאמינים שהרבי שלכם יוציא אתכם מהשאול תחתיות?"
הראה לו רבי שלמה וקסלר על אתר שני מקורות מן הש"ס. האחד: ממסכת סוטה (י ע"ב): "הני תמניא זימני 'בְּנִי' למה? שבעה, דאסקיה משבעה מדורי גיהינום; ואידך, דאייתיה לעלמא דאתי" (אלו שמונה הפעמים שזעק דוד המלך 'בני' על אבשלום בנו, למה? שבע, שהעלהו משבעה מדורי גיהינום; ואחת, שהכניסו לגן עדן).
והשני: במסכת חגיגה (טו ע"ב) מסופר, שרבי יוחנן הוציא את 'אחר' מהגיהינום, ולאחר הסתלקות רבי יוחנן, הספידו הספדן: 'אפילו שומר הפתח (של גיהינום – רש"י) לא עמד לפניך רבינו". והמהרש"א כותב על כך: "על דרך שאמרו 'ותגזור אומר ויקם לך' – שהצדיקים גוזרים והקדוש ברוך הוא מקיים".
כך עמד והפריך בתוקף את דבריו של אותו אדם שערער על האמונה בצדיק.
העני ההגון שבירושלים…
תלאות רבות עבר רבי שלמה וקסלר בחייו; כ-15 שנים חלפו מאז נישואיו, עד שנולדה בתו היחידה. את כל ליבו ונפשו נתן על חינוכה. צדקותה וצניעותה היו מופלאים, אולם ידועת חולי ומכאוב היתה מנעוריה. ביומנו, מספר רבי שמואל הורביץ, כי בשנת תרפ"ד שהה רבי שלמה במשך כל תקופת הקיץ עם בתו בעיר צפת.
בהגיעה לפרקה, נישאה לרבי יהודה צבי ברנדווין, שנודע לימים כאחד מגדולי מקובלי ירושלים וחיבר ספרים בתורת הנסתר. באותם ימים, לא הייתה בידי רבי שלמה פרוטה להוצאות החתונה, וכאשר היתה זוגתו שואלת אותו בדאגה: "כיצד נשיא את בתנו?" היה משיב לה בביטחונו הגדול בה', כשרוגע נסוך על פניו: "ה' יהיה בעזרנו".
באותה עת הגיע לבקר בירושלים יהודי אמיד מחו"ל שבתו הייתה חולה, ונדר סכום הגון לצדקה. הוא קיבל על עצמו לתת את הסכום שנדר, לעני הראשון שיפגוש בירושלים. אותו יהודי ראשון היה לא אחר מרבי שלמה… העשיר השתכנע מיד כי מדובר באדם עני ואביון, אך הסתפק אם לתת לו את הסכום שנדר. מראהו של רבי שלמה היה יוצא דופן, עקב מנהגו שלא ליגע בזקנו, עד שנוצרו בו קווצות שיער המכונים 'קאלטינעס'.
עלה העשיר אל ביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד, וסיפר לו על נדרו ועל לבטיו. "מן השמיים זיכו אותך, ומצאת את העני ההגון שבירושלים", נענה לו רבי יוסף חיים. נתן העשיר את הסכום לרבי שלמה, וכך יכול היה להשיא את בתו בכבוד.
אך טרם נשלמה סאת תלאותיו של רבי שלמה וקסלר. בעת שילדה בתו היחידה את בנה ובתה התאומים, נפטרה לעולמה.
התינוקות היתומים הרכים נותרו בביתו של רבי שלמה וקסלר, ושם גדלו עד לנישואיהם. בהגיעה לפרקה, נישאה הנכדה לרבי אריה לייבוש הלברשטם, שלימים נודע כאדמו"ר מז'מיגרד. היא אף ילדה בן, אך כעבור תקופה חלתה ב'טיפוס' ונפטרה לעולמה. באותה עת היה רבי שלמה כבר בא בימים, ומתוך חשש לבריאותו, לא סיפרו לו דבר על האסון.
לימים סיפר האדמו"ר מז'מיגרד לחסידי ברסלב: "לאחר שנישאתי בשנית ובאתי עם משפחתי לבקר בירושלים, החלטתי לבקר את רבי שלמה, עם בני הקטן – נכדו.
"זוגתי, שידעה כי רבי שלמה איננו יודע על פטירת נכדתו, לא רצתה לבוא יחד עימי. אך אמרתי לה: 'יכולני להעיד כי רבי שלמה לא יבחין בדבר, וזאת לגודל קדושתו ופרישותו' ".
בשנת תרצ"ו עלה לארץ-ישראל הגאון החסיד רבי אברהם שטרנהרץ. הוא התיישב בירושלים, בשכונת 'בתי מחסה', ליד רבי שלמה. מאז נהג רבי שלמה לבקרו מדי יום ביומו, כאשר שני נקיי דעת אלו לומדים יחדיו בספרי רבינו הקדוש.
רבי שלמה אף נהג להביא איתו מדי יום פרי עבור רבי אברהם, כשהוא אומר: "רצוני לקיים את מאמר חז"ל 'כל המביא דורון לתלמיד-חכם, כאילו מביא ביכורים'".
גם בימי זקנותו היה רבי שלמה וקסלר הוגה בתורה בהתמדה מופלאה, כשכל כולו שקוע בלימודו. היה זה בעת מלחמת תש"ח, כאשר נשמעו הפגזות בעיר העתיקה. רבי שלמה, שבאחת מהן ישב והגה בתלמודו, פנה אל חתנו וביקש ממנו: "לך ואמור לשכנים שיפסיקו להרעיש"…
עד ימיו האחרונים עבד את בוראו במסירות-נפש. ימים ספורים לפני פטירתו, שמעוהו כשאר הוא שוכב חסר מנוחה על מיטתו ושואל שוב ושוב: "מתי חצות לילה?"
בהגיע עת חצות, היה מתחיל לערוך תיקון חצות ועוסק בעבודת ה', כשרק אז נחה דעתו.
ביום י' באדר ב' שנת תשי"ד נסתלק רבי שלמה לגנזי מרומים, ומקום מנוחתו הוא בהר הזיתים (סמוך לידידו, הרה"ח רבי אברהם שטרנהארץ זצ"ל).
על דבקותו העצומה ברבינו הקדוש, תעיד העובדה שמעולם לא הצטער על כך שלא יצא מגבולות ארץ-ישראל, לבד מפעם אחת שבה שמעוהו אומר: "מתחרט אני על כך שהתלבטתי אם לצאת אל חוץ לארץ, כדי להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן".
(התפרסם לראשונה ב"אוצרות", ומתפרסם כאן באדיבות הרב ד. ברסלבר. חלק מהסיפורים נלקחו מ"סיפורים ירושלמיים")
הגה"ח רבי שמואל צ'צ'יק נולד בירושלים העתיקה לאביו רבי אברהם חיים שעלה מפינסק שברוסיה הלבנה. בנעוריו, בישיבת "עץ חיים" הוכר כעילוי, מתמיד וירא שמיים. היה דבוק בתורה מתוך ביקוש וחיפוש לקרבת ה', ובאותם ימים הצטרף לחבורתו של הגה"צ רבי אהרן ראטה.
אחיו הגדול רבי זאב, שהיה נאמן ביתו של הרב מבריסק, הבחין בצימאון נפשו, ובאחד הימים התיישב ולמד עמו בספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן. וכה כותב רבי שמואל בספרו "עין הארץ": "אזכיר לטובה את אחי הגדול ממני, הרב הגאון הצדיק רבי זאב דוב צ'צ'יק זצ"ל, הגם שלא היה נמנה על עדת החסידים, אמנם מלבד תקפו וגבורתו בתורה הנגלית והיותו עמקן נפלא בעומקה של הלכה כאחד הגדולים, היה מלא וגדוש בהרבה ספרי חסידות… והראשון שהביא אותי אל בית היין ונתן לי לטעום מהיין הטוב הזה ולימד אותי בפעם הראשונה כפי אשר נקלט במוחי בספר ליקוטי מוהר"ן, הוא האיש המופלא הזה. והייתי אז בגיל צעיר מאוד, וכשהתחיל ללמוד אותי את ההקדמה של ליקוטי מוהר"ן, בהגיעו למילים 'מי כמוהו מורה', הרים את קולו ואחזו חיל ורעדה, ואמר כמה פעמים מילים אלו 'מי כמוהו מורה'. ומורא עלה על ראשי כששמעתי את המילים האלו יוצאים מפיו באמת ובתמים ובלב שלם".
כך נדלק בלבו הניצוץ הראשון שהפך ללהבה לחסידי ברסלב הותיקים והחדשים שבירושלים, הלא הם רבי הירש לייב ליפל, רבי שמואל שפירא, רבי אברהם יעקב גולדרייך ועוד. יחד עמם בילה את ימיו ולילותיו בעבודת ה', כשמדי תקופה הם שוהים בקבר שמעון הצדיק או בחצר רשב"י במירון, ועוסקים בתורה בתפילה ובהתבודדות.
בשנת תש"ל נסע רבי שמואל לאמריקה, כשבכוונתו להמשיך משם אל אומן בית תקוותנו. בפורים של אותה שנה, כטוב לב ידידו רבי שמואל שפירא ביין, זעק מתוך שכרותו: "אתה שמואל צ'צ'יק, אתה חייב לפרסם שיש רבי בעולם! רבינו שלח אותך לאמריקה רק בשביל זה!" באותה נסיעה לא הצליח רבי שמואל צ'צ'יק להגיע לאומן, אך כעבור מספר שנים זכה להוציא לפועל את תשוקתו ולהשתטח על ציון רבינו. לאחר מכן ערך עוד כמה נסיעות רצופות מסירות נפש, כשמדובר באדם כמוהו שאינו מוציא עצמו בימים כתיקונם מארבע אמות של תורה ועבודת ה'.
כל ימיו היה רבי שמואל מסתפק במועט שבמועט, כשכל חיותו מעבודת בוראו. תמיד הצטנע ולא אבה שיחלקו לו כבוד; רצה שיתייחסו אליו כאל איש האנשים, וזאת למרות היותו גאון עצום, בקי בכל מכמני התורה ודבוק ברבינו ובתורתו, כפי שניתן לראות בחיבוריו: "משמרת החודש" – ליקוטים מספרי רבינו על עניני ערב ראש חודש בתוספת בירורי הלכה הנוגעים לער"ח; "אור עולם"; "קדושת ירושלים"; "משך הנחל"; "עין הארץ" – בו בירר על פי ההלכה והקבלה מגדולי אנ"ש, את חשיבות הנסיעה, לאומן גם מארץ ישראל, בתוספת שיחות וסיפורים מאנ"ש; "ציון המצוינת"; "יסוד צדיק" ועוד.
רבי שמואל היה בעל תפילה נפלא, ותענוג היה לשמוע את קולו הנעים העורג והמשתוקק, בעת שעבר לפני התיבה מדי שנה ביום כיפור במירון.
בפורים האחרון לחייו, יומיים לפני פטירתו, קרא בכוחות עצמו את המגילה ואף שתה בקבוק יין עד תומו, לקיים בפשיטות מצוות היום, וזאת, לאחר שקודם לכן התענה תענית אסתר כאחד האדם.
בי"ז באדר ב תשנ"ט עלתה נשמתו בסערה השמימה. כבחייו, כן במיתתו, הכל נערך ללא פרסום; ההכרזה על מועד ההלויה התקיימה בסביבת מאה שערים בלבד. הוא נטמן בהר הזיתים, סמוך לאחיו הגדול רבי זאב.
נולד לאביו רבי יצחק, בנו של רבי משה לייב קאסינקע, עובד ה' מופלג שחי עוד בזמן מוהרנ"ת. רבי משה לייב זכה לחמשה בנים תלמידי חכמים ועובדי ה' גדולים, ביניהם רבי יצחק, אבי ר' ישראל דנן.
כשהגיעו גייסות הגרמנים ימ"ש לאוקראינה בשנת תש"א, הם טבחו במאות אלפי יהודים, ובתוכם רבי יצחק קורוסונסקי, ה' יקום דמו, שנתלה על ידם. גם באומן זרעו הצוררים הרג ואבדן, והרגו 25,000 יהודים. האוהל שעל ציון רבינו הקדוש, נחרב על ידי פגז גרמני, "ונדמה להסטרא אחרא שהיא בולעת את הגוף הקדוש הזה" (ליקוטי הלכות, חוה"מ, ד).
אך כבר הבטיח הרבי הקדוש שאשו הקדושה תוקד עד ביאת הגואל. בעיר לבוב שרד החסיד רבי זאנוול ליובארסקי, נכד רבי זאנוול תלמיד מוהרנ"ת ואחיו של רבי משה ברסלבר. כשגרמניה הובסה, התעורר רבי זאנוול ושם לנגד עיניו את המטרה: לדאוג לשימור ציון רבינו הקדוש ושיקום הקיבוץ באומן בראש השנה. הוא אסף את שרידי החרב, שלא נותרו אפילו אחד מעיר ושניים ממשפחה, וקרא להם להתקבץ באומן בראש השנה. בין אותם שרידים, היה ר' ישראל קורוסונסקי שהתגורר במוסקבה. שניהם, יחד עם עוד תשעה חסידים שנותרו לפליטה, היו למניין שקם על חורבות אומן של מעלה.
כמה מחסידי ברסלב שהתגוררו מחוץ לברית המועצות והצליחו להבקיע את הדרך לאומן, פגשו בר' ישראל והתפעלו ממסירות נפשו ליהדות בכלל, ולעניין רבינו בפרט. בשנת תשכ"ו, הגיע ר' גדליה פליער שיחי' מאמריקה לרוסיה, כדי לפקוד את ציון רבינו. החסיד רבי מיכל דורפמן קישר אותו עם ר' ישראל קורסונסקי, שהצטיין במצוות הכנסת אורחים מופלאה, אפילו תחת צילו המאיים של השלטון הבולשביקי. בביתו של ר' ישראל התקיימה אסיפה חשאית בעניין הקיבוץ הקדוש באומן, השתתפו בה גם ר' נתן קנלסקי (בנו של ר' נחמן רוסישער) ור' שייקע רוזנוואלד, חתן רבי שמשון ברסקי. וכך התקיים בראש השנה מניין באומן, כשר' ישראל משמש כשליח ציבור בתפילת שחרית. את תיאור הקיבוץ החשאי הזה, מעלה ר' גדליה פליער שהיה נוכח בו, בספרו 'אומן – כך נפרצה הדרך'.
כמה שנים לאחר מכן, הצליח החסיד רבי אברהם יעקב גולדרייך מירושלים, להגיע למוסקבה, כשעיניו נשואות בכיסופים לאומן. אלא שבהגיעו אל מדינת ענק זו, שחרתה על דגלה מלחמה ביהדות, הבין שהוא זקוק לרחמי שמיים מרובים כדי להגיע אל מחוז חפצו ומקום תקוות נפשו. בלב הומה מדאגה, היזכה להגיע לאומן אם לאו, שם פעמיו אל בית הכנסת הגדול במוסקבה, שם מצא כמה יהודים מקומיים הנאנקים תחת המגף הסובייטי והצטער למראה השבר אשר פקד את יהדות רוסיה.
בעודו עומד ומהרהר, ניגש אליו אחד היהודים המקומיים, בעל זקן מקוצר, ושאל אותו ברמיזה: "איר זענט פון נחל נובע?" (האם אתם משתייכים לנחל נובע?) רבי אברהם יעקב הוכה תדהמה והשיב בחיוב. ואותו יהודי שח לו: "אף אני חסיד ברסלב, שמי ישראל קורסונסקי". עד מהרה הבין רבי אברהם יעקב כי ר' ישראל נשלח עבורו כמלאך משמיים, ואמנם, הוא דאג לעמיד לרשותו יהודי אחר שייקח אותו עד לאומן, בהפטירו: "יותר אל תחליף איתי אפילו מילה אחת, הדבר גובל בסכנת-נפשות עבורי".
שנתיים לאחר מכן, בתשל"ג, זכה ר' ישראל קורסונסקי לעלות לארץ ישראל, הוא חי בירושלים בשיבה טובה, עד לפטירתו בי"א אדר ב' תשמ"ו. ת.נ.צ.ב.ה.
נולד במוהליב בערב פסח שנת תקס"ח. היה השני מבין בניו של רבי נתן, ונקרא על שם אבי סבו רבי יצחק מדנציג.
לפרנסתו ניהל את בית הדואר בטולטשין, כשהוא עושה את תורתו ועבודת בוראו עיקר ומלאכתו עראי. בתחילת עבודתו הדריכו אביו לאמור: "בדרכך לבית הדואר ובחזרה ממנו, דבק מחשבותיך בתורה ובעבודת ה', אך בהיותך שם, שים לבך היטב לעבודתך, שלא יצא חלילה מכשול מתחת ידך".
ואכן סיפר רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, כי זכור לו היטב מילדותו כיצד רבי יצחק צועד ברחוב בלכתו לבית הדואר, אחוז שרעפי קודש ודבוק בבוראו. מאידך, ידועה היתה זהירותו העצומה בדיני ממונות בעסק ובכל מקום אחר.
על גודל יראת השמיים שלו מסופר, כי ארע פעם שבצאתו לרחוב בשבת הרגיש כי שכח בטעות בכיסו דבר מה, ומחשש שמא יחזור שוב על טעותו, חסם בתפרים את כיסי בגדי השבת שלו, שלא יכשל לעולם בטלטול, אפילו בשוגג.
פעם חלה קשות והגיע לידי סכנה, פנה בדברי ריצוי אל בוראו: "ריבונו של עולם, מה אבטיחך? שאם תרפאני אהיה מהיום והלאה איש כשר? מי יכול להבטיח כזאת?! זאת אוכל להבטיחך – שאם תשיבני לבריאותי, לעולם לא אשכח זאת ותמיד אתן לך על כך שבח והודאה". תפילתו התקבלה והוא קם מחליו.
בספר 'כוכבי אור' מובא כי פעם פנה אליו אביו רבי נתן: "אני מקווה שהקיבוץ הקדוש שלנו באומן יתקיים עד ביאת גואל צדק, אבל מי יודע מה יעבור בעניין זה, אולי חלילה ימנעו השלטונות מלבוא אל הציון? בכן אומר אני לך: תמיד בראש השנה תהיה באומן, ובערב ר"ה עמוד אפילו בשוק, במקום שרואים ממנו את הציון הקדוש, ותאמר שם את עשרת המזמורים שתיקן רבינו לומר. אף בחג עצמו תתפלל באומן, אפילו באיזו עזרת נשים ריקנית של בית כנסת".
יותר מכל אחיו דבק רבי יצחק דבק באביו הגדול רבי נתן, כל ימיו שקד על דלתותיו ועמד עמו בקשרי מכתבים. רבי נתן השיב לו איגרות מלאות אוצרות דעת וקדושה ממעיינו של רבינו, והודות לקשר מופלא זה נוצר רובו של הספר הקדוש 'עלים לתרופה'.
את הערכתו העצומה לאביו הוא מביע באחד ממכתביו: "ברוך ה' אשר עזרנו עד כה, שיש כמה דברים מענין רבינו ז"ל אשר קיבלתי מפי רום מעלתו היטב היטב, ואני חזק בהם למאוד. ה' יתברך יזכני לילך בהם תמיד ולקיימם באמת, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ואזכה לבוא בזה העולם להתכלית האמיתי והנצחי כרצון רבינו ז"ל. ויש בלבי הרבה דברים לכתוב למעלתו, אך הוא מהנמנע כי אין הפנאי מסכים. הכלל, שלדעתי לא נמצא שום אב בעולם שיקיים 'ולמדתם את בניכם' כמו שרום מעלתו מקיים בי, כי זה עיקר הלימוד – ללמוד עצות ודרכים להתחזק בעובדת ה'".
בשנת תרכ"ח, בהיותו בן ששים, עלה ארצה והתיישב בצפת. כשנתיים לאחר מכן, ביום י"ד לחודש אדר ב', ביום הפורים שנת תר"ל הסתלק לבית עולמו.
אותו ליל היה סוער וגשום, וכדי שלא להלין את המת ליווהו אנשי החברה קדישא לבית העלמין כשהם מבוססים בבוץ טובעני ומגששים את דרכם בערפל. תחת מטר עז כרו לו החברים קבר כשבחפזונם אינם שמים לב כי החלקה יקרה מאד ואמורה להמכר בהון עתק עקב סמיכותה לציון ה'בית יוסף'.
הם נדהמו לגלות זאת מאוחר יותר, אך כשסיפרו להם כי אבי המנוח חיבר חיבור גדול על ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך', נחה דעתם.
אגב, יום ההילולא של ה'בית יוסף' חל בי"ג בניסן, ביום האחרון של ה'שלושים' להסתלקות רבי יצחק. זכותם תגן עלינו.
היו הם תלמידיו הנאמנים של רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, אשר צפה את החורבן הרוחני הגדול שעתידים הקומוניסטים להמיט על יהדות רוסיה ואוקראינה, והמריץ אותם לעלות לארץ הקודש.
ואכן רובם ככולם עלו ארצה, ביניהם ר' גדליה ברגר שנסע בסביבות שנת התר"ס לארץ ישראל והתיישב בירושלים עיר הקודש, בשכונת "משכנות ישראל". שם התגורר בדירה צרה וחי חיי דחקות, אך למרות זאת שמחת לבו האירה את פניו.
רבות זכה ר' גדליה לשהות במחיצת רבי אברהם בן רבי נחמן, בחו"ל ולאחר מכן בארץ הקודש. שיחות יקרות וסיפורים נפלאים שמע מפיו וסיפרם להרה"ח רבי נחמן בורשטיין, והרי כמה מהן:
דיבר פעם רבי אברהם שיחה נלהבת על גדולת רבינו הקדוש ותלמידו מוהרנ"ת, וסיים בזו הלשון: "ס'נאך אזא רבי נישט געווען, און ס'נאך אזא תלמיד נישט געווען!" (= עוד לא היה רבי כזה, ועוד לא היה תלמיד כזה).
עוד אמר רבי אברהם: "כל אחד המקורב לרבינו, צריך להרגיש כמו 'ננס על גבי ענק', כלומר, שמצד עצמו הוא אומנם קטן, אבל מצד רבינו – הוא נמצא במקום גבוה מאד!"
רגיל היה רבי אברהם לומר: "אין וודאות כיום המיתה ואין העלמה כיום המיתה". כלומר, כל אדם יודע שסופו להסתלק מן העולם, אך כמה מהם שמים לבם באמת אל אחריתם?!
שח ר' גדליה: "פעם אחת דיבר רבי אברהם דיבורים קדושים על חשיבות הקימה בחצות לילה. לאחר שכילה דבריו, נאנחתי אנחה מעומק לבי ואמרתי: 'אוי רבי אברהם, מה אעשה שקשה לי לקום בחצות?' ורבי אברהם השיבני 'אם כן קום שעה–שתיים לאחר חצות. גם זה טוב'. 'גם זה קשה לי מאד' – עניתי, ורבי אברהם השיב: 'קום לפחות לפנות בוקר'. 'אבל אני קם בקושי לתפילה', שחתי לו דבירם כהוויתם. 'אם כן', נענה רבי אברהם, 'שמור היטב את שעות היום שלא ילכו לאיבוד; אם היצר נתן לך מכה בלילה – תחזיר לו מכה ביום' ".
עוד סיפר, שפעם שוחח מוהרנ"ת על מעלת מידת הביטחון בהשם, כשהוא חוזר על המילים שהיו שגורים בפי רבינו: "נאר ביטחון!" (= רק ביטחון). העיר אחד השומעים בבדיחות: "אבל בשביל ביטחון – טוב שיהיה כסף בכיס…"
התלהב מוהרנ"ת והשיב לו בדברים נוקבים: "הקשב היטב! אם הייתי יודע שיש בנמצא היכן שהוא ממון – הייתי מביא אותו לך, אבל יודע אני את האמת, שממון אינו בנמצא בעולם כלל; ואם יאמר מישהו שיש לו ממון – שיסתכל היטב ויראה שהוא עני גדול"…
אומר היה ר' גדליה בדרך צחות, על כך שציון רבינו הקדוש נמצא ברחוב 'פושקינה', שזה מרמז כי 'פה – שכינה'…
החסיד הקדוש רבי משה יהושע בזשיליאנסקי הי"ד המכונה רבי אלטר טפליקר
מאותם כוכבי-אור שהפיצו את אור הצדיק על פני תבל, היה רבי משה יהושע, המכונה "ר' אלטר טפליקר".
מתוך הצטנעות מופלאה הפיץ את המעיינות הקדושים – חוצה, על ידי חיבוריו, שמתוכם מפורסמים ביותר הספרים: 'השתפכות הנפש' ו'משיבת נפש', שקרבו, ועדיין מקרבים רבים לעבודת ה' יתברך בדרכו של רבינו הקדוש.
שאר ספריו הם: 'מי הנחל' על ליקוטי מוהר"ן; 'אמונת עתיך'; הגדת 'אור זורח'; ו'מילי דאבות' על פרקי אבות. שלושה חיבורים נוספים הכין לדפוס: סידור מבואר 'אור הגנוז'; 'שומרי אמונים'; ו'התעוררות על לימוד התורה', זאת מלבד כתבים רבים, יקרי ערך, שרבי אלטר העתיק למשמרת מדור לדור.
רבי אלטר נולד בטפליק לאביו רבי אשר זעליג, שהיה תלמיד-חכם וירא ה' מרבים, ממקורבי מוהרנ"ת. ממנו ומשאר תלמידיו הקדושים של רבי נתן למד את דרכי רבינו שהאירו נתיבתו לכל ימי חייו.
יותר מכולם החשיב לרבו את הגאון הקדוש רבי נחמן מטשערין, ממנו קנה את דרכו בלימוד ספרי רבינו. הוא אף התמסר להעתקת ספרו של הרב 'נחת השולחן' ומסרו לידי החסיד הגדול רבי ישראל קרדונר, שהוציאו לאור.
בעקבות מוהרנ"ת והרב מטשערין הלך גם רבי אלטר, ועשה ליקוטים מקוצרים מתורת רבינו, לכל החפץ להתקרב אל הקודש ולטעום מתורתו הקדושה.
לאחר נישואיו שימש כמגיד-שיעור לנערים בני שלש עשרה, אותם לימד גמרא עם רש"י, תוספות ומפרשים. בד בבד, החדיר בלבם יראת ה' טהורה. אחד החסידים שנקלע פעם למקום לימודו עם תלמידיו, התפעל ממראה עיניו: רבי אלטר יושב ומבאר להם את פרק יא מתהילים: 'למנצח בה' חסיתי' והנערים מאזינים בשקיקה, כשהשפעתם העמוקה של דבריו ניכרת על פניהם.
למרות היותו חכם ולמדן מופלג, בחר רבי אלטר טפליקר ללכת בדרכי התמימות, עד שהרב מטשערין המליץ עליו את הפסוק: "אשכילה בדרך תמים"; ובכל עת שהיה רוצה החסיד הדגול רבי אברהם שטרנהרץ להראות למקורבים חדשים – תמימות מהי, היה אמר להם: 'התבוננו ולימדו מרבי אלטר, שכל דרכי עבודתו מושתתים על תמימות ודעת ישרה, ללא כל עקמימות'.
'מתבודד' מופלג היה רבי אלטר טפליקר; זמן רב הקדיש מדי יום לעבודת ההתבודדות שהיא יסוד דרכו של רבינו – ומכאן הכוח הגדול הטמון בספרו 'השתפכות הנפש' להביא לידי מעשה. כל סעיף שכתב, יקד כאש בעצמותיו והיה דרך-חייו; נאה דרש ונאה קיים.
חידוש גדול יש בספריו, שההוגה בהם חש כאילו רבינו ומוהרנ"ת עצמם כותבים את הדברים. הדבר מעיד על דבקותו העצומה בהם, תוך ביטול עצמיותו לגמרי.
שנת תרע"ט הייתה שנה רווית תלאות ליהודי אוקראינה. פוגרומים נערכו בכל העיירות על ידי פורעים צמאי-דם שפרקו זעמם החייתי על כל יהודי שנקרה בדרכם.
ביום שישי, יב לחודש אדר ב' שנת תרע"ט, ביקר רבי נתן שטרנהרץ בנו של רבי אברהם שטרנהרץ בטפליק. סופר סת"ם ומגיה היה, והגיע אל העיר לרגל תיקון ספרי-תורה. סר לבקר את רבי אלטר, ולאחר שהניח את הספרים על השולחן, ישבו שניהם ללמוד 'תורה' מליקוטי מוהר"ן.
לפתע נשמעו שאגות פרא מהחלון, כנופיית רוצחים קרבה אל הבית – – –
ר' נתן ב"ר אברהם, ר' ישראל בול, ובנו של רבי אלטר טפליקר הספיקו להסתתר, אולם עליו בעצמו נגזרה הגזרה – – –
וכך כותב בנו: "אויה לי על שברי! ביום ו' י"ב ימים לחודש אדר שני תרע"ט, נהרג אבי ז"ל רבי משה יהושע, על ידי השודדים 'פעטליוראווצעס' (= מכנופיית הצורר סמיון פטליורה שנאבק על השלטון) בעיר טפליק".