היה הראשון מאנ"ש בפולין שעסק בהדפסת ספרי רבינו. כבר בשנת תרס"ח היתה לו יד בעבודת ההדפסה (לפי מכתבי רבי דוד צבי דאשיווסקע שבספר 'אמונת אומן'), ואף רבי ישראל קרדונר מזכירו במכתביו: "נא ונא להודיעני בכל פעם מחדש מענין הדפסה וגם מהספרים שהנחתי עבור ר' לייביל בעד 25 רובל-כסף ואם הר' לייבל מדפיס הספר 'שערי שמחה'" (שם)
זכה רבי לייבל ונסע פעמים רבות מפולין לאומן לראש השנה; וככל שהתמיד בהתקרבות לרבינו ובלימוד ספריו, התמסר להדפיסם ולהפיצם על פני תבל. בשנת תרע"ג הדפיס בעירו פראמפאל את המהדורה השניה של הספר 'חיי מוהר"ן' בתוספת השמטות. בסוף הספר פרסם הודעה: "בקרוב יֵצא לאור ספר 'שומר אמונים', מלוקט ומיוסד על חיזוק האמונה כמובן מספרי ליקוטי מוהר"ן, מקובץ ומלוקט ע"י הרב משה יהושע המכונה ר' אלטר נ"י מטפליק". באותה שנה הדפיס גם מהדורה שניה של 'השתפכות הנפש', וכן את הספר 'תפילות ותחנונים' בתרגום לאידיש.
בשנת תרפ"א הדפיס את המהדורה השלישית של 'חיי מוהר"ן', במימון ובעזרת האחים היקרים ר' בֵּירַך ור' ישראל דוד רובינזון מאוסטרובצה.
באותה שנה זכה רבי לייבל לעלות לארץ הקודש. גם כאן המשיך בעבודת הקודש של הדפסת והפצת ספרי רבינו. כן העתיק את הספר 'שיחות וסיפורים' מרבי אברהם חזן ובו קטעים שנשמטו מהספר (נדפסו בקובץ 'מטמונים' חלק א'), וכן עוד כתבים חשובים.
בארץ הקודש התחבר באהבת רֵעים עם חסידי ברסלב המעטים שהתגוררו בה וחיו כמשפחה אחת, הלא המה: רבי ישראל בער אודסר, רבי אלטר בן ציון קרוסקופ, רבי יעקב זאב ברזסקי ויתר בני החבורה. בשנת תרפ״ו, נסע לפולין, ורוחו התפעמה בקרבו בראותו כיצד התעצם אורו של רבינו במדינה זו מאז עזב אותה, וכה כתב במכתבו לידידו רבי ישראל בער:
"כבוד אהובי אחי ורעי הנצמד בקירות לבבי, כמר ישראל דוב נ"י ברזל אדעסר… הנני להתראות אתך בפנימיות לבבי המלא השתוקקות וגעגועים לראותך בזה. כי מה אעידך ומה אתאר לפניך את רגשי לבבי אשר מילאו את כל אברי ושרעפי ועורקי, השמחה והחדוה והתרוממות הדעת ששרר בין אנ"ש בעת בואי הנה, המה נשאוני והגיעוני עד למרומי שחקים…
"אבל כל זה אינו חלק אלף מני השבת שעשה עלי רושם כביר מאוד מאוד; התפילה ברגש ומחאת כפיים ותפילה בכוח, הזכירוני דמיון הראש השנה באומאן בזמנים הראשונים, ואחר כל אלה – הריקודים בדביקות נפלא ובביטול עצמיות, אשר לא ראיתי זמן כביר
"…והקידוש, והלימוד 'סיפורי מעשיות' בטעם ובמתק לשון. וברוך ה' גם אני לקחתי חבל במיני פרפראות שזיכני ה' בזכות רבינו הקדוש, להאיר את המעשיות בשיחות וסיפורים ששמעתי מאנ"ש שיחיו ושכבר שבקו חיים לנו ולכל ישראל. וכמעט יצאנו אחר הריקודים כמו מהאידרא בבחי' בזעיר אנפין, וכן לבי עלי דוי שלא ראיתיך אצלי באותו מעמד.
"…הייתי בלודז' שבת פרשת תרומה, אחי ורעי, אין בפי די מילים לתאר את המחזה; השמחה והחדוה וההתעוררות שהיה בליל שבת. אכלתי בלילה אצל הרשל בוכהאלטער נ״י, בלי עין הרע, שולחן ה' כביכול, מסובין בנים ובנות היודעים ומבינים ענייננו בדעת האמת, ממש חיות הנפש, לבי נתמלא גיל וחדוה עד לבכות מגודל הנחת רוח שהיה לי מזה. ובשבת בבוקר בבית החסידים, התפילה בהתעוררות והתרוממות ובאחדות, וביניהם נפשות מביני דבר בדעת וספרי רבינו הקדוש בהתמדה, אין באפשרות להעלות על הכתב…" (המכתב בשלמותו, מובא בספר 'שארית ישראל' קכד).
יום בהיר בהיכל ישיבת פרשבורג המעטירה השוכנת בואכה שכונת גבעת שאול. צורבים צעירים יושבים ועוסקים בתלמודם בחדוה, לפתע נכנס יהודי מבוגר שזקן הדור יורד לו על פי מידותיו, ועל אף שבעיניו ניכר שעברו עליו דבר או שניים במלחמה, הוא מצליח להסתיר זאת בפניו המאירות והשמחות. בהתעלמות מוחלטת מכל המבטים הנשלחים אליו הוא מתיישב על מקום ריק מזדמן ושואל ליושב לידו האם ירצה לשמש לו כחברותא. תוך דקות ספורות הוא כבר שוקע בנבכי הסוגיא מפרק הוויות ומתרץ קושיות, וכך עד לסיום הסדר…
בהמשך מתברר כי זה האיש ר' יצחק אייזיק אלבוים שמו, אוד מוצל מאש, שעלה זה עתה ארצה מארה"ב להשתקע בארץ הקודש וקבע את מגוריו בשכונת גבעת שאול, כאשר הוא עוזב את כל עסקיו ומשקיע את כל כולו בלימוד התורה הקדושה, והוא נוהג לשבת ימים רבים בהיכל הישיבה וללמוד בהתמדה נפלאה מהשעות המוקדמות לפנות בוקר עד לשעות הקטנות של הלילה…
*
ר' יצחק אייזיק היה ממשפחה חשובה בעיירה "פראגה" (פרבר של וורשא בירת פולין), שבניה היו מקורבים לצדיקי בית 'גור'. כאשר בבחרותו גילה את אורו של רביה"ק עורר הדבר רעש גדול אבל בכל זאת קיבלו זאת קרוביו בהבנה והניחו לו להמשיך בדרכו החדשה מבלי להערים עליו קשיים מיוחדים.
סיפור נפלא היה לו בעת שהתכונן להכניס את בנו בבריתו של אברהם אבינו ע"ה, ובאשר באותה העת שהה האדמו"ר מגור בעל 'אמרי אמת' בוורשא, כיבד אותו ר' יצחק אייזיק לשמש כסנדק לרך הנימול. כידוע היה זמנו של האמרי אמת מחושב עד לרגעים בודדים, אך כאשר הגיע האדמו"ר לשמחת הברית ביקשו ממנו לחכות כי אחד הסבים עוד לא הגיע. היה זה נדיר מאד שיעיזו לבקש כזאת מהאדמו"ר, ובכל זאת מפני כבודו של הסבא שהיה נשוא פנים הסכים להמתין. בינתיים ביקש האדמו"ר ספר ור' יצחק אייזיק הביא לו את הספה"ק "ליקוטי מוהר"ן" האמרי אמת לקחו בידו ונענה בחיוך "יש לנו ב"ה את כל הספרים האלו בבית…" תגובה זו היוותה מעין הסכמה מוקדמת לקריאת בנו בשם 'נחמן', דבר שגרם לסערה בקרב בני המשפחה.
ר' יצחק אייזיק היה מגדולי הפעילים בפולין למען פעולות ההפצה של ספרי רביה"ק, שמו מופיע בין החותמים עבור הפעולות של החסיד ר' יצחק ברייטער הי"ד, וכך גם תמך במערך ההדפסה של החסיד ר' אהרן לייב ציגלמן הי"ד, וכל ימיו תיאר בהתפעלות את חדר לימודיו של ר' אהרן לייב איך שהיה מלא ספרים וכן חדר ההתבודדות שהיה לו בביתו, אותו התקין בינות לארגזי הספרים שהיו בביתו.
גם לאחר המלחמה המשיך במנהגו זה ותמך רבות בקרן ההדפסה של אנ"ש בפעיה"ק ירושלים, כאשר בצוואתו הוא מוריש סכום מכובד במיוחד עבור פעולות ההדפסה.
לפי עדותו זכה להשתטח על ציון רביה"ק באומן ולומר שם את התיקון הכללי.
בימי השואה הארורה נעקדו על קידוש השם אשתו וששת ילדיו, לבד מבנו נחמן שניצל מהתופת בהשגחה פרטית יחד עם קבוצת הילדים הידועים בשם "ילדי טהרן".
היה חותם עצמו "מוהל מומחה מוורשא", ואכן כיתת רגליו למרחקים למול את ילדי ישראל במסירות נפש.
בתום השואה הארורה כאשר לא נשאר כי אם אחד מעיר ושניים ממשפחתו המורחבת, היגר לארה"ב, שם ביסס את מעמדו והיה מוזיל מהונו לכל קדשי בית רביה"ק. היה משתדל מדי שנה להגיע לארץ ישראל להשתתף בקיבוץ בר"ה יחד עם אנ"ש פעיה"ק ירושלים ת"ו. בערוב ימיו עלה להשתקע בארץ הקודש, כאשר הוא עוזב את כל עסקיו מאחרי גוו ומשקיע את עצמו בעסק התורה הקדושה במסירות וחיות עצומה. יש לציין כי היה שומר את זמנו באופן מבהיל, עד כדי כך כי כשנצרך באמצע לימודו להכין לעצמו משקה חם וכדו' היה מנצל את הדקות הבודדות האלו לאמירת תהלים או להתבודדות.
ר' יצחק אייזיק זכה לשיבה טובה יותר משמונים שנה והשאיר אחריו את בנו הר"ר נחמן ז"ל ונכדים שיחי', שהיו ממארגני הנסיעות הקדושות לאומן על ימי ר"ה הק', דור ישרים יבורך זרע ברך ה' חסידים ואנשי מעשה רודפי צדקה וחסד.
נלב"ע כ"ד אדר ראשון תשמ"ו לפ"ק תנצב"ה.
וכה נחרט על מצבתו: "פ"נ איש אשכולות ירא אלוקים רודף צדקה וחסד, מזקני חסידי ברסלב, רבי יצחק אייזיק ז"ל שו"ב ומוהל מוורשא בהרה"ח ר' אהרן הלוי הי"ד אלבוים, מגזע הב"ח הש"ך ורבי קאפיל ליקאווער זי"ע אוד מוצל מאש, למד הדף היומי מיום היווסדו, ממשכימי קום לתפילת ותיקין, זהיר בדבורו, שמו הטוב יזכר לעולמים ויעמוד לגורלו לקיץ הימין".
נולד בירושלים לאביו החסיד ר' שמואל מאיר אנשין, בבית צר בן חדר אחד וחלון אחד בלבד, שיראת שמים טהורה היתה ספוגה בקירותיו.
אברך צעיר היה ר' שמעון בימי קום המדינה, האנגלים עדיין שלטו כאן ונערים יהודים רבים הסתפחו לשורות האצ"ל ולחמו באנגלים. המצב היה מתוח ביותר וכל מי שנחשד בקשר כלשהו למתחרת זו או אחרת, חייו היו נתונים בסכנה. קרו מקרים בהם לוחמים יהודים נהרגו בחילופי יריות עם האנגלים והוצבו מארבים לתפוס את מי שיבוא לפנותם ולעסוק בקבורתם, בהנחה שמי שדואג להם, קשור אליהם. אנשי החברא-קדישא פחדו לנפשם, והגופות נותרו כדומן על פני השדה. באותם ימים נוסד ארגון 'כבוד המת' ור' שמעון הצעיר היה ממתנדביו. לא פעם נעצר בעודו עוסק בחסד של אמת ונחקר על קשריו עם הלוחמים. אך הוא השיב בעוז: "אין לי מאומה איתם, יהודי אני ומצווה על שמירת כבוד המת"
פעולותיו אלו, היו אבן יסוד לפעילותו הכבירה שנמשכה קרוב לששים שנה, כשבהמשך הוסב שם הארגון ל'כבוד החי' וניהל מאבק עיקש נגד גזרת ניתוחי המתים. לא פעם ולא פעמיים העלים ר' שמעון גופות של נפטרים תחת אפם של אנשי החוק שזממו לשלוח בהן יד. לימים, חבר לר' דוד שמידל שליט"א יו"ר ארגון 'אתרא קדישא' שהוקם על ידי הרב מבריסק זצ"ל ויחד לחמו בכל מקום בארץ ובעולם שבו נמצאו קברי ישראל בסכנה. עד ערוב ימיו, היה ר' שמעון עטור השיבה רץ בעזות דקדושה ועוצר בגופו את מלאכת חילול קברי הקדמונים. בנו סיפר, כי בכל פעם שנודע לאביו על קבר שחולל או שעומדים לחללו, היו פניו מחווירות והוא הזדעזע מחדש, הדבר בער בעצמותיו ובשום אופן לא אבה להשלים עם הגזרה.
קשור היה מאוד לציון רשב"י זיע"א במירון, ובשנים שלא היה ניתן להגיע לאומן, היה מבאי הקיבוץ במירון בראש-השנה. בל"ג בעומר היה דואג למים לשתייה בחצר הציון ולהסדרת המחיצות כראוי.
בחודש אדר תשל"ב, כשהחסיד רבי שמואל הורביץ חש כי קרוב יומו להסתלק מן העולם, פנה אל ר' שמעון, איש החברא קדישא, ואמר לו כי חפץ הוא מאוד להיקבר בחלקת אנ"ש חסידי ברסלב מברדיטשוב, אשר בהר הזיתים, כי אהבם אהבת-נפש. הוא אף ביקש שיטבלו את גופו אחרי פטירתו במקווה של רבי ישמעאל כהן גדול, בנקבת מעיין השילוח שבכפר סילואן שלמרגלות העיר העתיקה. שתי הבקשות היו קשות לביצוע; החלקה המדוברת היתה כבר מלאה, ומעיין השילוח הוא מקור מי השתיה של ערביי המקום. אך ר' שמעון, איש המסירות-נפש, התאמץ ומצא עבור ר' שמואל מקום פנוי בחלקת אנ"ש דברדיטשוב וכמו כן מילא את בקשתו השניה.
זכה ר' שמעון לנסוע לציון רבינו הקדוש באומן עוד בימי הקומוניסטים. ומשנפתחו הגבולות, היה מבאי הקיבוץ הקדוש באומן. כמו כן ניצל את ההזדמנויות שבהן הגיע לאוקראינה בשליחות 'אתרא קדישא' כדי לבוא ולהשתטח על ציון רבינו.
היה זה כשתכנן נשיא אוקראינה להפוך את ציון רבינו הקדוש באומן ל"אתר לאומי" ומהנדס אוקראיני הכין תכנית לבנות מדרגות על כל ההר הקדוש, כשבראש המדרגות יעמוד הציון. למקום הובאו משאיות שהחלו בפריקת טורי מדרגות הבטון. הגיע ר' שמעון בשליחות 'אתרא קדישא', בדק את השטח ובו במקום פסל את התכנית, מכיוון שההר מלא בקברי הקדושים הטמונים שם וחלילה לפגוע בכבודם ולבנות מעליהם מדרגות. כשראה שהמתכננים מתקשים לסגת מתכניתם, הלך והזעיק את כל אנ"ש שהיו שם, כשני מניינים, ופתח באמירת תהילים, כשהוא מכריז כי רק על גופתו יונחו המדרגות! כיוון שראו האחראים לדבר את נחישותו, חזרו בהם מתכניתם והאזור כולו גודר ונשמר בקדושת בית החיים עד היום הזה.
מנהג נאה עשה לו ר' שמעון ביום הפורים, היה מתחפש ל'רופא של פורים' ומכתת רגליו ואוסף 'מתנות לאביונים', אותן היה מחלק בו ביום לעניים הגונים.
השיב נשמתו לבוראה בה' באדר ב' תשס"ה. נטמן בהר המנוחות ליד קברי אביו ואֶחיו.
הגה"ח רבי שמואל צ'צ'יק נולד בירושלים העתיקה לאביו רבי אברהם חיים שעלה מפינסק שברוסיה הלבנה. בנעוריו, בישיבת "עץ חיים" הוכר כעילוי, מתמיד וירא שמיים. היה דבוק בתורה מתוך ביקוש וחיפוש לקרבת ה', ובאותם ימים הצטרף לחבורתו של הגה"צ רבי אהרן ראטה.
אחיו הגדול רבי זאב, שהיה נאמן ביתו של הרב מבריסק, הבחין בצימאון נפשו, ובאחד הימים התיישב ולמד עמו בספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן. וכה כותב רבי שמואל בספרו "עין הארץ": "אזכיר לטובה את אחי הגדול ממני, הרב הגאון הצדיק רבי זאב דוב צ'צ'יק זצ"ל, הגם שלא היה נמנה על עדת החסידים, אמנם מלבד תקפו וגבורתו בתורה הנגלית והיותו עמקן נפלא בעומקה של הלכה כאחד הגדולים, היה מלא וגדוש בהרבה ספרי חסידות… והראשון שהביא אותי אל בית היין ונתן לי לטעום מהיין הטוב הזה ולימד אותי בפעם הראשונה כפי אשר נקלט במוחי בספר ליקוטי מוהר"ן, הוא האיש המופלא הזה. והייתי אז בגיל צעיר מאוד, וכשהתחיל ללמוד אותי את ההקדמה של ליקוטי מוהר"ן, בהגיעו למילים 'מי כמוהו מורה', הרים את קולו ואחזו חיל ורעדה, ואמר כמה פעמים מילים אלו 'מי כמוהו מורה'. ומורא עלה על ראשי כששמעתי את המילים האלו יוצאים מפיו באמת ובתמים ובלב שלם".
כך נדלק בלבו הניצוץ הראשון שהפך ללהבה לחסידי ברסלב הותיקים והחדשים שבירושלים, הלא הם רבי הירש לייב ליפל, רבי שמואל שפירא, רבי אברהם יעקב גולדרייך ועוד. יחד עמם בילה את ימיו ולילותיו בעבודת ה', כשמדי תקופה הם שוהים בקבר שמעון הצדיק או בחצר רשב"י במירון, ועוסקים בתורה בתפילה ובהתבודדות.
בשנת תש"ל נסע רבי שמואל לאמריקה, כשבכוונתו להמשיך משם אל אומן בית תקוותנו. בפורים של אותה שנה, כטוב לב ידידו רבי שמואל שפירא ביין, זעק מתוך שכרותו: "אתה שמואל צ'צ'יק, אתה חייב לפרסם שיש רבי בעולם! רבינו שלח אותך לאמריקה רק בשביל זה!" באותה נסיעה לא הצליח רבי שמואל צ'צ'יק להגיע לאומן, אך כעבור מספר שנים זכה להוציא לפועל את תשוקתו ולהשתטח על ציון רבינו. לאחר מכן ערך עוד כמה נסיעות רצופות מסירות נפש, כשמדובר באדם כמוהו שאינו מוציא עצמו בימים כתיקונם מארבע אמות של תורה ועבודת ה'.
כל ימיו היה רבי שמואל מסתפק במועט שבמועט, כשכל חיותו מעבודת בוראו. תמיד הצטנע ולא אבה שיחלקו לו כבוד; רצה שיתייחסו אליו כאל איש האנשים, וזאת למרות היותו גאון עצום, בקי בכל מכמני התורה ודבוק ברבינו ובתורתו, כפי שניתן לראות בחיבוריו: "משמרת החודש" – ליקוטים מספרי רבינו על עניני ערב ראש חודש בתוספת בירורי הלכה הנוגעים לער"ח; "אור עולם"; "קדושת ירושלים"; "משך הנחל"; "עין הארץ" – בו בירר על פי ההלכה והקבלה מגדולי אנ"ש, את חשיבות הנסיעה, לאומן גם מארץ ישראל, בתוספת שיחות וסיפורים מאנ"ש; "ציון המצוינת"; "יסוד צדיק" ועוד.
רבי שמואל היה בעל תפילה נפלא, ותענוג היה לשמוע את קולו הנעים העורג והמשתוקק, בעת שעבר לפני התיבה מדי שנה ביום כיפור במירון.
בפורים האחרון לחייו, יומיים לפני פטירתו, קרא בכוחות עצמו את המגילה ואף שתה בקבוק יין עד תומו, לקיים בפשיטות מצוות היום, וזאת, לאחר שקודם לכן התענה תענית אסתר כאחד האדם.
בי"ז באדר ב תשנ"ט עלתה נשמתו בסערה השמימה. כבחייו, כן במיתתו, הכל נערך ללא פרסום; ההכרזה על מועד ההלויה התקיימה בסביבת מאה שערים בלבד. הוא נטמן בהר הזיתים, סמוך לאחיו הגדול רבי זאב.
נולד לאביו רבי יצחק, בנו של רבי משה לייב קאסינקע, עובד ה' מופלג שחי עוד בזמן מוהרנ"ת. רבי משה לייב זכה לחמשה בנים תלמידי חכמים ועובדי ה' גדולים, ביניהם רבי יצחק, אבי ר' ישראל דנן.
כשהגיעו גייסות הגרמנים ימ"ש לאוקראינה בשנת תש"א, הם טבחו במאות אלפי יהודים, ובתוכם רבי יצחק קורוסונסקי, ה' יקום דמו, שנתלה על ידם. גם באומן זרעו הצוררים הרג ואבדן, והרגו 25,000 יהודים. האוהל שעל ציון רבינו הקדוש, נחרב על ידי פגז גרמני, "ונדמה להסטרא אחרא שהיא בולעת את הגוף הקדוש הזה" (ליקוטי הלכות, חוה"מ, ד).
אך כבר הבטיח הרבי הקדוש שאשו הקדושה תוקד עד ביאת הגואל. בעיר לבוב שרד החסיד רבי זאנוול ליובארסקי, נכד רבי זאנוול תלמיד מוהרנ"ת ואחיו של רבי משה ברסלבר. כשגרמניה הובסה, התעורר רבי זאנוול ושם לנגד עיניו את המטרה: לדאוג לשימור ציון רבינו הקדוש ושיקום הקיבוץ באומן בראש השנה. הוא אסף את שרידי החרב, שלא נותרו אפילו אחד מעיר ושניים ממשפחה, וקרא להם להתקבץ באומן בראש השנה. בין אותם שרידים, היה ר' ישראל קורוסונסקי שהתגורר במוסקבה. שניהם, יחד עם עוד תשעה חסידים שנותרו לפליטה, היו למניין שקם על חורבות אומן של מעלה.
כמה מחסידי ברסלב שהתגוררו מחוץ לברית המועצות והצליחו להבקיע את הדרך לאומן, פגשו בר' ישראל והתפעלו ממסירות נפשו ליהדות בכלל, ולעניין רבינו בפרט. בשנת תשכ"ו, הגיע ר' גדליה פליער שיחי' מאמריקה לרוסיה, כדי לפקוד את ציון רבינו. החסיד רבי מיכל דורפמן קישר אותו עם ר' ישראל קורסונסקי, שהצטיין במצוות הכנסת אורחים מופלאה, אפילו תחת צילו המאיים של השלטון הבולשביקי. בביתו של ר' ישראל התקיימה אסיפה חשאית בעניין הקיבוץ הקדוש באומן, השתתפו בה גם ר' נתן קנלסקי (בנו של ר' נחמן רוסישער) ור' שייקע רוזנוואלד, חתן רבי שמשון ברסקי. וכך התקיים בראש השנה מניין באומן, כשר' ישראל משמש כשליח ציבור בתפילת שחרית. את תיאור הקיבוץ החשאי הזה, מעלה ר' גדליה פליער שהיה נוכח בו, בספרו 'אומן – כך נפרצה הדרך'.
כמה שנים לאחר מכן, הצליח החסיד רבי אברהם יעקב גולדרייך מירושלים, להגיע למוסקבה, כשעיניו נשואות בכיסופים לאומן. אלא שבהגיעו אל מדינת ענק זו, שחרתה על דגלה מלחמה ביהדות, הבין שהוא זקוק לרחמי שמיים מרובים כדי להגיע אל מחוז חפצו ומקום תקוות נפשו. בלב הומה מדאגה, היזכה להגיע לאומן אם לאו, שם פעמיו אל בית הכנסת הגדול במוסקבה, שם מצא כמה יהודים מקומיים הנאנקים תחת המגף הסובייטי והצטער למראה השבר אשר פקד את יהדות רוסיה.
בעודו עומד ומהרהר, ניגש אליו אחד היהודים המקומיים, בעל זקן מקוצר, ושאל אותו ברמיזה: "איר זענט פון נחל נובע?" (האם אתם משתייכים לנחל נובע?) רבי אברהם יעקב הוכה תדהמה והשיב בחיוב. ואותו יהודי שח לו: "אף אני חסיד ברסלב, שמי ישראל קורסונסקי". עד מהרה הבין רבי אברהם יעקב כי ר' ישראל נשלח עבורו כמלאך משמיים, ואמנם, הוא דאג לעמיד לרשותו יהודי אחר שייקח אותו עד לאומן, בהפטירו: "יותר אל תחליף איתי אפילו מילה אחת, הדבר גובל בסכנת-נפשות עבורי".
שנתיים לאחר מכן, בתשל"ג, זכה ר' ישראל קורסונסקי לעלות לארץ ישראל, הוא חי בירושלים בשיבה טובה, עד לפטירתו בי"א אדר ב' תשמ"ו. ת.נ.צ.ב.ה.
נולד במוהליב בערב פסח שנת תקס"ח. היה השני מבין בניו של רבי נתן, ונקרא על שם אבי סבו רבי יצחק מדנציג.
לפרנסתו ניהל את בית הדואר בטולטשין, כשהוא עושה את תורתו ועבודת בוראו עיקר ומלאכתו עראי. בתחילת עבודתו הדריכו אביו לאמור: "בדרכך לבית הדואר ובחזרה ממנו, דבק מחשבותיך בתורה ובעבודת ה', אך בהיותך שם, שים לבך היטב לעבודתך, שלא יצא חלילה מכשול מתחת ידך".
ואכן סיפר רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, כי זכור לו היטב מילדותו כיצד רבי יצחק צועד ברחוב בלכתו לבית הדואר, אחוז שרעפי קודש ודבוק בבוראו. מאידך, ידועה היתה זהירותו העצומה בדיני ממונות בעסק ובכל מקום אחר.
על גודל יראת השמיים שלו מסופר, כי ארע פעם שבצאתו לרחוב בשבת הרגיש כי שכח בטעות בכיסו דבר מה, ומחשש שמא יחזור שוב על טעותו, חסם בתפרים את כיסי בגדי השבת שלו, שלא יכשל לעולם בטלטול, אפילו בשוגג.
פעם חלה קשות והגיע לידי סכנה, פנה בדברי ריצוי אל בוראו: "ריבונו של עולם, מה אבטיחך? שאם תרפאני אהיה מהיום והלאה איש כשר? מי יכול להבטיח כזאת?! זאת אוכל להבטיחך – שאם תשיבני לבריאותי, לעולם לא אשכח זאת ותמיד אתן לך על כך שבח והודאה". תפילתו התקבלה והוא קם מחליו.
בספר 'כוכבי אור' מובא כי פעם פנה אליו אביו רבי נתן: "אני מקווה שהקיבוץ הקדוש שלנו באומן יתקיים עד ביאת גואל צדק, אבל מי יודע מה יעבור בעניין זה, אולי חלילה ימנעו השלטונות מלבוא אל הציון? בכן אומר אני לך: תמיד בראש השנה תהיה באומן, ובערב ר"ה עמוד אפילו בשוק, במקום שרואים ממנו את הציון הקדוש, ותאמר שם את עשרת המזמורים שתיקן רבינו לומר. אף בחג עצמו תתפלל באומן, אפילו באיזו עזרת נשים ריקנית של בית כנסת".
יותר מכל אחיו דבק רבי יצחק דבק באביו הגדול רבי נתן, כל ימיו שקד על דלתותיו ועמד עמו בקשרי מכתבים. רבי נתן השיב לו איגרות מלאות אוצרות דעת וקדושה ממעיינו של רבינו, והודות לקשר מופלא זה נוצר רובו של הספר הקדוש 'עלים לתרופה'.
את הערכתו העצומה לאביו הוא מביע באחד ממכתביו: "ברוך ה' אשר עזרנו עד כה, שיש כמה דברים מענין רבינו ז"ל אשר קיבלתי מפי רום מעלתו היטב היטב, ואני חזק בהם למאוד. ה' יתברך יזכני לילך בהם תמיד ולקיימם באמת, ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולקיים, ואזכה לבוא בזה העולם להתכלית האמיתי והנצחי כרצון רבינו ז"ל. ויש בלבי הרבה דברים לכתוב למעלתו, אך הוא מהנמנע כי אין הפנאי מסכים. הכלל, שלדעתי לא נמצא שום אב בעולם שיקיים 'ולמדתם את בניכם' כמו שרום מעלתו מקיים בי, כי זה עיקר הלימוד – ללמוד עצות ודרכים להתחזק בעובדת ה'".
בשנת תרכ"ח, בהיותו בן ששים, עלה ארצה והתיישב בצפת. כשנתיים לאחר מכן, ביום י"ד לחודש אדר ב', ביום הפורים שנת תר"ל הסתלק לבית עולמו.
אותו ליל היה סוער וגשום, וכדי שלא להלין את המת ליווהו אנשי החברה קדישא לבית העלמין כשהם מבוססים בבוץ טובעני ומגששים את דרכם בערפל. תחת מטר עז כרו לו החברים קבר כשבחפזונם אינם שמים לב כי החלקה יקרה מאד ואמורה להמכר בהון עתק עקב סמיכותה לציון ה'בית יוסף'.
הם נדהמו לגלות זאת מאוחר יותר, אך כשסיפרו להם כי אבי המנוח חיבר חיבור גדול על ארבעת חלקי ה'שולחן ערוך', נחה דעתם.
אגב, יום ההילולא של ה'בית יוסף' חל בי"ג בניסן, ביום האחרון של ה'שלושים' להסתלקות רבי יצחק. זכותם תגן עלינו.
היו הם תלמידיו הנאמנים של רבי אברהם בן רבי נחמן מטולטשין, אשר צפה את החורבן הרוחני הגדול שעתידים הקומוניסטים להמיט על יהדות רוסיה ואוקראינה, והמריץ אותם לעלות לארץ הקודש.
ואכן רובם ככולם עלו ארצה, ביניהם ר' גדליה ברגר שנסע בסביבות שנת התר"ס לארץ ישראל והתיישב בירושלים עיר הקודש, בשכונת "משכנות ישראל". שם התגורר בדירה צרה וחי חיי דחקות, אך למרות זאת שמחת לבו האירה את פניו.
רבות זכה ר' גדליה לשהות במחיצת רבי אברהם בן רבי נחמן, בחו"ל ולאחר מכן בארץ הקודש. שיחות יקרות וסיפורים נפלאים שמע מפיו וסיפרם להרה"ח רבי נחמן בורשטיין, והרי כמה מהן:
דיבר פעם רבי אברהם שיחה נלהבת על גדולת רבינו הקדוש ותלמידו מוהרנ"ת, וסיים בזו הלשון: "ס'נאך אזא רבי נישט געווען, און ס'נאך אזא תלמיד נישט געווען!" (= עוד לא היה רבי כזה, ועוד לא היה תלמיד כזה).
עוד אמר רבי אברהם: "כל אחד המקורב לרבינו, צריך להרגיש כמו 'ננס על גבי ענק', כלומר, שמצד עצמו הוא אומנם קטן, אבל מצד רבינו – הוא נמצא במקום גבוה מאד!"
רגיל היה רבי אברהם לומר: "אין וודאות כיום המיתה ואין העלמה כיום המיתה". כלומר, כל אדם יודע שסופו להסתלק מן העולם, אך כמה מהם שמים לבם באמת אל אחריתם?!
שח ר' גדליה: "פעם אחת דיבר רבי אברהם דיבורים קדושים על חשיבות הקימה בחצות לילה. לאחר שכילה דבריו, נאנחתי אנחה מעומק לבי ואמרתי: 'אוי רבי אברהם, מה אעשה שקשה לי לקום בחצות?' ורבי אברהם השיבני 'אם כן קום שעה–שתיים לאחר חצות. גם זה טוב'. 'גם זה קשה לי מאד' – עניתי, ורבי אברהם השיב: 'קום לפחות לפנות בוקר'. 'אבל אני קם בקושי לתפילה', שחתי לו דבירם כהוויתם. 'אם כן', נענה רבי אברהם, 'שמור היטב את שעות היום שלא ילכו לאיבוד; אם היצר נתן לך מכה בלילה – תחזיר לו מכה ביום' ".
עוד סיפר, שפעם שוחח מוהרנ"ת על מעלת מידת הביטחון בהשם, כשהוא חוזר על המילים שהיו שגורים בפי רבינו: "נאר ביטחון!" (= רק ביטחון). העיר אחד השומעים בבדיחות: "אבל בשביל ביטחון – טוב שיהיה כסף בכיס…"
התלהב מוהרנ"ת והשיב לו בדברים נוקבים: "הקשב היטב! אם הייתי יודע שיש בנמצא היכן שהוא ממון – הייתי מביא אותו לך, אבל יודע אני את האמת, שממון אינו בנמצא בעולם כלל; ואם יאמר מישהו שיש לו ממון – שיסתכל היטב ויראה שהוא עני גדול"…
אומר היה ר' גדליה בדרך צחות, על כך שציון רבינו הקדוש נמצא ברחוב 'פושקינה', שזה מרמז כי 'פה – שכינה'…
החסיד הקדוש רבי משה יהושע בזשיליאנסקי הי"ד המכונה רבי אלטר טפליקר
מאותם כוכבי-אור שהפיצו את אור הצדיק על פני תבל, היה רבי משה יהושע, המכונה "ר' אלטר טפליקר".
מתוך הצטנעות מופלאה הפיץ את המעיינות הקדושים – חוצה, על ידי חיבוריו, שמתוכם מפורסמים ביותר הספרים: 'השתפכות הנפש' ו'משיבת נפש', שקרבו, ועדיין מקרבים רבים לעבודת ה' יתברך בדרכו של רבינו הקדוש.
שאר ספריו הם: 'מי הנחל' על ליקוטי מוהר"ן; 'אמונת עתיך'; הגדת 'אור זורח'; ו'מילי דאבות' על פרקי אבות. שלושה חיבורים נוספים הכין לדפוס: סידור מבואר 'אור הגנוז'; 'שומרי אמונים'; ו'התעוררות על לימוד התורה', זאת מלבד כתבים רבים, יקרי ערך, שרבי אלטר העתיק למשמרת מדור לדור.
רבי אלטר נולד בטפליק לאביו רבי אשר זעליג, שהיה תלמיד-חכם וירא ה' מרבים, ממקורבי מוהרנ"ת. ממנו ומשאר תלמידיו הקדושים של רבי נתן למד את דרכי רבינו שהאירו נתיבתו לכל ימי חייו.
יותר מכולם החשיב לרבו את הגאון הקדוש רבי נחמן מטשערין, ממנו קנה את דרכו בלימוד ספרי רבינו. הוא אף התמסר להעתקת ספרו של הרב 'נחת השולחן' ומסרו לידי החסיד הגדול רבי ישראל קרדונר, שהוציאו לאור.
בעקבות מוהרנ"ת והרב מטשערין הלך גם רבי אלטר, ועשה ליקוטים מקוצרים מתורת רבינו, לכל החפץ להתקרב אל הקודש ולטעום מתורתו הקדושה.
לאחר נישואיו שימש כמגיד-שיעור לנערים בני שלש עשרה, אותם לימד גמרא עם רש"י, תוספות ומפרשים. בד בבד, החדיר בלבם יראת ה' טהורה. אחד החסידים שנקלע פעם למקום לימודו עם תלמידיו, התפעל ממראה עיניו: רבי אלטר יושב ומבאר להם את פרק יא מתהילים: 'למנצח בה' חסיתי' והנערים מאזינים בשקיקה, כשהשפעתם העמוקה של דבריו ניכרת על פניהם.
למרות היותו חכם ולמדן מופלג, בחר רבי אלטר טפליקר ללכת בדרכי התמימות, עד שהרב מטשערין המליץ עליו את הפסוק: "אשכילה בדרך תמים"; ובכל עת שהיה רוצה החסיד הדגול רבי אברהם שטרנהרץ להראות למקורבים חדשים – תמימות מהי, היה אמר להם: 'התבוננו ולימדו מרבי אלטר, שכל דרכי עבודתו מושתתים על תמימות ודעת ישרה, ללא כל עקמימות'.
'מתבודד' מופלג היה רבי אלטר טפליקר; זמן רב הקדיש מדי יום לעבודת ההתבודדות שהיא יסוד דרכו של רבינו – ומכאן הכוח הגדול הטמון בספרו 'השתפכות הנפש' להביא לידי מעשה. כל סעיף שכתב, יקד כאש בעצמותיו והיה דרך-חייו; נאה דרש ונאה קיים.
חידוש גדול יש בספריו, שההוגה בהם חש כאילו רבינו ומוהרנ"ת עצמם כותבים את הדברים. הדבר מעיד על דבקותו העצומה בהם, תוך ביטול עצמיותו לגמרי.
שנת תרע"ט הייתה שנה רווית תלאות ליהודי אוקראינה. פוגרומים נערכו בכל העיירות על ידי פורעים צמאי-דם שפרקו זעמם החייתי על כל יהודי שנקרה בדרכם.
ביום שישי, יב לחודש אדר ב' שנת תרע"ט, ביקר רבי נתן שטרנהרץ בנו של רבי אברהם שטרנהרץ בטפליק. סופר סת"ם ומגיה היה, והגיע אל העיר לרגל תיקון ספרי-תורה. סר לבקר את רבי אלטר, ולאחר שהניח את הספרים על השולחן, ישבו שניהם ללמוד 'תורה' מליקוטי מוהר"ן.
לפתע נשמעו שאגות פרא מהחלון, כנופיית רוצחים קרבה אל הבית – – –
ר' נתן ב"ר אברהם, ר' ישראל בול, ובנו של רבי אלטר טפליקר הספיקו להסתתר, אולם עליו בעצמו נגזרה הגזרה – – –
וכך כותב בנו: "אויה לי על שברי! ביום ו' י"ב ימים לחודש אדר שני תרע"ט, נהרג אבי ז"ל רבי משה יהושע, על ידי השודדים 'פעטליוראווצעס' (= מכנופיית הצורר סמיון פטליורה שנאבק על השלטון) בעיר טפליק".
החסיד המופלג רבי שלמה וקסלר, נולד בגרמניה, לאביו הגאון הצדיק רבי פנחס משה אלחנן, שכיהן כרבה של הוכברג.
גדול בתורה וביראה היה האב, מכל רחבי גרמניה נהרו אליו נערים מבקשי דעת, כדי ללמוד תורה מפיו.
בנו הצעיר, שלמה'לה, התבלט משאר חבריו שבמחיצתם גדל; כבר בשנות בחרותו המוקדמות מאס בהבלי העולם הזה ותאוותיו, ונכסף בכל מאודו לעבודת ה'.
משמים צפו בכיסופיו הטהורים, וסללו עבורו את הדרך אל הצדיק.
כלל ידוע הוא, שאורו של רבינו אינו מתגלה, אלא למי שלב מתגעגע לו. שלמה'לה היה בעל לב כזה. הספר שמצא, הפך לידידו הטוב ביותר, והבעיר בקרבו להבה יוקדת ליוצרו.
לימים יציין רבי שלמה עובדה מפליאה: למרות שבגרמניה מולדתו, לא נמצאו חסידים, וחסידי ברסלב בפרט, ולפיכך גם 'מתנגדים' לא היו – אך כיוון שכבר אמר רבינו "הבאתי לכם מתנה – מחלוקת", צמח לו, למקורב החדש, מתנגד לדרכו החדשה. היה זה אחד מקרוביו, שנהג דרך קבע להחביא את הספר מפניו, כל אימת שהיה משאירו על החלון. ובכל פעם מחדש, היה עליו לחפש אחר הספר הקדוש…
מאז דבק הנער בדרכו של רבינו, השתוקק בכל ליבו לקיים את כל הנאמר בספר, מהסעיף הראשון ועד האחרון. כיון שכן, חש שהמילים שלהלן זועקות אליו: "מי שרוצה להיות איש ישראל באמת, דהיינו שילך מדרגה לדרגה – אי-אפשר כי אם על-ידי קדושת ארץ-ישראל"!
מיום ליום הלכו כיסופיו לארץ-הקודש וגברו, עד שיום אחד פנה אל אביו ובקשתו בפיו: "הבה נעלה לארץ אבותינו!"
באותם ימים נחשבה העלייה ארצה למעשה חריג; קל וחומר כשמדובר ביהודי גרמניה. דבריו עוררו תמיהה גדולה. אלא ששלמה'לה הצעיר, שמידת העקשנות דקדושה טבועה היתה בנפשו, לא ויתר על רצונו. הוא שב והפציר, עד שנענה אביו: "רצונך לעלות לארץ-ישראל? עלה לבדך, ואני אדאג לך להוצאות הדרך".
נפרד הנער הצעיר ממולדתו וממשפחתו, ארז את חפציו, והפליג באוניה לעבר ארץ חמדת אבות. היה זה בשנת תרמ"ח. לאחר שהטילה האוניה עוגן בחופי הארץ, ירד שלמה'לה ממנה, כשליבו עולה על גדותיו… הנה עומדות רגליו על אדמת הקודש, שעל רוממות מעלתה למד כה רבות מתוך הספר הקדוש שעמו.
ברדתו מן האוניה, נשאל על-ידי שוטרים טורקיים, ששלטו אז בארץ: "מאין הגעת?"
– "מגרמניה".
"אם כך", השיבו לו נחרצות, "שהותך בארץ, מוגבלת למספר חודשים בלבד".
הנער עולה בחדווה לירושלים קרתא דשופריא, וקובע בה את מושבו. גם בירושלים דאז, שהייתה מלאה תלמידי-חכמים ויראי ה', לא הצליח להסתיר את יראתו שקרנה מפניו. שמירת עיניו הייתה לאות ולמופת, והכל כינוהו: "דער פרומער בחור" (= הבחור הירא והחרד).
בירושלים התגורר באותם ימים הגאון רבי עקיבא יוסף שלזינגר, בעל 'לב העברי'. הנער שיראתו על פניו, נשא חן בעיניו והוא קרבו קירבה רבה ודאג לכל מחסורו. כיוון שהיה שלמה כבן-בית אצלו, הבחין רבי עקיבא יוסף בספר 'ליקוטי עצות' שאינו מש מחיקו של הנער.
חיבתו והערצתו היוקדת של בעל 'לב העברי' לתורתו של רבינו היא מן המפורסמות. בספרו מביא הוא מדברי רבינו, ולימים אף סייע בהקמת בית המדרש הראשון של חסידי ברסלב בירושלים העתיקה, מול מקום המקדש.
"היודע אתה?", פנה אל שלמה, "יש עוד ספרים נפלאים ממחבר קדוש זה; הבה ואראך". הוא הוליכו אל ארון הספרים, והראה לו את הספרים 'ליקוטי מוהר"ן' ו'ליקוטי הלכות', וסיפר לו על חסידי ברסלב המתגוררים בירושלים.
שש הנער על הספרים החדשים שגילה, כמוצא שלל רב, והרווה את צימאון נפשו בהם.
כעבור תקופה, שידכו רבי עקיבא יוסף עם בתו של רבי מנחם מאניש שיינברגר. לשם כך זימן את הכלה והוריה אל ביתו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל, וביקש מהנער להציץ מבעד חור המנעול אל החדר בו ישבו. התכופף שלמה אל חור המנעול, תוך כדי שהוא מסתירו בכף ידו, ומסתכל על ידו…
זמן קצר לאחר מכן, נתקיימו הנישואין, ובעקבות כך, הותר לו מבחינה חוקית להישאר בארץ לקביעות.
כל אותם ימים, עמד רבי שלמה בקשרי מכתבים עם בני משפחתו ואביו שבגולה. הערצה גדולה רחש רבי שלמה לאביו, וכך היה אומר: "בכל הדברים גדול אבי ממני, לבד משני דברים, שזכיתי אני יותר ממנו. האחד: התקרבתי לרבינו; והשני: שזכיתי לעלות לארץ-ישראל".
רבי שלמה התיישב בשכונת 'בתי מחסה', שם התגורר למעלה מיובל שנים, עד לנפילת העיר העתיקה, בשנת תש"ח, לידי הירדנים.
מצא את שאהבה נפשו
באותם ימים דרו מתי מעט חסידי ברסלב בעיר הקודש והמקדש. כעבור מספר שנים, בשנת תרנ"ד, עלה ארצה החסיד הגדול, איש האלוקים, רבי אברהם בן רבי נחמן חזן, מאומן. הוא השתקע בארץ-הקודש למשך 20 שנה, כאשר מידי שנה הפליג באוניה לאוקראינה, בתנאים הקשים של אותם ימים, כדי לקיים את דברי רבינו – להיות אצלו בראש-השנה.
מרגע ההיכרות של רבי שלמה עם רבי אברהם, נקשרה נפשו בנפשו. הוא מצא בו את שאהבה נפשו, גאון וחסיד, הבקי בכל מכמני התורה, נגלה וסוד, שפל בעיני עצמו, ודבוק בדביקות יוקדת, בכל נימי נפשו ברבינו הקדוש.
את חסידי ברסלב, שדרו באותם ימים בירושלים, ניתן למנות על יד אחת. לפיכך, חיבב והעריך רבי אברהם את רבי שלמה בלי שיעור, ופתח בפניו את אוצרות-הטוב הצפונים במוחו ובליבו.
רבי שלמה וקסלר דבק בדברי רבי אברהם והיה מעלה על הכתב את אשר שמע מפיו. מעט מזעיר מרשימותיו, הודפס בספרים 'כוכבי אור' ו'חכמה ותבונה'.
רבי אברהם, שצפה בעיניו הטהורות את הסכנה הרוחנית הממשמשת ובאה על יהדות רוסיה, היה מרבה לדבר על לבם של אלו שהייתה לו השפעה עליהם, שיעשו כל שביכולתם, כדי לעלות ולהתיישב בארץ-הקודש.
בני חבורה זו נשמעו לדבריו, כשחלקם משאיר בגולה מעמד, פרנסה מבוססת ונכסים. וכך, מתוך מסירות-נפש עלו והשתקעו בארץ.
ידידות אמיצה נקשרה בין רבי שלמה ובין חסידים נלהבים אלו, שתום ליבם ודביקותם העצומה ברבינו קרנו מפניהם. בייחוד התיידד רבי שלמה עם החסיד רבי נתן בייטלמכר. שנים ארוכות היו לומדים יחדיו בספרי רבינו הקדוש, ועוסקים בקיום עצותיו.
עבודה גדולה הייתה להם ב'שמחה וריקודים': כשהיו מסיימים את לימודם, היו שרים ומרקדים בשמחה עצומה, מתוך אושרם על שזכו להתקרב לאורו של צדיק האמת. על חברותא קדושה זו לא ויתרו מעולם. כאשר חלה אחד מהם, היה חברו בא אל ביתו לבקרו, וללמוד עמו בספרי רבינו.
בשנת תרס"ב, נוסד בירושלים בית-המדרש הראשון שנקרא על-שם רבינו, מול מקום המקדש, ומאוחר יותר נאלץ מסיבות שונות לנדוד ממקום למקום. אחת 'מתחנותיו' הייתה בבית-מדרש סמוך לבניין 'גמילות חסד'.
"באותה תקופה", סיפר החסיד רבי שמואל מאיר אנשין לבנו רבי ישראל נחמן, "נהגו אנשי שלומינו, בהשפעת דברי רבי אברהם בן רבי נחמן, לרקוד מדי לילה לאחר תפילת ערבית ריקוד של שמחה שנמשך כחצי שעה. ערב אחד, הגיעו קולות השירה והריקודים לאוזני שוכני הבניין הסמוך, וכיוון שלא היו רגילים בכך, מיהרו אל בית-המדרש והרימו קול מחאה. לנוכח מחאתם פסקה השירה הנלהבת באחת.
"רבי שלמה החל נושא ונותן עמם בדברים, כשהוא מסביר להם, כי אין כל פסול ופגם בהנהגה זו. אולם האנשים עמדו על שלהם. באותם רגעים, נכנס אל בית-המדרש רבי אברהם. בראותו את הדיון הסוער, שאל את אנשיו, במה דברים אמורים? כששמע על מה נסוב הוויכוח, פנה אל המוחים, ואמר: 'רצונכם לקיים את המצווה של עצבות? קיימו אותה, אולם אנו חפצים לקיים את המצווה של שמחה'…"
אהבה ואחווה עצומים שררו באותם ימים בין חסידי ברסלב המעטים, אפילו המתנגדים היו יוצאים נכחם מגדרם והתפעלותם, ואומרים, כי חסידי ברסלב נראים כמשפחה אחת.
החסיד רבי שמואל מאיר אנשין, היה אומר לבניו: "בשמחה משפחתית אני משתתף רק אם אני מוזמן אליה, אך כשהשמחה שורה במעונו של אחד מחסידי ברסלב, אני מגיע גם ללא הזמנה".
החסיד שאסף מחוסרי בית
בעל לב רחב וגדול היה רבי שלמה וקסלר. ביתו היה פתוח לרווחה לכל אדם. באותן שנים, סבלו בני ירושלים מעוני ומחסור, פרנסתם העיקרית הייתה מדמי ה'חלוקה' שקיבלו מהכוללים, כאשר כל משפחה נתמכת על-ידי הכולל השייך לארץ מוצאה. מדובר היה בקצבה זעומה ביותר, שהספיקה אך בקושי לכלכלת המשפחות. גורלו של רבי שלמה שפר עליו, כיון שעקב מוצאו הגרמני, השתייך לכולל הו"ד (= האלאנד-דייטשלאנד) של יוצאי הולנד וגרמניה. כולל זה היה בעל אמצעים, כאשר מאידך, נמנות עליו משפחות בודדות. רבי שלמה ניצל את מצבו הכלכלי המשופר יחסית, כדי לסייע לנזקקים; כפו פרש לעני וידו שילח לאביון, ולא פעם אסף אנשים מחוסרי בית אל ביתו לתקופות ארוכות.
רבי שלום אייזן זצ"ל, מגדולי מורה ההוראה בירושלים, גדל בילדותו בבית רבי שלמה תקופה ממושכת, לאחר שהתייתם מאביו, וכל ימיו היה מספר בהתפעלות על מעשי צדקותו וקדושתו של רבי שלמה.
רבי מרדכי אהרן שיינברגר שליט"א, אחיינו של רבי שלמה, מספר על יהודי גלמוד, שברוב ייסוריו היה מתרעם תמיד על סובביו, ורבי שלמה הכניסו אל ביתו, ונהג כלפיו ביחס מיוחד, משל היה בנו. במחיצתו היה אותו יהודי לאדם אחר, ומילת טרוניה לא נשמעה מפיו.
אך גם אותן שנות רווחה, באו אל קיצן. ואז, דלותם של בני היישוב הישן הייתה גם נחלתו של רבי שלמה. באותם ימים, לא ניכר שום שינוי במצב רוחו; שמחתו התמידית שקרנה מפניו, לא נגרעה כהוא זה, והוא המשיך לעבוד את בוראו עבודה תמה.
בעל ביטחון מופלג היה, ואמונתו וביטחונו האיתנים בה', השפיעו על כל סובביו. גם כאשר התקיימו הוא ובני ביתו מלחם צר ומים לחץ, המשיך במעשי החסד שלו והיה פורס מלחמו לרעב – והכל במאור פנים ובשמחה, כזו של אנשי רבינו הקדוש.
ניגוני שמחה מתנגנים מפיו, וכאשר נכנס אורח אל ביתו, היה נותן ידו בידו, ופותח עמו בריקוד נלהב…
על הכנסת האורחים המופלאה של רבי שלמה, שמענו מפי החסיד הישיש רבי ישראל דוב אודסר, כשאגב כך, הוא מתאר בצבעים חיים את קדושתו הנשגבה של רבי שלמה.
בשנת תרע"ט, נסתלק לשמי מרומים החסיד המופלא רבי ישראל קרדונר, רבו של רבי ישראל דוב. האברך הצעיר, בשנות ה-20 הראשונות לחייו, חש כמו יתום. השהות במחיצת רבי ישראל קרדונר, איש ההתבודדות והיערות, הטעימה אותו טעם גן-עדן בעבודת בוראו, וכאשר נסתלק מורו ורבו, לאחר מחלה קצרה, דומה היה עליו כאילו חרב עולמו.
כיוון שבטבריה עירו לא נמצאו חסידי ברסלב, עלה לירושלים עיר הקודש, כדי למצוא בה נחמה במחיצתם של אנשי הצדיק. לימים כשסיפר על חסידי ברסלב הנלבבים, שהתגוררו בירושלים באותה עת, היה מעלה את זכרו של רבי שלמה וקסלר, שאצלו היה כבן-בית, ברטט ובערגה:
"כאשר ישבתי לאכול במחיצתו, התמלאתי בושה ויראה מפניו, והרהרתי לעצמי: 'אני, אין לי שום קשר עם רבי שלמה; הוא איש קדוש, מלאך! רק לראות אותו בעת האכילה – היה די; הוא אכל מעט מעט, בקדושה גדולה, ופניו היו מלאים אור!
"לא היה לו כלל 'ריח של כסף'; הוא לא ידע כלל אם יש כסף בעולם. כשהייתי בא אליו, היה נותן לי את כל אשר בביתו. הוא היה לומד איתי בספרי רבינו הקדוש, ואחרי כן רקדנו יחד בשמחה…
"הוא היה לוקח אותי עמו בחצות לילה אל הכותל המערבי. באותם ימים היה פחד גדול מפני ערביי הארץ, אולם הוא היה הולך לכותל ללא שום פחד, ובכותל היה מבקש רחמים על עם ישראל.
"אני זוכר שהייתי פעם בבית-כנסת בירושלים, כשישב שם רבה של ירושלים, רבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל, ולמד. לפני תפילת מנחה נכנס רבי שלמה לבית-הכנסת. באותו רגע ראיתי את רבי יוסף חיים זוננפלד קם מלוא קומתו לפניו, כמו לפני מלך. הוא היה אומר על רבי שלמה שהוא 'ספר תורה' ", סיפר רבי ישראל דוב .
היהודי מילא את השליחות, וכשחזר ירושלימה, סיפר כי כך אמר לו אותו קרוב: "בעבר הייתי שולח לו סכומי כסף, אך הפסקתי, לאחר ששמעתי כי הוא מחלק את כל הכסף להכנסת כלות עניות לחופתן"…
מטבעות יקרות על הריצפה
גם מפי הרה"ח רבי נחמן ישראל בורשטיין [ז"ל], שמענו על גודל פרישותו של רבי שלמה וקסלר ושנאת הבצע שלו:
"אמרו עליו, ולא כמשל, שאינו מכיר בצורת מטבע. זכורני מימי ילדותי בעיר העתיקה, שבביתו של רבי שלמה ב'בתי מחסה', מתחת למיטה שבחדר המבוא, היו מפוזרות מטבעות רבות. חלקן 'שילינגים', שערכם היה רב. רבי שלמה הקפיד, כאשר נפלה מטבע לארץ, לא להתכופף ולהרימה, כי הלא תאוות ממון היא עבודה-זרה (ליקוטי מוהר"ן ח"א כג), ואסור לכרוע בפני עבודה זרה!
"בכל פעם שנפלה מטבע בביתו, היה משאירה על הריצפה. נתקיימו בו ברבי שלמה דברי הנביא על אחרית הימים: 'ביום ההוא ישליך האדם את אלילי כספו ואלילי זהבו'…
"כאשר התדפק גבאי צדקה על דלת ביתו, היה רבי שלמה מחווה לו תחת המיטה ומורה לו לקחת את מבוקשו.
"כשהיה נוסע להתפלל בקבר רחל אמנו, הייתה זוגתו מציידת אותו בשקיות שונות של מטבעות: 'צרור זה תיתן לנהג של הרכב הראשון, ואת זה לנהג הרכב השני"… רבי שלמה, שהמושג 'ממון' היה רחוק לגמרי מעולמו, היה לא פעם טועה ומחליף בין צרורות הכסף".
אך אם ממון כשר היה לדידו 'מוקצה מחמת מיאוס'. כאשר מדובר היה בכסף שיש בו סרך איסור, היה מתמלא יראה ופחד, ובאותם רגעים ראו בעליל יראת חטא מהי.
היה זה, כשהגיעה אליו הודעה מאחד הבנקים, כי כסף שנשלח עבורו מחוץ-לארץ, ממתין עבורו. הלך רבי שלמה אל הבנק, שם קיבל אותו הפקיד בסבר פנים יפות, כשהוא מסביר לו בפרוטרוט: "סכום הקרן שהתקבל עבורך, הוא כך וכך, ועבור הימים שבהם היה מופקד ברשותנו, מגיעה לך ריבית של כך וכך".
ברגע בו שמע רבי שלמה את המילה 'ריבית' יוצאת מפי הפקיד, אחז אותו חיל ורעדה. הוא השליך את הכסף על שולחנו של הפקיד, נשא את רגליו ונמלט מן המקום כבורח מפני הארי.
כשהיה נוסע להתפלל בקבר רחל אמנו, הייתה זוגתו מציידת אותו בשקיות שונות עם כסף: "צרור זה תיתן לנהג של הרכב הראשון, ואת זה לנהג השני"… רבי שלמה, שהמושג 'ממון' היה רחוק מעולמו, היה לא פעם טועה ומחליף בין הצרורות
בכל הקשור לצרכיו האישיים, היה רבי שלמה וקסלר מסתפק במועט, מדקדק מכזית ועד כביצה, ומשביע את נפשו הרעבה בדפי גמרא, זוהר ו'ליקוטי הלכות'. אולם, כאשר מדובר היה בזולת, היה עושה כל שביכולתו למלא את כל מחסורו, ונותן את כל אשר לו.
חביבה הייתה עליו מצוות 'הכנסת-כלה', ועובדה מופלאה קשורה בכך:
קרוב משפחה היה לו בעיר חיפה, שהיה אמיד ובעל אמצעים. מכריו של רבי שלמה, שידעו על מצבו הדחוק, פנו אל אחד מאנשי ירושלים ששימש כחזן בחיפה, ונסע לשם בקביעות, וביקשו ממנו ליידע את אותו קרוב, על כך ששאר בשרו רבי שלמה, סובל מעוני ומחסור, וביתו כמעט ריקן מכל.
אותו יהודי מילא את השליחות, וכשחזר ירושלימה, סיפר כי כך אמר לו אותו קרוב: "בעבר הייתי שולח לו סכומי כסף, אך הפסקתי, לאחר ששמעתי כי הוא מחלק את כל הכסף עבור הכנסת כלות עניות"…
למן אותו יום סיכמו מכרי רבי שלמה עם אותו קרוב חיפאי, שישלח בכל פעם את הכסף היישר לידי החנוונים הירושלמים, והם כבר ידאגו להביא מזון אל בית רבי שלמה.
באחד ממכתביו, אנו מוציאים אותו, מבקש סיוע להכנסת כלה עבור אחד מצאצאי רבינו הקדוש, כשהוא מזכיר את דברי רבינו על מעלת קדושת צאצאיו:
"ואני מאמין באמונה שלמה, שיהיה כל זה לנחת רוח גדול לרבינו הקדוש זיע"א… אסיים כעת בדברי אלה, מועטים המחזיקים את המרובה, להועיל ולעזור בעניין גודל המצוה של הכנסת כלה, ובפרט לזרע רבינו ז"ל".
"רבי שלמה איש קדוש"
עם כל גדלותו העצומה, היה רבי שלמה וקסלר נוהג בפשטות עצומה. אהבה עמוקה היתה לו לכל יהודי, ובפרט אם נמנה בין המקושרים לרבינו הקדוש. גם לילדים קטנים היה מאיר פניו.
אחד מזקני ירושלים שיבלחט"א מספר, כי בילדותו, בכל פעם שהיה הולך עם חבריו לכותל המערבי, נוהגים היו בקביעות להיכנס אל ביתו של רבי שלמה. הוא היה מחלק להם סוכריות, לומד עמם קטע מ'ליקוטי מוהר"ן', ולאחר מכן עורך עמם ריקוד, ונפרד מהם לשלום.
החסיד רבי ישראל דוב אודסר היה מספר בהתפעלות, כיצד היה מכתת רבי שלמה רגליו מדי שבת בשבתו, אל ביתו של אחד מחסידי ברסלב, כדי ללמוד עמו 'סיפורי מעשיות', כשאינו חס על כבודו. וזאת, למרות העובדה שרבי שלמה כמעט לא יצא מפתח ביתו, וגם כאשר עשה זאת, היה כובש פניו בקרקע, ולא מוציא עיניו מארבע אמותיו.
סיפר פעם אחד מצעירי החסידים, שכאשר הגיע אל ביתו של רבי שלמה לבקרו, שח לו רבי שלמה בכאב, כי בעת האחרונה אין לו דיבורים בהתבודדות כמקדם, דבר שמסב לו צער רב. אותו חסיד התמלא התפעלות ממידת התמימות והפשיטות של רבי שלמה, שאינו חש פחיתות כבוד לגלות זאת לאברך צעיר.
כשעבר החסיד רבי שמואל הורביץ תלאות רבות בתקופת התקרבותו לדרך רבינו, היה לו רבי שלמה למשיב נפש. כל אותם ימים תמך בו וחיזק את ידו.
וכך מספר רבי שמואל ביומנו: "נכנסנו לבית רבי שלמה וקסלר, ודיברנו ביחד בעבודת ה'. ויאמר לנו רבי שלמה נרו יאיר, כי הוא מצא אצלו כתב יד מורנו הרב רבי אברהם בן רבי נחמן זכרונו לברכה, העתק מכתב יד של מוהרנ"ת ז"ל, וזה לשונו: 'ועתה צריך כל אחד מאיתנו למסור נפשו במחשבתו עד קצה האחרון בגוף ונפש וממון, אך מאחר שאוחזין בקצה האחרון חס וחלילה, צריכים לחשוב מחשבות איך למלט נפשו לפי שעה'.
"והראה לנו רבי שלמה את הכתב יד, ואמר לנו שזה לא דבר ריק, כי זה כמה שנים שלא מצא את הכתב הזה, וכמה פעמים חיפש את הכתב הזה ולא מצא, ואך כעת הזדמן לפניו הכתב יד בלי חיפוש – ובכן צריכים אנחנו לדעת, ולשים ליבנו, שזה לא לחינם, ובודאי דא רמיזא שיעבור עלינו איזה מסירות נפש, וצריכים להכין את עצמנו לזה".
גאון ומתמיד עצום בנגלה ובנסתר היה, יושב היה ספון בביתו ומשים לילות כימים על התורה והעבודה, ספריו הרבים – בכל חלקי התורה, הלכה ואגדה, חכמת הנסתר והנגלה – היו מלאים חידושים והגהות בכתב ידו.
בלימודו בספרי רבינו, היה כמעיין המתגבר; את חידושיו שעלו לו בעת לימודו היה מציין על דפי הספר, וכך נשתמרו חלק מהם עד עצם היום הזה.
חביב עליו במיוחד, היה הספר הקדוש 'עלים לתרופה' – מכתבי קדשו של רבי נתן. מרוב חביבותו לספר זה, ציין בצידו של כל מכתב את תמציתו למעשה.
מדי לילה היה קם בחצות כארי לעבודת בוראו, בימי חורף כבימות הקיץ, כשאינו מוותר על הנהגה קדושה זו.
גדולי ירושלים הכירו בו כאיש קדוש, אשר ראשו בשמי שמיים, ונהגו כלפיו בכבוד גדול. ידוע היה בירושלים, כי רבי שלמה הינו אחד משני היהודים שהאדמו"ר רבי דוד'ל בידרמאן מלעלוב קם בפניהם. "רבי שלמה הוא איש קדוש וטהור", היה אומר רבי דוד'ל.
רבי שמואל שיינקר, ממקובלי ירושלים, חתנו של רבי יוסף חיים זוננפלד, שנהג לקום בפני רבי שלמה, היה לומד עם רבי שלמה בחברותא את תורת הח"ן במשך שנים ארוכות. גם שאר מקובלי ירושלים כרבי ניסן שוסטר (= הסנדלר), עליו התבטא המהרי"ל דיסקין שהוא 'צדיק נסתר', רבי שמעון לידר, ורבי בן ציון ב"ר צבי מיכל שפירא, היו הוגים בצוותא עם רבי שלמה בתורת הנסתר.
הזמנה דחופה ב'קבלת שבת'
קנאותו של רבי שלמה וקסלר עבור קודשי ישראל, הינה מן המפורסמות. לצד היותו טוב לב מאין כמותו, כשמדובר היה בכבוד שמים, לא נשא פנים לאיש.
באותם ימים החלו מנהיגי הציונות לנקוט באמצעים שונים, על מנת לחדור אל תוככי כרם בית ישראל ולחבל בקדושתו. הם ייסדו מוסדות חינוך בהם לימדו לימודי קודש, לצד שפות זרות וחכמות חיצוניות, כשהם מסווים את מטרתם האמיתית, להעביר את ילדי ישראל על דתם ועל דעתם.
גדולי ישראל וחכמיה, בראשות המהרי"ל דיסקין, הכריזו מלחמה על בתי חינוך אלו, וגזרו חרם חמור על מי שישלח את ילדיו להתחנך בהם.
רבי שלמה, שכבר בימי נעוריו בגרמניה מולדתו, חזה בנזק העצום שבלימוד חכמות הגויים, ואמונתו להטה בקרבו כאש יוקדת, לא יכול היה לראות כיצד באים פורקי עול בזדון ומעל, לחלל את קדושת עיר הקודש. הוא פעל בעוז וגבורה, והשפיע על כל מי שיכל, להתרחק כמטחווי קשת מאותם מוסדות שנראו כ'תמימים' בתחילה.
בספר 'עמוד אש' (תולדות המהרי"ל דיסקין) מסופר, כי פעם, בערב שבת קודש עם חשיכה, בשעה שהכל כבר היו בעיצומה של 'קבלת שבת', שלח רבי יהושע לייב דיסקין שליח להזמין אליו באופן דחוף את רבי שלמה וקסלר. רבי שלמה שהופתע מהזמנה דחופה זו בשעת כניסת השבת, מיהר ועלה אל בית המהרי"ל. כשראהו רבי יהושע לייב, שלח אותו אל פלוני מאנשי העיר, הנמצא בבית הכנסת בקבלת שבת, וישאל אותו בשמו, אם נכון הדבר שהוא מפקפק בחרם נגד בית ספר פלוני.
רבי אלעזר בריזל, מזקני חסידי קרלין, סיפר, כי לאחר שנפתח אותו בית ספר, לא ידעה נפשו של רבי שלמה מנוח, ולא התקררה דעתו עד שהלך עם רבי מאיר סעמעניצר (הלר) להשליך אבן אל מבנה בית הספר, לאות מחאה.
מידת קנאותו הטהורה של רבי שלמה וקסלר התגלתה במלוא תפארתה, כאשר היה שומע מאן דהוא המדבר סרה על דרכם של חסידי ברסלב, בדברים בטלים שאין בהם ממש. אותה שעה דומה היה לארי בגבורתו.
היה זה כששמע פעם מישהו הלועג בפה מלא: "כיצד אתם חסידי ברסלב מאמינים שהרבי שלכם יוציא אתכם מהשאול תחתיות?"
הראה לו רבי שלמה וקסלר על אתר שני מקורות מן הש"ס. האחד: ממסכת סוטה (י ע"ב): "הני תמניא זימני 'בְּנִי' למה? שבעה, דאסקיה משבעה מדורי גיהינום; ואידך, דאייתיה לעלמא דאתי" (אלו שמונה הפעמים שזעק דוד המלך 'בני' על אבשלום בנו, למה? שבע, שהעלהו משבעה מדורי גיהינום; ואחת, שהכניסו לגן עדן).
והשני: במסכת חגיגה (טו ע"ב) מסופר, שרבי יוחנן הוציא את 'אחר' מהגיהינום, ולאחר הסתלקות רבי יוחנן, הספידו הספדן: 'אפילו שומר הפתח (של גיהינום – רש"י) לא עמד לפניך רבינו". והמהרש"א כותב על כך: "על דרך שאמרו 'ותגזור אומר ויקם לך' – שהצדיקים גוזרים והקדוש ברוך הוא מקיים".
כך עמד והפריך בתוקף את דבריו של אותו אדם שערער על האמונה בצדיק.
העני ההגון שבירושלים…
תלאות רבות עבר רבי שלמה וקסלר בחייו; כ-15 שנים חלפו מאז נישואיו, עד שנולדה בתו היחידה. את כל ליבו ונפשו נתן על חינוכה. צדקותה וצניעותה היו מופלאים, אולם ידועת חולי ומכאוב היתה מנעוריה. ביומנו, מספר רבי שמואל הורביץ, כי בשנת תרפ"ד שהה רבי שלמה במשך כל תקופת הקיץ עם בתו בעיר צפת.
בהגיעה לפרקה, נישאה לרבי יהודה צבי ברנדווין, שנודע לימים כאחד מגדולי מקובלי ירושלים וחיבר ספרים בתורת הנסתר. באותם ימים, לא הייתה בידי רבי שלמה פרוטה להוצאות החתונה, וכאשר היתה זוגתו שואלת אותו בדאגה: "כיצד נשיא את בתנו?" היה משיב לה בביטחונו הגדול בה', כשרוגע נסוך על פניו: "ה' יהיה בעזרנו".
באותה עת הגיע לבקר בירושלים יהודי אמיד מחו"ל שבתו הייתה חולה, ונדר סכום הגון לצדקה. הוא קיבל על עצמו לתת את הסכום שנדר, לעני הראשון שיפגוש בירושלים. אותו יהודי ראשון היה לא אחר מרבי שלמה… העשיר השתכנע מיד כי מדובר באדם עני ואביון, אך הסתפק אם לתת לו את הסכום שנדר. מראהו של רבי שלמה היה יוצא דופן, עקב מנהגו שלא ליגע בזקנו, עד שנוצרו בו קווצות שיער המכונים 'קאלטינעס'.
עלה העשיר אל ביתו של רבי יוסף חיים זוננפלד, וסיפר לו על נדרו ועל לבטיו. "מן השמיים זיכו אותך, ומצאת את העני ההגון שבירושלים", נענה לו רבי יוסף חיים. נתן העשיר את הסכום לרבי שלמה, וכך יכול היה להשיא את בתו בכבוד.
אך טרם נשלמה סאת תלאותיו של רבי שלמה וקסלר. בעת שילדה בתו היחידה את בנה ובתה התאומים, נפטרה לעולמה.
התינוקות היתומים הרכים נותרו בביתו של רבי שלמה וקסלר, ושם גדלו עד לנישואיהם. בהגיעה לפרקה, נישאה הנכדה לרבי אריה לייבוש הלברשטם, שלימים נודע כאדמו"ר מז'מיגרד. היא אף ילדה בן, אך כעבור תקופה חלתה ב'טיפוס' ונפטרה לעולמה. באותה עת היה רבי שלמה כבר בא בימים, ומתוך חשש לבריאותו, לא סיפרו לו דבר על האסון.
לימים סיפר האדמו"ר מז'מיגרד לחסידי ברסלב: "לאחר שנישאתי בשנית ובאתי עם משפחתי לבקר בירושלים, החלטתי לבקר את רבי שלמה, עם בני הקטן – נכדו.
"זוגתי, שידעה כי רבי שלמה איננו יודע על פטירת נכדתו, לא רצתה לבוא יחד עימי. אך אמרתי לה: 'יכולני להעיד כי רבי שלמה לא יבחין בדבר, וזאת לגודל קדושתו ופרישותו' ".
בשנת תרצ"ו עלה לארץ-ישראל הגאון החסיד רבי אברהם שטרנהרץ. הוא התיישב בירושלים, בשכונת 'בתי מחסה', ליד רבי שלמה. מאז נהג רבי שלמה לבקרו מדי יום ביומו, כאשר שני נקיי דעת אלו לומדים יחדיו בספרי רבינו הקדוש.
רבי שלמה אף נהג להביא איתו מדי יום פרי עבור רבי אברהם, כשהוא אומר: "רצוני לקיים את מאמר חז"ל 'כל המביא דורון לתלמיד-חכם, כאילו מביא ביכורים'".
גם בימי זקנותו היה רבי שלמה וקסלר הוגה בתורה בהתמדה מופלאה, כשכל כולו שקוע בלימודו. היה זה בעת מלחמת תש"ח, כאשר נשמעו הפגזות בעיר העתיקה. רבי שלמה, שבאחת מהן ישב והגה בתלמודו, פנה אל חתנו וביקש ממנו: "לך ואמור לשכנים שיפסיקו להרעיש"…
עד ימיו האחרונים עבד את בוראו במסירות-נפש. ימים ספורים לפני פטירתו, שמעוהו כשאר הוא שוכב חסר מנוחה על מיטתו ושואל שוב ושוב: "מתי חצות לילה?"
בהגיע עת חצות, היה מתחיל לערוך תיקון חצות ועוסק בעבודת ה', כשרק אז נחה דעתו.
ביום י' באדר ב' שנת תשי"ד נסתלק רבי שלמה לגנזי מרומים, ומקום מנוחתו הוא בהר הזיתים (סמוך לידידו, הרה"ח רבי אברהם שטרנהארץ זצ"ל).
על דבקותו העצומה ברבינו הקדוש, תעיד העובדה שמעולם לא הצטער על כך שלא יצא מגבולות ארץ-ישראל, לבד מפעם אחת שבה שמעוהו אומר: "מתחרט אני על כך שהתלבטתי אם לצאת אל חוץ לארץ, כדי להשתטח על ציון רבינו הקדוש באומן".
(התפרסם לראשונה ב"אוצרות", ומתפרסם כאן באדיבות הרב ד. ברסלבר. חלק מהסיפורים נלקחו מ"סיפורים ירושלמיים")
נולד בשנת תקנ"ט לאביו הגדול רבי אהרן רב העיר ברסלב, תלמיד רבינו. בצעירותו, זכה לחזות בפני קדשו של רבינו.
ארבעה בנים היו לרבי אהרן, ובכולם נשתדך עם חבריו תלמידי רבינו. הבכור רבי צבי-אריה, נשא בשנת תקע"ה את בתו של רבי חיים שרה'ס מתלמידי רבינו. כשחלפו עשר שנים מנישואיהם ועדיין לא נפקדו, הלכה זוגתו אל מוהרנ"ת ובכתה לפניו שבעלה עלול לגרשה כדין התורה.
הרגיעה מוהרנ"ת: "הוא לא יגרשך", ועודד אותה להאמין ולבטוח בישועת ה'. ואכן, לא שלמה השנה העשירית ולתקופת הימים נפקדו לטובה בבן, ונקרא שמו בישראל "נחמן" על שם רבינו, הלא הוא הרב מטשעהרין. אחריו נולד אחיו רבי חיים.
רבי צבי-אריה היה גדול בתורה ועבודת ה'. תקופה מסוימת היה כרוך אחר השרף רבי שמואל אייזיק תלמיד רבינו. הוא עבד את ה' באש שלהבת וקיים כמה פעמים את סדר התשובה שבספר "הקנה", ערך תעניות סיגופים וגלגולי שלג, וזאת מלבד דבקותו המופלאה בקיום תורת "הנעור בלילה" (ליקוטי מוהר"ן נב), כשגם בלילות קפואים הוא יוצא אל היערות להתבודד בינו ובין קונו.
בדיקת חמץ בערבי-פסחים ארכה לו כל הלילה, הוא היה מחפש חיפוש אחר חיפוש בחורים ובסדקים, כשכולו אחוז התלהבות קודש ובניו מסייעים לו. פעם, תוך כדי בדיקת החמץ, מצא תכריך כתבים של בנו הצעיר רבי נחמן, גדוש בחידושי תורה, מוסתר בארונו. לאחר שעיין בהם, אמר לבנו: "אם מחדש אתה בתורה, למד תחילה את תורה נד בליקוטי מוהר"ן, ומכאן ואילך תחדש" (שם מבואר איך לזכות לחידושים אמיתיים). אחר הדברים האלה, גנז רבי נחמן את חידושיו והתמסר לכתיבת חידושים במאמרי רבינו.
רבי אברהם שטרנהרץ, שבילדותו הסתופף בבית אבי–זקנו רבי צבי-אריה, זכר את גודל קדושת עבודתו את בוראו, וסיפר, שכשהיו מוציאים את החלות מהתנור בערב שבת, היה רבי צבי-אריה מתלהב וזועק בהתעוררות: "שבת קודש! שבת קודש!" וקולו נשמע למרחוק.
ובשבת קודש, היה רבי צבי-אריה פושט צורה ולובש צורה. תפילת ליל-שבת ארכה לו שעות ארוכות מרוב תשוקתו ודביקותו בה' יתברך. ובאותה עת היו שני בניו ממתינים לו ובינתיים לומדים דפי גמרא בזה אחר זה.
למרות שקיבל תורה וחסידות מאביו ומרבי שמואל אייזיק, ובעצמו היה מרואי פני רבינו, לאחר ששמע מחבריו כי בשבת חנוכה האחרון לחיי רבינו, כשאמר את התורה "כי מרחמם ינהגם", סמך בכך את ידיו על מוהרנ"ת, שהוא ינחיל את תורתו ודעתו לדורות – ביטל עצמו רבי צבי אריה בפניו ושלח אליו את שני בניו רבי נחמן ורבי חיים, שיקבלו מדעת קדשו.
ב'פרפראות לחכמה' על תורה ו' כותב בנו הרב מטשעהרין: "שמעתי מאבי ז"ל ששמע מזקני תלמידיו הקדושים של רבינו ז"ל, שהבינו אז מרמיזותיו הקדושים של רבינו ז"ל שבמאמר זה נתן סמיכה לתלמידו הקדוש הר"ר נתן ז"ל".
לאחר פטירת אביו, נתמנה רבי צבי-אריה לדיין ומורה-צדק בברסלב. אך גם אז לא זנח את עבודותיו הקדושות; בגודל יקוד ליבו החליט פעם להתבודד במשך שנה תמימה מבני אדם ולהתדבק בקונו. הוא העמיד במקומו ממלא מקום ברבנות, ושהה לבדו במשך שנה שלמה מחוץ לישוב, בחדר מיוחד שהיה לו ביער.
על גדולתו בתורה מסופר, כי כשהגיע אל הגאון רבי שלמה קלוגר פסק–הלכה שלו בנוגע לעגונה, התבטא: "לתושבי ברסלב יש רב גאון ירא וכשר".
ביום י"א אדר שנת תרכ"ח נסתלק רבי צבי-אריה לעולמו, ונטמן בברסלב, ליד ציון אביו רבי אהרן.
כמנהג חסידי ברסלב הרחוקים מתארים ושבחים, נכתב על קברי שניהם רק שמם, בתוספת "מו"ץ" (= מורה צדק). בנו רבי חיים, שהיה חתנו של רבי משה ברסלבר, שימש אחריו כמורה-צדק בברסלב. ובנו רבי נחמן שימש ברבנות בטשערין.
ר' יעקב צבי פילמר מברדיטשוב, המכונה ר' יעקב שניידער (החַיָט), היה מיקירי חסידי ברסלב בברדיטשוב. נולד בשנת תרל"ב לאביו ר' אליהו יצחק. מגיל צעיר כמהה נפשו ליוצרו, ופעמים רבות מרוב השתוקקות לבורא זלגו עיניו דמעות.
הוא נסע לערים רחוקות, ביקר בחצרות צדיקים ובבתי-מדרשות שונים, אולי ימצא את שאהבה נפשו. ראה ה' בחיפושיו הכנים, והפגישו עם ספרי ואנשי ה'נחל נובע'. הוא נסע לאומן והשתטח בתפילה על ציון רבינו הקדוש, ושם מצא מרגוע לנפשו.
כשקיבל צו-התייצבות לצבא הרוסי, קיים בתמימות את דברי רבינו ב'ספר המידות': "סגולה להינצל משונאים, הן שונאים של מחלוקת, הן שונאים שבדרך שמתיירא מהם – לומר כל הטעמים שבתורה, דהיינו פשטא מונח זרקא וכו'" (מריבה ח"ב, כד)
וראה זה פלא, כשבדקוהו הממונים, למרות שהיה חסון ובריא, רשמו לו תעודת-פטור ושיחררוהו לאלתר.
בלילה היה קם והולך אל ציון רבי לוי יצחק מברדיטשוב, שם, לאורו של נר קלוש, שפך לבו באמירת תיקון-חצות ובהתבודדות. תקופה ארוכה למד שם יחד עם חברו ר' בנימין פארבער (הצַבָּע), ובעת שחששו שתרדמה תיפול עליהם, תחבו נר דולק בין אצבעותיהם וכך ישבו ולמדו.
החסיד ר' שמואל העשל פרידמן מזכירו ביומנו 'תולדות שמואל': "יום א’ פרשת וישב’ (תר"ס) הייתי על ציון הרב (מברדיטשוב) זצוק”ל, וכל היום הייתי בהקלויז שלנו, בערב לנתי שמה, והלכתי עם ר’ יעקב נ"י על ציון הרב ז”ל בחצות הלילה, ואמרנו שמה 'חצות' ותהילים ותפילות"
פעמים רבות, ברוב כיסופיו, היה יוצא לדרך ברגל, לאומן, להשתטח על ציון רבינו.
בשנת תרס"ה, עלה ר' יעקב לארץ הקודש, כשהוא מותיר בברדיטשוב את המתפרה הגדולה שלו. הוא התיישב בירושלים, ור' שמואל העשל מזכיר זאת: "יום ג’ פרשת 'שמות’… היום בא ירושלימה ידידנו ר’ יעקב חיט נ"י מברדיטשוב ואכל אצלי סעודת שחרית" (שם עמ' קא)
פעם פגש רבי יעקב את רבי ישראל קרדונר, והנה פניו של רבי ישראל אדומות ועיניו נפוחות מדמע. לשאלתו לפשר דבר, שח בפניו רבי ישראל:
"נודע לי עתה כי שני ילדים יהודים עניים נמצאים ברשות המיסיון, ובכדי להצילם משמד נדרש סך עצום ובידי אין מאומה, ולכן בכיתי לפני אבי שבשמים שיזמין לי את הכסף שאוכל לפדותם"
התרגש רבי יעקב ואחזתו אש קודש, הוא עצמו היה עני ואביון, ברם, היה ברשותו סכום גדול שאסף בעמל זמן רב, לנסיעה לאומן. כי מנהג אנשי שלומנו היה לחסוך מפתם ולצרף פרוטה לפרוטה כדי לנסוע לציון רבינו הקדוש, ואחת לארבע שנים היתה מתמלאת המכסה עבור הנסיעה הקדושה.
ר' יעקב מסר לו מיד אל מלוא הסכום, ור' ישראל התמלא מיד שמחה וחדוה ומיהר לפדות את היתומים.
בשנת תרע"ד, בגלל המלחמה והרעב, עבר ר' יעקב לדור יפו. ובחורף תרפ"ה בא מיפו לדור בירושלים, ובבואו לבית מדרשנו, שמח עליו ר' שמואל הורביץ כעל כל הון: "והנה שמחתי מאוד מאוד וראיתי כי נפתח לפני אור חדש והתנוצצות בענין רבינו ז"ל, כי יש לי חבר כזה בעבודת ה', וישבתי יחד עם ר' יעקב רוב הלילה ודיברנו מרבינו ז"ל ועבודת ה', וגם סיפר לי ר' יעקב הרבה דברים ועובדות מרבי אברהם ברבי נחמן זצ"ל ומשאר אנשי שלומנו, ומענין התקרבותו לרבינו ז"ל, וגם אני סיפרתי לו מענין התקרבותי לרבינו ז"ל והמניעות שעברו עלי, וכן בילינו ביחד בידידות ורעות ושמחה ואהבה, ושמחתי מאוד, כי ממש נפתח לי אור חדש וחיות חדש בענין רבינו ז"ל והיה יקר אצלי מכל הון"
"והנה, הוא, ר' יעקב, הביא איתו מיפו את המכונת-תפירה שלו, כי הוא היה יודע לתפור, כי היה חיט והיו קוראים אותו רבי יענקיל שניידער, ובבוקר אחר שהתפלל ולמד שיעוריו, העמיד המכונה בבית מדרשנו והתחיל לעבוד עבודתו לתפור, ובעת העבודה ובאמצע תפירתו, למד ליקוטי מוהר"ן בעל-פה ועוד ספרי קבלה וספרי רבינו ז"ל, בעת עסקו במלאכתו, והיה אומר בבדיחותא כי המכונה שלו מדברת קבלה…" (ימי שמואל ב-קסט)
מדי שבת, היו אנשים עומדים ליד חלון ביתו ומקשיבים לניגוניו הנלבבים. כי איש שמח היה והירבה לזמר ולרקד.
כמנהגו בחו"ל, גם בארץ, היה הולך רגלי בכל ערב-ראש-חודש לקבר-רחל, ולעוד קברי צדיקים.
נולד בכפר פולובצקיה שבאוקראינה, לאביו רבי משה, שהיה בעל חסד ומכניס אורחים גדול. בנעוריו למד בישיבתו של רבי שלמה מזוועהיל, שם למדו נערים תורה במחתרת, תחת אפם של הבולשביקים הצוררים.
הוא התקרב לחסידות ברסלב על ידי החסיד הנלהב רבי יעקב מזיטומיר, לאחר מכן נסע לאומן והתחבר לעובדי ה' הנאמנים שחיו שם, ואף הקים את ביתו באומן.
איש שמח ומשמח היה וכינוהו ר' נפתלי פריילאכער – "השמח". שמחתו לא עזבה אותו גם בימי תלאה וצער. כשנפטרה זוגתו, נותר עם בנו הפעוט בן השנתיים, ר' ברוך יעקב שיבלחט"א. כעבור שנה, נשא את בתו של ר' מרדכי קנלסקי מקרימנצ'וק.
בשנת תרצ"ח נאסר רבי נפתלי על ידי הקומוניסטים, לאחר שהשפיע על בן משפחתו שלא להתייצב לעבודה בשבת. לאחר חודשים ארוכים בכלא, נשלח לעבודת פרך בסיביר. התפילין נלקחו ממנו, ומצוות רבות לא יכול היה לקיים. וכך אמר על תקופה זו: "אבל דבר אחד לא לקחו ממני – את השם יתברך! הייתי מתפלל אליו כל הזמן, וכל תפילותיי לא שבו ריקם". הוא סיפר על נסים גלויים שליוו אותו בכל השנים הארוכות במחנה העבודה בסיביר, כשפעם אחר פעם ניצל ממוות.
בשלהי שנת תש"ה, יצא מעבדות לחירות. כשחזר מסיביר לאומן, לא האמין למראה עיניו, החורבן הנורא שחוללו הקומוניסטים ואחריהם הנאצים ימ"ש, היה בלתי נתפס. מאידך, נודע לו כי גם בימים הקשים ביותר ריצדה השלהבת באומן ושרידים יחידים הסתופפו בצל ציון הרבי הקדוש.
בתקופה שלאחר המלחמה, המשיכו השרידים היקרים להתקבץ במסירות נפש בראש השנה באומן, בהם רבי נפתלי ובנו הנ"ל ששימש כשוחט וכבעל תקיעה, רבי יוחנן גלנט, רבי נחמן בן ר' יצחק בבריניצר, רבי מיכל דורפמן, ועוד כמה חסידים.
למרות המאסר בסיביר, לא נרתע רבי נפתלי והמשיך לפעול במסירות נפש למען יהדות; דאג בעירו למניין תפילה ולמקווה, אפיית מצות במחתרת ועוד. כמו כן הירבה במעשי חסד נאצלים.
בשנת תשכ״ז, זכה לעזוב את ברית-המועצות ולעלות עם משפחתו לארץ הקודש, עמו העלה שני ספרי תורה שהחביא בימי הזעם. גם כאן המשיך כהרגלו הטוב בעשיית חסד עם קשישים ונצרכים. היה מאיר פנים לכל אדם, אהוב על המקום ועל הבריות. רגיל היה לרקד הרבה, ולבכות לפני ה' בדמעות שליש, כדברי רבינו "עיקר הבכיה – כשהיא מחמת שמחה".
בשנים שלא ניתן היה לנסוע לאומן, התפלל בראש השנה בקיבוץ של חסידי ברסלב במירון. לקראת שנת תש"ן, קרס השלטון הקומוניסטי, והדרך לאומן נפתחה לכל הלבבות הכמהים. לבו של רבי נפתלי עלה על גדותיו מהתרגשות, במשך כל העליה אל הציון בכה ובכה מאין הפוגות, כתינוק השב אל חיק אמו לאחר פרידה ארוכה. מאז, נסע בכל שנה לקיבוץ הקדוש באומן.
אמונתו העצומה ברבינו הקדוש, ואהבתו העזה והיוקדת אליו, היו ללא שיעור. ביום הפורים, בעת משתה היין וקיום מצוות 'עד דלא ידע', היתה התקשרותו העמוקה אליו מתגלית במלוא הדרה.
בקלטת נדירה מימי הפורים, נשמע ר' נפתלי כשהוא בוכה וזועק מנהמת ליבו:
"בלי הרבי אין כלום! בלי הרבי אין כלום! רק הרבי! רק הרבי! השם יתברך שלח לנו את רבינו, שהרבי יציל אותנו. על ידי הרבי יכולים אנו להיות יהודים כשרים, רק על ידי הרבי… רבינו מודיע לנו שיש ה' בעולם! רק על ידי הרבי אנחנו יכולים להחזיק עצמנו, בלי הרבי היינו כבר אבודים! אבא טוב יש לנו בשמיים, אבא טוב… הוא שלח לנו את רבינו, שאמר: 'יש אצלי כאלו נשמות, שהשאול תחתיות הוא קטן בשבילם…' ועם הכוח של רבינו יש פתח תקווה לחזור בתשובה…"
בשבת קודש, י"ג אדר תשנ"ג, נסתלק רבי נפתלי לגנזי מרומים.
נולד בעיר הקודש צפת בי"ג באלול תרס"ט לאביו הרב משה אהרן מחסידי לעלוב, שקרא לו על שם הרה"ק רבי אלעזר מנדל מלעלוב.
בגיל ילדות נפטרה עליו אמו, ומאז גדל בבית היתומים "דיסקין" שבירושלים. הודות לכך, התגלגלה התקרבותו לחסידות ברסלב. בעודו צעיר לימים היה מבקש ה' ומחפש ודורש אחר יראי ה' וחושבי שמו, להתבשם במחיצתם ולהתעלות בעבודת ה' יתברך.
כך הלך ממקום למקום ותר אחר שאהבה נפשו: התקרבות אמיתית לה' יתברך, עד שזכה להכיר את החסיד המופלא רבי אפרימ'ל מפשדבורז' שעלה מפולין. רבי אפרימ'ל הטעימו ממימי ה"נחל נובע", מאורו של רבינו הקדוש, והכניסו לפני ולפנים אל היכלו של צדיק. רבי אלעזר מנדל המבקש והמחפש, דבק בכל נפשו ברבינו ובדרכו הקדושה והחל עובד את בוראו במחיצת חסידי ברסלב שבירושלים: רבי הירש לייב ליפל, רבי שמואל שפירא ועוד, כשהוא חובר אליהם בלימודם בספרי רבינו. כשעלה החסיד המופלג רבי אברהם שטרנהרץ לירושלים, נקשר אליו רבי אלעזר מנדל בעבותות אהבה וקיבל ממנו הרבה שיחות קודש והתעוררות לעבודת ה'.
הפשיטות והתמימות היו נר לרגליו – לקיים את דברי רבינו כפשוטם, ללא שום חכמות כלל; לאחר שיעור שנאמר בספר הקדוש "ליקוטי מוהר"ן", הבחין בו מאן דהוא, כשהוא חומק הצידה, ופותח את הספר הקדוש "ליקוטי תפילות" ואומר את התפילה שעל התורה שנאמרה, כאשר לימדנו רבינו "לעשות מהתורות תפילות".
חבריו הכירו בגדולתו, וידידו רבי שמואל שפירא היה נוהג לתת לו "פדיון" בחצות הלילה, כדי שיזכיר אותו. רבי אלעזר מנדל היה אף הוא נותן פדיון לרבי שמואל, שיזכיר גם אותו. והיה זה ביטוי להערכה ולאהבה הגדולה שביניהם.
כשהגיע אחד האדמורי"ם הידועים לירושלים לאחר השואה, הלכו רבים להתברך מפיו, כששאלו את החסיד הנלבב רבי דוד שכטר מדוע אינו הולך לאדמו"ר להתברך, השיב: "הרי מהי גדולתו של האדמו"ר? אינו אוכל ואינו שותה, פורש מתענוגי העולם הזה ועובד את ה' באמת. הנה יש לנו את אלעזר מנדל, שיש בו את כל אלו; ועוד מעלה יתרה לו, שהוא מקושר לרבינו הקדוש. אליו אני פונה ומתברך".
עוונת חן שרתה תדיר על פניו, וכל הנהגותיו היו כשל חסיד ברסלב אמיתי, כזה הבורח מן הכבוד המדומה ומעיני הציבור. הוא עבד את בוראו בכל ליבו ונפשו, ללא שאיש יראה או יבחין. הדבר לא מנע ממנו לעסוק בקירוב נפשות, ולא אחד ולא שניים הוציא אל היערות, להטעימם מאור ההתבודדות.
הוא קיים את מאמר חז"ל "סייג לחכמה שתיקה" והתרחק משיחה בטלה וכל דיבור שאין בו צורך לעבודת ה'. היה שש כמוצא שלל רב על כל "אמן" ו"יהא שמיה רבא" ואוהב את העבודות הפשוטות, אשר הן הן שעשועיו יתברך.
שנים ארוכות השתוקק להיות בציון רבינו. ואכן, מיד עם קריסת מסך הברזל היה בין הראשונים שנסעו לאומן. גם בשנותיו האחרונות, כשהיה מרותק לכסא גלגלים ומוקף יסורים, זכה להגיע בכל ראש השנה לאומן, כשבמשך הנסיעה הוא דבוק בספריו, לומד ומתפלל מתוך ישוב הדעת מופלאה.
אחד העובדים בבית האבות בו שהה בשנותיו האחרונות, סיפר, שביקש פעם ברכה ממנו שיזכה לצאת מסבך חובותיו. השיבו רבי אלעזר מנדל: "תהיה עבד ה', והרי הלכה היא ש'מה שקנה עבד – קנה רבו', כך כל החובות שלך יהיו שייכים לה' יתברך והוא בודאי יטפל בהם".
רבי נתן ב"ר יהודה היה מגדולי תלמידי מוהרנ"ת. עוד בשחר נעוריו זכה להסתופף בצל-קדשו. באותם ימים התמסר, יחד עם עוד כמה נערים, למלאכת הדפסת הספר "ליקוטי תפילות" בדפוס שהיה בבית מוהרנ"ת. לשם כך הם נסעו מחוץ למדינה, רכשו אותיות עופרת, ושקדו חדשים ארוכים על סידורם, עד שראו הספרים אור, באביב של שנת תקפ"ב.
אש שלהבת האמונה ברבינו הקדוש, שניצתה בקרבו בהיותו במחיצת מוהרנ"ת, הלכה ויקדה בו כל ימי חייו, והבעירה את כל סובביו.
בהגיעו לגיל גיוס לצבא הצאר, נמלט לעיר יאסי שברומניה, כדי להפטר מחובה זו. רבו מוהרנ"ת, שידע את מעלתו וכח השפעתו ותלה בו תקוות גדולות, הצטער על נדידתו למרחקים.
באחד הימים הגיע ליאסי החסיד הגדול רבי נחמן מטולטשין, בשליחות מוהרנ"ת, להדפיס את הספר 'ליקוטי הלכות'. באותה הזדמנות שידך לרבי נתן ב"ר יהודה בת-טובים מכפר סמוך ליאסי, אף התנה עם אבי הכלה, שיהיה סמוך על שולחנו מספר שנים.
כשחזר רבי נחמן וסיפר על כך למוהרנ"ת, שמח מאד, אך עם זאת לא הסתיר את קפידתו: "'מוח' כמו של ר' נתן הושבת בכפר קטן למשך תקופה ארוכה כל כך? אילו היה יושב בעיר גדולה, ביאסי למשל, היה מקרב נפשות רבות לעבודת ה' בדרך רבינו!"
מפעם לפעם היה רבי נתן ב"ר יהודה מגיע לאומן כדי להשתטח על ציון רבינו ולשהות במחיצת מוהרנ"ת. בחודש טבת שנת תר"ה, האחרון לחיי מוהרנ"ת, זכה להיות במחיצתו ולשאוב ממעיינותיו.
על אותה תקופה הוא כותב : "כך שמעתי ממורנו הרב רבי נתן זצ"ל קודם הסתלקותו הקדוש והטהור, וכך אמר בלשונו הקדוש: 'ברוך ה', יש לנו מעתה שלש הלכות מבוררות: על ראש השנה צריך לנסוע לאומן, ושולחן ערוך צריך ללמוד, והתבודדות צריכים בכל יום'".
לימים עלה רבי נתן ב"ר יהודה לארץ ישראל והתיישב בטבריה. לא קלים היו חייו בארץ הקדושה הנקנית ביסורים, במכתביו מאותה תקופה, ששיגר לידידיו בצפת, הוא מספר להם על תלאותיו, אולם, תוך כדי כך הוא מביע את השמחה העמוקה שהוא חש בעת לימודו בספרי רבינו הקדוש ומוהרנ"ת:
"תאמינו לי, שבשעת הלימוד ישבתי בגן עדן. וה' יתברך יתן, שיהיה זה הגן עדן שלנו" – – –
כמו כן הוא מעודד אותם לעסוק בספרים קדושים אלו הממתיקים את מרירות העולם הזה.
גם מארץ ישראל עשה רבי נתן ב"ר יהודה את דרכו לקיבוץ הקדוש בראש השנה באומן. לאחר תלאות רבות הגיע לציונו של הרבי, שאליו כלתה נפשו. משם הוא כותב:
"ברוך ה', היה לנו ראש השנה טוב מאד, וקיבוץ גדול עד מאוד, וצעקות ושוועות ואנחות והרהורי תשובה היו על ציון רבינו ז"ל הרבה, ובוודאי עלו השמימה, ורבינו ז"ל יבנה מהם בנינים נפלאים ונוראים" – – –
כל מכתב שהגיע ממנו, הצית בקרב חסידי ברסלב אש חדשה של התקרבות לרבינו ולתורתו. עד היום נקראים מכתביו הלוהטים בצימאון על ידי כל מבקשי ה'.
בשנת תרמ"ד השיב את נשמתו הטהורה ליוצרה ונטמן בטבריה. מצבת קבורתו נעלמה מן העין בעשרות השנים האחרונות, וכמו כן נשכח תאריך פטירתו.
בהשגחה עליונה התגלתה לפני כמה שנים מצבתו ועליה הכיתוב: "פ"נ החסיד מו"ר ר' נתן ב"ר יהודא מבראסליב כ"ו אדר ש' (=שנת) תרמ"ד".
תשע שנים חלפו מאז נישואי רבי צבי אריה – בנו של רבי אהרן מברסלב תלמיד רבינו – עם בתו של רבי חיים שרה'ס, אף הוא תלמיד רבינו – ועדיין לא נפקדו בבנים.
בצר לה, באה זוגתו בבכייה לפני מוהרנ"ת, והוא הבטיחה כי קרובה ישועתם לבוא.
ואכן, בשנת תקפ"ה, זמן קצר בטרם מלאו עשר שנים לנישואיהם, נולד להם בן, ונקרא שמו 'נחמן' – על שם רבינו הקדוש.
מילדותו ניכרו בו כוחות התמדה וזיכרון בלתי מצויים, ויומם ולילה לא מש מאהלה של תורה.
בהיותו כבן עשר, הגיע באחד הימים לבית הכנסת, מוכר ספרים, עם סחורתו. עיין הנער באחד מספרי השו"ת מהחל ועד כלה.
אחר שאל את המוכר למחירו. המחיר שננקב, גבוה היה מיכולתו, והוא ביקש מהמוכר להוזילו, בהוסיפו: הרי בלאו הכי הספר כבר אצור בזיכרוני…" המוכר לעג לדברי הנער הצעיר, ואז, לתדהמתו, החל העלם חוזר בעל-פה על תשובה הלכתית ארוכה מהספר, שהתפרסה על פני חמש עשרה דפים, בלי לדלג על שום פרט.
כשהגיעו הדברים לאוזני אביו רבי צבי אריה, רבה של ברסלב, גזר עליו שלא לחזור על הדבר, מחשש עין הרע.
בין השנים תקצ"ו-תקצ"ח, שהה מוהרנ"ת בנמירוב, בעקבות גירושו מברסלב על ידי השלטונות. באותה תקופה נהג רבי צבי אריה לשלוח את שני בניו: נחמן, בן האחת עשרה, ואחיו הצעיר חיים – לנמירוב, על מנת שיקבלו תורה ודעת מפי מוהרנ"ת.
כך זכו השניים לצמוח בצילו של האשל הגדול, והיו לגדולים בתורה ויראה.
כשנסתלק רבה של טשערין, רבי שמואל יצחק, מתלמידי רבינו, היה רבי נחמן אברך בשנות העשרים. החסידים בטשערין פנו אליו בבקשה שיבוא לכהן כרב בטשערין במקומו, אולם הוא סרב בתוקף. אמו, ביודעה את מצבו החומרי הקשה, ביקשה מרבי נפתלי תלמיד רבינו לדבר על לב בנה שיסכים לקבל את הרבנות. כששאל אותו רבי נפתלי לסיבת סירובו, ענה: "חשקה נפשי בתורה ובעבודה, ואיני חפץ לשאת עלי עול של קהילה."
השיב לו רבי נפתלי: "כל שעליך לעשות הוא, לשבת וללמוד כהרגלך, ואם יבוא אדם וישאלך שאלה בהלכה שתדע להשיב עליה – מדוע שלא תשיב לו"?
רבי נחמן ניאות לדבריו, אך תנאי התנה עם אנשי עירו, כי יצרפו אליו מורה-צדק שיענה לשאלות יומיומיות, ורק שאלות מורכבות יופנו אליו. כמו כן לא יערך סידור גט בלעדיו. מלבד זאת, בכל כיבוד שהוא, כסידור קידושין וכדומה, יכובד המורה-צדק.
מאז, כיהן כרבה של טשערין במשך ארבעים שנה ויותר, כשבכך הוא ממשיך שושלת של חמישה עשר דורות של מורי הוראה בישראל.
למרות גאונותו העצומה, נהג בפשיטות רבה, וכאשר רצו לכבדו בכיבודים שונים בבואו לאומן לראש-השנה, סרב באומרו: "את הרבנות – השארתי בטשערין." הוא גדר את עצמו שלא לפסוק הלכות בהיותו מחוץ לעירו.
פעם שלח רב העיר קרימנטשוק את רבי אברהם שטרנהרץ לומר לסבו הרב מטשערין בשמו: 'גדול בתורה כמוך צריך לחבר ספרי שו"ת בהלכה'.
כשמסר רבי אברהם את הדברים לסבו, הראה לנכדו גיליונות שלמים עם שאלות ותשובות בהלכה שאותן כתב, ואמר לו: "האמן לי, ביכולתי לחבר ספרי שו"ת, אבל אין עסקי בזה; מכין אני תשובות מסוג אחר – לשאלות שישאלו את האדם לאחר רדתו לקבר" – – –
בשלושת שנותיו האחרונות היה משותק בכל גופו, ולמרות זאת, בהתקרב ראש-השנה ביקש מבניו שייקחוהו לאומן, כשהוא מזכיר את דברי הגמרא המובאים בתורה ד ב'ליקוטי מוהר"ן' ח"א: "ושדיוהו לגודא" – השליכו אותו לצדיק!
בערב פורים תרנ"ד ביקש מנכדו רבי אברהם שטרנהרץ שילמד לפניו את התורה "דרשו ה' ועוזו" (שם לז) ותוך כדי הלימוד נסתלקה נשמתו לשמי מרומים.
אברך צעיר לימים היה, כאשר התוודע לדרכו של רבינו על ידי 'ר' בנימין פארבער' [=הצַבָּע], מחסידי ברסלב התמימים והישרים בברדיטשוב, העיר שבה התגורר רבי ברוך גלנט ועל שמה נקרא 'ר' ברוך בארדיטשובר'.
ר' בנימין, שהבחין בהתלהבות לבו בתפילתו, קשר עמו שיחה וחשף בפניו מעט מאוצרותיו הקדושים של רבינו. כתוצאה מכך, החל ר' ברוך משתתף בהתקבצויותיהם של חסידי ברסלב. דיבורי הקודש ששמע מפיהם, כמו שמחתם הפנימית ועבודתם את בוראם– שבו את לבו.
באותה תקופה ביקר בברדיטשוב החסיד הנעלה רבי אברהם בן רבי נחמן. בשומעו את אמרי פיו הטהורים, ידע ללא צל של ספק: 'חלקי ונחלתי לנצח עם חסידי ברסלב'.
מיום התקרבותו החל רבי ברוך מקיים בתמימות ובפשיטות את דברי רבינו (בליקוטי מוהר"ן ח"א ט) "להתפלל בכל כוחו".
תפילתו הייתה באריכות גדולה ובהתלהבות עצומה.
מספרים שכאשר הגיע לעיר טֶפּליק, לרגל שמחת נישואי בנו, ר' יוחנן, ביקש לפני החופה מהקהל להמתין לו עד שיתפלל תפילת ערבית. רבי ברוך גלנט פרש לקרן זווית והחל מתפלל ממעמקי ליבו, בהתלהבות עצומה שהותירה רושם כביר על כל הנוכחים עד שהיה הדבר לשיחת היום בעיר, 'תפילה כזו לא ראינו ולא שמענו מעודנו' – העידו הכול.
בהיותו מבקש ה' בכל ליבו, ידע כי תכלית הכול איננה צבירת הון בעולם הזה, כי אם לעבוד את ה' יתברך בלב שלם. כיון שכך, ספון היה בין כתלי בית-המדרש עם ספריו הרבים בהם הגה ובתפילות ובתחנונים.
אולם, כיוון שמוכרח היה למצוא מקור הכנסה כלשהו, מצא לו מלאכת-קודש; הוא נטל על עצמו את האחריות על העירוב בברדיטשוב. השכר שקיבל תמורת עבודתו היה זעום ביותר, אולם עובדה זו לא מנעה ממנו לקיים מצוות הכנסת-אורחים בהרחבה ובשמחה. לאורחיו הייתה הזכות להתענג על זמירות השבת שלו ודיבוריו הקדושים, שלא פעם גרמו להם להתקרב לאורו של רבינו.
עוד בהיותו צעיר לימים היה רבי שמואל מאיר מבקש ה' ואף קנה בקיאות רבה בספרי חסידות שונים. כשהתאכסן פעם בביתו של רבי ברוך גלנט, פתח עמו הלה בשיחה לבבית, כשתוך כדי כך הוא מראה לו את הספר 'ליקוטי הלכות' שהיה יקר המציאות באותם ימים.
הצעיר חובב הספרים עיין בתוכנו והפטיר: "נו, עוד ספר חסידי"… אך רבי ברוך גלנט, כשברק של התלהבות בעיניו, השיב לו: "אני אראה לך שספר זה אינו 'עוד ספר חסידי', הרבה יותר ממה שראית, כתוב כאן".
כך הוא ישב עמו במשך כל הלילה, ולמד איתו. כשמרגע לרגע הצעיר אינו יודע את נפשו מרוב התרגשות; עולמות נשגבים נתגלו לפניו, והוא לא חש כלל בשעות החולפות.
כשהאיר השחר נפרד ממארחו היקר וביקש ממנו שיעניק לו את הספר 'ליקוטי הלכות" למען יוכל להגות בו עוד.
רבי ברוך נעתר לו בחפץ לב, ושמואל מאיר נסע ישירות לעיר אומן כשהספר היקר באמתחתו.
הוא הגיע לציון רבינו, השתטח עליו לראשונה בחייו, ובמשך שלושת החודשים הקרובים לא הפסיק ללמוד ב'ליקוטי הלכות' עד שסיימו.
רבי ברוך גלנט נפטר בשם טוב, ביום י"ב לחודש אדר שנת תרפ"א, ונטמן בברדיטשוב.
ליל יום הכיפורים בעיר ברסלב. רבי נתן שב לביתו, ותוך כדי הילוכו הוא שומע אמירת תהילים נלהבת אשר הדיה בוקעים מבית כנסת סמוך. הוא התעניין לדעת מיהו היהודי שאומר תהילים בכוונה ובהתעוררות שכזו, הציץ מבעד לחלון בית הכנסת, וראה כי זהו רבי יצחק אייזיק יוסף.
בעודו מקשיב בהתפעלות למזמורים הנאמרים מפיו, נודע לו כי עומד הוא לסיים את התהילים זו הפעם השנייה – כמניין 'כפר' – ועדיין אומר הוא את הפסוקים בהתלהבות כאילו זה עתה התחיל את הספר הראשון…
כשנוכח לראות את יקר תפארת נפשו של רבי יצחק אייזיק יוסף, הגיע למסקנא כי ראוי הוא להתקרב לדרכו הקדושה של רבינו.
במשך הזמן קשר עמו כמה פעמים שיחה, והשמיע באוזניו דיבורים קדושים מלהיבי לב ממעיינו של רבינו – ורבי יצחק אייזיק יוסף החל לדבוק בדרכי רבינו ובעצותיו הקדושות.
ביום הפורים, כטוב לבו ביין כמצוות היום, הגיע אל ביתו של רבי ניתן, עמד בפתח הכניסה וזעק בהתרגשות: "דער רבי! דער רבי! זיין גרויסקייט! (=הרבי, הרבי, הגדולה שלו!)"…
מסופר כי לפני פורים הלך רגלי מפאת עניותו, לטולטשין. בדרך חזרה, נזדמן לו ניסיון גדול והוא עמד בו. בעת שכרותו (לא ידוע אם בפורים של אותה שנה, או אחרת) פנה אל מוהרנ"ת ואמר לו: "איני מתירא עוד מפני יצר הרע!"…
למחרת הפורים, כשנכנס לבקר את מוהרנ"ת, שאלו רבי נתן: "האם זוכר אתה את אשר אמרת אתמול בעת השתיה?" נענע רבי יצחק אייזיק יוסף: "גם היום אני אומר כך!"
רבי יצחק אייזיק יוסף עסק במלאכת כתיבת ספרי תורה ומזוזות, ונודע כסופר מומחה וירא שמים מופלג. כשהיה מגיע בכתיבתו לשם ה', היה אומר "לשם קדושת השם" בדחילו ורחימו עצומים, עד שיראה ופחד נפלו על הנוכחים.
מוהרנ"ת הפליג בשבח כתיבתו ורצה שכל אנשי שלומנו ירכשו תפילין שפרשיותיה נכתבו על ידו. ואומנם, רבים מהם זכו לתפילין עם פרשיותיו של סופר כשר וירא זה. לאחר פטירתו, כשנתן אחד מהם את התפילין שלו לבדיקה, התפעל הבודק מאוד, הן מהנחת הפרשיות בכל הפרטים והדקדוקים, והן מהכתיבה עצמה.
כשעלה נכדו החסיד רבי נתן בייטלמכר ארצה, הביא עמו פרשיות שנכתבו בידי סבו רבי יצחק אייזיק יוסף. למגינת לב, בעת נפילת העיר העתיקה בירושלים בשנת תש"ח, נמלט על נפשו והשאיר אחריו את הפרשיות היקרות שנעלמו לבלי שוב.
רבי יצחק אייזיק יוסף, שהיה ממקורביו הראשונים של מוהרנ"ת, לא האריך ימים. את פטירתו מציין מוהרנ"ת בעצמו ברשימה של שבעה מתלמידיו שהסתלקו לעולמם: "ביום ג' תצוה, י"א אדר תקפ"ח לפרט קטן, נפטר ר' יצחק אייזיק יוסף זצ"ל" (ההוספה 'זכר צדיק לברכה' בראשי תיבות, אינה שכיחה בכתבי מוהרנ"ת, והיא מביעה את הערכתו הגדולה לתלמידו זה).
בעת הלוויתו אמר רבי נתן בשבחו: "ער איז געווען א אמת'ער שומר הברית!" (= הוא היה שומר הברית באמת) – – –
מוהרנ"ת דאג לילדיו היתומים של רבי יצחק אייזיק יוסף, ולקח את בנו פנחס יהושע תחת חסותו. הנער היה ישן עמו בעליית הגג, ולימים סיפר, כי פעם החליט להשאר ער עד שעת חצות לילה, כדי לראות את עבודתו הקדושה של מוהרנ"ת. הוא העמיד פני ישן, אך הדבר לא הועיל לו, רבי נתן ניגש אליו ואמר לו בחיבה: "מחביא אתה עצמך ממני, כפי שאביך המנוח היה מסתיר עצמו מפניי" ומיד נרדם. בהזדמנות אחת אמר לו: "אביך היה צדיק!"
כשגדל רבי פנחס יהושע, היה לאחד מהמיוחדים שבין תלמידי מוהרנ"ת.
רבי ישראל עזרא מירניק היה יליד ווענגרוב שבפולין, מחשובי חסידי ברסלב. מוקיר ומכבד רבנן ותלמידיהון. נערץ וחביב על הכל.
ר' ישראל עזרא התקרב לברסלב בעיר ווענגרוב, ע"י ר' יצחק ברייטער יחד עם קבוצה של צעירים בני העיר.
המצב הקשה בפולין הביא אותו לנסות להגר משם. הדרך לארץ ישראל היתה חסומה, אולם, בשל העובדה שאחותו התגוררה בארגנטינה, יכול היה ר' ישראל עזרא להגר לשם ואף לזכות באזרחות, אלא שאליה וקוץ בה – רק הוא יכול היה לנסוע. רעייתו וחמשת ילדיו, שנחשבו כבר קרובים מדרגה שניה, לא היו זכאים לאזרחות (ובתקופה ההיא כמעט בלתי אפשרי היה להגר ממדינה למדינה ללא 'זכות' מהסוג הזה).
המצב בפולין הביא אותו להחלטה: הוא יהגר לבדו, ולאחר שנתיים, כאשר יקבל אזרחות, יוכל להביא אף את רעייתו וילדיו.
ואכן, ר' ישראל עזרא מירניק הותיר מאחוריו את משפחתו, בתקוה לצרפם אליו בהמשך, והיגר לארגנטינה. הוא הותיר לרעייתו את מעט הכסף שהיה לו, על מנת שתוכל להתפרנס בנתיים ויצא לדרך.
בתחילה, עוד קיבל מכתבים מביתו, כולל תמונה של ביתו השישית שנולדה לאחר נסיעתו, אולם לאחר מכן פרצה מלחמת העולם השניה והקשר עם משפחתו נותק.
משפחתו כולה, רעייתו וששת ילדיו, נרצחו בשואה האיומה.
בימים ההם, כמעט בלתי אפשרי היה, על פי דרך הטבע, לשמור שבת – ולהתפרנס, ובשל קשיי הפרנסה, יהודים שומרי מצוות רבים נכנעו והחלו לחלל שבת רח"ל. אולם ר' ישראל עזרא עמד כצור איתן, בלי לוותר אפילו על קוצו של יוד.
הוא החל ללמוד סדר יומי בספר "קיצור שולחן ערוך". "ראיתי", אמר, "שמי שחי בסביבה שאינה שומרת מצוות, מתחיל לשכוח מהר מאוד את ההלכות היומיומיות הפשוטות, ואין לכך עצה אלא לימוד קבוע בספר קיצור שולחן ערוך, המסכם את ההלכות בקצרה".
לאחר מאורעות השואה האיומה, עבר רבי ישראל עזרא מירניק למונטווידאו שבאורוגאווי, שם נישא בשנית, ושם שימש כסד"ד וכמשגיח על כשרות הבשר.
בכ"ב חשון תשי"א נפקדו ר' ישראל עזרא מירניק ורעייתו בבן זכר, ונקרא שמו בישראל: משה שמעון, על שם אבי אביו. הוא היה בן יחיד להוריו, אבל עבורם היתה זו נחמה יחידה על ששת ילדיו ששיכל האב בשואה, ונכד יחיד להורי אמו.
לימים, כשנולד לרבי ישראל עזרא נכדו הראשון, בהיותו כבר כבן ע"ג שנים, נערכה מסיבת ה"שלום זכר", והוא השתתף בה. בעת רצון זו גילה רבי ישראל מצפונות ליבו באומרו: 'כל ימי ביקשתי מאת הקב"ה שיזכני לראות שישה נכדים, כנגד ששת הילדים שאבדו לי במלחמה הנוראה, והנה זכיתי לתחילת קיומה של הבקשה, ויהי רצון שאזכה שתתקיים המשאלה במלואה'.
היתה זו התבטאות נדירה, כי מעודו לא דיבר על נושאים אלו. ואכן, זכה ר' ישראל שבקשתו התקיימה במלואה: מעט לאחר הולדת נכדתו השישית, בה' אדר תשמ"ה, התבקש לישיבה של מעלה, כשהוא בדעה צלולה עד לשעתו האחרונה, והובא למנוחות בהר הזיתים.
בנו, ר' משה שמעון מירניק, שימש כראש כולל "בית שרגא", ונפטר לאחר מחלה בשנת תשע"ח.
(ע"פ "תפארת למשה", ספר זכרון לבנו, ר' משה שמעון מירניק; יתד נאמן, מוסף שבת קודש, י"א סיון תשע"ח; המודיע ו אדר תשמ"ה)
הרה"ח רבי שמואל הורביץ ז"ל היה מגדולי אנשי שלומינו בדור הקודם, התקרב לרבינו ז"ל קודם חתונתו, וסבל בשל כך מחלוקת עצומה ורדיפות עצומות.
בשנת תרצ"ב נסע לאומן במסע רווי תלאות. היה זה כבר לאחר המהפכה הקומוניסטית והנסיעה היתה כרוכה במסירות נפש של ממש.
לאחר שהיה של כמה חודשים באומן, נעצר רבי שמואל הורביץ ע"י הקומוניסטים שחשדו בו בריגול, וכמעט הוציאוהו להורג. בחסד ה' ניצל מהם בהתערבות רבנים ובהתערבות שגריר בריטניה במוסקבה, והוא גורש לארץ ישראל – כפי שתוכלו לקרוא כאן
עסק רבות בהדפסת והפצת ספרי רביז"ל ובהעתקת שיחות מרבי אברהם בר"נ ובכלל, מאוצר אנ"ש, ייסד את "בית המדרש לתורה ותפילה דחסידי ברסלב", ובכלל, האיר את אורו של רבינו הק' בבמאמצים בלתי נלאים ובמסירות נפש עצומה ועבד ה' במסירות נפש כל ימיו.
קורות חייו הלא הם כתובים בספרו "ימי שמואל". (שלשה חלקים)
הותיר אחריו משפחה לתפארת, מהמשפחות הידועות בין חסידי ברסלב.
"מה הנך לומד בחור'ל? הבא גמרא ונלמד יחד!" כך היה פונה ר' לייב לופאטה אל כל בחור או אברך שישב ולמד בהיכל בית מדרשנו במא"ש, פותח גמרא איפה שהלה היה אוחז וצולל לתוך הסוגיא כזקן ורגיל, מחדש חידושים ומיישר עמקים לפליאת החברותא וכל הסובבים. לא משנה באיזה מסכת או פרק, בסוגיות עמוקות בבבא מציעא או בבא בתרא, באגדות של מסכת ברכות או גיטין, תמיד הוא ידע לצטט מגדולי הראשונים והמפרשים על אתר ואף גם להוסיף חידושים מדיליה המשמחים לב שומעיהם, מתובלים במובאות מתורת רביה"ק ותלמידיו.
* * *
ר' לייב לופאטה ("ביאליסטוקער") מאנשי שלומינו בעיר 'ביאליסטוק' בפולין – ומכאן שמו – היה בעל מח חריף ושנון. עוד בבחרותו קבע אתו הגאון ר' אלחנן ספקטור ללמוד בחברותא למשך שעות ארוכות מידי יום. לימים העיד ר' אלחנן, כי ר' לייב הגיע ממשפחה יותר אמידה ואמו המסורה היתה שולחת לו ארוחות חמות להשיב את לבו לאחר שעות של עמל ויגיעה בתורה, אך ר' לייב בטוב לבו ריחם על חבריו שלא זכו לכך, והיה מתחלק אתם בארוחותיו. ר' אלחנן היה מכבדו במאד מרוב התפעלות נוכח גאונותו ואצילותו ואף הביע את רצונו להיטמן על ידו לאחר מלאות שנותיו, אלא שלבסוף לא אסתייע מילתא.
ברבות השנים עלה להשתקע בארץ הקודש וקבע את דירתו ב'בתי הורודנא' בעיר הקודש ירושלים.
מסופר כי בשנים הראשונות לעלייתו ארצה, הסתגר בעליית גג למשך עשר שנים והגה בתורה הקדושה מתוך התמדה נוראה עד שזכה לסיים את כל הש"ס בעיון.
מידי יום היה משרך את רגליו אל העיר העתיקה ללמוד בישיבת "אור הנעלם" והיה מראשוני הלומדים בה, לאחר מכן המשיך איתה בעת שקבעה את משכנה בתוככי בית מדרשנו הגדול במא"ש. במשך היום היה לו סדרי לימוד קבועים עם החסיד ר' יעקב זאב ברזסקי והחסיד ר' יצחק יונגרביץ ("פשיסחא") ללמוד את הש"ס בעיון בהתמדה עצומה.
גם בשבתות היה משתתף באופן קבוע בשיעוריו של הרה"ח ר' לוי יצחק בנדר בסיפורי מעשיות לאחר תפילת מוסף.
אנשי שלומינו, במיוחד החסיד ר' שמואל צ'ציק והחסיד ר' יצחק מאיר קורמן, היו משתעשעים עמו רבות בשיחות עמוקות בלמדנות ובפלפול בכל מכמני התורה. הוא היה לשם דבר בשל התמדתו העצומה לנצל כל רגע ללימוד ועמל התורה הקדושה בכל הכח, וכמובן שהיה גם הכתובת לכל שאלה ומראה מקום בכל מקצועות התורה.
בערוב ימיו, כאשר שכב חולה בבית החולים, הגיע אליו אחד מאנ"ש לבקרו, אך ר' לייב נענה תיכף לעומתו "הרי זה ביטול תורה מה שאתה עושה עכשיו". (מבלי להיכנס לחלק ההלכתי אודות קיום מצות ביקור חולים).
לפני פטירתו ביקש לכתוב על מצבתו כי כסף כל ימיו להגיע לציון רבינו הקדוש בעיר אומן. דבר זה בא לידי ביטוי מיוחד כאשר ר' גדליה פליער קיים את נסיעתו המפורסמת אל מעבר למסך הברזל, ר' לייב תמך בו אז בסכום כסף נאה וביקש ממנו שיאמר בשבילו תיקון הכללי על ציון רביה"ק.
* * *
ר' לייב לופאטה נפטר ביום י"ט אדר וידידו הרה"ח ר' הירש לייב ליפל טיפל בכל סדרי הלווייתו. יהא זכרו ברוך.
באדיבות 'מימי הנחל', בטאון חבורת האברכים דחסידי ברסלב שע"י מורשת הנחל
