חודש יום הזכרון: אב

רבו, רבי משה קליין

התקרב לרבינו על ידי החסיד רבי משה קליין. רבי משה נולד בעיר הקודש צפת להורים שדרו בשכנות לשניים מתלמידי מוהרנ"ת, רבי מאיר מטפליק ורבי נחמן מריבוצק. לאחר לידתו של ר' משה, סברו הוריו כי הוא 'נֶפֶל' ולא מלו אותו. ראו רבי מאיר ורבי נחמן כי אינם מלים את בנם ודיברו על לבם שיתנו להם את הילד והם יכניסוהו בברית, כשהם מבטיחים להם כי עוד יחיה חיים טובים. ואכן, כך הווה.

כשגדל ר' משה והיה לנער, הסתופף בצל קורתם של שני חסידים דגולים אלו, שהאצילו עליו מיראתם וחסידותם. לימים סיפר, כי באותה תקופה זכה להתקרב לאורו של רבינו וכי את עיקר התעוררותו לכך, קיבל ממכתבי החסיד הנלהב רבי נתן ב"ר יהודה מטבריה, שאותם נהג להעתיק לבקשת כמה מאנ"ש בצפת.

לאחר התקרבותו, נסע רבי משה לקראת ראש-השנה לאומן. באותם ימים היו תנאי הדרך בין היַבָּשוֹת, קשים ביותר. אולם ר' משה – שדברי רבינו "הראש השנה שלי עולה על הכול" עמדו לנגד עיניו – לא חת ממאומה; וכך זכה להשתטח על ציון רבינו ואף להישאר באומן תקופה ניכרת.

לימים, עבר להתגורר בחיפה, שם הירבה לעסוק בצדקה וחסד ובהכנסת-אורחים ושם קירב את ר' יהודה רוזנטל דנן לאורו של רבינו הקדוש.

רבי יהודה רוזנטל

החסיד רבי שמואל הורביץ, שהכיר את שניהם היטב והיה קשור עמם בידידות גדולה, כותב ברשימותיו: "הר"ר משה לבסוף דר בחיפה ועסק במסחר והיה עשיר גומל חסד ועושה צדקה לכל, שיש הרבה לספר מצדקותיו, ובכל העיר חיפה שמו נודע לתהילה וקירב שם נפש יקר כמוהו, ר' יהודה רוזנטאל ז"ל, ששמו נודע לתהילה בכל העיר חיפה, צדקתו וקדושתו וישרותו ותמימותו, ויש הרבה לדבר מאלו השתי נפשות, אשרי להם"

בספר 'שארית ישראל' הובאו כמה ממכתביו של ר' יהודה רוזנטל משנת תרפ"ח, באחד מהם, כותב הוא אל רבי משה קליין:

"הנה בשבת הראשונה, בלכתי בליל שבת-קודש מבית התפילה הביתה, קיבלתי ד"ש טוב מהברסלבר חסידים שלנו יושבי פולני'ה יצ"ו, אברך אחד מַכִּירִי, השיח לפי תומו עם חברו, איך שהאומנ'ר חסידים מתפללים, והמחאת-כפיים, דודו נכנס פעם אצלם (כמדומני שזה הי' בוורשה) בראש-חודש באמצע השבוע, ראשית, התפילה ארכה משעה שש עד חצי עשר (=תשע וחצי) או אולי עד עשר. והוא נכנס איש אחֵר ויצא איש אחר, שפעל עליו מאוד לטובה נעימות ועריבות תפילתם הק'. ואברך אחד שכבר אחרי חתונתו הי' במדרגה שפלה ובלי זקן וכו' ואחרי שהתקרב אליהם נתהפך לטובה, גם מקודם היה עם-הארץ והם לימדו אותו ועתה הוא כלי מפואר ולומד לפני קהל אנ"ש באופן טוב ונחמד. כל זה סיפר מַכִּירִי מדודו, שהיה פשוט תענוג לשמוע.

"וה' יתברך יעזור לנו שנזכה לקיים 'בכל דרכיך דעהו' ולעשות הכל כרצונו וכרצון יראיו וכרצון רבינו אור העולם רבי נחמן זי"ע. אבקש שידידי ר' שמואל נ"י יקח בכתב מר' נפתלי נ"י הנוסחא איך שמוסרים בכל יום כל התהלוכות והכל לה' יתברך" (מכתב קכז)

ר' יהודה רוזנטל נפטר בל' באב תרצ"ג.

מתלמידי מוהרנ"ת המובהקים היה רבי יהודה מברסלב, המכונה רבי לייב'לי ראובנ'ס – על שם חותנו רבי ראובן.

הוא עמד לצד מוהרנ"ת גם כשהמחלוקת נגדו סערה בעוז וכל מקורביו נרדפו עד הנפש. רבי לייב'לי התגורר בפאתי העיר ברסלב ובין כתלי ביתו נעשתה פעילות גמילות-חסדים כדי לתמוך בפרנסת ביתם של חסידי ברסלב העניים והאביונים, שבגלל היותם נרדפים ומנודים, גם סבלו חרפת רעב. מעת לעת, בשעת לילה מאוחרת, היה נוקש על חלון ביתו החסיד רבי יצחק משערוויץ, שעבד בטחנת הקמח של קרובו הגביר משה חינק'ס. רבי לייב'לי, שכבר המתין לנקישותיו, היה יוצא אל החצר ופורק יחד עמו מן העגלה, שקי קמח ולעתים גם חריצי גבינה וחמאה, שהועברו בזריזות אל תוך ביתו, משם, עשו אחר כך את דרכם אל בתיהם של מוהרנ"ת ושאר החסידים.

רבי לייב'לי עמד בקשר מתמיד עם מוהרנ"ת והיה קרוב אליו מאוד. מוהרנ"ת מזכירו רבות במכתביו ומכנהו "ידידי ר' לייב'לי חתן ר' ראובן"

במכתבו מיום ג' פרשת צו תקצ"ה, בשיאם של התלאות והרדיפות, כותב מוהרנ"ת לבנו רבי יצחק: "ואין לשום אדם במה לנחם את עצמו, כי אם במעט הטוב שזוכה לחטוף במעט הימים הרעים האלה, כי רק לזה נברא, לסבול עמל בשביל התורה והעבודה. ואם אינו זוכה, סובל עמל בשביל גיהינום חס ושלום שעל זה הזהיר התנא 'במטותא מינייכו לא תירתו תרתי גיהינום' (בבקשה מכם, שלא תירשו שני גיהינום, יומא עב:). מה אומר לך בני חביבי מחמד נפשי, כבר הרביתי לדבר בזה הרבה וגם בשעה זאת דיברתי מזה עם ר' לייב'לי חתן ר' ראובן, אך עדיין צריכין לדבר מזה ולזכור זאת בכל יום"

בהיותו קרוב למוהרנ"ת, זכה רבי לייב'לי לעמוד לצדו גם בימיו האחרונים, סמוך להסתלקותו לגנזי מרומים.

וכה מובא ב'מכתב ההסתלקות' שכתבו אנ"ש דברסלב:

"ואור ליום ה' קודם אור יום ב' שעות, בא אליו ר' מאיר יהודא ור' לייב'צ'י ואמר: 'המלאך דומה בא אצל האדם ומבקע כריסו ומפיל על פניו' ואמר: 'אוי, ובפרט כשיש רפואה בבטן זה אש להבה' אך אמר: 'רבינו ז"ל בוודאי יתקן הכל מעל פניו'. ובבוקר החליש מאוד בשעת תפילה, ובא אליו הצדקת אדל תחי' ואמרה: 'למה תחרישו? הלא צריך להרבות בבכיה' והוא ז"ל לא הסכים על זה, ואמר שיש לו שונאים גדולים, רק לימד אותנו איך להתפלל בעבורו: שיאמרו בהתבודדות שימָצֵא לו זכות איך הוא כתב דברי רבינו ז"ל וסידר אותם והידר אותם, גם עתה רוצה להדפיס, 'וכל חייכם תלוי בי'…"

לעת זקנותו, עלה רבי לייב'לי לארץ הקודש עם זוגתו מרת ביילא לאה והתיישב בצפת, שם נסתלק בכ"ב מנחם-אב, בשנות התר"כ, ומנוחתו כבוד בבית החיים שבו טמונים האר"י הקדוש וגוריו.

זכה רבי לייב'לי להותיר אחריו בן גדול מבחירי תלמידי מוהרנ"ת, הלא הוא החסיד הנלהב רבי נתן מטבריה. בניו הנוספים של רבי לייב'לי, רבי מיכל ורבי זאב, התגוררו בטייטרא שברומניה.

בכל פעם שחלה רבי נתן מטבריה, היה שולח מכתב לאנ"ש דצפת ומבקש שיתפללו בעדו על ציון אביו ועל ציוני שאר אנ"ש הטמונים שם (נתיב צדיק, נה, נט, פו, קכב, קנב).

עובדה מפליאה היא, כי רבי לייב'לי הופיע בחלום לבנו רבי נתן, שלוש פעמים בשבוע אחד, ודיבר עמו על דברים הצריכים תיקון, כפי שכותב רבי נתן מטבריה באריכות במכתבו לבנו ר' אייזיק, ומוסיף: "ואמר סימן שהחלום הוא באמת, כי לפעמים דברי חלומות לא מעלין ולא מורידין, וסימן אם הוא אמת החלום, שתיכף בבואך תשיג מכתב מבני מיכל ני"ו מהעניות והדחקות שלו, וכך היה…" (שארית ישראל, מכתב ט)

 

 

הרה"ח ר' אלעזר מרדכי רוזנפלד זצ"ל – ז' אב תשל"ט

כתב: ר' שמואל מאיר חשין

הרה"ח ר' אלעזר מרדכי רוזנפלד זצ"ל נולד לאביו ר' דוד בי' אייר 'נצח שבנצח' שנת תש"ה. ר' אלעזר מרדכי היה נצר מפואר למשפחה ותיקה בברסלב, בהיותו מיוחס בן אחר בן לר' שמואל יצחק רבה של טשעהרין (ששם משפחתו היה גם רוזנפלד), מחותנו ר' אהרן רבה של ברסלב, וכן לר' שמעון – תלמידו הראשון של רבינו הקדוש. בנוסף לכך היה נכדם של עוד מתלמידי רבינו, ר' יעקב יוסף ליוברסקי (- שהיה מחותן עם רבינו ז"ל) ור' ישראל שו"ב שאליו היחוס מגיע דרך ר' נחמן טולטשינער תלמידו המובהק של מוהרנ"ת. ר' יוד'ל מדאשיב ובנו ר' ישעיה שלום ועוד.

את אוירת החסידות ספג בבית אביו ר' דוד שעוד זכה להכיר את חסידי ברסלב באוקראינה בדור הקודם לפני שמשפחתו עלתה לארץ ישראל. קיבל הרבה מאוד מסבו ר' משה בער רוזנפלד – שהיה יהודי של מסי"נ, כמו כן ספג מדרך רבינו גם מחמיו ר' שמואל הורביץ שהעריכו מאוד.

"מעולם לא היה ילד" אומר דודו. פעם לקחו המלמד ר' אהרן בצלאל טורנהיים אל החזון איש ולאחר שבחנו התבטא בפליאה: שראש כל כך קטן יכיל כל כך הרבה?!. כל זוכריו ומכיריו מציינים בהתפעלות שהיה איש שהכל בו, חכם, צדיק, קדוש, למדן וידען בכל תחום, רבים היו שואלים בעצתו על אף היותו אברך צעיר. הייתה בו עדינות נפש מופלאה ועל אף שהדבר היה קשה עליו מאוד עסק הרבה במעשי צדקה וחסד ואסף כספים למען נצרכים וחילקם בסתר. פעם אחת חזר לביתו ונהרה שפוכה על פניו, לשאלת בני ביתו אמר שזכה היום לספוג בזיון הגון, היה זה בעת שאסף כסף בין מתפללי הכותל המערבי למטרת 'הכנסת כלה' עבור כלה יתומה, ואחד אמר לחבירו בלגלוג: "תן לו משהו, הוא צריך יין לשבת…" שאב ר' אלעזר מרדכי קורת רוח מרובה מבזיון זה.

'ברסלבער חסיד' אמיתי היה ר' אלעזר מרדכי, קשור לרבינו בכל נפשו ומאודו. הייתה לו בקיאות עצומה בספרי רבינו וכן בשיחות והנהגות, בענייני יחוס ומסורת. מאז היותו ילד חקר ודרש בעניינים אלו וחלק מן הדברים אף העלה על הכתב ונמצאים בידי המשפחה. סיפר אחד מידידיו אשר היה קורא לפניו – בזמניו הקשים – מהליקו"מ, ואם קרה שחיסר פעם מילה אחת מלשון הליקו"מ היה ר' אלעזר מרדכי מתקנו על אתר מתוך זכרונו. מוסיף אותו ידיד, שאי אפשר היה לחדש לו שום שיחה או מאמר ממה שכבר הודפס, שכן הכל היה נהיר לו. הוא אף השאיר כתבי יד של חידושים נפלאים בליקוטי מוהר"ן – בפרט על התורות המדברים אודות 'רפואה'. בכלל היה לימודו בספר זה בצורה נפלאה ובעמקות גדול, וכפי שאומר ר' משה בורשטיין, אשר היה שומעו בבית הכנסת ברסלב ברובע היהודי: "ממנו היה מה לשמוע". היה תמיד בשמחה וידע להשמיע מילי דבדיחותא לסובביו אף בזמנים הנוראים ביותר.

התבטא פעם, שאם יזוב ממנו דם אזי לא יהיה זה דם כי אם ברסלב "ברסלבער בלוט". היה מקפיד מאוד על שיעורים קבועים בכל חלקי התורה כפי שלימדנו רבינו, ושמר עליהם גם מתוך יסוריו, עם החברותא שלו בלימוד השו"ע המשיך ללמוד עד לימים ספורים לפני הסתלקותו ומעניין שסיים עמו בהלכות אבילות. תפילתו הייתה בהתבוננות והשתפכות הנפש, לא סבל דיבור באמצע התפילה, אחד שהתפלל עמו באותו מנין אומר: "הוא לא נתן לנו לדבר בתפילה כלל, אפילו בחוץ היה אסור לדבר". כשלעצמו לא החסיר מעודו שום קטע מהתפילה – כפי שהעיד על עצמו. אם הגיע למנין דותיקין וראה שלא יוכל להספיק הכל, היה נשאר להמתין למנין הבא. סדר יומו היה מנוצל עד תום לעבודת השם, יוצא היה מביתו בחצות הלילה כאשר ר' שמואל צ'צ'יק ז"ל היה מעירו, וחוזר רק למחרת בערב. הקפיד על קוצו של כל סעיף קטן בשו"ע, כרצון רבינו הקדוש, עד שכל מכיריו אמרו "כך צריך יהודי להראות". בכך היה גם שם רבינו מתאהב על ידו ומי שבא במגע עמו הופך היה לאוהד את דרך רבינו, הוא זכה גם לקרב כמה וכמה נפשות לדרכו של רבינו.

את כל חיותו שאב מלימוד התורה, היה מתמיד עצום, למד שעות ע"ג שעות ברציפות. ישב פעם בבית מדרשינו במא"ש ולמד שעות רבות עד שאחד ניגש אליו, סגר לו את הגמרא באומרו: "נו באמת היכן הגבול? כמה אפשר ללא הפסק?". כשהוא נכנס לכולל שלו היה המקום הופך עד מהרה לתסיסה של לימוד. בתקופת חוליו הקשה כאשר לא יכל עוד לבוא לכולל כסדר, ביקשו ראש הכולל שיכנס לפחות מדי פעם להחיות את המקום, מאחר שחסרונו מורגש ביותר. הוא עצמו היה אומר שמן הסתם לא יקבל שכר בשמים על לימודו כי הוא כל כך אוהב את התורה ומתענג מעצם הלימוד, שזה בעצמו השכר הגדול ביותר בשבילו. סיפר אחד שהיה חברותא שלו בשנות חוליו, שר' אלעזר מרדכי אמר לו שהוא מרגיש כה רע כאחד בן תשעים, אולם ברגע שהחלו ללמוד לא הכירו עליו דבר. על אף יסוריו הנוראים וחולשתו היה לימודו בעיון ועומק ובחיות נפלאה כבזמניו הטובים. כאן בא לידי שימוש גם כשרונו הנפלא בציור ובהמחשה כאשר למד בסוגיות של טהרות ועניני נגעים ידע להמחיש כל דבר בבירור נפלא עד שכל שומע הבינם. מדי פעם היו ילדיו הקטנים מביאים לפניו איזה גמרא והיו מכסים בידם את ראש העמוד – כך שלא יראה איזה עמוד זה, והוא ר' אלעזר מרדכי, היה אומר להם לפי דברי הגמרא מהו העמוד הנוכחי, שכן היה בקיא בכל חלקי הש"ס ממש. חיבר גם ספר בעניני חינוך-הבנים, אשר למרבה הצער אבד בדרך להדפסה וחבל על דאבדין.

היה בעל מידות נעלות. בשנותיו האחרונות, בהם התייסר ביסורים קשים ר"ל, התגלו מידותיו במלוא הדרם. כאשר חזר לראשונה מהרופא – שם שמע על מחלתו, היה נראה רגוע ומרוצה והתחמק מלספר בביתו מה אמר הרופא, אך כאשר הוכרח לענות לשאלת בני ביתו סיפר שהרופא אמר לו בחיוך קר שהוא חולה במחלה הידועה ה"י ויש לו רק מעט זמן לחיות. כאן חיכה הרופא לראות תגובה של חרדה ויאוש, אולם תחת זאת ענה לו ר' אלעזר מרדכי: "אם חיי היו נתונים בידי הרופא הייתי אכן נבהל, אך מאחר ואני ביד ד' איני מתיירא כלל מדבריך". בספרו זאת הוסיף שהוא מודה לד' על שהספיק בשנותיו הקצרות להקים משפחה בישראל, היה אומר: אילו הייתה המחלה מתגלה בבחרותי הרי שלא הייתי זוכה להקים בית בישראל, כמה עלי להודות לד' שכן זכיתי לכך. מעניין לציין שבאמת האריך ימים רבים מעל למה שצפה לו אותו רופא וכאשר באו אליו לבקש תעודת פטירה, סרב הרופא להאמין שאדם זה חי עד כה.

ברצונו למנוע צער מהוריו, השתדל מאוד להראות להם תמיד פנים שמחות ואזר את כל כוחות נפשו שלא להוציא אף אנחה בזמן שאביו נמצא אצלו, אף שדבר זה היה קשה וכבד עליו מאוד. בכלל עברו שנותיו האחרונות מתוך הכנה עילאה למעבר לעולם האמת, הוא חיי בחשבון נפש מתמיד מתוך יישוב הדעת ודעה צלולה. חקר ודרש בכל מעשיו מיום עומדו על דעתו ותיקן כל מה שראה לנכון, שלח את אחד מידידיו לרצות חבר מהחיידר שהכהו פעם ושלח לו אלף דולר, בהוסיפו שהוא מקוה שזה מספיק ואם ירצה יוסיף לו, כי חישב לו את כל כללי הלכות נזיקין כצער, נזק, בושת, ריפוי וכו'.

בלילו האחרון שמע אמירת ק"ש מישיבת "אש התורה" – שתחת ביתו, ומיד הצטרף אליהם על אף חולשתו הנוראה וקרא עמם יחד מילה במילה במסירות נפש ממש.

בבוקרו של יום ז' אב תשל"ט, קרא לבנו בן ה11 לפני שהלך לתלמוד תורה וציוהו לבקש מחילה בשמו מאלו שהתעסקו עמו בתקופה האחרונה. לאחר מכן ביקש שיקראו לגיסו ר' שבתי הורביץ שליט"א – אשר דר עמו בשכנות. כאשר הגיע ר' שבתי קרא עמו קריאת שמע בדבקות ולאחר מכן הושיט לו את ידו, לחש לו משהו בשקט ועצם עיניו בנחת. לשאלה מה אמר, ענה ר' שבתי "הוא אמר לי שלום". וכך יצאה נשמתו בשלום בהיותו בן ל"ד שנים בלבד ולא ניכר על פניו שום שינוי וממש יצאה נשמתו בנשיקה, כאשר במיטתו מונח הספר "נועם אלימלך" שעסק בו בכל יום מימי חייו.

התקרבותו לברסלב

התקרב לחסידות ברסלב על ידי העילוי מפולין רבי יצחק'ל אוטבוצקר. רבי יצחק היה נער כבן שש עשרה כשנסע בחורף תרע"ד לאומן ושהה שם פרק זמן. לאחר מכן שב לפולין מלא וגדוש בשיחות מאמרים וסיפורים ממעיינו של רבינו. הוא נכנס ללמוד בישיבת 'מאקוב' וקירב עשרות מבחורי הישיבה לברסלב, ביניהם רבי ישראל כהן (ויזנפלד), רבי לוי-יצחק בנדר, רבי משה גלידמאן מצ'נסטוכוב, ועוד רבים וטובים.

נסיעתו לאומן

בקיץ תרע"ד נסעה קבוצה מקרב מקורבים צעירים אלו לאומן, בהם שלושת הנזכרים, והגיעו לשם בתחילת חודש אלול. שבועיים לאחר מכן הגיע לאומן החסיד הגדול רבי אברהם בן רבי נחמן חזן, שהתגורר בארץ הקודש ומדי שנה בא לאומן לקיבוץ בראש-השנה.

בבואו, נחו עיניו על חבורת הנערים מפולין אשר הכרת פניהם ענתה בהם כי בני תורה ודורשי ה' המה. הוא ניגש אליהם ובירכם בשמחה ובמאור פנים ב"שלום עליכם". בכל מאודו השתוקק להשקות אותם מתורתו של רבינו. תיכף נקשרו אליו הבחורים בקשר אמיץ. יותר מכולם נקשר אליו בעבותות הבחור ישראל כהן.

עקב המלחמה שפרצה, נשאר רבי אברהם באומן עד לפטירתו בכ"ט כסלו תרע"ח. באותה עת כבר היה זקן וכמעט לא ראה בעיניו; הוא לא יכל ללמוד מתוך ספרים, יושב היה ב'קלויז', כשראשו שעון על ידיו ולמד על פי הזיכרון, והתבודד בינו לבין קונו.

עם רבי אברהם ב"ר נחמן חזן

רבי ישראל כהן, בצימאונו לדלות מבארו, קיים את דברי חז"ל "לא הביישן למד", והיה בא ומתיישב ליד רבי אברהם וממתין. כשהיה רבי אברהם מרים ראשו ומבחין בו, היה פותח עמו בשיחה ושואל אותו שאלות. רבי אברהם מצדו היה משיב לו, וכך התפתחה השיחה. שאר הבחורים שהיו שם התקרבו אף הם אל רבי אברהם וכך זכו לשמוע מפיו דיבורי תורה ויראה ממעינו של רבינו.

כשלמד עמם פעם רבי אברהם בתורה ס"ו בליקוטי מוהר"ן – תורה שהירבה לחדש בה חידושים נפלאים כמעיין המתגבר – כה התלהבו השומעים מדבריו בראותם את עמקות ועריבות תורותיו של רבינו, עד שנענה ר' ישראל כהן בהתרגשות: "אם נזכה לשמוע ממשיח תורות כאלו, הרי שבאמת יש ויש מה להתגעגע  ולצפות אליו" – – –

"מעולם לא פגשתי בחור קדוש כמוהו"

באומן הכירו בגדולתו של הנער ישראל כהן שכבר בגיל צעיר היה מלא וגדוש בתורה ויראת שמים כאחד הגדולים. החסיד הנלהב רבי ברוך געצעס התבטא בשבחו: "מעולם לא פגשתי בבחור קדוש כמוהו".

כל מכיריו ראו כי עדיו לגדולות, רבנים ואנשים חשובים חפצו בו לחתן, היה אף אדמו"ר אחד שהתגורר בברדיטשוב שכל כך רצה להשתדך עמו, עד שאמר לו: "תוכל לאחר נישואיך להמשיך להתגורר באומן בין חבריך חסידי ברסלב". אך ר' ישראל סרב להצעה, מחשש שיפריע לו שידוך זה לדרכו בעבודת בוראו.

נישואיו

לבסוף השתדך עם בתו של רבי נתן מבבריניץ בן רבי יקותיאל מטירוביצה, אחיו של רבי יצחק בער מטפליק. אחרי נישואיו התגורר ר' ישראל בעיר בבריניץ, מקום מגורי חותנו, והמשיך להתמיד בעבודת ה', בתורה בתפילה ובהתבודדות.

רבי חיים וואדאוואז, הוא רבי חיים בן רבי שבתי ברסלבר, מיקירי החסידים באומן ובעל צדקה מופלג, פגש בו פעם ואמר לו בנדיבות-לב: "בוא לדור באומן ואתן לך את דירת אבי ר' שבתי, ואף אדאג לכל פרנסתך מדי חודש בחדשו". רבי ישראל נענה להצעה, אולם לא ארכו הימים, ובהיותו בכפר רובנה הסמוך לבבריניץ, כששהה בבית-הכנסת המקומי, התנפל עליו גוי מרושע ורצחו נפש.

נהרג על קידוש שמו יתברך

היה זה בכ"ז אב תרע"ט, בתקופת הפוגרומים הקשים באוקראינה. קדוש בחייו ובמותו היה רבי ישראל כהן הי"ד. הוא עלה בסערה השמימה על קידוש ה' כשהוא אך בן עשרים שנה, אך מלא וגדוש באוצרות נצח.

עובדי ה' הנלהבים באומן היו מנגנים את מנגינותיו של רבי ישראל כהן. ניגון מיוחד הלחין על מילות התחינה "ויהא רעווא" הנאמרת בליל שבת לאחר "אזמר בשבחין". החסיד רבי הירש לייב ליפל היה מרבה להתפלל ולהתבודד עם ניגון זה. כן חיבר רבי ישראל שיר על הסתמכות על כוחו של רבינו: "וואס מיר זיינען – זיינען מיר, אבער אין אמת׳ן צדיק גלייבן מיר; וואס מיר טוהען – טוהען מיר, אבער פון הייליגן רבי'ן ווייסן מיר" ("מה שאנו – אנו, אבל בצדיק האמת אנחנו מאמינים. מה שאנו עושים – עושים אנו, אבל מרבנו הקדוש אנחנו יודעים").

רבי אהרן מברסלב המכונה "רבי אהרן דער רב" (רבי אהרן – הרב)

מגדולי תלמידי הרב הקדוש רבי אהרן מטיטַיֶיב, היו רבי משה, רבה של קְרַסין, ובנו רבי אהרן (שלימים נודע כרבי אהרן הרב דברסלב). על זה האחרון אמרו יהודי קרסין: "יפה כח הבן – מכח האב", תורה ועבודה התאחדו אצלו, ועוד בחיי אביו מילא את מקומו על כס ההוראה.

ויהי היום, ואל רבי אהרן מגיע מכתב מדודו היושב במֶדוֶדיבקה, בו הוא מבקש ממנו לבוא ולפשר בין שני סוחרים שדין תורה מורכב נתגלע ביניהם. הוא נענה לבקשת דודו ונוסע לעירו.

במדוודיבקה, במרחק שלושה בתים מבית הדוד, שוכן רבינו הקדוש, רבי נחמן מברסלב, ורבי אהרן זוכה להתוודע אליו. בפגישתם הראשונה, היה זה בערב ראש חודש שבט, ראה רבינו שרבי אהרן רועד מקור, אמר לו בצחות: "אצלי תחמם את הידיים…" ומייד ביאר דבריו: "הכתוב אומר 'ויהי ידיו אמונה'; אצלי העיקר הוא אמונה".

במשך לילה שלם שוחח עימו רבינו, בין השאר נסבו דבריו על מידות טובות – "נקי כפיים ובר לבב" – הנדרשות מיושב על כסא הדיינות. רבי אהרן, שראה כי כל דברי רבינו נאמרים ברוח הקודש, קם ממקומו בהתפעלות ואמר: "רואה אני שאתם עוד תהיו רבי גדול. מבקש אני מכם אפוא, שבעולם הבא אזכה להבין את שיחות החולין שלכם!"

בנסיעתו הקרובה עם אביו אל רבי אהרן מטיטייב, שכבר בא בימים, אמר לו הצדיק: "רואה אני עליך שטעמת טעם חדש בעבודת ה'. ספר לי היכן?" שח לו רבי אהרן על הרבי הצעיר ממדודיבקה היודע מחשבות כל הבאים אליו. הרים הצדיק עצמו מכיסאו ואמר: "ידעתי מכבר שבעל השגה הוא, כעת אני מבין  שמעת בואו מארץ ישראל, השגותיו גבהו לאין שיעור!" והוסיף: "טוב לחסות בצל קדשו".

לא חלפו ימים רבים, רבי אהרן מטיטייב נסתלק לבית עולמו, ורבי אהרן היה לאחד ממובחרי תלמידי רבינו הקדוש, שהעיד על קדושתו: "הוא הלך לחופתו בכתונת נקיה" – – –

בהשפעת רבינו נתמנה רבי אהרן לרב העיר ברסלב (ועל שמה הוא מכונה "רבי אהרן דער רב" – רבי אהרן הרב), ופעם אחת התבטא: "אפילו לסוסים שהביאוהו לעיר ברסלב, עלינו להודות".

ידידות אמיצה שררה בינו ובין רבי נתן, בחיר תלמידי רבינו. עוד בתחילת התקרבות רבי נתן, אמר לו רבינו: "מעתה תקיים 'עשה לך רב' – אני אהיה לך לרב, וכשיבוא רבי אהרן יהיה הוא לך לחבר ותקיים בו 'וקנה לך חבר'". ואכן, תדיר היה רבי אהרן רגיל לכנות את רבי נתן: "חברי" ולאחר הסתלקות מוהרנ"ת זעק רבי אהרן ובכה: "חברי היקר! כל האוצרות של הרבי נותרו אצלך!"

כששלח רבינו פעם אחת את רבי נתן בשליחות מסוימת אל רבי אהרן, שאלו רבינו כאשר שב: "מה עושה אהרל'ה שלי?"

"ראיתיו ועיניו אדומות מבכי", השיב רבי נתן.

"עליו נאמר", נענה רבינו, "'כיושב סתר לחלות פני מלך – מראה כהן', הפייטן, ברצותו לתאר את הכהן הגדול בשעתו הגדולה, משווה אותו לזה היושב בפינה נסתרת ושופך את לבו לפני בוראו".

פעם גילה רבינו לרבי אהרן מברסלב כי יסתלק מן העולם בחודש אב. אי לכך, מדי שנה בשנה, בראש חודש אלול, נהג רבי אהרן לעשות סעודה גדולה; הן מובטח הוא שיחיה שנה נוספת!

בחודש תמוז תר"ה, השנה שבה הסתלק רבי נתן, נפל רבי אהרן מברסלב  למשכב, קרא לבניו ואמר להם: "אומרים שאני גאון ולמדן, אי לכך מובן שבחרתי לי דרך חיים טובה ביותר, הלא היא התקרבותי לרבינו. את הדרך הטובה הזאת ברצוני להוריש לכם".

ביום א' לחודש אב שנת תר"ה, בהיותו בן שבעים שנה, נסתלק רבי אהרן לשמי מרומים ונטמן בברסלב. "פטירתו", אמרו אנ"ש, "נרמזה בתורה (במדבר ל"ג ל"ח): 'ויעל אהרן… וימת שם… בחודש החמישי באחד לחודש" – – –

רבי צבי מטירהוביצה

טירהוביצה (טרוביץ), רק לזכר שמה של עיירה זו – עירו של רבי צבי מטרוביץ – מתמלא הלב ערגה לשרפי הקודש שחיו בה. היה זה כעשר שנים לאחר הסתלקות מוהרנ"ת, כאשר קרא רבי נפתלי תלמיד רבינו לרבי נחמן מטולטשין, ואמר לו: "רואה אני שבטירהוביצה החל אורו של רבינו לזרוח, צא נא לשם ולבֵּה את השלהבת".

מספר שבועות שהה רבי נחמן בעיר זו, כשהוא מותיר אחריו חבורה נפלאה של עובדי ה', שעד היום שמותיהם נזכרים בגעגועים.

אמרו על חסידי ברסלב שבטירהוביצה, שהיה להם לב פתוח בעבודת הבורא, וכיס פתוח לצדקה. קופה אחת היתה לכולם, לתוכה נתנו מכספם כפי יכולתם ונטלו כאשר הזדקקו. מושג ששמו "אני" לא היה קיים אצלם.

מאותם חסידים מופלאים היה רבי צבי מטרוביץ (כונה גם ר' הירש ממרינובקה), שמלבד יגיעתו בתורה ותפילה, הצטיין בעשיית צדקה וחסד.

לימים השתוקק ר' צבי מטרוביץ לעלות לארץ ישראל, ולמרות הדלות הנוראה שהיתה נחלתם של יושבי הארץ, לא חת מכך, הגיע ארצה יחד עם בניו ארצה והתיישב בצפת.

גדולי תלמידי מוהרנ"ת, כמו רבי נחמן מטולטשין, רבי נתן ב"ר יהודה, רבי אפרים ב"ר נפתלי, עמדו עמו בקשרי מכתבים. רבי נחמן מטולטשין כותב לו: "גם אני פורס בשלום ידידנו עוז, הרב המופלא הוותיק ועושה חסד, הנגיד ר' הירש ממרינובקה, ובשלום כל בני ביתו… ובשלום כל אוהבנו אשר יושבים על אדמת קודש".

כאשר עלה רבי נתן ב"ר יהודה לארץ ישראל, רצה להתיישב אף הוא בצפת, שבה היה רוב מניינם של חסידי ברסלב בארץ ישראל, אך מאת ה' היתה זאת שקבע את משכנו בטבריה, משם שיגר מכתב לרבי צבי מטירהוביצה ובו כתב: "אחרי דרישת שלומך הטוב באהבה רבה, באתי לבקש מאת מעלתכם, שתהיה אהבתנו קשורה תמיד על ידי מכתבים". ואכן, עד ימיו האחרונים שמר על קשר זה עם ר' צבי ועם בניו, ובפרט עם בנו ר' נתן.

גם בצפת, כמו בטירהוביצה, עסק ר' צבי בגמילות חסדים, וכאשר השיא יתומה, כתב לו ר' נתן מטבריה: "תראו לשמוח מאד שה' יתברך עזר לכם להשיא יתומה; ואצל רבינו ז"ל היה מצוות הכנסת-כלה מהמצוות הגדולות, כך שמעתי ממורינו רבי נתן".

בשנת תרמ"א נסע ר' צבי מטרוביץ לחוץ לארץ, כפי הנראה לאומן. גם לשם כתב לו ר' נתן מטבריה: "אני מעתיר תמיד בעדכם בכל יום, ובמקומות הקדושים, ובעד כל בני ביתכם. ה' יתברך יעזור לכם, לבוא לביתכם לארץ הקודש בישועה שלימה חיש מהר, ויעביר אתכם בין בים, בין ביבשה, לחיים ולשלום".

ר' צבי זכה לבנים ובני בנים יראי ה' ההולכים בדרך רבינו. בניו: ר' נתן, ר' סנדר, ר' ישראל, ור' נחמן. בנו ר' נחמן שהתגורר במרינובקה נהג להתכתב עם אביו בדברי תורה. בספר המכתבים "שארית ישראל" נדפס מכתב שכתב לאביו, ובו ביאור נפלא בדברי רבינו בתורה כ"א, על פי דברי התוספות במסכת סוכה, שאותו שמע מפי רבי זלמן הרב ממדודיבקה, בעת הקיבוץ בראש השנה באומן.

ר' צבי נפטר בשם טוב, ביום כ"ו לחודש אב שנת תר"ן, ונטמן בבית הקברות בצפת, סמוך לרבי יצחק בן מוהרנ"ת. לידו טמון בנו ר' סנדר.

רבי נפתלי – תלמיד רבינו

רבי נפתלי זכה להתקרב לרבינו, יחד עם חברו רבי נתן, בחודש אלול שנת תקס"ב. היה זה לאחר שסוחרי נמירוב, עיר מגוריהם, סיפרו, כי לעיר הסמוכה ברסלב הגיע רבי חדש, שאינו מדבר כלל על ענייני העולם הזה, אלא רק על ענייני עבודת ה'.

כששמעו השניים את הדברים הללו, הם אמרו זה לזה: "הרי את זה אנחנו מחפשים!"

בליל שבת הראשון לבואם, כששר רבינו את הזמר "אזמר בשבחין", התרגש רבי נפתלי כל כך, עד שנאלץ לקשור את ראשו במטפחת לבל יינזק חלילה.

לימים היה ר"נ אחד המיוחדים מבין תלמידי רבינו הקדוש. תעיד על כך העובדה שרבינו התבטא פעם: "אותי מכירים – נתן ונפתלי מעט".

"עניינך הוא ציצית"

בהזדמנות אחת גילה לו רבינו הקדוש את שורש נשמתו, כשאמר לו: "למרות שאותיות שמך כאותיות 'תפילין', הרי עניינך הוא ציצית".

ואכן, ידוע היה בהידורו הרב במצווה זו. כשארע פעם שאחד מחוטי ציציותיו נקרע (באופן שהטלית נותרת בכשרותה), לא זז ממקומו עד שתיקנו.

עד ל'תיקון הכללי'

רבי נפתלי היה אחד משני העדים שייחד רבינו להבטחתו הגדולה לכל מי שיאמר את עשרת מזמורי התהלים המכונים 'תיקון הכללי' על ציונו הקדוש, שיוציאו מן הגיהנום.

הוא אף זכה לשמוע, יחד עם רבי נתן, מפי רבינו הקדוש את רזי ה'מגילת סתרים' העוסקת בביאת משיח צדקנו. כששאל אותו פעם ר' אהרן ליפובצקי "היכן עומדים העניינים כעת?" השיבו רבי נפתלי בשאלה: "מרבה הנך להגות בספרו של רבינו?! כך קיבלנו מפה קדשו: 'כשיתקבל ספרי בעולם – ניתן יהיה להתכונן למשיח".

"ישנו אברך אחד שמתפלל…"

תפילתו של רבי נפתלי הייתה בדביקות גדולה. פעם סיפר רבינו מעשה פלא: "ראיתי בעולם העליון שהכול רצים לכיוון מסוים. שאלתי 'לאן רצים?' השיבוני: 'ישנו אברך אחד שמתפלל בנעימות מופלאה!' רצתי אף אני עמם, וכשהגענו אל אותו אברך, הפשלתי את טליתו מעל פניו וגיליתי את נפתלי שלי…"

על אמונתו העצומה ברבינו הקדוש, מעידים דבריו במכתב ששיגר לידיד נעורים: "והנה פנימיות לבבך ולבבי, אשר יודעים ומרגישים נקודת האמונה הקדושה, מושרשת בלבבנו מנעורינו, מהזכייה אשר זכינו בנעורינו להתקרב לאור האורות, צח הצחצחות, בחיר מבחירי צדיקיא, אדוננו מורנו ורבינו, הנחל נובע מקור חכמה" – – –

בימיו נכנסה לתוקפה גזירת הקנטוניסטים הנוראה – עקירת ילדי ישראל מחיק הוריהם וגיוסם לצבא הצאר לתקופה של עשרים וחמש שנה.

"על איזה רעש אתה מדבר?"

אחד מתושבי אומן שחשש לגורל בנו, הסתירו בביתו של רבי נפתלי. אצל אדם מבוגר לא יחפשו, סבר. באחד הימים שיחק הילד לתומו בחצר הבית. אותה שעה פשטו בלשים על העיר. משראו את הילד, תפסוהו והתכוונו לקחת אותו אתם. בן-רגע יצאו יהודים רבים מבתיהם והקימו קול זעקה, עד שחילצו את הילד המפוחד מידיהם.

במשך כל אותה מהומה עמד רבי נפתלי בתפילה סמוך למקום ההתרחשות. כשסיים את תפילתו, ניגש אבי הילד וביקש את סליחתו על הרעש הגדול שבוודאי הפריע לו בתפילתו. להפתעתו הגדולה שאלו ר"נ בתמיהה: "על איזה רעש אתה מדבר?" או אז הבין, כי כלל לא היה שם, אלא בעולם אחר…

"שיבוא, שיבוא…"

מאז הסתלקות רבינו עבר רבי נפתלי לגור באומן, שם היה לו מניין מיוחד לתפילה. באותם ימים טרם נוסד מניין של חסידי ברסלב בעיר. ארע פעם שחסר היה להם עשירי למניין, ביקש אחד המתפללים הקבועים, ר' חיים כהן, מאחד מחבריו שיתפלל עמם. האיש שהיה חשוך בנים הציב תנאי: "אם יבטיח לי רבי נפתלי שאזכה לבנים – אתפלל איתו". כששמע זאת רבי נפתלי נענה: "שיבוא, שיבוא".

כעבור תקופה ועדיין לא נושע אותו יהודי, הביע תרעומת באוזני ר' חיים. שמע רבי נפתלי את טרונייתו ואמר: "אמנם יש לנו קבלה מרבינו לנצור את לשוננו, אך כשאנו כבר מבטיחים, הרי הדבר מתקיים". ואכן, אותו אדם זכה ונפקד בבנים.

ביום י"ט לחודש אב שנת תר"כ, נסתלק לשמי רום. מנוחתו כבוד בעיר אומן.

ר' יעקב זאב ברזסקי

את אורו הגדול של רבינו הקדוש ינק ר' יעקב זאב ברזסקי עוד בבית אביו ר' יצחק גרשון, מיקירי חסידי ברסלב בוורשה.

בהיותו כבן שלש עשרה, גבר חשקו של ר' יעקב זאב להשתטח על ציון רבינו והוא יצא לבדו במסע לאומן. בדרכו נתקל בחבורת שודדים, הללו פרצו בשאגת תאוות-רצח, תפסוהו, השליכוהו לבור וירו לתוכו צרור יריות. הנער העמיד פני מת, והרוצחים המשיכו בדרכם. לאחר מכן קם הוא בריא ושלם, והמשיך במסעו.

כך, בדרך חתחתים הגיע ר' יעקב זאב לראש השנה לאומן, שם התקבל בשמחה על ידי החסידים. גם דודו החסיד הגדול רבי מתתיהו, שש לקראתו, ובצאת החג אמר לו: "רואה אני שבחור מעשי הנך, שאינו חת מדבר, ובודאי עוד תזכה לעלות לארץ ישראל. בכן, מוסר אני לך את כתב הייחוס של משפחתנו  – בן אחר בן עד לש"ך".

כחודשיים שהה העלם באומן וספג אל תוך נשמתו את אורו של רבינו הקדוש שליהט בלבות חסידיו. הוא שב לוורשה, כשהפעם מושא כיסופיו הוא ארץ ישראל.

עוד בילדותו זכה ר' יעקב זאב לחזות בוורשה בפני רבי אברהם בן ר' נחמן מטולטשין ששב מארץ הקודש. רבי אברהם הלהיב אז את לב שומעיו בקדושת הארץ, ואף חילק להם רימונים שהביא משם. מאז התעוררו בלבו געגועים לארץ-חמדת-אבות.

ביום מן הימים החליט ר' יעקב זאב ברזסקי לעשות מעשה, הוא יצא אל הנמל, המתין לאוניה שיעדה ארץ ישראל והתגנב לתוכה.

בטרם הרימה עוגן, עבר המבקר בין הנוסעים, וכשהגיע אליו ביקש ממנו להציג כרטיס "אין לי כרטיס", השיב הנער, "ואף לא דרכון, אך מבקש אני ממך לבל תשליכני, מוכן הנני לעבוד במטבח האוניה ולסייע בכל אשר אדרש".

למרבה הפלא, נתן ה' את חינו בעיני המבקר, והוא הניח לו.

כשעצרה האוניה באלכסנדריה לתחנת ביניים, ראו השוטרים את הנער המוזר שאינו מצויד בדרכון, חשדוהו בריגול, ואך בנס פטרוהו.

לאחר ימי הפלגה ארוכים, הטילה האוניה עוגן בחופי הארץ. הנוסעים החלו לרדת בזה אחר זה כששוטרי הגבול הבריטיים מחתימים את דרכוניהם.

כשהגיע תורו, ניצב ר' יעקב זאב ברזסקי ובידו "ליקוטי תפילות"…

"להתל בי אתה בא?!" הרעים עליו השוטר בקול ומיהר להזעיק את עמיתיו, אך יעקב זאב ניצל רגע של היסח הדעת, זינק מכבש האוניה, רגליו נחתו על אדמת הנמל, הוא נס מנוסת צבי ונבלע בתוך ההמון. שבועות ארוכים הסתתר בצידון, בעליית-ביתו של יהודי מקומי, עד שהתערב אחד מרבני הארץ לטובתו והותר לו להישאר בה.

הוא עלה ירושלימה וחי שם בעניות מופלגת. בלילות לן בבית הכנסת הנקרא "ר' לייבל'ס שול" על גבי ספסל. הגאון רבי ישראל יצחק רייזמן, לימים חבר ביד"ץ העדה החרדית, הבחין בכך ודאג לו לכר למראשותיו.

למרות כל זאת היה יעקב זאב שש ושמח מהצלחתו להגיע ארצה. הוא שלח אגרת להוריו בוורשה שבו תינה בפניהם את אושרו הגדול.

בארץ ישראל חָבַר אל מתי-מעט חסידי ברסלב שגרו בה, כמו רבי אלתר בן ציון קרוסקופ, ר' ישראל בער אודסר ור' שמואל הורביץ. יחדיו עבדו את בוראם מתוך דביקות עצומה ברבינו הקדוש ואהבת חברים מופלאה.

לימים היה מבעלי התפילה בימים הנוראים, ורבים התענגו על מתיקות תפילותיו.

ביום כ' לחודש אב, שנת תשמ"ה, כשמאחוריו מסכת חיים רצופה מסירות-נפש ועבודת ה' טהורה, נפטר לבית עולמו.

רבי דניאל זגרייסקי – 'רבי דניאל גר צדק'

מהתופעות המופלאות של תקופת ערב מלחמת העולם השנייה, הייתה התגיירותם של רבים מגויי הארץ, שהפכו ליהודים נאמנים וחסידים נלהבים.

היו אלו אנשים נכבדים, שנטשו את מעמדם הרם, עיסוקיהם, משפחתם וחבריהם – כדי להסתפח אל נחלתו של העם הנבחר, הנרדף והנתון למשיסה בין האומות.

כפר אחד היה באזור אומן, בשם סיניצה. תושביו הנוכרים היו מלומדים ועשירים. כולם החליטו פה אחד לחבור לעם ישראל. אולם בבואם אל הרבנים, נדחתה בקשתם על הסף; הרבנים פחדו להיענות לבקשתם, מאימת השלטונות – – –

אך תושבי סיניצה לא אמרו נואש; הם פנו אל חסידי ברסלב באומן והתחננו בפניהם שיסייעו להם להיכנס תחת כנפי השכינה. החסידים נחלצו בכל לב לעזרתם והצליחו לשכנע את רבה של אומן לגיירם, כשהם נוטלים על כתפיהם את כל האחריות לכך.

כשזכו גרי הצדק לבוא בברית – לא היה קץ לאושרם. הם הפכו לחסידי ברסלב בלב ובנפש. בראש השנה, מילאו שולחן שלם ב'קלויז' שבאומן.

לאחר עליית הקומוניסטים, מסרו נפשם על שמירת השבת, וחלקם אף שילמו על כך בחייהם.

כששאלו אותם החסידים, מה הביאם להתגייר, סיפרו: "מצאנו בספרי דתנו הקודמת, סתירות מרובות, והגענו למסקנה כי זוהי דת שקרית, ורק תורת משה – אמת היא."

היה זה פירוש מוחשי לדברי רבינו הקדוש בתורה יז שב'ליקוטי מוהר"ן' חלק א, שכאשר האוויר "נח וזך וצלול', יכולים דיבורי האמונה של הצדיקים להגיע למרחוק, עד כדי כך שגויים מוצאים בספריהם דברים שהם היפך דתם.

החסיד המופלא רבי נחום שוסטר, חיבב מאד את הגרים הללו, ואף עקר את מגוריו לכפר סיניצה, כדי להימצא במחיצתם.

הוא היה מלמדם תורה ויהדות. כמו כן היה משכים יחד עימם בחצות לילה ויוצא בחברתם אל היער – להתבודדות.

הגרים אהבוהו מאד, וכשנפטר ר' נחום לעולמו, התאבלו מאד על מותו וקברוהו בכפר מגוריהם.

כשנודע על כך מאוחר יותר לר' יואל, בנו של ר' נחום, שהתגורר בחרקוב, רצה להעביר את קבר אביו קרוב אליו, אך כשהגיע לסיניצה עם אישורי ההעברה מטעם השלטונות, נזעקו הגרים במחאה: "לא ניתן בשום אופן שיוציאו צדיק כזה מתוכנו"!

החסיד הגדול רבי שמשון ברסקי, קיים אף הוא בכל לבבו את ציווי התורה "ואהבתם את הגר;" הוא קרב אותם קירבה יתירה, ונהג ללמוד עמם בספרי רבינו הקדוש.

במכתביו לחסידי ברסלב בפולין, אף התעניין במצבם הרוחני והגשמי של הגרים שבארצם – "ובפרט להודיעני משלום הגרים רבי דוד סאטאוויש, רבי יצחק גילרמאן ורבי אליעזר לאנגער. תפרוס בשלום הגרים הנ"ל לכל אחד ואחד. נכספתי לכתוב להם בייחוד איזה דיבורי אמת הנובעים מדעת אדמו"ר ז"ל."

מיקירי גרי הצדק שבקרב חסידי ברסלב באומן היה רבי דניאל זגרייסקי.

בשנות השואה איבד את אשתו וילדיו; וכאשר התחנן בפני הרוצחים: "הירגו גם אותי; יהודי אני"! סרבו הרשעים, התבוננו בתווי פניו הנוכריים וענו לו: "אינך יהודי" – – –

למרות אסונו הגדול, לא שקע ר' דניאל בייאוש; הוא עסק בכל מרצו למען היהדות. בתקופת השואה הסתיר שק מלא זוגות תפילין, ולאחר סיום המלחמה פעל לשיקום חיי היהדות באומן.

בערוב ימיו עלה לארץ ישראל והשתכן ב'מושב זקנים המאוחד' בקטמון. לעתים קרובות היה מגיע לבית כנסת ברסלב 'אור אברהם' בשכונה.

ייזכר לטוב הנגיד ר' שבתי טראוויצקי, יליד אומן שחי בארה"ב, שהיה תומך בו כספית.

ר' דניאל נפטר בירושלים, בתשעה באב שנת תשל"ט ונטמן בבית הקברות בסנהדריה

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

התקרב לחסידות ברסלב בעיר מולדתו לודז' שבפולין, על ידי חסידי ברסלב בני עירו.

לאחר התקרבותו, השתוקק לנסוע לאומן לראש השנה. באותם ימים כבר נסגרו הגבולות בין פולין ואוקראינה, אך הוא לא ויתר על רצונו – ובחברת עוד כמה בחורים צעירים, יצא לדרך הארוכה והפתלתלה.

בסייעתא דשמיא עצומה, הצליחו להבריח את הגבול, ולהגיע לצד האוקראיני.

הם המשיכו להתקדם אל משאת נפשם, אולם בהגיעם לברדיטשוב, גילו כי כספם אזל – – –  לאומן? בירור קצר אף גילה, כי הרכבת הבאה היא האחרונה שלפני ראש-השנה… הרימו אפוא עיניים למרום והתחננו לבוראם שישלח להם כסף עבור המשך הנסיעה.

זמן רב הפצירו בתפילה – ופתאום הכריז אחד מן החבורה בהתרגשות: "מצאתי!!!"

כולם התאספו אליו לראות במה המדובר, ונדהמו לראות בידיו שטרי כסף שמצא על הארץ – – –

לפליאתם לא היה קץ, בראותם שהסכום מספיק עבור כרטיסים לכולם!

נפעמים מן הנס הגלוי שהתרחש להם, מיהרו אל תחנת הרכבת – אך אכזבה עצומה אחזה בהם כשהתברר להם שהרכבת עזבה לא מזמן את התחנה – – –

צער רב מילא את ליבם על שהחמיצו את הרכבת האחרונה. לימים היה ר' זאב אומר: "מדוע ביקשנו מה' כסף? היה עלינו לבקש לזכות להגיע לאומן"…

בראש השנה הם שהו בברדיטשוב, ואילו לאומן הגיעו לקראת יום הכיפורים…

שתקן מטבעו היה ר' זאב, אך נסיעה זו הייתה מהדברים היחידים עליהם סיפר:

"לאחר בואי לאומן, חליתי מאוד, ושכבתי שבועות ארוכים על ספסל ב'קלויז'. מדי לילה הגיע רבי משה צ'נסטחובר להעיר את הישנים בחצות, אך עלי הוא פסח, בראותו את מצבי הקשה. אולם, כיון שהתעורר רחש במקום, התעוררתי משנתי – ואז הגיעו לאוזני זעקות של השתוקקות מן הציון, ומילאו את ליבי בהתעוררות מופלאה".

לאחר תקופה ניכרת באומן, שב ללודז' עירו, וכעבור תקופה קצרה הצטרף לחבורת חסידי ברסלב שעלתה לארץ ישראל כדי להשתקע בה. בכך ניצל מגורלם הנורא של חבריו בפולין, בשואה.

ר' זאב הקים משפחה והתיישב בתל-אביב, שם פתח מפעל לנרות שממנו התפרנס שנים ארוכות.

בהיותו בן חמישים, הצליח למצוא שותף למפעליו. אחד מהתנאים שהתנה עמו היה, שהשותף יהיה נוכח במפעל עד שעת חצות לילה – ובחצות יבוא הוא למקום.

כששאל אותו בנו: "איך זה שיהודי בגילך מחליט פתאום לקום כל לילה בחצות?" ענה לו: "הזעקות הנשגבות ההן, ששמעתי על ציון רבינו, עדיין מהדהדות באוזני; שם קיבלתי את ההתעוררות לקום בחצות".

מאוחר יותר עבר לגור בבני ברק, שם התגוררו כמה מחסידי ברסלב שהיו 'בעלי-בתים' העוסקים במלאכות שונות לפרנסתם.

אולם, צא ולמד אילו 'בעלי בתים' יש לו לרבינו הקדוש…

ר' זאב וחברו ר' יעקב זאב אורלנצ'יק שעבד כ'חלבן', היו קמים בכל שבת לפני הנץ החמה ואומרים את כל התהילים מתחילתו עד סופו.

אצל 'בעלי בתים' אלו, היה קיום 'התבודדות' בכל יום, חיוב כמו הנחת תפילין.

ר' זאב נפטר לעולמו ביום כ"ה באב שנת תשמ"ח.

 

(באדיבות ד. ברסלבר, עלון 'אוצרות')

החסיד ר' יעקב דוב

עוד בימי נעוריו, בעיירה פלוצק שבפולין, ניכר בשקידתו הגדולה בתורה. בנוסף התבלט בכשרון נגינה מיוחד, ובילדותו היה שר במקהלת בית הכנסת שבעיירת מכורתו.

ר' יעקב ניצל בניסי ניסים, יחד עם בני משפחתו, מהחורבן הגדול שפקד את עיירת מגוריהם כמו שאר עיירות פולין.

בבואו ארצה, קשה היה לו כנער חסידי להסתגל לאווירת החולין של עיר תל אביב, שבה השתקעה משפחתו. נפשו נכספה לעבודת ה' בלהט דקדושה, ומשמיים כיוונו את צעדיו אל אש הקודש היוקדת בברסלב.

לאחר היכנסו לעול המצוות, השתוקק להתפלל סמוך למקום שריד מקדשנו. הוא עשה את הדרך לבדו, בקשיי התחבורה של הימים ההם, ירושלימה, שם התרפק על אבני הכותל, כאשר אחת שואלת נפשו: להדבק בתורה הקדושה וביראת ה' טהורה.

אך סיים את תפילתו, וההשגחה העליונה הפגישה בינו ובין רבי שמואל מרדכי קורנבליט, מיקירי חסידי ברסלב. הנער ראה לפניו יהודי שיראתו ושמחתו קורנים מפניו, ושיחה לבבית התפתחה ביניהם. ר' שמואל מרדכי הרווה את הבחור הצעיר הצמא לקרבת ה' במימיו הטהורים של ה'נחל נובע', ומני אז החלה התקרבותו לדרך רבינו הקדוש.

כשהגיע אל בית מדרשם של חסידי ברסלב בעיר העתיקה בירושלים, פגש בחסיד המופלא רבי אפרים קראקובסקי מפשדבורז'. למן הרגע הראשון שבתה דמותו של ר' אפרימ'ל את לבו; כשראה את גאונותו וחסידותו, תמימותו, ענוותנותו ומאור פניו – ידע כי כאן, במחיצת חסידים שכאלו, מקומו. (ברבות הימים, ילקט ר' יעקב דוב את מכתבי רבי אפרימ'ל וידפיסם בספר הנודע 'עונג שבת').

בהגיעו לפרקו, נשא לאישה את בתו של ר' שמואל מרדכי שעל ידו זכה להתוודע אל חסידות ברסלב.

כחסיד נאמן לרבו, נכסף להתפלל במקום ציונו הקדוש באומן. ואכן, למרות שהיו אלה ימי השלטון הקומוניסטי, וגבולות אוקראינה נחשבו לבלתי עבירים, עלה בידו להגיע יחידי ובהיחבא לאומן, כשכל נסיעתו רצופה השגחה פרטית גלויה.

עם קריסת הקומוניזם ופתיחת שערי הציון, היה מהנוסעים הקבועים ל'קיבוץ' ראש השנה באומן.

באחת מנסיעותיו זכה לנס גלוי, היה זה כאשר לקתה השמיעה באוזנו, המצב התדרדר עד כדי כך, שהרופאים אמרו נואש. בשעה שעמד ר' יעקב מול ציון רבינו, נפתח סכר לבו, והוא קרא ברגש: "רבי! אינני יכול לשמוע את התורות הקדושות שלכם אשר אני לומד, מבקש הנני שתמליצו עבורי למעלה שאזכה לרפואה שלמה".

"כאשר פסעתי פסיעות אחדות מהציון הקדוש", סיפר לאחר מכן, "נפתחה פתאום שמיעתי מחדש" ויהי לפלא.

בתשעה באב שנת תשנ"ז נפטר ר' יעקב דב, ונטמן בהר הזיתים, לצדם של רבי אפרימ'ל קראקובסקי וחמיו רבי שמואל מרדכי קורנבליט, זכר צדיקים לברכה.