רבי אברהם אלחנן ב"ר דוד שלמה ספקטור

הגאון החסיד רבי אברהם אלחנן ספקטור נולד בשנת תרנ"ג, בעיירה ונגרוב הסמוכה ללובלין, לאביו רבי דוד שלמה, שהיה מחסידי טריסק (לימים סיפר לו אביו כי רבו המגיד מטריסק בעל ה'מגן אברהם', היה מורה לאברכים ללמוד בספר הקדוש 'ליקוטי עצות').

מנעוריו לא מש מאהלה של תורה והיה מסתופף בצילם של גאוני וחסידי פולין, ומעלה על הכתב דברי תורה ששמע מפיהם. הוא התברך ביחוס אבות ונמנה על צאצאי החוזה מלובלין והמגיד מריקא תלמיד הבעש"ט.

מעניין לציין כי סבתו של רבי אלחנן שעוד זכתה לראות את סבה הגדול החוזה מלובלין, העידה, כי דמות דיוקנו של רבי אלחנן דומה לזו של 'החוזה'.

בילדותו גדל רבי אלחנן בבית סבו, כיון שהתייתם מאביו ואף לא הכירו. פעם אחת הופיע אביו בחלומו ואמר לו: "היודע אתה שאני אביך?" כשסיפר את החלום לסבו עם תיאור הדמות שראה, אישר סבו כי אכן כך בדיוק היה מראה אביו המנוח.

בהיותו בן שמונה עשרה, לקחו לחתן רבי נפתלי אב”ד העיר מונקוביד. לאחר נישואיו המשיך לשקוד על תלמידו בהתמדה עצומה. חותנו, שהיה כבן בית אצל גדולי ואדמור"י פולין, אבירי התורה והחסידות, נהג לקחתו עמו בנסיעותיו אליהם, והם חיבבו מאד את חתנו העילוי.

כשנקלע פעם רבי אלחנן לבית-החסידים הברסלבי בוורשה בעת תפילת מנחה, הוא השתומם מאד מאוירת הרצינות והיראה שהיתה שם, כמו בתפילת ערב יום-כיפור, והחליט לשהות שם מעט. לאחר התפילה למד אחד מן החבורה בפני הציבור מתוך הספר הקדוש 'ליקוטי מוהר"ן'. דיבורים מסוג זה טרם שמע מעודו. המדבר היה החסיד רבי שלמה גבריאל, מתלמידי רבי אברהם ב"ר נחמן.

מאותו יום נקשרה נפשו של רבי אלחנן בחסידות ברסלב לכל ימיו. בשנת תרע"ט, בעת הפוגרומים ברוסיה, נסע במסירות-נפש לאומן וזכה להיות בראש השנה תר"פ בצל רבינו הקודש. לאחר מכן, נותר באומן עד שיירגעו הפוגרומים.

הוא זכה לחוות נס גלוי; היה זה כשהפורעים התפרצו יום אחד אל ה'קלויז' של חסידי ברסלב וגרשו את כל המתפללים לגן סופיה, כשבכוונתם לטבוח בהם. אחד המרצחים חבט בו בחרבו, ובנס ספגה התפילה של יד את אבחת החרב וידו ניצלה. בעוד שפתותיהם של אנשי הקלויז ממלמלות וידוי, החל פתאום מפקד הכנופיה לצעוק: "אילו אנשים הבאתם לכאן? חבורת משוגעים?!" ובפנותו לאנ"ש הנפחדים והרועדים שאג: "קומו והסתלקו מכאן!"

כך ניצלו רבי אלחנן וחבריו ממוות ודאי.

עקב המצב נותר באומן גם לראש השנה תרפ"א, ורק לאחר מכן הצליח לשוב בשלום לביתו שבפולין.

כשעבר חמיו לאוסטרובה השתוקק שהוא ימלא את מקומו בכס הרבנות. אך רבי אלחנן סרב להתעטר בכתר הרבנות והעדיף לעבוד את בוראו בהצנע לכת. לבסוף חזקו עליו הפצרותיו המרובות של חמיו, והוא קיבל עליו את עול הרבנות בעיר מונקוביד. לימים, כאשר היו מזכירים לו את אותה תקופה, היה אומר: "אל תזכור לנו עוונות ראשונים"…

לאחר מכן כיהן כרב גם בעיר ינדזשיב, כממלא מקום חמיו.

לימים עבר להתגורר בביאליסטוק הקרובה לגבול הליטאי. אך גם שם, חרף הצטנעותו ובריחתו מן הכבוד, הבחינו מטיבי-ראות בגדלותו. אחד מהם היה 'הסטייפלער' שבחר בו לחברותא. רבי אלחנן לימד את האברכים בביאליסטוק מהי 'התבודדות' על פי משנת רבינו הקדוש, ודבריו מצאו מקום בלבם.

בשנת תרפ"ז ביקש ממנו החסיד רבי אליהו קוטיינר הי”ד, מנהלה של ישיבת 'תורת אמת ואמונה' דחסידי ברסלב בוורשה, להשקות מתורתו לצעירי הצאן. רבי אלחנן נענה בשמחה, ומאז ועד עלותו ארצה לימד תורה לאותם בחורי חמד שאשו של רבינו ליהטה בלבם והיו אמונים על תורה ותפלה והתבודדות. רוב תלמידיו עלו לאחר מכן על המוקד בשואה על קידוש שמו יתברך. רבי אלחנן עצמו ניצל בנס מאותו גורל איום, כשבשנת תרצ"ו עלה לארץ הקודש.

בארץ עמד בקשר עם ה'חזון-איש', שמסר לו את ספריו להגהה, מכיון ששמו יצא לפניו כבקי עצום בספרי קודש.

רבי אלחנן היה גאון בנגלה ובנסתר, אבל מעולם לא החזיק טובה לעצמו ואף לא הסכים שיכנוהו בתואר 'רב'. במכתביו שנדפסו על ידי בנו רבי דוד שלמה, בספרים 'גנזי אבא', יחד עם חידושי תורתו, מתגלה גדולתו העצומה בתורה, יחד עם ענוותנותו ופשטותו וביטולו לרבינו הקדוש. זהירותו בכבוד הבריות, גם היא היתה מופלגת.

נסתלק לגנזי מרומים בכ"ב בטבת תשמ"ה.